דברי סופרים ל״חDivrei Soferim 38
א׳עיקר השמחה הוא מסטרא דגבורה, כמה שכתוב בלידת יצחק כל השומע יצחק לי ואז"ל (יל"ש רמז צד) הרבה שחוק ושמחה היה בעולם, ויין שהוא מסטרא דגבורה ישמח לבב אנוש, וכן אורייתא דאמרו בזוהר (ח"ב פי:) דמסטרא דגבורה נפקא וכמה שכתוב (סוטה ל"ג ע"ב) משה מפי הגבורה פקודי משמחי לב, וזהו כשזכה שנעשית לו סם חיים דתורה תבלין ליצר (קדושין ל:) שזהו עיקר הגבורה הכובש את יצרו (תמיד ל"ב.), ובזה זוכה לשמחת לב מבקשי ד' דשמחו צדיקים בד' כתיב שזהו השמחה שרוצה השם יתברך בעולמו דישמח ישראל בעושיו, וזה אי אפשר אלא כשנסתלק המסך החוצץ דע"כ אמרו בתדב"א (רבא פ"ג) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי, דשמחת בני ישראל הוא רק הבאה מתוך היראה דע"כ נאמר עבדו את ד' ביראה ועבדו את ד' בשמחה דצ"ל שניהם יחד (ע' ברכות ל':), וזהו שמחה הראויה לאפוקי שמחה של הוללות על ידי מילוי תאות עולם הזה וכיוצא למי שלא זכה דנעשית לו סם המות (יומא ע"ב:) כי טעם מהיין שהביא יללה לעולם דמי שלא זכה משממתו (שם ע"ו:) ששמחה זו לפי שעה וסוף נעשה שומם וריקן מכל על ידי זה, וזהו פסולת הגבורה שקלט עשו דעל חרבו יחי' שנטל העולם הזה לחלקו לשמוח בשמחת שעה בעולם הזה דעז"א הנה משמני וגו' דאז"ל שברכתו הוא דבר המזומן, כי לשמחה דעולם הזה אין צריך הכנה כי הוא מוכן ועומד לפני כל הרוצה לילך בשרירות לבו ולפרוק עומה שכתוב משא״כ השמחה של אמת לא בקל לזכות לה, ויצחק כשביקש לברך מתוך אכילה ושתי' דהיינו שמחה של מצוה דאין שמחה אלא בבשר ויין, (פסחים ק"ט.) זרזו לצאת השדה הידוע היא שהיה יוצא לשוח בה שהיא מקום תפלה. וכמו שאמרו ז"ל (שם פ"ח.) דיצחק קראו שדה ולעשות השתדלות שיהיה הציד לו רצה לומר לסטרא דידי' דיצחק שיוכל להביא שמחת השם יתברך בלבו כשיהיה הכנה והשתדלות של קדושה, כי כהיית עינים מראות אינו ראיה גשמיות רק ראיה רוחנית של נבואה ורוח הקודש שלנביא יקראו הרואה, ומיצחק נעלם אז ראיה זו וע"כ ראה לחשוב על עשו שראוי לקדושה, וסיבת מחשבתו כי ציד בפיו הענין כי עשו הוא המקטרג הגדול בשמים ממעל נגד יעקב וזרעו כידוע דשרו שהוא כחו הוא ראש המקטרגים. כי הפה נברא לדבר דברי תורה דעז"א (סנהדרין צ"ט:) על פסוק כל עמל אדם לפיהו לעמל פה, ומות וחיים ביד לשון דמי שלא זכה ומשמש בו בלשון הרע נעשית לו סם המות דהורגת שלשה כי שקולה נגד ג' עבירות החמורות כמו שאמרו ז"ל (ערכין ט"ו:), ודואג על ידי שהיה גבור בתורה כמו שאמרו ז"ל עליו לשון זה (סנהדרין ק״ו:) והיה משמאיל נעשה לו הכח שהיש לומר בפה לסם המות להיות מדבר לשון הרע על דוד המלך ע"ה שהוא שורש קדושת הפה שבקדושה דמלכות פה תורה שבע״פ קרינן לה (במא' פתח אלי'), והוא אדמוני עם יפה עינים דהורג רק מדעת סנהדרין (בראשית רבה פס"ג) על פי התורה אשר יורוך, אבל דואג נקרא אדומי מסטרא דאדום הוא עשו כי גם הוא כחו בפיו דע"כ יצאו ממנו רבי עקיבא ור"מ ראשי תורה שבע״פ, אלא שהוא לקח לחלקו המות שבפה ומצד כחו שבפיו דבורו עושה רושם להיות מקטרג בגבהי מרומים, והנה מצינו בדרז"ל (שבת נ"ה. וש"ד) מדת הדין שמקטרגת כי יש פעמים איזה קטרוג מצד מדה"ד דקדושה שמזה נמשך העונשין דבידי אדם ובידי שמים שבתורה לעוברי רצונו, וחשב יצחק כי רצה השם יתברך שיהיה נפש בפועל לקטרוג זה ובאמת חס וחלילה אין הקדוש ברוך הוא חפץ במי שמדבר דלטוריא על בניו כמו שאמרו ז"ל (שי"ר פ"א) ולא ברצון השם יתברך הוא, רק בבחירתו הרעה לקח מקח רע הזה לעצמו, וזהו הציד שבפיו שראה שפיו פועל בקטרוגיו למעלה וראה שיש לו כח בפיו, וחשב דכח זה הוא מצד השם יתברך ושאינו מקטרג אלא על מה שהשם יתברך רוצה שיקטרגו ומזה גם כן בא שמחה כמה שכתוב ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם רשע, אבל שמחה זו הוא רק לזרע יעקב כשינקמו מעשו דאין רשע אלא עשו כמה שכתוב (מגילה ו'.) על פסוק יוחן רשע כי הוא שורש הרשע שבמקום המשפט מצד הפסולת. אבל בני ישראל עמך כולם צדיקים כתיב בהו וכן דרז"ל (סוטה י"ג.) פסוק זה דישמח וגו' פעמיו וגו' על יעקב במערת המכפלה שהרגו אז לעשו, ושמחה זו שמצד הנקימה וחרב נוקמת שהוא סטרא דעשו גם היא אינה אלא לחלקו של יעקב, שכל שמחה של אמת הקיימת לעד שזהו הנקרא שמחה בלשון הכתוב אינו אלא לקו היושר דלב כמה שכתוב לישרי לב שמחה שזהו נחלת יעקב בלא מצרים (שבת קי"ח ע"ב) מצד ישרות הלב שזה אין לו גבול, משא״כ לבו של עשו מלא עקלקלות ועקמומית רק בפיו היה ציד לרמאות עד שהיה מקום גם ליצחק שהיה נביא ד' לחשוב בו על ידי הכיהוי עינים, ועל ידי כיהוי זה גם כן לא הכיר אחר כך את יעקב אבל הריח את ריח בוגדיו שגם פושעי ישראל מלאים מצות כרמון (סנהדרין ל"ז ע"א) ואין שום מקום לקטרג עליו.
