דברי ריבות תט״וDivrei Rivot 415
א׳שאלה ראובן אחזתו חולי הקולי"ג הנקרא קוליקה ובהיותו מצר ומצטער מוטל על ערש דוי בא לוי לבקרו ואמר לו ראובן יש בדעתי להקדיש להקדש פלוני שתי חצרות אשר לי על מנת שגזבר ההקדש ההוא ישכיר אותם השתי חצרות לבני שמעון ולזרעו אחריו בעד סך כך לבנים לשנה ועל כן דבר נא באזני הגזבר מההקדש הנז' שיבא פה ואדבר דברי אלה עמו והלך לוי בשליחותו ובא הנז' בפני ראובן והודיעו רצונו כי הוא מקדיש אותם הב' חצרות על פי התנאי הנ"ל והלך לו הגזבר ויהי אחרי כן כאשר שמעו אשתו ובנו של ראובן את אשר נעשה צעקו אליו לאמר מה זאת עשית להקדיש כל נכסיך ואיך לא ראית כי אין לך נכסים אחרים זולת החצרות הנז' שיהיו מספיקים לכלכל שיבתך ואם חשבת כי מחמת חולי זה הגיע זמנך ליפטר מן העולם הזה איך לא שמת לבך על אשתך זאת כי יש לה עליך כתובה מרובה ומאין תגבה סכי כתובתה להתפרנס כל ימי חייה אז ראובן זאת השיב אל לבו וראה ומשמש בשארית נכסיו וראה כי לא היו מספיקים לכלכל את שיבתו ומה גם לפרוע סכי כתובת אשתו וזולת זה בא נפתלי שכנו הקרוב אליו הדר באחד משתי החצרות הנ"ל ואמר לראובן שמעתי עליך כי הקדשת החצר שלי כי אותו החצר הוא של נפתלי ולימי' שעברו נתפשרו ביניה' שימכרהו נפתלי לראובן כאשר יעלה מן הארץ לארץ ישראל ועדיין לא החזיק בו ראובן לא בכסף ולא בשטר ולא בחזקה ועתה אומר נפתלי כי אין בדעתו למוכרו וכאשר ראובן ראה כל המבוכות האלה חזר בו מההקדש הנז' וטוען לבטל ההקדש הנז' כמה טענות. ראשונה כי ההקדש הנז' היה הקדש בטעות כי הוא זה כמה שנים להיותו זקן בא בימים וכאילו עבר ובטל מן העולם מסר נכסיו וחשבונותיו ביד בנו כי הוא היה מכלכל את שיבתו ולא היה יודע מספר הנכסים אבל היה חושב שהיה בהם כדי להתפרנס בריוח וגם לא היה יודע כי נפתלי יחזור בו ממכירת החצר. והיום כאשר ידע שארית נכסיו כי מעט המה כי רובם עלו בתוהו ונאבדו חוזר בו כי לאו אדעתא דהכי הקדיש החצר שימות הוא אם יחיה ואשתו ובנו אחריו ברעב. שנית טוען כי הוא הקדיש במקום שחב לאחרים כי סכי כתובת אשתו מרובים וזולת ההקדש הנז' לא ישאר מקום לגבות שליש או רביע מסכי כתובתה ואשתו לא ידעה בעת שהקדיש ההקדש הנז' וכאשר שמעה בדבר צעקה לאמר מה זאת עשית. שלישית טוען כי הוא הקדיש החצרות בהיותו חולה מחולי הקוליקה והרי עמד מחולייו והוי כמצוה מחמת מיתה שאם עמד חוזר בו. רביעית טוען כי הן לו יהי ההקדש הקדש כיון שראה ראובן המבוכות הנ"ל ושאל התרה על נדרו קודם שבא ההקדש ליד הגזבר והתירו לו הוי מותר ופטור מלקיים נדרו ילמדנו רבינו אם פטור ראובן מההקדש הנז' מכח אלו הטענות הנז' ושכרו מן השמים הרבה מאד.
1
ב׳תשובה לענין חצר אחד שבא בשאלה שהוא מנפתלי דבר פשוט הוא שלא חל עליו שום הקדש משום דקיימא לן דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכיון שלא עשו בו אחד מדרכי ההקנאה שהקרקע נקנה או כסף או שטר או חזקה פשיטא שעומד החצר בחזקת נפתלי ואין לו לראובן בו כלום ואינו יכול להקדישו שהרי בגדולה מזאת אפילו בדבר שהוא שלו אם אינו ברשותו כגון פקדון שיש לו ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו כמו שכתב הרמ"בם ז"ל הלכות ערכין פרק ו' כל שכן בנדון דידן שמעולם לא זכה ראובן בחצר וגם לענין החצר הב' שהוא מראובן עצמו ודאי שאם הוא לא הקדישו אלא כמצוה מחמת מיתה נראה לפום ריהטא שאם עמד חוזר שודאי לא גמר להקדישו אלא לאחר מיתה והוי כמתנת שכיב מרע שאם עמד חוזר אבל מתוך דברי השאלה נראה שהיה ההקדש בהחלט אפילו מחיים שהרי אשתו ובנו אמרו לו איך לא ראית כי אין לך נכסים לכלכל את שיבתך וגם הוא טוען כי לאו אדעתא דהכי הקדיש החצר שימות הוא אם יחיה ואשתו ובנו אחריו ברעב. משמע מתוך דברים אלו כי כשהקדיש הקדיש בהחלט בחיים ובמות וכיון שכן ודאי שחל מיד ההקדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כאמרינן פרק יש נוחלין גבי ההיא עובדא דיוסף בן יועזר זיל אמטייה לגבי גזברי ולא תשיימה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכן פסק הרמב"ם הלכו' מכירה פרק ט' המוכר להקדש ואמר לו הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה ואמר בעשרה אפילו היה שוה מאה כיון שאמר בעשרה אינו יכול לחזור בו שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט.
