עין התכלת, פרט השלישיEin HaTekhelet, Third Article

א׳להיות שמענו שהמונעים את הרבים ממצות תכלת, מאחיזין את העינים ותולין עצמן באילן גדול האריז"ל הקדוש והגאון המגיד הקדוש זצלה"ה מקאזניץ, באמרם שמבואר בדבריהם שאפילו יהיה תכלת בזמן הזה אין מחוייבין בתכלת, שבזמן הזה נתבטל חיוב מצות תכלת לגמרי. וממילא הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. והנה אם כי בדברי האר"י ז"ל, כבר ביארנו קצת במאמר שפוני טמוני חול, אמרנו לבאר עוד בזה ביחד עם דברי הגאון הקדוש המגיד ז"ל, ואגלה טפח מעומק פנימיות דבריהם הקדושים, בכדי להסיר את אשר חפו עליהם ותלו בהו בוקי סריקי:

ב׳והנה זה לשון הגאון המגיד הקדוש ז"ל בספר הקדוש עבודת ישראל בפרקי אבות (פ"ג מ"ד): כי תכלת מורה ג"כ על השגחת הבורא ית"ש בעולמו בעוברי רצונו כנ"ל, והוא משוטט בכל וכשישגיח האדם על זה, אז ירא ויתרומם לבבו בהתעוררות, והיינו שצריך האדם לתלות תכלת בציצית כנ"ל ולזה בזמן הבית כשהיו ישראל בגדולה ושלוה היו צריכין לתכלת להזכיר היראה, ועכשיו אין צריכין לתכלת כי בלא זה לבבות ישראל נכנעים מגודל הצרות העוברים עלינו, ואדרבה צריך לחוט לבן להזכיר שאף עפ"כ חסד הבורא עלינו, ולא יעזבנו נצח יעו"ש:

ג׳והמונעים את הרבים מלקיים את המצות הוסיפו פשע על חטאתם בכדי לחזק הבליהם תלו ביה בוקי סריקי בלשון הגאון המגיד הקדוש הנ"ל ובלשון האריז"ל שהבאתי במאמר שפוני טמוני חול (עמ' ו') לומר שפוטרים את העולם מחיוב מצות תכלת מכל וכל, שבזמן הזה אין חיוב בתכלת כלל ואפילו שיהיה נמצא תכלת, פוטרים מחיוב המצוה בטעמים ע"פ קבלה, ומצאנו את עצמנו מחויבים בדבר ללחום מלחמת מצוה להסיר זה החשד מעל הגאונים הקדושים ז"ל הנ"ל, כי מפיהם אנו חיים, וכל יומא ויומא שמעתייהו מתבדרין בפינו, תאלמנה שפתי שקר הדוברים על צדיקים וקדושים עתק בגאוה ובוז, שרצונם ח"ו לעקור ולבטל מצות עשה שבתורה בטעמים שעל פי קבלה, לומר שמצוה זו אינה נצחית ולא נאמרה על זמן הזה:

ד׳והרי אפילו במקום שספרי הקבלה מהתנאים והאמוראים חולקים מפורש נגד ההלכה, אזלינן בתר הלכה, וכ"ש במצוה ברורה שבתורה ומפורש בש"ס שהיתה נוהגת זמן זמנים טובא אחר שכבר ירדו ישראל מגדולתם, לדחותה בטעם חלוש כזה אחר חתימת התלמוד:

ה׳ואפילו יתנבא אדם בנבואה נגד ההלכה, ויאמר שנתגלה לו מן השמים לגרוע או להוסיף על הפירוש המקובל כפי ההלכה, הרי הוא נידון לנביא שקר, כמבואר בהקדמת הרמב"ם ז"ל לפירוש המשנה בביאור חלק הראשון יעו"ש, ואם יעמוד בהוראה זו להורותה לרבים נדון כזקן ממרא:

ו׳והרמב"ם ז"ל בחיבורו ספר היד (הלכות יסודי התורה פ"ט ה"א) כתב וז"ל: דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה, עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות. לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חקת עולם לדורותיהם, ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינם לעולם ולדורי דורות, אלא מצות לפי זמן היה, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב. יעו"ש עוד בהלכה ג':

ז׳ובהקדמת פירוש המשנה (בד"ה החלק הראשון) גם כן מביא לשון זה, אכן שם מוסיף ואין הפרש בין שיוסיף ויגרע על הפסוק, ובין שיוסיף ויגרע על הפירוש המקובל וכו', ואפילו יסייענו פשט הכתוב וכו', ועל כן אמרו ע"ה במסכת מגילה (ב:) אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה יעו"ש:

ח׳וא"כ מי הוא זה ואי זה הוא אשר ימלאנו לבו לומר שהתורה והמצוה אינם נצחיים, ויש זמן אשר בטלים הלא זה דעת מינים ואפיקורסים הנמשכין לחבק חיק נכריה:

ט׳והארכנו קצת בזה ובהעתקת לשוני הרמב"ם ז"ל, להוציא מלב הפתאים המאמינים בהבלים לתלות בוקי סריקי בצדיקים קדושים גאוני עולם אשר לאורם נלך, והפתאים ידברו עליהם עתק באמרם שהם נטו מדרך התורה ח"ו, תאלמנה שפתותיהם ויסכר פי דוברי שקר:

י׳וגם הנני להודיע בזה, כי יש לנו קבלה ברורה בעדות נאמנה, שהרב הגאון הקדוש אור עולם המגיד מקאזניץ ז"ל באותו שבת שאמר ענין זה מתכלת, אמר אחר כן ברבים אף שאמרנו ענין זה, מכל מקום לפני ביאת הגואל יגלה אחד מצות תכלת לישראל, ויש לנו התעודה בכתב מקובל מנאמנים:

י״אוכן מצינו בספרו דבי רב הקדוש והנורא, רבינו אלימלך זללה"ה מליזענסק, שהיה רבו של הגאון המגיד ז"ל מקאזיניץ, שכתב בספר נועם אלימלך הקדוש פרשת נח (ד"ה או יאמר), שבכל דור יש שורש לתקן מצוה מיוחדת יותר משאר מצות, ובדורותינו יש שורש לתקן מצות ציצית יותר משאר מצות יעו"ש, וצורך התיקון במצות ציצית, היינו להשלים מצות תכלת, שזה הוא עיקר התיקון לקיים מצוה כמאמרה בשלימות, ונצטער רבינו הקדוש זללה"ה על חסרון שלימות המצוה, וקוה שעוד נזכה לתקן לקיימה בשלימות, ואיך אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק רבינו הקדוש זללה"ה ודאג על חסרון התכלת, יאמר תלמידו גאון עוזנו הגאון המגיד הקדוש זללה"ה שאינו מצוה כלל:

י״באכן, באמת חלילה לנו לתלות בוקי סריקי בהגאון המגיד הקדוש זללה"ה, ובזה הענין לא מלבו אומר, רק כל דבריו הם דברי האר"י ז"ל הקדוש, והוא רק כמוסיף פירוש ולימוד זכות על ישראל, כמו שהוא מוכח ונראה שהוא לשון האריז"ל, שמזמן שחרב בית המקדש אין צריך לתכלת, וכבר הערונו בה במאמרנו שפוני טמוני חול, בטענה הראשונה (עמ' ו') שהרי היה תכלת עד אחר חתימת הש"ס, ובאמוראים האחרונים הובא בש"ס שהיה להם תכלת. וביארנו שם שכוונתו שמחורבן הבית ואילך לא היה במציאות כל כך עד אחר כך שנשכח מאתנו לגמרי ולמיעוט מציאתו, ולימד זכות על ישראל שודאי הוא בהשגחה מהשי"ת, שלא נצרך לפי שעה, אבל לא שח"ו אנו נסמוך על זה לבטל מאתנו חיוב מצוה זו. וכן גם הגאון הקדוש המגיד זללה"ה צידד בזכותינו לומר שבזמן שאין נמצא ודאי הוא בהשגחה שאין צריכין לפי שעה. אבל חס ליה להקדוש שיאמר ח"ו נגד ההלכה:

י״גאכן יען כי הגאון הנ"ל מפורסם וידוע בגודל צדקתו זכותו יגן עלינו, מצוה לבאר דבריו, שלא יהיו תמוהים בעיני אנשים שאינם מבינים דבריו הקדושים, ואינם יודעים מאין יצאו שהם ממקור מים חיים ממקומות מפוזרים בדברי האר"י ז"ל בפרי עץ החיים שער הציצית, והנה אם באנו לבאר כל דברי האר"י ז"ל ביאור מספיק, לא יכילו הגליונות, כי ארוכה מארץ מדה, ורצוני להעיר ולהראות ראשי דברים לפתוח פתח כחודה של מחט למביני מדע, כאשר קבלתי מיסוד הורי ומורי הקדושים:

י״דוזה לשונו הקדוש (פרי עץ החיים שער הציצית פרק ד): ועתה נבאר כוונת הציצית, דע כי מן המוחין דאבא הנ"ל של ו' קצוות, המלובשים בנה"י דאבא, מהם היה בחינת ציץ של כהן גדול כנ"ל, אבל מן המוחין דאמא מבחינת ששה קצוות המלובשין בנה"י דאמא כנ"ל, ואלו הם בחינת ציצית מהן יוצאין שני מיני ציצית הא' הוא ארבע ציצית מן מוח חכמה דאמא שהוא בינה דאבא כנ"ל, ואלו הם בחינת הציצית שהיו נוהגין בזמן שבית המקדש היה קיים, שהיו כל הציצית מן ז' חוטין לבנים וחוט אחד היה תכלת, אבל לאחר החורבן הם הכל חוטי לבנים ואין לנו תכלת, לפי שכל הציצית הארבע שלאחר כך הם בחינת ארבע מוחין דבינה דאבא ואין שם תכלת וכו':

ט״וונבאר עתה ענין הד' ציצית דתכלת, והענין כמו שנתבאר לעיל שהם יוצאים ממוח חכמה דאמא (ושאינו אלא בינה דאבא) כנ"ל, והיא כלולה מארבע מוחין שהם ארבע שמות יק"ו מלואים בדרך ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ואם תמנה מספר אותיותיהן הם ל"א אותיות בלבד כי כל אחד מהם יש לו ח' אותיות כנגד ח' חוטים שיש בכל ציצית מהן אך הרביעי שהוא יק"ו דבן אין בו רק שבע אותיות לבד ועל כן כדי להשלים החוט השמיני של הציצה הרביעית צריך לעשותו תכלת. והענין הוא כי בחינת התכלת היא לעולם במלכות שהיא בחינת ה' אחרונה שהיתה חסירה בשם יק"ו וכדי להשלים הל"ב חוטין אנו צריכין לקחת את המלכות של יק"ו הרביעי ולחברו עמהן כדי שישלים הל"ב חוטין ויהיה ח' חוטין בכל שם יק"ו שהוא ציצית אחת וכו' (ועי"ש שמתרץ שלפי זה היה די בחוט אחד תכלת בכלל הארבע ציצית):

ט״זוע"ז מסיק שם: והנה הארבע ציצית שאנו נוהגין אחר החורבן היוצאים מכללות הארבע מוחין אשר במוח הבינה דאמא והם ארבע שמות אקי' כנ"ל במילואיהן ובכל אחד מהם יש שמונה אותיות המילוי שהם ארבע ציצית ובכל אחת שמונה חוטין שלימים וכולם לבנים כי אין צריך לחבר עמהם את התכלת שהיא בחינת המלכות על דרך שנתבאר לעיל ולכן אין תכלת נוהג בזמן הזה:

י״זושם בפרק ה' איתא בזה הלשון: ונחזור לבאר מה שכתבתי לעיל כי האמת הוא שבזמן הזה אחר החורבן אין בנו כח להטיל תכלת כי אין אנו משיגים רק עד מוח בינה דאמא. אמנם ודאי שאין אור העליון דמוח חכמה נמנע מלצאת. רק שאינו יוצא על ידי מעשינו אבל ודאי הוא שהוא יוצא בהתלבשות תוך ציצית מוח בינה אם כן מוכרח הוא שיהיה רומזים ציצית חכמה דאמא בציצית בינה דאמא וכו' עיי"ש, אלו הם תוכן דבריו הקדושים הכוללים ענין הזה:

י״חוהביאור הפשוט לפי דרך המקובלים הפשטנים שדברי הקבלה הם בעיניהם (לא עלינו) כמכונה מלאכתיות הסובבת כי הערכתה באופני הסובב וגלגלי התנועה ואין שמים לב להבין כי כל דברי הקבלה הם דברי תורה שנצרכים לכל נפש מישראל להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים וכדאיתא בש"ס (חגיגה דף יד:) אף בענינים הגבוהים גבוה מעל גבוה אמרו חכמינו ז"ל יש נאה דורש ואין נאה מקיים אבל אתה נאה דורש ונאה מקיים:

י״טכן גם לפי דעתם והשגתם ישימו לב להבין בדברי האר"י ז"ל, ראשית שדבריו הם שמזמן החורבן אי אפשר להטיל תכלת, וכי לא ידע האר"י ז"ל שהיה תכלת אף בימי האמוראים, וביותר נפלא מה שכתב שאין אור העליון נמנע מלצאת רק שאינו יוצא על ידי מעשינו אשר כפי פשטות ההשגה שלהם שמפני זה אין מקום למצות תכלת ופטורים אנחנו לגמרי ממצוה זו מפני טעם הזה:

כ׳ולפי דעה זו יש לנו לפטור גם ממצות תפילין של ראש מטעם הזה שאין הארתו נעשה על ידי מעשינו, וכדאיתא בפרי עץ החיים (שער התפלה פרק ה) בביאור תיקוני המעשה, שעל ידי תפלה של ראש נתקנו ג' תחתונות דאצילות בבחינת החיצונות, כי הפנימות אין צריך לתקנו וכו', ומסיים שם, וגם אור מקיף דאצילות גם כן אין צריך לתקנו ומאליו נעשה ומסיים שם ולכן אין צריך לברך עליהם. ובאמת כפי טעם הזה הוא שוה עם תכלת ולמה מניחין כל תפלה של ראש, הרי מאליו נעשה. ואף שלפי הלשון משמע שם שבמעשה ידינו להניח של ראש נתקן מה. אכן בפע"ח (שער התפילין פרק ז') מקשה שלא היה לנו להניח תפילין קודם התפלה רק אחר גמר התפלה, ומתרץ שהתפילין נעשים מהרשימו הנשאר ממוחין שעברו וזה הרשימו מאליו נשאר ולא על ידי מעשינו, וגם עיקר תפילין של ראש שורשו באצילות כדאיתא שם. ועל כל פנים קודם התפלה אין שום מקום שיהיה נעשה ע"י מעשינו. וכן נתפטר מכמה מצות שכל מקום ששורשו בחכמה אומר האר"י ז"ל שמעצמו נעשה. וכן כתב האריז"ל (בשער המצות) במצות קימה והידור פני זקן וכן בפרי עץ חיים (שער הק"ש בפ' ט"ז ובפ' י"ז) שהמוחין יורדין מעצמן יעו"ש ובהרבה מקומות בספרי האר"י ז"ל שכל המצות ששורשם מחכמה נעשים מאליהם ולא על ידי מעשינו:

כ״אוכן בזוה"ק (תרומה קכח:) כיון דמטו לשים שלום כדין עביד שמושא ההיא נהר דנפיק מעדן באדרא דא וכדין בעיין כלא לנפקא מקמי מלכא ולא איצטריך בר נש ולא אחרא לאשתכחא תמן ולא למשאל שאלתין וכו' והיינו שנעשה מאליו. ומכל מקום תקנו ברכת שים שלום:

כ״בובשער תיקון חצות (פרק ל"ו) שבזמן הבית לא היו צריכין למעשה ידינו ולתפלה. וח"ו לומר שלא התפללו ולא היו עושין מצות, ועיין סוכה (נג.) שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפלה כו' משם לתפלת המוספין כו' משם לתפלת המנחה כו' יעו"ש:

כ״גואפילו על ברכת תפילין של ראש, אף שהיא מחלוקת הקדמונים, מכל מקום לא נמצא בכל כתבי האר"י ז"ל איך היה האר"י ז"ל נוהג, אם היה מברך או לא, והרב בעל מצת שמורים האריך בענין הברכה, והכריח עצמו להכריע שאם מניחין תפילין דרש"י ור"ת ביחד צריך לברך על של ראש בפני עצמו, ומוכח ונראה מכל הכתבים בהגיעם בענין הברכה קצרו, שלא היה ברור אצלם מנהג האריז"ל, ובפרי עץ חיים במקומו אינו מובא כלל בענין זה, רק בשער התפלה מביא שתי הדעות ונותן מקום לשניהם:

כ״דואני קבלתי מאא"ז מו"ר הרב הגאון הקדוש מאיזבצא זללה"ה, ביום שנתחנכתי למצות תפילין, וזכיתי ללמוד ממנו כוונת מצות תפילין, והניחם על ידי ועל ראשי ואמר לי לברך על של ראש בטעם ונימוק אמת, והוא היה מקובל נורא ועצום כנודע. ושמעתי מפיו שטרם נסע לרבינו שמחה בונם מפרשיסחא, הכין עצמו ללמוד כל ספרי הקבלה אשר היה בבית מדרשו ולמדם עד שהיה בקי בהם על פה. ואמר לי הטעם כמו שיתבאר לקמן שהוא מספיק לכל הענינים כאלו:

כ״האכן תחלה צריך להוכיח שגם על לבוש הפשט הפשוט גם כן לא באו גדולי ישראל וקדושיהם, להפוך ח"ו פירוש הפשוט של התורה לבטל אפילו מצוה קלה דרבנן ונדנוד גדר מדברי סופרים, וכל שכן מצוה חמורה מדאורייתא ששקולה ככל המצות:

כ״ווזה ביאור דבריהם הקדושים בדרך פשט, שאחר שאין אנו יכולים להגיע להשיג עומק יקרת מצות תכלת מזמן שחרב בית המקדש. ולכן נתבטל ממנו. ועם כל זה כמו שבית המקדש אף על פי שחרב מכל מקום קדושתו הוא תמיד, ובתפלה נכלל מצות קרבנות, שהיא במקום קרבנות, כדאיתא בזוה"ק (פנחס רכד:) ולב לא נטיל מכלא אלא וידוי, ואיתא בגמ' (מנחות קי.) ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו והיינו שאפילו בזמן שחרב בית המקדש, מכל מקום על ידי התפלה מתעורר הרצון שהיה במצות קרבנות ונעשה מאליו, כן גם על ידי הלבן מתעורר קדושת התכלת כאלו קיימנו אותה, אבל אם יש לנו תכלת צריך לעשותה במעשה שבודאי המעשה גדול יותר מהכונה, וכן איתא בזוה"ק (פקודי רכב:) תא חזי בשעתא דכולהו אומנין שארו למעבד אומנותא ההוא עובדא ממש דשראן איהו אשתלימת מגרמה וכו' וכד אתבני בי מקדשא כל עבדתא דאתעבד איהי מגרמה אתעבידת אומנין שראן ועבידתא אתחזיאת לון למעבד ואתרשימת קמיה ואשתלמית הוא מגרמה והא אוקמוהו דכתיב (מלכים א ו׳:ז׳) והבית בהבנותו וכו'. ואם לפי דעתם לא היה נצרך אז לשום פעולה, מאחר דמגרמה אתעבידת, מוכח מזה אשר האדם צריך לפעול מצדו אף שזו הפעולה נעשה מעצמו:

כ״זוכן מוכח מדברי פרי עץ החיים (שער הציצית פרק ד') שמקשה כשאין תכלת למה אין אנו פטורים מכל הציצית, ומתרץ שכל אחד מהם הוא מצוה בפני עצמה, ולמוחין דבינה דאמא אין נצרך התכלת, ומכל מקום הצריך שזורין וכפולים שיוכלל בהם גם כללות התכלת, שהשזירה תמלא מקום התכלת, והיינו רק שנוכל לכוון כוונת התכלת גם בזמן שאין לנו תכלת בפועל ובמעשה:

כ״חוכדאיתא שם בפרק ו' בסופו ויכוון בכל פעם לשם ק"ל גימטריא עי"ן. והענין הוא כי תכלת של הציצית הוא סוד החושך שאין בו עינים, לכן הוא דין, לכן צריך להסתכל בציצית ולכוון כאלו יש שם תכלת, ואז יסתכל שני פעמים בוראיתם אותו, ותכוון להמשיך אליו סוד עינים עליונים וראיה עליונה, ותכוון שני פעמים ק"ל שהם שני עינים עליונים להמשיך הראיה משם לסוד התכלת, שהוא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין דוגמת הכוס עכ"ל:

כ״טוכן בשער הקריאת שמע (פרק כו) שבמלת פתיל תכלת יכוון להכונה הנ"ל, ובשער הכוונות גם כן איתא שיכוון כאלו יש שם תכלת:

ל׳ומפשטות דבריו שביחוד שם זה מתקן מצות וראיתם אותו האמור בתכלת, אף שהמעיין בדבריו יראה שבא רק לצדד שיכולין לכוון גם עתה כוונת הראיה לתכלת. אכן כאשר העתיקו דבריו והורקו מכלי אל כלי נשתנה הלשון:

ל״אעד שבספר קב הישר (פרק מ"ה) איתא בזה הלשון, והיודעים סוד יחוד בקבלה מכוונין בשם אחד גדול ונורא שהוא בגימטריא עין, ובזה הם יוצאים אף בזמן הזה סוד מצות תכלת בציצית. וכתוב שם שזה קבלה בידו מהגאון ר' יעקב תעמרליש מלובלין ז"ל. ובאמת זה בעצמו לשון הרב בעל מצות שמורים,ונדמה מהלשון שיוצאים בהכוונה לבד בלי המעשה ואין צריכים למעשה:

ל״בולא מצאתי מעולם שהכוונה בעצמה ימלא מקום המעשה, שאם כן יתבטל חלילה כל קיום המצות והיה די בכוונה לבד:

ל״גובידוע דצריך עובדא ורעותא ומלולא, וכמו שלא תספיק הכוונה למלאות מקום המעשה בכל עניני עולם הזה, כגון צרכי האדם בגופו אכילה ושתיה וכדומה, כן במצות מעשיות לא תספיק הכוונה, ורק במקום שאי אפשר לקיים המעשה, אז הכוונה והרצון לקיים ג"כ חביב לפני הש"י. כדאיתא בזוה"ק (תרומה קנ:) ובגין כך זכאה איהו מאן דמהרהר הרהורין טבין לגבי מאריה, דאף על גב דלא יכיל למעבד לון, קב"ה סליק רעותיה כאלו עביד, שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה:

ל״דאכן אמת עומק יקרת מעשה המצוה, היא גבוה מכל הכוונות, ואף להיחידים שידעו בטעמי המצות מכל מקום המעשה גבוה יותר מהכוונה, שאי אפשר להגיע עד עומק תכליתם, ורק בהמעשה נכללו כל הכוונות, ואפילו העושה מצוה בלא כוונה עומד נוכח הש"י ואומר ברוך אתה שקדשנו במצותיו שכן צונו. ועל כוונה היותר גבוה ועמוקה אינו רשאי לברך, שאף מה שמברכין ברכת התורה אין מברכין אלא על הלימוד בפה שהוא המעשה ולא על העיון והמחשבה, וכן הם גם דברי הרב הגאון הקדוש המגיד זללה"ה בספר עבודת ישראל, שהמעיין בדבריו יראה שכל דבריו הם מדברי האר"י ז"ל ותלמידיו, כניכר מדבריו שמבאר כוונת הציצית והתכלת:

ל״הוכתב שם שציצית רומז על יראה עצומה והתקדשות בכל מיני קדושה. וגם שלא יתרשל האדם איך יכול לקדש עצמו, נגד זה יש תקיפות ג"כ ממצות ציצית שנאמר בהם אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים:

ל״וותוכן כוונתו נראה שם מפורש שבציצית נכלל יראה, וגם נותן תקיפות שלא יתרשל האדם מעבודה, וזה רומז שהלבן נותן תקיפות ומאמץ לב האדם. והתכלת מורה יראה והכנעה. ולזה מסיים שעכשיו אין אנו צריכים לתכלת, שבלא זה לבבות ישראל נכנעים. וזה מורה כנ"ל שיכולים לכוון כוונת התכלת אף כשאין לנו תכלת בפועל ממש, אבל ודאי כשנוכל להשיג התכלת ולקיים המצוה בפועל ממש, ודאי אנו מחויבים לקיים וטוב יותר:

ל״זוהנה כל זה מספיק לבאר אשר הוכרח לדעת הפשטנים האוחזים בלבוש:

ל״חאכן יען כי אלצנו להביא דברי הקדושים, מוכרח אני לבאר דבריהם לבלתי יתראו כדברים גולמים בלא טעם, ואבאר קצת בזה מה שקבלתי מיסוד הורי ומורי במצות ציצית:

ל״טכולל כל המצות, הם שהש"י צוה לישראל להדבק במדותיו, ובכל אופן שהש"י עוסק להשפיע שפע חיים וטובה לבריותיו ובכל מקום ובכל זמן נתן הש"י לישראל מצוות שיקיימו אותן, וכדאיתא במדרש רבה (בחקותי ל"ה) ובירושלמי ראש השנה (פ"א ה"ג) הקב"ה אינו כן אלא גוזר גזירה ומקיימה תחלה מאי טעמא ושמרו את משמרתי אני ה' אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחלה, וכל מצות שישראל מקיימים הם מוסיפין כח בגבורה של מעלה, כדאיתא במדרש רבה (איכה א' על פסוק ויצא מבת ציון) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה כדכתיב (תהילים ס׳:י״ד) באלהים נעשה חיל וכו':

מ׳וע"ד פרט הוא עצמו ענין מצות ציצית, כדאיתא בזוה"ק ברעיא מהימנא (פ' שלח קעד:) והובא בפרי עץ החיים (שם) ציצית פקודא דא לאדכרא כל פקודי אורייתא בגינה, כמה דאת אמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, דא היא סימנא דמלכא לאדכרא ולמעבד. כתיב ועשיתם ציץ זהב, והא אוקימנא, ציצית איהו נוקבא רזא דעלמא תתאה אסתכלותא לאדכרא ציץ דכר ציצית נוקבא ובא לכל ב"נ ציץ לכהנא. ותנינן אסור לאסתכלא בשכינתא בג"כ אית תכלא בגין דתכלת איהו כרסייא לבית דוד ותקונא דליה ודא איהו דחלא מן קדם ה' לדחלא מההוא אתר וכו':

מ״אואיתא במנחות (מא:) אין ציצית אלא ענף, וכן הוא אומר (יחזקאל ח) ויקחני בציצית ראשי, ושם (דף מא.) אין ציצית אלא יוצא:

מ״בוהענין שכמו שהציב הקב"ה מערכת ההנהגה קומה שלימה בכח משפיע ומקבל, וכן ברא את האדם בצלם אלהים זכר ונקבה, כדאיתא בזוה"ק (האזינו רצ.) תאנא בשעתא דעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין בעא לאתקנא כלא אתקין כעין דכר ונוקבא באתר דאיתכללו דכר ונוקבא לא אתקיימו בקיומא אחרא דדכר ונוקבא, והאי חכמה כללא דכלא כד נפקא ואתנהיר מעתיקא קדישא לא אתנהיר אלא בדכר ונוקבא, דהאי חכמה אתפשט ואפיק מיניה בינה ואשתכח דכר ונוקבא הוא, חכמה אב בינה אם, חכמה ובינה בחד מתקלא אתקלו דכר ונוקבא, ובגינייהו כלא אתקיים בדכר ונוקבא וכו':