1
ב׳ויצחק לא ציוה להביא לו יין, דידע דיש שותהו ורע לו (ברכות נ"ז.) ואולי יביא לו מסטרא דרע, וכשראה שהוא מעצמו הביא לו ראה דמאת ד' הוא ושהוא יין המשמח כמו שהיה באמת מצד הקדושה ונתמלא בשמחה כשהריח בבגדיו, והם בגדי עשו שהוא הלבוש דחרב נוקמת שלבש עיקב אז, וכשראה שהכל בקדושה ע"כ אמר הוי גביר לאחיך וגו' ומכיכי תיתי להמשיל בן בין הבנים על שאר בניו ואף שחשב בעשו מכל מקום לא החשיב את יעקב לרשע חס וחלילה, אבל לפי שראה עשו מקטרג עליו וכיון שראה שהכל בקדושה והקטרוג בקדושה ע"כ ראה שבדין הוא שיהיה גביר לאחיו, וזה היה באמת ראוי ליעקב, אבל אלו היה יודע שהוא יעקב לא היה מברכו כן כי עיקב לא היה מקטרג מעולם לעשו, ואין הקטרוג ממדת יעקב כלל אפילו נגד רשעים וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה פ"כ) דהנביא היה מצטער גם על איסור והיתר כמ,ש לבי למואב כחלילים, והוא מדתו של הקב״ה דאין שמח במפלתן של רשעים (מגילה י':) אבל גם בכל האומות לאחרים משיש ובעשו ביחוד השם יתברך חפץ באבדונו, כי ממנו שורש עמלק דכתיב בו תמחה שהוא שורש הקטרוג נגד הברית שכרת השם יתברך עם ישראל כמה שכתוב (תנחומא ס"פ תצא) דהיה זורק את הברית ואמר טול מה שבחרת, היינו דהראה דהם נחשלים ואע״פ שבאים בברית חותמו יתברך עדיין המקטרג מוצא מקומו לקטרג דמה נשתנו אלו מאלו, וע"כ נאמר ואת עשו שנאתי האשים הריו שממה דלא זכה משממתו ונאמר משנאיך ד' אשנא, וע"כ אף דיעקב לא קיטרגו מכל מקום ודאי היה שונאו ושמח בנקמתו מה דקוב״ה תבע ביקרו, וע"כ נתגלגל שיחשוב יצחק עליו שהוא עשו דידע שהוא המקטרג תמיד בשמים נגד יעקב ורוצה למשול עליו ובירכו בזה דהוי גביר, ועל ידי זה זכה יעקב בברכה זו להיות מושל על עשו ולא יוכל לצאת קטרוגו לפעל בשום דור, וגם לברכת אורריך ארור זכה על ידי ההתלבשות בבגדי עשו דעל ידי זה הריח ריח בוגדיו, דיעקב מצד עצמו אין עליו שום מקום קטרוג וכל נגיעת שרו של עשו כשנאבק עמו היה רק בכף יריכו ואמרו בבראשית רבה (פעל זה) בצדיקים היוצאים ממנו, וגם הם כולם זרע אמת דמטתו שלימה רק שדבר זה הוא מצד האמת לאמתו ויתגלה לעתיד כשיבוקש עון ישראל ואינינו, אבל מצד הלבוש שבעולם הזה יש נגיעה למקטרג והיינו מצד זרעו אחר שנתפשטו ממנו, אבל מצד האמת ליעקב עצמו מצד התכללות זרעו בו ששורשן של הבנים כלולים במוח האב אין בהם שום פסולת לקטרג כלל, רק אחר שהוליד בנים ונתגלו נפשותיהם מלובשים בגופים בפני עצמו מצד הלבוש כתנות אור הגוף שממשכא דחויא כידוע יש מקום קטרוג למראית העין בעולם הזה, אבל יעקב אבינו ע"ה מצד עצמו שאז"ל עליו (תענית ה':) דלא מת הוא תיקן העטיו של נחש לגמרי, ולבוש גופו היה כתנות אור תחת עור ולא היה טענה עליו גם מצד גופניותו אף מצד הירכין שהוא ההתפשטות בזרעו טרם שנתלבשו בגופים בעולם הזה, וע"כ אלו יצחק היה מכירו שהוא יעקב אז כששרתה עליו רוח הקודש בשעת הברכה היה רואה שאין שום מקום לקטרוג וארירה נגדו כלל, מצד השגת האמת לאמיתו בעמידת יעקב עצמו בלבוש גופו שהיה כתנות אור המאיר בלי שום העלם הבא מצד החשכות דעולם הזה, אבל רק מצד ההתלבשות בבגדי עשו שהוא הלבוש דרע, ומכל מקום קראו הכתוב החמודות ואז"ל (פרד"א פכ"ד) שהם בגדי אדם הראשון שהגיעו לידו, והיינו הכתנות עור שאחר החטא כי לבוש עצמו הוא שורש הרע שאין לו תיקון כלל והוא פסולת גמור דע"כ נאמר בו תמחה, אבל כשהיה משמש את אביו שרצה להטעותו כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פס"ג) וידע שאביו נביא ובעל רוח הקודש ויוכל להשיג גם מה שבמעמקי לבבו וכל שכן מה שחוטא בפועל, ע"כ התלבש לפניו בבגדי אדם הראשון שאחר החטא היינו שהיה מראה לו בפשיטות טלפיים שלו שכל חטאיו הם רק מעטיו של נחש לאדם הראשון דהוצרך להתלבש במשכא דחויא וגשמיות הגוף הוא הגורם לחטאים, והתלבשות זה לא היה להתעות למראה עין בשר לבד רק גם להמבין בפנימיות לבבו היה מעלים גם בלב, כי יש התגלות הלב ומעמקים וכמה שכתוב אין חפץ לכסיל בתבונה דהיינו הבינה שבמעמקי הלב כי אם בהתגלות לבו שרוצה להתעות את עצמו גם כן לחשוב כי לבבו טוב ורק היצר מסיתו לכל חטאיו, ואצל ישראל באמת הוא כן דלא ידח מהם נדח ואע״פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מ"ד.) דשורש מעמקי לבבו דבוק באלקים חיים חלק ד' עמו.