2
ג׳וכיון שחל עליו שם הקדש אף על גב שיש לו עליו שעבוד כתובת אשתו מכל מקום חל עליו ההקדש דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד וכן כתב הרמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק י"ח וז"ל המקדיש נכסיו אין בעל חוב יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע השעבוד וכתב הרב המגיד דעת רבינו שכל הקדש אפילו קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד ואפי' הקדש קרקע ואם הוא קדושת הגוף ההפקעה היא עולמית ואם הוא קדושת דמים נפקע עד שיפדה וכתב שם הרמב"ם וכשפודין הקרקע מיד ההקדש אומרים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו על מנת שיתן לבעל חוב את חובו ולאשה כתובתה לפיכך לכשתפדה ותצא לחולין ביד הלוקח יבא בעל חוב ויטרף אותה או האשה בכתובתה וכיון שכן בנדון דידן אף על גב דסך כתובת אשתו מרובה מכל מקום לא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולכן החצר הנזכר הוא קדוש לדמיו עד שתבא הכתובה לידי גבייה או מחמת גירושין או מחמת מיתה ואז יפדה החצר ויצא לחולין על מנת שיפרעו לה כתובתה אם אין שם נכסים אחרים לפרוע הכתובה ואף לסברת הראב"ד ושאר מפרשים דסברי דדוקא קדושת הגוף כגון שור והקדישו למזבח מפקיע השיעבוד אבל קדושת דמים אינו מפקיע השעבוד מכל מקום הדין הוא שיפדנו המלוה בדבר מועט שלא יאמרו הקדש יוצא לחולין בלא פדיון ואותו מעט של הפדיון יוסיפנו על החוב ויגבנו עם שאר החוב כמו שכ' הטור ח"ה סי' קי"ז באופן דבין למר ובין למר בנדון דידן יהיה החצר קדוש לדמיו עד שתבא כתובה זו לידי גבייה ויפדו החצר מיד הגזבר בדבר מועט ויצא לחולין ואז יוסיפו על חוב הכתובה אותו המעט ותגבה האשה הכל.
3
ד׳ואף אם לא היה נר' מתוך דבריו שהקדישו בהחלט אפי' מחיים אלא שבהיותו שכיב מרע הקדיש סתם איכא פלוגתא דרבוותא דסברי דאפילו אם עמד אינו חוזר וטעמא דמילתא דגרסי' פ' מי שמת איבעיא להו הקדיש כל נכסיו ועמד מהו מי אמרינן כל לגבי הקדש גמר ומקני או דילמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני ומסיק בתיקו וכתב הרא"ש דפסקיו וכיון דסלקא בתיקו ומספקא לן אי שייך הכא אומדנא או לא יראה שאין מבטלין ההקדש וכן רבינו ירוחם נתיב כ"ד חלק ו' כתב הקדישה כל נכסיו אם עמד אינו חוזר כי סלקא בתיקו כי בדבר מסופק לא אמרי' אומדנא ומתנתו קיימת אפילו עמד וכתב הגהה אשרית בשם רבי ברוך מארץ יון הלכתא לא קנה דמספקא לא מפקינן ממונא וכתב הרשב"א בתשובה הביאו בית יוסף יורה דעה סימן רנ"ט כיון דאיכא פלוגתא לצאת ידי כולם טוב הוא שישאל חולה זה על הקדשו דקיימא לן דיש שאלה בהקדש והוא שלא מסר הקדשו ליד גזברי ההקדש ובנדון דידן אפשר לומר לפי זה שכתוב בספר התרומות הביאו בית יוסף שם סימן נ"ז שהמקדיש בזמן הזה מסתמא לעניים וכתב הרשב"א בתשובותיו סימן תקס"ב דלא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בהקדש עניים וכיון שכן בנדון דידן כיון דלא הוי אלא כהקדש עניים כיון שלא נמסר ליד גזבר ההקדש ישאל על נדרו כיון דיש שאלה בהקדש ויהיה פטור זהו מה שנראה לע"ד יצחק בכ"ר שמואל אדרבי זלה"ה:
4