2
ג׳ועשו ראש המקטרגים נגד בני ישראל לומר מה נשתנו אלו מאלו, דזה כל קטרוג המקטרגים למעלה לומר דככל הגוים בית ישראל חס וחלילה כי הם אין מכירים אלא מה שגלוי בפועל במעשה או עכמה פעמים בהתגלות לבו ולא השורש הנעלם, וע"כ אמרו בתנחומא [פרשת צו] על פסוק ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך כי עתיד עשו להתעטף בטליתו ובא ויושב אצל יעקב שחושב שיכול להתעות גם את השם יתברך הצופה ללבב שמצד ההתלבשות בטלית של מצוה שהוא הלבוש הנגלה שגוף האדם מתלבש וכך הנפש מתלבשת בלבוש, וזהו ההתגלות לבו שמעמקי לבו מתלבשים בו, ומצד לידתו מיצחק ורבקה שהיה נקי אגב אימי' ואביו ונימול לח' דע"כ נקרא ישראל מומר בפרק קמא דקדושין (י"ח.) [ואף דראיתי בתשו' ח"ס יו"ד סימן (רמ"ה) דעשו שהיה אדמוני לא זכה לימול לח' ע"ש, כמדומה דראיתי באיזה מקום בדברי רז"ל נגד זה, ולדינא נמי קודם מתן תורה דאכתי לא כתיב וחי בהם ומצות מילה נצטוו בה אברהם וזרעו אחריו מפי ד' לא היו רשאים לבטלה מחשש סכנה דולד אדום אפילו תימא דהוא כאדום דפרק ר"א דמילה (קל"ד.) והאמת גם כן פשוט בעיני דהך אדמוני אין לו ענין לאדום דשם דלא נבלע דמו עדיין וזה גם בגדלו היה כן ויצחק אבינו ע"ה בקי ביצירה וטבע ויכול להכיר דאדמימותו אינו משום דלא איבלע דמו עדיין] שהוא נולד ישראל, רק שזרע יעקב אבינו ע"ה אין יכולים עוד להחליף שמם ולעקור עצמם משורש היהדות, ואפילו יגדילו עונות עד לשמים עדיין ישראל הוא לכל דבר ולא נעקר שם ישראל ממנו שהוא השורש שבקדושה שבכל זרע יעקב דמטתו שלימה שאין בהשורש שממנו שבכל זרעו אחריו שום פסולת, וע"כ זה השורש דשם ישראל שמיעקב אבינו ע"ה נשאר לעולם, אבל עשו אף דנולד בקודשה עדיין היה הבחירה בידו לעקור עצמו מקדושה זו שירש מאבותיו, כי אף שהאבות זכו לזרעם אחריהם להיות שורש קדושתם תקוע בכל זרעם כי הם בכח השתדלותם הפכו כל כחותיהם לקדושה ולא נמצא בהם שום רע כלל ומשורש טוב לא יצא אך טוב, מכל מקום עדיין לא זכו להיות מטתם שלימה עד יעקב היינו שיתהפך עצמיותם לגמרי שלא יהיה מציאות לרע כלל בענין שיהיה מציאותם מציאות אחר משאר בני אדם ושאי אפשר שיולידו אלא בדומה להם, וכמו שלא יוולד אדם מבהמה ובהמה מאדם כך אי אפשר להוולד גוי מישראל וישראל מגוי, ודבר זה התחיל מיעקב שזכה לשם ישראל לו ולזרעו אחריו, אבל אברהם ויצחק עדיין לא נתהפך עצמיותם לגמר לגמרי עד לידת יעקב שאז נתקיים הבטחת כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק (נדרים ל"א.) ונדחו ישמעאל ועשו מליקרא זרע אברהם ויצחק, ואז נשתלמו גם אברהם ויצחק להיות מטתם שלימה כי מעתה אין קרוי ומתייחס למטתם אלא זרע יעקב, וע"כ נולד עשו קודם יעקב כדי שיצא הוא וסריותו עמו כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פס"ג) היינו שנדחה הפסולת שהיה במטתם מקודם, ואחר כך נולד יעקב שהוא התגלות המטה שלימה שיש בכח האבות, ועשו שנולד לפניו עדיין לא היה לו כח זה והוא היה מצד עצמו פסולת גמור ככל הגוים ועוד גרוע יותר מהם הרבה, כידוע דזה לעומת זה בכל מקום שיש שורש קדושה יותר הרע שלעומתו גם כן חזק יותר ועל דרך שנאמר (סוכה נ"ב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ובו היה שורש קדושה עצום מב' אבות קרוב ממש לקדושת יעקב אבינו ע"ה דהלא אח עשו ליעקב ועד שהגדילו לא היו ניכרים זה מזה כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה שם), ואף דבוצין מקטפירוש ידוע (כמה שכתוב ברכות מ"ח.) בהם לא היה היכר בילדות כי שניהם מצד תולדותם מאבותם היה בקדושה רק אחר שהגדילו וניכר כח עצמותם, ועשו מצד עצמותו שורש הרע אבל מכל מקום מצד כח תולדתו ושרשו מאבותם היש לומר כח להתלבש בפשיטות טלפיים שלא יהיה ניכר, וכמו שבקטנותו שהיה גובר שורש האבות בו שעדיין לא הגיע לכלל דעת דעצמו לא היה ניכר, וד' יראה ללבב כתיב רק שם הוי"ה שהוא מדת יעקב אבינו ע"ה שחלק הוי"ה עמו וכמה שכתוב בשיר השירים רבה על פסוק ולבי ער דהקב״ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וחלקי שכביכול שם זה הוא פנימיות מעמקי הלב דבני ישראל, וע"כ הוא יראה ללבב ששם אין שום פסולת בזרע יעקב, ובאומות ובפרט בזרע עשו ביחוד הוא ההיפך אבל מצד ההתגלות יש מקום למדת הדין המקטרגת דהמשפט לאלקים הוא ולא לשם הוי"ה דשם יראו לעינים דהיינו ההתגלות, וע"כ נקראים הסנהדרין עיני העדה (במדבר רבה פט"ו) וכשיש דין למטה אין דין למעלה (דב"ר פ"ה).
3
ד׳ויצחק אבינו ע"ה שממדה זו על ידי קטרוגי עשו שהיה מוצא חן בעיניו לשעה, כהו עיניו ולא יכול עוד לראות לעינים וזכה להשגה דראיית הלבב בשעת הברכה שהוא ההשגה דשם הוי"ה דרגא דיעקב שהאיר נגד עיניו, דעכל אחד ראה ריח בני וגו' ברכו ד' שם הוי"ה דהריח ריח בוגדיו שגם הם מלאים קדושה, וזהו על ידי ברכת שם הוי"ה השוכן במעמקי לבם, וע"כ התחיל אחר כך לברכו גם מצד מדתו, מדה"ד שלא יהיה עוד מקום לקטרג עליו, וע"כ אמר ויתן לך האלקים וגו' גם מצד שם זה שהוא דרגא דידי' המשיך לו שפע ברכה גם מצד מדה"ד, כי אחר שהרגיש בו הריח אשר ברכו הוי"ה מעתה גם מדה"ד מסכמת בברכתו, ואף שח"מ ראה שיש מקום קטרוגים מצד הלבוש דעשו שלבש וחשב יצחק דהוא עשו דעל ידי זה הריח ריח בוגדים רק שהם אין בוגדים אלא על ידי העטיו של נחש, ואותם בגדים דאדם הראשון והריח בהם ריח הפנימיות דצור לבבי שהמעמקים דבוק בד' ואסא קרו לי' והחטאים רק מצד החילפי והקוצים הסובבים להשושנה והאסא (עיין סנהדרין מ"ד.) וכמה שכתוב בברכות (י"ז.) גלוי וידוע שרצונינו וכו’ ומי מעכב שאור וכו’ ומלכויות, והם הכל אחד כי השאור ההוא השורש דגוים ומלכיות כולם והוא עמלק שהוא הראשית גוים וע"כ אמר ואורריך ארור שהמקטרג הרוצה לעשותך ארור הוא עצמו יהיה ארור, כי יתהפך הכל עליו כי כל הפסול פוסל במומו פוסל (קדושין ע'.) דלולי כן לא היה פוסל למי שהוא כשר באמת רק המום שבו חושב שגם האחר כן, וכך קטרוג עשו נגד יעקב כשנתברר לו שלימות מיטתו דיעקב ממילא קטרוג המקטרג ישוב עליו ונשא השעיר עליו את כל עונותיו ודרשו רז"ל (בראשית רבה פס"ה) עונות תם, ידיו על ראש השעיר הוא עשו איש שעיר שהוא המקטרג למעלה וחופר גומץ בו יפול ועל קדקדו חמסו ירד חמס עשו אחיך ישוב בראשו, שכשמתברר תמימות עיקב איש תם שאין בו פסולת ממילא ע"כ כל הפוסל הוא מצד שהוא מומו ומכריזים עליו פסול זה כדר"י פרק י' יוחסין (שם) וע"כ נעשה הוא ארור, וכן בהמן דאז"ל (מגילה י"ב:) דליכא דידע לישנא בישא כותי' והרבה בעל לשון הרע בעולם, אבל כונת רז"ל הוא על לשון הרע וקטרוג הבוקע ועולה לשמי מרומים עד שבקטרוגיו פעל לשעה ולפנים מיהת גזירת להשמיד וגו' על כל ישראל חס וחלילה דבר שהוא חורבן העולם לגמרי, ודבר זה לא פעל עדיין אדם בעולם, ועשו תמצית פסולת הרע שבכל האומות ע"כ כחו הוא ס"מ ראש המקטרגים כנ"ל, ועמלק תמצית הרע דעשו ושורשו, והמן תמצית ושורש הרע דעמלק ע"כ הוא תכלית השורש דרע דלשון הרע וקטרוגים נגד עיקר הכל שהם ישראל וליכא דידע כמותו, וע"כ אמרו בחולין (קל"ט:) המן מן התורה מנין המן העץ, וזהו תחלת קטרוג מדה"ד על חטא הראשון שהיה בעולם שהתחלת השאלה והקטרוג היה במלת המן, וזהו שורש המן מן התורה רצה לומר דאין לך דבר שאין לו שורש בקדושה דלולי כן לא היה לו מציאות בעולם, ועל ידי התורה היה בריאת כל העולמות והיא דפוס כל מעשי בראשית כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פ"א) וע"כ כל דבר צריך להיות לו שורש בתורה, ואפילו כל מיני רע יש איזה שורש מצד הקדושה רק מצד זה לעומת זה שעשה האלקים ורצה שיהיה עץ הדעת טוב ורע ומציאות להתגלות רע בעולם הזה נמשך מה שנמשך, ושורש ההתחלה לראש המקטרגים שמצד הרע שהוא תכלית הרע דלשון הרע השקול נגד ג' עבירות החמורות (ערכין ט"ו:) שנגדם הם ג' מלכיות, בבל נגד על זה ושם נשתחוו לצלם, ופרס נגד גילוי עריות ואז היה חטא דנשיאת נשים נכריות שזה החטא שגרם שלא היה ביאה ב' דימי עזרא בתוקף כדיהושע כמו שאמרו ז"ל (ברכות ד'.) וזה גרם גם כן לקיחת אסתר לאחשורש שהיא גם כן גן עדן אבל באונס, וסופה דברצון כמו שאמרו ז"ל (מגילה ט"ו.) על פסוק כאשר אבדתי היה לשם שמים להצלת כלל ישראל ולבשתה רוח הקודש על ידי אותה מעשה (כמה שכתוב שם), ובזה נתקן הכל ונעשה הרפואה למכה לברר דבזרע ישראל הגם דלמראית העין הוא חטא כונתם לשמים, ויון נגד שפיכות דמים והם היו הראשונים לשפוך דם ישראל כמים בשביל קיום התורה ומצותיה מה שלא היה כן עד אז, דגם נבוכדנצר הרשע לא הרג אלא אותם הנלחמים עמו שלא רצו להשתעבד לו לבד, ובגזירת הצלם לא מצינו שנהרג שום אדם מישראל על זה רק ביקש לשרוף חנניה מישאל ועזרי' ולא נשרפו והשאר נשתחוו דאנדרטי היה כמו שאמרו ז"ל (ע' תוספות פסחים נ"ג: וש"ד), וכפי קליפת האומה שבני ישראל תחת ידם ומשועבדים להם כפי שרשם והשתקעותם באיזה כח דרע, כן הוא אצל בני ישראל אז בהיותם תחת ידם מצוי להיות נכשלים בזה מצד התגברות קליפה זו, ובמלכות יון התחילו ורבו המסורות בבני ישראל שהם כרודפים ושופכי דמים וכמו שאמרו ז"ל (ב"ק קי"ז.) על פסוק כתוא מכמר דע"כ הותר להורגו משום דבא להורגך, וזה התחיל בין בני ישראל במלכות יון ולא היה מקודם והתחלת גזירת שמד היונים היה על ידיהם כידוע לקורא בספרים, ומלכות הרשעה שמזרע עשו השקולה נגד כולם כמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה פי"ג) ע״פ דחילא ואימתני ותקיפא וע״פ חרב שלישיתה, היא נגד לשון הרע שזה היה חטא ישראל בחורבן ב' ועל ידי זה גבר כח הלשון הרע דעשו בקטרוגיו, וכל הגזירות רעות דמלכות הרשעה לא היה כזו דהמן כי הוא שורש הרע דלשון הרע דליכא דידע כמוהו ונמצא הוא שורש כל הרע שבעולם, ושרשו בקדושה היינו מן התורה שעל ידי זה נמשך היום מציאותו בעולם בשעה שהיה, הוא ממלת המן שבהתחלת קטרוג מדה"ד הקדושה דעצמות השם יתברך ומזה נשתלשל על ידי מסכים וצמצומים רבים מציאות קיום מקטרג מלאך רע הנעשה מהעבירה עצמה כידוע, והוא גם כן משאז"ל בבבא בתרא (ט"ז:) הוא יצר הרע הוא שטן וכו’ יורד ומסית עולה ומקטרג וכו’, ולעתיד ישחוט הקדוש ברוך הוא למה"מ ויצר הרע (סוכה נ"ב.) כי יתברר שכל חטאי ישראל הכל ממנו וקטרוגו היה במומו וישוב כל העונש עליו ואז יכלה השאור שבעיסה וכן השעבוד מלכיות שישוב הכל בראשם, וכן היה בהמן ששבה מחשבתו הרעה על ראשו דהנפוך הוא אשר ישלטו היהודים באויביהם ואותו ובניו תלו על העץ אשר הכין למרדכי, וכן בנחש הקדמוני שהוא המסית והמקטרג ונוטל נשמה סוף נטל שלו בי' קללות הקיימות בו לעולמי עד כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פ"כ, צ"ה) על פסוק ונחש עפר לחמו, שגם כשיתוקן חטא אדם אותו רשע אין לו תקנה בשביל שרצה להוריד כל הבריות לעפר, וכן עשו על ידי קטרוגו ביוצאי ירך יעקב היה מיוצאי יריכו עמלק שאין בו שום לחלוחית טוב כלל דע"כ אין מקבלים גר ממנו כמה שכתוב [במכילתא ס"פ בשלח,] ועיקר תולדות יעקב יוסף ועליו עיקר הקטרוגים דע"כ שנאוהו אחיו ונמכר לעבד לפי שמזרעו עקרי מחטיאי ישראל ירבעם ואחאב, וכמה שכתוב בב"ר (פרשה פ"ד) דא' זה עתיד להסיתני לבעלים והוא שטנו של עשו ועמלק ונופל בידו כמה שכתוב בבבא בתרא (קכ"ג:), וכן גמר מחייתו לעתיד יהיה על ידי משיח בן יוסף, והכל על ידי ברכת אורריך ארור שזכה לה יעקב על ידי מה שהוכרח להתלבש בבגדי עשו כנ"ל, ונמצא כל התחכמות עשו להתעות אביו היה לרע לו דעל ידי זה גרם שיקבל עיקב הברכות ביתר שאת כמשנ"ת, ולפי שהוא לא ידע משם הוי"ה שזהו שם העצם שאין בו שיתוף דלא זכה בו אלא יעקב שהוא שורש השגה דשם זה, ואברהם ויצחק השיגו זה רק מצד השורש דיעקב הגנוז בהם שעתיד לצאת מחלציהם, ועשו הכיר רק דרגא דאביו פחד יצחק והיא השם אלקים והוא שם המשותף דיש גם אלהים אחרים והוא נדבק בהם, ולפי שמצד שם זה הכל במשפט כפי הנגלה ע"כ חשב שיוכל להתעות, ולא ידע איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו שהוא חשב שיוכל להצפין ובאמת אם יסתר וגו' ואני לא אראנו נאום ד', דמצד שם הוי"ה אי אפשר שום הסתרה והעלמה כי בוחן לבות ד' וע"כ כל מה שהוא חשב להתעות ולקטרג נהפך לרע לו וטובה לישראל.
4
ה׳וזהו פורים כי פור המן נהפך לפורינו וחייב לבסומי, נגד המשתה הראשון דאחשורש שהיה התחלת הרפואה למכה בשכרות אחשורש שנהרגה ושתי, והגמר במשתה היין דאסתר, והמן התפאר בזה ואמר אף לא הביאה וגו' והיה מלא שמחה על זה ולא ידע כי בנפשו הוא וכוס התרעלה שתה לא מיין המשמח, אבל אסתר דמסתמא גם כן שתתה עמהם היא שתתה מיין המביא שמחה דעל ידי זה ליהודים היתה אורה ושמחה, דאסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר כמה שכתוב בחולין [קל"ט ב'] שהיא נמשכת מצד ההסתר פנים שהיא מדת הצמצום והגבורה, אבל אף דאהדרינהו לאפירוש עוד ידו נטוי' עלינו כמה שכתוב בחגיגה [ה' ב'] מקרא דבצל ידי כיסתיך דקאי אואשים דברי בפיך והוא תורה שבע״פ, דתורה שבכתב הוא מה שדיבר השם יתברך עם משה פנים אל פנים וכן כל דורות הנביאים זכו לגילוי אור פנים, ואחרי שנסתלקה הנבואה התחילו חכמי תורה שבע״פ שעליהם אמרו בתנחומא [פרשת נח] העם היושבים בחושך ראו אור גדול עש"ב, וכן אמרו בסנהדרין [כ"ד א'] במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל, אבל זהו מסטורין של הקב״ה כמה שכתוב (תנחומא פרשת תשא) מי שמסטורין שלי בידו הם ישראל, כי ישת חושך סתרו כתיב דשם הוא סתריו יתברך, ואע״פ שהוא חושך והסתר פנים החושך הוא על ידי צל ידו יתברך ולא על ידי צלא דמהימנותא המגין וסוכך עלינו דרך הסתר פנים דוקא כמו להגן בפני החמה הלוהטת צריך לעשות צל ולהחשיך קצת, כי ריבוי האור מזיק לחלושי הראות וכן רבוי החום, וברוחניות גם כן כפי ריבוי האור שהיה בדורות הנביאים כן זה לעומת זה גבר אז יצרא דעל זה דכל הגדול מחבירו יצרו גדול (סוכה נ"ב.) וכן בכלל האומה, ובדור אלי' שהיש לומר יותר מששים ריבוא נביאים תלמודים כמו שאמרו ז"ל (רות רבה) היה ריבוי על זה גם כן כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ב:) דאחאב העמיד על כל תלם, ואנשי כנה"ג שבטלו יצרא דעל זה (יומא ס"ט:) דאמרו לא איהו ולא אגרי' אז נסתלקה גם כן הנבואה כי הוצרך להעלים הבהירות גם כן, אבל עוד ידו נטוי' בהסתר פנים לזכות לאור גדול יותר על ידי שאשים דברי בפיך שכל חכמת חכמי תורה שבע״פ הוא דברי אלקים חיים ית"ש, וכמה שכתוב בבבא בתרא (י"ב.) דאתאמרא הלכה למשה מסיני כותי', וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמרה למשה מסיני (ויקרא רבה פכ"ב) וע"כ חכם עדיף מנביא (בבא בתרא שם) דאף שהוא בהעלם הוא משיג יותר וזוכה לנטוע שמים וליסד ארץ כמה שכתוב בזוהר (חלק א' ה'.) דעל ידי חידושי דאורייתא נבראו שמים וארץ חדשים, וזהו רק בתורה שבע״פ שבה הם החידושין שמחדשין חכמי ישראל, וזהו חזרת קבלת התורה בימי אחשורש דהדר קבלוה מאהבה כמה שכתוב בשבת (פ"ח.), והיינו על תורה שבע״פ דעל זה היה תחלת כפיית הר כגיגית כמה שכתוב [בתנחומא נח], ואסתר סוף כל הניסים כמה שכתוב ביומא (כ"ט.) היא מדרגה אחרונה שבמדריגות הניסים, שבכל דבר יש י' מדריגות כמה שכתוב בקדושין [מ"ט ב'] בכל דבר י' קבין ע"ש, ומדריגה אחרונה הם הנסים נסתרים שהשם יתברך עושה עמנו בכל יום שאינו בהתגלות בשידור הטבע, רק גם הנהגה טבעית הכל הוא מהשם יתברך המסבב סיבות בהסתר והעלם להיות לטובת ישראל שעל זה אומרים על נסיך שבכל יום כידוע, וכן נס דאסתר לא היה בשידוד טבע כי זה דרך טבע שמלך יעשה רצון אשתו, אך עם כל זה הכל הכירו אחר כך סיבוב הסבות שתהרג ושתי ותלקח אסתר כי הכל נסים נסתרים לישועת ישראל, וזהו שגם בהסתרת פנים ידו נטוי' עלינו וזהו שורש אסתר, וע"כ היה הנס על ידי אשה שהיא המדרגה האחרונה בכל י' מדריגות רזא דאשת חיל עטרת בעלה כידוע, וע"כ לשון חכמים אסתר סוף וכו’ קראו הנס על שמה שהיא המדריגה האחרונה, והיא מדה"ד שלמטה הקשה שמזה המשיכה שפיכת הזעם על המן ואויבי ד', ושמחה לצדיק עשות משפט כתיב והמשיכה על ידי זה ליהודים אורה ושמחה, אורה זו תורה (מגילה ט"ז:) שבע״פ שהוא אור גדול היוצא מתוך החושך, ושמחה היא שמחת צדיקים בד' מעוזם בעת צרה שנתהפך הצרה שהוא פסולת הדינין למעוז וגבורה, וחרון הצרה וסערת ד' על ראש רשעים יחול, וזהו ההתהפכות דנהפוך הוא להמקטרג על ישראל ורוצה להמשיך חס וחלילה דינין עליהם הם נהפכים עליו, ולישרי לב שמחה דעל ידי זה מתיישר הלב כענין לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב (ברכות נ"ט.) דהאלקים עשה שיראו מלפניו ומרעים ומראה קול רעש ואש בוערה להפחיד האדם ועל ידי זה מתיישר לבו וזוכה לשמחה דשמחתי מתוך יראתי כנז"ל:
5
ו׳ושמחת לב יטיב גהה ומזהיר הפנים, וכן חכמת אדם תאיר פניו דהחכמה תעוז לחכם ועוז פניו ישונא, על ידי העוז וגבורה ושמחה הפנים מאדימין ומזהירין היפך בצער ובושה דאזיל סומקא ואתי חיורא (ב"מ נ"ח ע"ב), כי גוון האודם הוא המזהיר דע"כ מתרגמינן שני זהוריתא לשון זוהר, והאי שמשא סומקתא היא (בבא בתרא פ"ד ע"א) וזיוה וזוהרה בכל העולם, ומשה רבינו ע"הכשקיבל תורה מפי הגבורה זכה לקירון וזוהר אור פנים ופניו כפני חמה כמה שכתוב בבבא בתרא (ע"ה.) ותפוח עקיבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה כי הוא זכה לזוהרא עילאה וזיו פנים שלמעלה, ואחר החטא ניטל זיו פניו כמה שכתוב בבראשית רבה (פט"ז) ע״פ משנה פניו ותשלחהו ושעתיד להחזירו על ידי בן ישי כשיבולע המות יתוקן חטא אדם הראשון דבאור פני מלך חיים, וזהו שפירו דדוד דכתיב בי' אדמוני עם יפה עינים דעל ידי זה זוכה להיות עין בעין יראו בשוב וגו', וכמה שכתוב בשבת (פ"ט:) דמחוי להו יצחק הקב״ה בעינייהו, דזהו מסטרא דידיה על ידי הצמצום יכולים להשיג ועל ידי היראה זוכים לראיה, ואם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו דהאדמימות שמסטרא דעשו יתלבן, כשל"ג בגימט' שמח"ה היא שמחה של מצוה כשיעשה מהעונות זכיות, כי יש אדמומית הפנים על ידי כעס ורציחה או על ידי גסות רוחא שעל ידי חמרא וניאופין וחמודות עולם הזה שהיא השמחה של עוללות. דגם כן נראה לאותם האומרים לרע טוב כי ייטיב גהה ושמים חושך לאור ולחשוב שמזהיר, ובאמת הן משחירין פניו אחר כך ולעולם הבא והאי שחור אדום הוא אלא שלקה (כסוכה ל"ג ע"ב), עי אחר דאיגלי בהתחי' נשתנה מאדום לשחור ומזוהר הפנים להיות חשך משחור תארו, ולבן הוא היפך השחור דהוא שורש החסדים כידוע.
6
ז׳ובכל דבר יש טוב ורע מסטרא דעץ הדעת טוב ורע וכן בשנים ושלג, וכמו שנשאלתי דבכתוב הנזכר נאמר דשנים רע ושלג טוב ומצינו במקום אחר בהיפך לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, אבל ידוע דגווני לבן ואדום הם מדות ב' אבהן אברהם ויצחק שיצא מהן פסולת, שאיש היהודי מזרע יעקב דמטתו שלימה צריך לירא וליזהר מהם ולנטות מכל אחד המקצוות להפכו שעל ידי זה יבוא לקו המיצוע מידת יעקב, וכידוע דברי רמב"מ (בהלכות דיעות ובח' פרקיו) דבכל המדות צריך להתנהג בדרך האמצעי אם לא כשנטה לקצה הא' דאז צריך שיטה עצמו לקצה האחר, ועשו שהיה ישראל מומר (קדושין י"ח ע"א) ומת ברשעו הוא שורש לכל עונות בפעל שבזרע ישראל דע"כ נשא השעיר את כל עונותם, וכן נחש הקדמוני הוא שטן [בגימט' נחש עם הכולל] הוא יצר הרע הוא מה"מ (בבא בתרא ט"ז.) הכל נמשך מהפסולת שמסטרא דגבורה בזה לעומת זה, אבל ישמעאל עשה תשובה כמו שאמרו ז"ל (שם) אלא דאין תשובה מועלת בגוים דלא נתנה תשובה אלא לישראל, וכמה שכתוב קמאי ואיתא נמי בתנחומא האזינו, אלא שמכל מקום מצד שהוא גוי אין לו שייכות לישראל ורק מצד שהוא הפסולת דאברהם ואצל אברהם הוא רק בכל והיציאה לפעל הוא בישמעאל כי מה שבאב בכח יוצא לפעל בבן, והיציאה לפעל בפסולת דאברהם אינה אלא בזרע הגוים שאין נקרא זרעו, וע"כ גם בישמעאל עצמו מצד כח אברהם שבו לא היש לומר כח לישאר כך וסוף מצד שורש אברהם שבו עשה תשובה, אלא דלא הועילה לו לתקן הקודם כבישראל דאחר התשובה אין מציאות לחטא, וע"כ כל החטאים בפעל שבזרע ישראל אינו אלא מסטרא דעשו פסולת דיצחק ואף דגם הוא אין נקרא זרעו כמה שכתוב בנדרים (ל"א.) ולא כל יצחק, וע"כ כל חטאי בפועל של ישראל שהם לבדם זרע אברהם ויצחק באמת אינם בעצמיותם רק כהוצי הסובבים האסא, מכל מקום הסתבבותם בא על ידי שורש עשו מה שמשרשו ותולדתו נולד בבטן א' עם יעקב ועד שהגלו לא ניכרו בין זה לזה כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פס"ג) על פסוק ויגדלו הנערים, ומצד הפסולת דאברהם אבינו בא רק ההרהורים דתאות שבכח בלב עד שלא יצא לפעל, ומחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה בישראל כמה שכתוב בקדושין (ל"ט:) אבל הפחד מהמחשבה רעה רק דעל ידי זה הרי הוא ניתק ונתקרר מעבודת השם יתברך ויצחק היה מנוגב מכל תאוה וע"כ היה לבבו בוער כאש תמיד להשם יתברך בלא שום קירור, וזהו תודלות אברהם שבקדושה דמיא אוליד אשא שהצמיח החשק להתלהב להשם יתברך משא״כ בפסולת שהוא החשק לחמודות עולם הזה, וזהו היראה משלג שהוא מביא קרירות ועל זה נאמר לא תירא לביתה משלג דיראה זו אינו נוגע לעצמותו רק לביתו, כי הלב הוא בית ומשכן הנפש שהוא עצם קדושת איש הישראלי שעל זה א' בברכות (כ"ח.) יכוין את לבו כנגד בית קה"ק, כידוע בזוהר דהלב מכוון נגד בית קה"ק כי הקב״ה צור לבבן של שיראל והוא שוכן בלב איש ישראלי אפילו כשהוא ישן ויושב בטל דכישן דמי וכמה שכתוב בשיר השירים רבה על פסוק אני ישינה ולבי ער, ומזה בא התעוררות בלב כל פעם להקיצו מתרדמתו והיצר הרע הוא הזבובי מות היושב על ב' מפתחי הלב (ברכות ס"א) להשכיחו ולהפילו במחשבות של דמיונות עולם הזה לקררו על ידי זה מההתעוררות ההתלהבות להשם יתברך, דזהו עמלק אשר קרך שהוא ראשית גוים הנמצא גם כן בעשו כי גם הפסולת של אברהם אבינו כלול בו, וזהו היראה לבית שהוא הלב משלג והוא שמחה של הוללות המקרר ומשכיח דשלג בגימט' שכחה כידוע, ולא תירא כי כל פנימיות הלב לבוש שנים הוא תוקף הגבורה הקדושה להתגבר על יצרו כידוע דגבורות הקדושות שורפין כל תאות רעות, ועצמיות הלב של איש יהודי גלוי וידוע שרצונינו לעשות וכו’ (שם י"ז.) אלא שיש מעכב להיות הלבוש והבית המסבבין לעצמיות נראה לא כן, אבל בהתגלות מעלת האשת חיל יתגלה דגם הלבוש של ביתה הוא שנים, ובזה הוא הביטול לכל כח הרע שבלב גם עד שלא יצא לפעל והביטול לפסולת דאברהם אבינו הוא על ידי דרגא דיצחק.
7
ח׳וזהו דודי צח ואדום ביציאת מצרים אף דפסח נגד אברהם, מכל מקום הגאולה מכל הפסולת שמסטרי' הוא על ידי סטרא דיצחק דבפסח נולד יצחק (ראש השנה י':), ושבועות דהוא נגד יצחק דאורייתא מסטרא דגבורה (זוה"ק ח"ב פ"א) נגלה עליהם כזקן מלא רחמים (מכילתא שמות) ולבושי' כשלג חיור, כי התיקון לפסולת דיצחק הוא על ידי סטרא דאברהם ומעונות כשנים נעשה שלג שמתלבן, וזהו בשבועות דלא כתיב בי' שעיר לחטאת ואמרו בירושלמי (ראש השנה פרק ד' הלכה ח') דכאלו לא חטאתם, דהיינו שהוסר כתם החטא ונתלבן עד שכאלו לא חטא, ועדיין אין תכלית השלימות שמי שחטא כל ימיו ושב באחרונה ונתלבן להיות כמי שלא חטא הרי כך היה גם קודם שנברא, והגם דמבקשין הלואי שתהא יציאתו כביתו בלא חטא וגם זה טוב, מכל מקום הרי אין זה תכלית הטוב ושלימות המכוין בבריאה דמה פעל בביתו לעולם ונמצא בריאתו למגן, אבל שלימות התיקון כשיזכה לתשובה שלימה שיהיו זדונות כזכיות עד דעליהם הוא חי' יחי' כמה שכתוב בפרשת יום הכיפורים (פ"ו:), וזהו על ידי שלבבו בוער כאש להשם יתברך עד שנשרף ונכלה כל הפסולת והרע שבלב ונעשה כולו קודש לד' ממילא מתגלה דגם כל מעשינו פעלת לנו וכל החטאים הוא על דרך עבירה לשמה דגדולה ממצוה שלא לשמה (נזיר כ"ג:) והחטאים כשנים נעשה מהם לבוש שנים דמצות ובזה הוא ניצוח ואבדון שורש כל הרע וכח האומות ואדום, וכמה שכתוב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים וגו' שכביכול לובש לבושן של ישראל הנעשה מחטאיהם אחר שנזדככו ומזהירים כשנים, וזהו על ידי יצחק שאומר פלגא עלי ופלגא עליך כמה שכתוב בפרשת רבי עקיבא (פ"ט:) ולא כאברהם ויעקב שאמרו שם ימחו על קדושת שמך, ופירשו קמאי דאונות קאי שימחו בשביל קדושת השם שאם אין לנו זכות יעשה למען שמו הגדול שנקרא עלינו, ועל דרך שנאמר לא לנו וגו' כי לשמך תן כבוד וגו' למה יאמרו הגוים וגו', ועל זה אמרו שם לא בסבי וכו’ דעדיין אין זה עצה הראוי' לזכותן של ישראל דהגם שימחו העונות ויהיו כאלו אינם אכתי מה הואילו במה שנבראו ונשלחו לעולם הזה, וסבא ודרדקא, זה לא נכנס בו עדיין כל חומו וזה כבר נתקרר חומו, והוא מדת יעקב שקבלתי שהוא הסבא זקן מלא רחמים ולבושו כשלג היפך עשו הוא אדום, ואברהם דרדקא בהתחלת הכניסה לעבודת השם יתברך ועיקר השתדלותו לקרר רתיחות התאות הגובר בעולם שזהו הצלתו מאש דנמרוד הוא נורא דיצר הרע הבוער בעולם, וע"כ נקרא (חגיגה ג'.) תחלה לגרים שכל השתדלותם הוא בהסרת הזוהמא שבהם מגיותם, ורק הוא זכה לשם האזרחי (בבא בתרא ט"ו.) כאלו הוא אזרח בישראל מלידה בא בברית חותמו יתברך ולא מצד השתדלותו, וזהו המדה יתירה שבישראל נגד גרים שאמרו בפרשת י' יוחסין (ע':) דבישראל ברישא והייתי לכם לאלקים, דע"כ השם יתברך מושל על מעמקי לבבם ואי אפשר להם לנטות במעמקי לבבם מהשם יתברך כלל כי שרשם דבוק באלקים חיים ואינם דבר נפרד ממנו שיהיה בחירה בידם ליפרד ולהיות כגויי הארצות, דעל זה אמר העולה על רוחכם היה לא תהיה וגו' דאע״פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מ"ד.) דזהו כפיית הר כגיגית במתן תורה לומר דעל כרחם יקבלו, ואנכי קודם ללא יהיהלך ולא בא בלשון ציווי רק דע"כ אנכי אלקיך, וזהו אורייתא דמסטרא דגבורה שורש יצחק שבלידתו נתרבה החדוה בעולם כי הוא לידת נפש ראשונה בעולם שיהיה מלידה מבטן מקודש לד', ואף שעדיין היה בו פסולת מכל מקום גם פסולתו נקרא ישראל מומר דמלידה מבטן היה ישראל, אלא שאין החבל נפקע בפחות מג' (בראשית רבה פס"ח) וע"כ עדיין היה אפשר להמיר ולהשתנות, עד יעקב שהוא חבל נחלתו ובו אין פסולת כלל דכל החטאים נמחים גם בלא תשובה על קדוש השם עד שיבוקש עון ישראל ואינינו, אבל יצחק יש במטתו פסולת אבל כל הפסולת שלו הוא שאפשר להשתנות ולנתק שם ישראל ממנו, אבל מי שלא נשתנה ונשאר בשם ישראל על ידי שיש בו פסולת הרי הוא בהכרח היפך ומשנה הפסולת שלו לקדושה על ידי מה ששרשו דבוק בהשם יתברך ונמצא הכל מהשם יתברך.
8
ט׳וזהו התשובה השלימה שמגיע לעולם התשובה שמינה דינין מתערין, שמשם מקור הדינין ומתגלה המקור של כל מציאות הרע בעולם הוא על ידי התפשטות הדינין עד שהגיע לעולם התמורות דזה לעומת זה ששם יוצא הפסולת דעשו שהוא שורש הרע וע"כ כל הרע חל עליו, וכן בקדושה למעלה מעלה כשמתגלה ומתברר כי הכל בא מצד השורש עליון הרי ממך הכל ואתה הסבות את לבם אחורנית (עיין ברכות לב רע"ב), וזהו פלגא עלי היינו מצידו שהוא אב לאומה הישראלית וכח האב מתגלה בבנים, והוא האב הראשון של שורש היהדות שמלידה כנ"ל, ומצידו שהוא מדה"ד הקדושה שנתגלית בעולם הוא מציאות הפסולת שנתגלה גם כן על ידו בעשו שהוא השורש לשאור שבעיסה ושעבוד מלכיות המעכב למעמקי הרצון שבלב איש הישראלי לעשות רצונו יתברך, ופלגא עליך היינו כמו אב ואם שותפין ביצירת הולד כך הקב״ה וכנסת ישראל נקרא אביו ואמו כמה שכתוב בריש פרק כיצד מברכין (ל"ה.) ויצחק התחלת הכנסת ישראלכנ"ל והוא דוגמת האם והקב״ה אב וע"כ פלגא עליך גם כן שבאים משרשך גם כן ולא הכל מצידי, ואם תאמר כולו עלי היינו שמציאות הפסולת הוא רק מצידי לפי שבי יש פסולת, הא קריבת נפשי ואני עולה תמימה לפניך שאין בי שום פסולת מצד עצמי, רק הוא מצד ההתפשטות שרצה השם יתברך בבריאת העולם, וכשמתגלה דהכל מהשורש מהשם יתברך הוסר המסך המבדיל הנעשה על ידי העונות בין ישראל לאביהם שבשמים, ועל ידי זה מחוי להו הקב״ה בעינייהו אף כי לא יראני האדם וחי, הרי אז"ל (במדבר רבה פי"ד, בתורת כהנים ריש ויקרא) בשעת מיתתן רואין שאז הוסר המסך דעולם הזה, וכן בהתגלות זה דפלגא עליך יוסר המסך דעולם הזה ואז יבוא חמוץ בגדים מבצרה בעשיית הטבח הגדול בארץ אדום שהוא זביחת היצר רע ושחיטת המלאך המות שיהיה לעתיד לבוא כשיבולע המות לנצח, בלבישת השנים על ידי הזדונות שנעשו זכיות דעליהם גם כן יחי' ואין שם מיתה הבא מחמת החטא, וע"כ יהיה יצחק ראש ההנהגה לעתיד כידוע מהאריז"ל, והיצר הרע יהיה נקרא לבן כמה שכתוב במדרש הנעלם פרשת חי' (קכ"ח ע"ב) דאתלבן כי יצטרך לחמידו דאורייתא, וזהו דהשנים כשלג ילבינו היינו השנים דקדושה גם כן יתלבנו לאחר שיתלו עיניהם בו יתברך כמה שכתוב בשבת שם, והחטאים יהיו כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית דהיינו כזכיות, אחר כך יתעלו עוד עד לובן העליון שהוא החכמה שלמעלה מהבינה דשם התשובה שנעשין כזכיות.
9
י׳ותורה שבכתב הוא רק נובלות חכמה העליונה (בראשית רבה פרשה י"ז) ועצמותה מגבורה דע"כ נמשלה ליין, ונאמר כי טובים דודיך מיין ודרשוהו (בשיר השירים רבה פ"א) אתורה שבע״פ דחביבים דברי סופרים וכו’ דשם עיקר החיבוב ידידות וריעות בהתגלות המסטורין ונתינת הפוצטלין שבתוך פיו (שמות רבה פרשה מ"א), ועיקר החמידו דאורייתא והחשק לדברי תורה הוא בתורה שבע״פ בהתחדשות חידושין דאורייתא בלבבות בני ישראל זהו המשכת חכמה העליונה עצמה שהוא למעלה מהתגלות דתורה שבכתב שעל ידי משה רבינו ע"ה דלא קם נביא וגו', אבל חכם עדיף מנביא ודברים שלא נתגלו למשה רבינו ע"הנתגלו לרבי עקיבא וחבריו כמה שכתוב בבמדבר רבה [פרשת חוקת] שהוא השורש דתורה שבע״פ כמה שכתוב בסנהדרין [פ"ו א'] כולהו אליבא דרבי עקיבא ובירושלמי דשקלים ע"ש, כי הוא הציד בפיו דעשו הרשע על ידי שרשו מיצחק דע"כ רישיה בעיטפירוש דיצחק ששם ניצוץ רבי עקיבא, שהפסולת הוא שנים דקדושה ומתהפך ללובן העליון שזהו תכלית המשכת החכמה דתורה שבע״פ שבעולם הזה מצד המחשבה וההעלם, דזה סוד כך עלה במחשבה שא' על מיתתו (מנחות כ"ט ע"ב) כי הוא מעולם המחשבה והחכמה שקודם שנתגלה אל הבינה שבלב, דשם אין השגת אדם בעולם הזה משגת אלא על ידי מסירת נפש למיתה, דעל זה אמרו (ברכות ס"ג:) אדם כי ימות באוהל דבמיתתן רואין (ת"כ ויקרא) ולזכות לראיה דמחוי בעינייהו אי אפשר אלא על ידי מס"נ וכמה שכתוב (פר"א פל"ב) ביצחק בשעת עקידה דראה וכהו עיניו על ידי זה מחיזו דהאי עלמא, כי עיקר הראיה הוא ראיית החכמה וההשגה וכמש"נ ולבי ראה הרבה חכמה וכלשון חכמה רואה אני את דברי פלוני, וע"כ נקראים הסנהדרין עיני העדה, (במדבר רבה פט"ו) וע"כ כל ימיו של ר' עקיבא היה מצטער מתי יבוא לידו מסירת נפש בפעל (ברכות ס"א:), מצד רוב השתוקקותו כל ימיו בהשגת שלימות החכמה וההשגה שיוכל לזכות על ידי זה, כי תכלית הידיעה שלא נדע הוא השגת עומק חכמתו יתברך שאי אפשר לידענה כלל כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ואי אפשר לבוא לזה על ידי התבוננות ודעת, וידיעה רק על ידי העדר הדעת, וזה גם כן סוד הביסום בפורים עד דלא ידע כי יום הכפורים אמרו בתיקונים (תיקון כל אחד) דהוא כמו פורים, ומי נתלה במי קטן בגדול (תענית ז' ע"א), והיינו דיום הכיפורים הוא עולם הבינה כידוע ואז נתרצה הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל להצטוות על ידי זה במלאכת המשכן וקרבנות שלא נצטוו על זה מקודם, כמה שכתוב לא צויתי את אבותיהם בהוציאי אותם מארץ מצרים על דבר עולה וזבח, רק אחר חטא העגל ניתן זה להם לתיקונם ונעשו מהזדונות זכיות ומצות, וזהו נתינת לוחות אחרונות לתיקון שבירת הראשונות שהיה נראה כחטא גדול והשם יתברך נתן לו ישר כח על זה (שבת פ"ז.), דאין לך יפה מהצניעות ואחרונות שניתנו בהצנע יש להם קיום טפי (עיין תנחומא תשא).
10
י״אופורים הוא התחלת תורה שבע״פ על ידי דהדר קבלוה מאהבה, (שבת פ"ח.) ותוקף החשק שזהו יסוד תורה שבע״פ כפי גודל החשק והאהבה שיש לו לדברי תורה למסור נפשו עליה. כן הוא השגת חכמתו והמסטורין המתגלין לו מהמשכת חכמה עליונה (עיין זוה"ק ח"ב פ"ה.) שלמעלה מהבינה והדעת דידיעת והשגת אדם, והתחלת התערות הדינין שמשם המשכת מציאת הרע בפועל הוא מהבינה, אבל בחכמה שם אין שום מציאות של רע כלל כיהכל עלה במחשבה בשוה לפניו דשם הוא למעלה מהידיעה והבחירה ומה שמתברר בסוף הכל הוא גלוי שם במחשבה תחלה, וע"כ המשתה ושכרות דפורים הוא עד דלא ידע בין ארור וכו’ דמצד הסתלקות הדעת אין ידיעה להבדיל בין ארור לברוך והכל שוה לפניו, ובעולם הזה הוא רק על ידי שכרות כי מצד דעת אדם הוא ההבדלה בין טוב ורע וקודש וחול, ורק אם אין דעת הבדלה מנין (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב), ובעולם הזה דעת חסרת מה קנית (מ"ר ויקרא פ"א) אבל שלימות הידיעה שלא נדע הוא שיגיע למקום חסרון הדעת שמזה הוא המשכת שלימות קנין הדעת עד שאין חסר כלום כשיכור דכולי עלמא דילי', וזהו השמחה דקדושת ימי הפורים שזכו לה ישראל בימי מרדכי, ואין כאן מקום לבאר יותר:
11
י״בסליק ספר דברי סופרים מעצם כתי"ק בסייעתא דשמיא:
12