מ״גומדותיו של הקב"ה הם נקראים לבושים, וכן כל מה שנזכר בהקב"ה דמות הוא רומז למדותיו, וכל אבר פרטי הנזכר וכן כל תיקוני דמות אדם כולם רומזים למדות. ולכן נתן הקב"ה מצות בכל פרט לעורר רצון הבריאה שנברא קומה שלימה, שלעומתו ברא אדם התחתון בעולם הזה, שכל מערכת הבריאה זה לבוש לזה בדרך עילה ועלול, כדאיתא בזוה"ק (בראשית י"ט סוף ע"ב) מריש רזא דנקודא עלאה עד סופא דכל דרגין כלהו איהו דא לבושא לדא ודא לדא וכו'. ואדם התחתון הוא המקבל האחרון מכל. דוגמת הארץ שנחשבת למקבל האחרון שמקבלת זריעה ומצמחת. ולכן איתא בתיקוני הזוהר (תיקון ס"ז דף צח.) וכד אתברי אדם דלתתא דאיהי נוקבא הה"ד (בראשית א') ויברא אלהים את האדם בצלמו אשתלים דיוקנא דליעלא. והוא דוגמת הארץ שכתיב (הושע ב') אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר וגו'. שכמו שהארץ מקבלת זריעה ומצמחת מחדש, כן עבודת האדם הוא לקבל לתוכו ונקבע בו, ועבודתו להצמיח ולהעלות מה שקיבל לתוכו להולידו מחדש. והיינו שמה שמקבל לתוכו בזה הכח יעבוד את הש"י ונמצא מעלה ומצמיח ממה שנזרע בו, וזה נקרא עושה פירות. וכדאיתא במדרש רבה (נח ל') תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים. וזה ביאור הענין מה שנזכר בפרי עץ החיים בשער הציצית (פרק ג') שמצות ציצית רומז לקוצא דשערא דתליא בזעיר אנפין, כדאיתא בזוה"ק (באדרא רבה נשא קמא:) שהשערות רומזים לענין זה, שהחיים הוא בהם בצמצום. ומכל מקום יש בכל שער צינור שיונק מתוך המוח כדאיתא בזוה"ק (נשא קכט.) ובכל נימא ונימא דנפיק ממוחא סתימאה וכו' כל נימא ונימא איקרי משיכא דמבועא סתימין דנפקין ממוחא סתימאה, וכמו שכל ההשפעה וההנהגה היא בסידור דמות אדם, ושורש ההנהגה הוא במקום היותר עליון שאינו רק הארת פנים וכדאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור פ') האר פניך ונושעה אנו אין לנו אלא הארת פנים, וכמו שכתיב (משלי טו) באור פני מלך חיים שבהארת פנים נכלל הכל, שכשהש"י מראה הארת פנים היינו שמראה להאדם שיבין שרק הש"י לבדו מנהיגו ומשגיח על כל פרטיו, אז ממילא כל מערכת ההנהגה מסייעים אותו, וכדאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה, והיינו כפי מה שהאדם מאמין בהש"י כן ינהג עמו:

מ״דאכן גם באדם המזכך לבו כפי יכולתו ג"כ מי יאמר זכיתי לבי, שאין יכול להגיע עד תכלית הבירורים בכל פרט, שהרי אדם הוא בגוף החפץ להסתיר עצמו מאד. ולעומת זה מנהיג השי"ת ג"כ בהסתר פנים. ויש הנהגה מצומצמת בכמה מדרגות, עד שהאדם צריך לקבל גם דרך צמצום וזה נקרא שמקבל דרך שערות, ולכן נקראו שערות דינים שאין האדם מרגיש רק בצמצום גדול, וכדאיתא במדרש רבה (בראשית פרשה ד') פעמים שאין העולם ומלואו מחזיקים כבוד אלהותו, פעמים שהוא מדבר עם האדם מבין שערות ראשו, הדא הוא דכתיב (איוב ל"ח) ויען ה' את איוב מן הסערה, מבין שערו ראשו. וזהו מגודל האהבה שהמשפיע רוצה בטובת המקבל מה שאינו יכול לקבל דרך הארת פנים מפורש, משפיע לו רצון דרך צמצום:

מ״הוזה דאיתא בזוה"ק (באדרא רבה בתיקוני דיקנא) שהשפע יורד מצינורי השערות, וכן כשהאדם מקבל השפעה מצומצמת נקרא שמדבר עמו מבין שערות ראשו. וכדאיתא בענין קרני הוד במדרש רבה (עקב פ' ג') אמר ר"ל בשעה שכתב משה את התורה נטל משה זיו הפנים וכו' ועם שכותב קינח את הקולמוס בשערו ומשם נטל זיו הפנים. היינו הרצון שהיה מהשי"ת להשפיע למטה ולא היה בכח כלי קיבולו לקבל כל כך, זה נותן לו דרך צמצום שבדרך הזה יכול לקבל אור גבוה, וזה הוא הקרני הוד וכמו שנתבאר במקומו. ולכן הציצית רומזין לשניהם, שהציצית פנים אל הקצוות וממילא נראה הארת פנים, כדאיתא בפרי עץ החיים (שער הציצית ריש פרק ג' וד') ובזוה"ק (שלח קעה) ודא איהו ציץ לאסתכלא ביה עיינין וכו' ציצית איהו נוקבא רזא דעלמא תתאה אסתכלותא וכו'. וגם רומזין שבמקום שאינו יכול לקבל דרך הארת פנים מקבל דרך השערות, וזה שצונו הש"י לעשות דוגמת ההנהגה הזו, מצות ציצית, שישראל יקבלו עליהם מצדם עול מלכות שמים במצוה זו שמקבל עליו, שעד כמה שידו מגיע בהשגתו לראות באור פני מלך חיים, ימלוך עליו הש"י בדעתו. ומה שאין ידו משגת הוא מקבל עליו יראת שמים על כל פרטי גופו אף במקום שאין דעתו מגיע. וכמו שנתבאר במאמר פתיל תכלת (עמוד קיא) שציצית מצילין את האדם אף במקום שהוא מרוחק מאד. וזה שנזכר במנחות (דף מג:) ששקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן, לפי שהוא כולל מן הקצה אל הקצה, וזה שצונו הש"י במצות ציצית שני מצות תכלת ולבן, ואיתא בפרי עץ חיים ששניהם מאמא, התכלת מחכמה דאמא והלבן מבינה דאמא. ואמא רומז למקום בינה בשורשה. וענין מדת הבינה להבין דבר מתוך דבר, וזה רומז על דברי תורה שאין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם וכדאיתא בש"ס מגילה (דף יב.) מדאמר בינותי מכלל דטעה:

מ״ווהנהגה זו שהש"י מנהיג, שאף מתוך ההסתר יכולין להוציא אור שאין שום פועל רק הש"י לבדו רמוז במצות לבן, שכן מורה לבן שאין בו שום גוון, ורומז למה דכתיב דניאל (ז) ושער רישא כעמר נקא וכדאיתא בזוה"ק נשא (קלב.) כתיב שיר (ה') קווצותיו תלתלים שחורות כעורב וכתיב ושער רישא כעמר נקא, לא קשיא הא בדיקנא עלאה הא בדיקנא תתאה, והיינו שלבן מורה על הנהגת עתיקא שאין להשגת האדם מקום שם, כי כשמאיר האור הזה נתבטלו פעולת אדם. כמו שהיה בקריעת ים סוף שהאיר השי"ת מעתיקא כדאיתא בזוה"ק בשלח (נב:) בעתיקא תליא מלתא ואז לא היה מקום לפעולת אדם, כדאיתא בזוה"ק בשלח (מז:) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון תחרישון ודאי ולא תתערו מלה דלא אצטריך לכו וכו'. ולכן מצד הכרה זו ניכר שאין שום הסתר כלל, רק הפועל הוא השי"ת בעצמו, ומפני כן לבן רומז על ענין גדול יותר מתכלת. אכן פעולת המצוה של תכלת נמשך ממקום גבוה יותר ממקור מצות לבן, כי בפעולות מצות לבן אין מאיר כל כך איך נמצא אור אף בפעולות הנמוכים רק בכלל האדם מכיר שהשי"ת פועל הכל. אבל בפעולות מצות תכלת הוא להאיר במקומות ופעולות המוסתרים ביותר שנמצא שם כבודו ית'. לכן מאיר שם מאור יותר גדול להיות לו סייעתא משם. כי התכלת מורה שיכיר האדם שגם ההסתר נברא מהש"י, ומזה עצמו יוצא כבוד שמים ולא רק שיוצא מלכות שמים בשלימות שיראה שאין עוד מלבדו אז יבין בחכמה ויחכם בבינה שאין עוד מלבדו ואין שום כח בעולם רק הש"י:

מ״זוכדאיתא במס' חולין (דף ז:) שרבי חנינא בן דוסא אמר על כשפים אין עוד מלבדו. והיינו מפני שמצינו ברבי חנינא בן דוסא במס' תענית (דף כה.) שאמר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק, ולכן מפני שהיה לו הכרה זו לא היו יכולין הכשפים להזיק לו וכפי אמונתו היה נשמר בהשגחה פרטית, וכדאיתא בזוה"ק וירא (קג:) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה הכי אתידע בלביה. ובקבלת מלכות שמים במדה זו מכיר הטוב הנמצא בכל הגוונים:

מ״חוכענין שאיתא בש"ס בבא בתרא (טז.) אמר ר' לוי שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו וכו'. דרשה ר' אחא בר יעקב בפפוניא אתא שטן נשקיה לכרעיה, ולהבין מה הוא החביבות, והלא השטן הוא היצר הרע שנקרא שונא במס' סוכה (נב.) ונאמר משלי (כז) ונעתרות נשיקות שונא, אך הענין בזה כדאיתא בגמרא ברכות (נד:) ואהבת את ה' אלהיך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, וכדאיתא בזוה"ק בא (לד.) דהכי אתחזי לבר נש למנדע טוב ולמנדע ביש ולאהדרא גרמיה לטוב, וכדאיתא בזוה"ק וישלח (קסה:) אתי בר נש לאתדכאה ההוא יצר הרע אתכפיא קמיה לשלוט ימינא על שמאלא, ותרווייהו מזדווגין לנטרא ליה לבר נש ארחוי דהוא עביד, הדא הוא דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהלים צא) ובזוה"ק תרומה (קסג.) רחימו דקוב"ה לממסר ליה כל דא למרחם ליה בכל חד וחד, ואי תימא ביצר הרע האיך יכיל בר נש למרחם ליה, דהא יצר הרע מקטרגא איהו דלא יקרב ברנש לפולחנא דקוב"ה והאיך ירחם ליה ביה, אלא דא איהו פולחנא דקוב"ה יתיר כד האי יצר הרע אתכפיא ליה בגין רחימו דקא מרחם ליה לקוב"ה דכד האי יצר הרע אתכפיא ותבר ליה ההוא בר נש דא איהו רחימו דקוב"ה, בגין דידע לקרבא לההוא יצר הרע לפולחנא דקודשא בריך הוא:

מ״טוכדאיתא בזוה"ק נשא (קמג:) ולית דינא דלא הוו ביה רחמי. פי' בכל דבר נמצא טוב אשר לתכלית זה נברא ואף שנראה מצד האדם שהוא רע, מ"מ בראו הש"י לתכלית הטוב ואם האדם מוצא בכל דבר התכלית הטוב הרי מצא הטובה שיש באותו דבר, וזה שדרש ר' אחא בר יעקב בפפוניא שאף שלפי ראות עיני האדם היה קטרוג בזה, אבל באמת נתכוון לשם שמים היינו שהיה בזה טובה. וזה אתא שטן ונשקיה לכרעיה אחר שמצא גם בזה תכלית הטוב והגיע לשורש הטוב שנמצא בו מצד הבריאה:

נ׳וכדאיתא במדרש רבה בראשית (ט) ובזוה"ק יתרו (סח:) טוב זה יצר טוב, מאד זה יצר הרע שמזה יגדל כבוד שמים ביותר עוד וכדאיתא בזוה"ק שהובא לעיל תרומה (קסג.):

נ״אובתקונים (תקון ע' דף קלז) נעשה אדם בעינא אדם דיעביד פקודי אורייתא וישתדל באורייתא לעבדה ולשמרה ויהא ליה אגרא טבא ושולטנא עלייכו, ודא איהו (ישעיהו ס׳:כ״א) נצר מטעי מעשי ידי להתפאר. דא מלאכי עלאי אע"ג דאינון גבורי כח עושי דברו, לא עבדו גבורה בפולחנא דקוב"ה, דאינון פלחין בהכרח ולית לון ערובא דבשרא, ויצרא בישא ובגין דא נעשה אדם וכו':

נ״בובזוה"ק נשא (דף קכג.) בדיוקנא אשתמודע פרצופא וכו' ולית בהון לא יצר טוב ולא יצר רע אלא כבעירין דעלמא, ולכן אחר שהגיע ר' אחא בר יעקב לשורש הטוב הנמצא בו מצד הבריאה. סייעו גם הוא לעבודת הש"י וזהו ונשקיה לכרעיה, היינו שסייעו לעבודה, שכרעיה היינו עבודה כדאיתא בזוה"ק לך (פו.) מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו לאתחברא ביה בפולחנא ולקרבא ליה לגביה, כד"א העם אשר ברגליך, היינו שעל ידי עבודה יכול האדם לברר, שבההסתר עצמו מנהיג הש"י, שעל ידי עבודה ויראה עצומה יכול האדם לכלול הרע בהטוב. וכענין שאיתא בזוה"ק בהר (קיח.) בזמנא דידע ליה בר נש לקוב"ה בארח כלל כדין אקרי עבד דעביד פקודא דמאריה ולית ליה רשו לחפשא בגניזוי דיליה כבן דחפש בגניזו בכל רזין דביתיה וכו'. וזהו שפעולת הלבן רומז להכרה בארח כלל ופעולת מצות תכלת הוא הכרה בארח פרט, לכן מוכרח להיות לו סייעתא מאור החכמה להכרה זו:

נ״גולכן מורה התכלת לחושך כדאיתא בזוה"ק פנחס (רכז.) ותרין גוונין רשימין בטלית חד חוור וחד תכלת וכו' חוור ואוכם אוכמי דתכלת וכו' ובתקוני הזהר (תקון כא מט:) יותרת הכבד כללא דכולהו תכלת חשוך:

נ״דובתקוני הזהר (תקון כא נה.) ואיהי ציצית דצדיק דאיהי עני בגלותא ה"ה דכתיב תפלה לעני כי יעטוף, עני ודאי דביה אתעטף בגין דאיהי כסותה לבדה וכו' דא איהי כי היא כסותה לבדה הוא שמלתו לעורו ואיהי תכלת שבציצית:

נ״הובזוה"ק (תרומה קמט:) בוצינא קדישא הכי אמר דהאי גוון אוכם חשוך וכו'. וקאי שם על תכלת, וזה התכלת הוא קבלת מלכות שמים בציצית, היינו להכניע הגוף תחת קבלת עול מלכות שמים, שגם הגוף יבין שהשי"ת מנהיג אפילו בעת ההסתר, כדאיתא בזוה"ק (שלח קעה.) מה כסא הכבוד עביד לבר נש למהך בארחא דמישר לדכאה ליה, אוף הכי תכלת עביד לבר נש למהך בארחא דמישר:

נ״וובהוספות לזהר בראשית (בדף ה) במאמר המתחיל ושחטו הפסח בסופו, בשעתא דבר נש חמי להאי גוון אדכר בר נש למעבד פקודא דמאריה וכו' אוף הכי תכלת וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' מההוא דחילו דיליה:

נ״זוהיינו שהאדם יקבע יראה עצומה, שגם הגוף מעצמו יכנע תחת עול מלכות שמים, ויתבטל בהתבטלות עצום מאימת הכבוד, ואין ביכולת האדם להכניע גופו בהתבטלות גמור עד שיקבל עליו יראת עונש גם כן, כי שכלו ודעתו נכנעים מחכמתו ובינתו שיבין שהשי"ת מקיף כל הבריאה ואין עוד מלבדו:

נ״חאכן הגוף יען שהוא מלא חושך והסתר צריך לקבל עליו יראת עונש וכדאיתא במדרש (תנחומא נצבים) העבר בך קללה:

נ״טולקבלת עול מלכות שמים במדה זו צריך סייעתא מאור החכמה להבין בבינה, וזהו מה שאיתא בפרי עץ חיים (פרק ד) שחוט התכלת מורה לחכמה דאמא, וזה שאמר האר"י ז"ל שאחר חורבן הבית אין התכלת נוהג שאין אנו יכולים להשיג אור החכמה על ידי מעשינו אלא שמאליו נעשה כנזכר לעיל:

ס׳וכמו שאיתא בפרי עץ חיים (בשער תיקון חצות פרק א) שבזמן הבית כמעט לא היו צריכים לשום מעשה המצוה ולא לתפלה שמאליו היה נעשה ובאמת היו אז מתפללים ועושים מצוות:

ס״אוזהו שאנו מתפללים "ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות" שהשתחויה הוא יראה קבוע בלב האדם שמבטל דעתו וכופף קומתו עד שגם הגוף יכנע מאימת יראת הכבוד, ואין האדם יכול להגיע מצדו ליראה הזו ולקבלת עול מלכות שמים במדה זו על ידי מעשיו. ורק אחר שמקבל עליו עול מלכות שמים כפי יכולתו על ידי מעשיו, אז עוזר לו הש"י שאף במקום שאין יכול להגיע במעשיו מתעורר מעצמו מעזרת הש"י:

ס״בודברי האר"י ז"ל רומזים אשר בזמן שבית המקדש היה קיים, היה גם הגוף נמשך אחר אור הדעת, וכפי הארת הדעת גם הגוף היה נכנע והשפיל עצמו בגין למשרי עליה גאותא דקוב"ה, ועכשיו אין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות להיות הגוף נכנע מפני אור הדעת, אבל באמת כל הפעולות אנו צריכין לעשות אף שהעיקר הוא הפנימיות מכל דבר, אכן מצדנו אנו צריכין לעסוק בפעולה הרומזת על העסק שעוסק הש"י אז:

ס״גוכן קבלתנו מרבינו הקדוש רבינו שמחה בונם מפרשיסחא זללה"ה (אף שהובא קצת דבריו בספר קול שמחה, אך שם לא נכתבו ברורים כפי קבלתנו) על המדרש (תנחומא ויקהל) אל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה בזכות מה עומדין אלה תולדות השמים והארץ, בזכות ואלה שמות, בזכות כל מה עומדין אלה בזכות אלה העדות והחקים והמשפטים וכו'.

ס״דוהענין ארוך מאד. וכאן נעתיק רק מה שצריך לעניננו, כי המלאכים אומרים שלשה פעמים קדוש, וקדוש הוא שהש"י מובדל ומרומם מכל הבריאה, והמלאכים גבוהים במעלה שאין בהם גשמיות. ובאמת מצינו שישראל המה גבוהים יותר במעלה, כדאיתא בגמ' (חולין דף צא:) שישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות. ובזוה"ק (לך צ.) (בלק קצא.) שאין המלאכים מתחילין לומר קדוש עד שישראל מתחילין תחלה. והענין בזה, מפני שמצד המלאכים הש"י מנושא מכל ואין להם שום התחברות, לכן אין שייך אצלם לומר קדוש אם אין שום התחברות:

ס״האכן מצד ישראל אף שהש"י מובדל ומנושא מכל, מכל מקום יש שייכות יותר לפי שהשגחתו על ישראל בתמידות והם מקושרים בהש"י בכל פרטי מעשיהם, ואין שייכות לומר שהם מובדלים ממנו. וזה פירוש ואל מי תדמיוני ואשוה, מאחר שמצד ישראל הוא מתדמה לכל פרט מעשה, לכן ישראל אומרים קדוש מפני שהקב"ה מתדמה לישראל וקדושתו חופף עליהם, ומאחר שהש"י נמצא בכל פרט מעשה וכל שכן מעשה המצוה שצונו בפירוש. ממילא אף שאין אנו מגיעים לעומק, הש"י גומר בעדנו, וכדאיתא במדרש (תנחומא תבוא) אמר רבי אבוהו בשם ר' יוסי בן חנינא בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות וכו':

ס״ושעושה המצוה עומד לפני הש"י בבטחון עצום, שאף שאינו יודע כוונת המצוה, מ"מ יכול לומר להש"י ברוך אתה אשר קדשנו במצותיך וצויתנו, שהרי הש"י צוה לקיים המעשה אף שאינו יודע טעמה הש"י גומר בעדו [עיין יסוד החסידות - הקדמה לבית יעקב דף י"ג]. וכדאיתא בזוה"ק (פרשת בא לב:) וכד ישראל עבדין עובדין דכשרין יהבין תוקפא וחילא לקוב"ה ועל דא כתיב (תהילים ס״ח:ל״ה) תנו עוז לאלהים במה בעובדן דכשרין. ובזוה"ק (ויקרא יח:) אבל אזדרזו בהאי יומא והבו לי חילא:

ס״זובזוה"ק (בחוקותי קיב:) והכי אוליפנא כל מה דבעי בר נש בהאי עלמא בפולחנא דקוב"ה בעי לאתערא בעובדא דלתתא דבעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. ובזוה"ק (אמור קה.) ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא. תא חזי מאן דאמר דלא בעי עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו תיפח רוחיה, והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטורת בוסמין דכתיב שמן וקטורת ישמח לב, ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא ואתקשרותא כחדא דקא יאות. אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא, כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא:

ס״חומה שנזכר בזוה"ק ופרשתא דא אוכח ולא מדייק משאר מצות מעשיות, לפי שזה שורש אור החכמה שאין בכח אדם להגיע אליה ע"י מעשיו:

ס״טוכמו שביאר האר"י ז"ל בספר טעמי המצות בפרשת בהעלותך (בטעמי המצות שבספר לקוטי תורה לא נתבאר היטב) שגמר העלאת האורות הוא נעשה מאליו. ומכל מקום נקרא אהרן שושבינא דמטרוניתא שנקרא הכל על שם מעשיו, אף שאחר כן נעשה מאליו, וכן כל הנך שהבאתי בראש דברינו אלה שנעשים מאליהם, הם עד"ז:

ע׳ובזה הענין, קבלתי מיסוד הורי מורי ורבותי, וביחוד מה שקבלתי מאדוני אבי זקני מו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה, ביום שנתחנכתי למצות תפילין ומסר לי יסוד כוונתם. וצוה אותי לברך על של ראש, בטעם שבאמת כל מעשה המצות אינם אלא שישראל יעסקו בענין שהש"י עוסק בשבילם. ובאמת אף על פי שנזכר בגמ' (ברכות יז.) אלופינו בתורה מסובלים במצות, זה הוא רק מפני שיש הסתר בעולם ואינו נראה האור, נדמה לאדם שהוא נושא את המצות ונדמה לו שהוא נושא את התפילין, אבל באמת התפילין נושאין את האדם. וכמו שמצינו בארון שנשא את נושאיו (סוטה לה.) ומכל מקום נצטוו ישראל לשאת את הארון. וכשיתגלה אור המצות יתראה מפורש שאין האדם עושה כלל, וכמו בימי בנין הבית שאז היתה סיהרא באשלמותא כדאיתא בזה"ק (יתרו פה.) ואז ראו מפורש שהבית נבנה מאליו, וכדאיתא במדרש (רבה פקודי פרשה נב) הוקם המשכן ולא תאמר משה העמידו אלא המשכן נעשה בו נסים ועמד מעצמו, וכן בנין בית המקדש והבית בהבנותו שנבנה מעצמו, כדאיתא במדרש (רבה נשא י"ד בנשיא לבני אפרים) והבית בהבנותו מאליו היה נבנה אבן שלמה מסע נבנה, מלמד שהיתה האבן מסעת את עצמה ועולה וניתנה על גבי הדימוס:

ע״אובמדרש (תנחומא תבא) אמר רבי יונה אביו של רבי מנא בשם רבי לוי שאמר בשם רבי אבא, לא היתה התורה צריכה לינתן לישראל בעולם הזה למה שהכל עתידין להיות למדין תורה מפי הקב"ה לעולם הבא, למה נתנה להם בעולם הזה, שכשיבא הקב"ה ללמדם בעולם בא יהיו הכל יודעין באיזה פרשה הוא עוסק:

ע״בוכן בקרבנות, אף שהם עולים לרצון הגבוה מעל גבוה כדאיתא בזה"ק (בראשית מה:) דרעותא דקרבנות סליק עד אין סוף, ואיתא בזה"ק (שם) שעל ידי הקרבן מתקשרים כל המדרגות עד שנעשים אור אחד:

ע״גובזה"ק פנחס (רמא:) שגמר העלאת הקרבן הוא ע"י התקשרות כהנים לוים וישראלים, ושיר הלוים הוא בגמר העבודה, וכן היה צריך מעמד עד גמר העבודה אף ששם נעשה מאליו:

ע״דאכן באמת עיקר הקרבנות, וכן כל המצות מעשיות שצמצם הקב"ה כבודו ונתן מקום לעבודת ישראל. וכדאיתא בזה"ק (שם) רבי שמעון הוה אזיל לטבריה פגע ביה אליהו אמר ליה שלמא עלי' דמר, אמר ליה ר"ש במאי קא עסיק קוב"ה ברקיע, א"ל בקרבנות עסיק ואמר מלין חדתין משמך זכאה אנת ואתינא לאקדמא לך שלם וכו' במתיבתא דרקיע שאלתא שאילו עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתיה, והא כתיב באתי לגני אחותי כלה וגו' אכלתי יערי עם דבשי וגו' מאן דלית ביה אכילה ושתיה איהו אמר אכלתי וגו', אמר רבי שמעון כמה חביבו חביב קוב"ה לכנסת ישראל ומסגיאו דרחימו דרחים לה שני עובדוי ממה דהוא עביד, דאף על גב דלאו אורחוי במיכלא ומשתיא בגין רחימותא אכיל ושתי וכו'. הרי שכל הקרבנות מחמת שהם רק מצד המקבל, להסיר המסכים המבדילים שהם בלבושים גשמיים, מחמת זה צריך עבודה בפעולה, אכן מצד זה לא היה לו להזכיר ענין אכילה שהוא לשון הכולל דבר הנאכל בעצמותו איך שייך זה כלפי מעלה:

ע״האכן מצד חביבות כנסת ישראל, הציב לבוש שידמה בעולם הזה שכבוד שמים כביכול חסר וישראל משלימין אותו, ובזה עצמו עולה הרצון עד למעלה ראש. וכדאיתא בזה"ק ויקרא (ז:) ועל דא סעודתא דמלכא אתעכב בגין סעודתא דעבדוהי. ובגין כך ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים:

ע״והיינו שנתן הש"י מקום לעבודת ישראל, עד שרצון הש"י לקבוע מקום לעבודתם למעלה מכל תפיסת אדם, וכמו שכתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר שהש"י רוצה שיקרא על שם ישראל אף במקום שהוא למעלה ונעלם מכל, תולה הש"י בישראל שהם פועלים בעבודתם גם שם. וכדאיתא בזה"ק אמור (קה.) שהבאתי לעיל, פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינא וכו'. וזה דאיתא בזה"ק פנחס (רמא.) ואי תימא היך אתפשט זעיר מהאי יונה או משפנינא דא לכמה סטרין דלית לון שיעורא או מן בעירא חדא אוף הכי תא חזי חד שרגא דקיק דליק אתמליא כל עלמא תו אעא דקיק אדליק לרברבא:

ע״זוזה דאיתא בתיקוני הזהר (תיקון נ' דף פו:) וכל דא כפום עובדיהון דישראל הכי אתפרנסת זכאה איהו מאן דסליק לה לאתריה דאתמר ביה (הנה ה' רוכב על עב קל) הנה ה' יוצא ממקומו אמר ליה רבי למר אבא וכי יכול בר נש לאחזרא לקוב"ה לאתריה, אמר ליה אין כמה דאשכחנא בדוד דאמר אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה', בההוא זמנא דבר נש אחזר ליה לאתריה מאי כתיב ביה ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו:

ע״חוהענין הוא שעבודת ישראל מגיע עד למקום שאינו נודע לשום גברא, כדאיתא בגמ' (חגיגה יג:) ממקומו ליכא מאן דידע ליה:

ע״טוזה שמסיים בתיקוני הזהר (שם) דצריך לאחזרא י' לגבי ה' וכו' בגין דקוב"ה אומי דלא יחזיר לה' דלעילא עד דיחזיר לה' דלתתא ורזא דמלה ואל אבוא בעיר וגו' והא אוקמוהו. והוא כדאיתא בגמ' (תענית ה.) הכי אמר ר' יוחנן אמר הקב"ה לא אבוא לירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ואף שמחכמה עלאה ולמעלה אין שום רעיון משיג, וכדאיתא בפרי עץ החיים שהובא לעיל. מכל מקום תולה הש"י גם חזרת אור החכמה במעשה ישראל:

פ׳וזה דמסיק שם בפרי עץ החיים (שער התפילין פרק ז) שאין דבר נעשה למעלה אלא ע"י מעשה תחתונים בעולם הזה, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קנב:) כמה דמסדרין ישראל תקונייהו לגבי קוב"ה הכי קיימא כלא והכי אסתדר ועל דא כתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר באינון גוונין דכלילן דא בדא שפירו דכלהו:

פ״אוהנה במצות תכלת נמצא מפורש שהש"י נותן מקום לפעולות ועבודת ישראל, אפילו במקום שאין כחם והשגתם מגיע, וכדאיתא בתקוני הזוהר (תיקון י כה:) וכד ישראל אמרין שמע ודאי חיון שמטין גדפייהו באן אתר בכנפי מצוה דאתמר בהון על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה, ומסיים שם וארבע גדפין סלקין ס"ד ותמניא אתוון יהוה אדני (בשלוב) סלקין ע"ב וכנפי מצוה אולפין רזא, וכפי חשבון זה שמונה פעמים ל"ב עולה רנ"ו נגד גדפי החיות, שבשורש הם ארבע שהם שמונה ובהורדת האור למטה מסתעפין להתפשטות והתרבות. ועד התפשטות החכמה מסתעפין לל"ב נתיבות החכמה:

פ״בואיתא בפרי עץ החיים (שער הציצית פרק ד) שמספר אותיות מילוי ארבע שמות עולה ל"א, שהם נגד ל"א חוטי הציצית וחוט התכלת משלים לל"ב, ומקור הענין (באדרא רבא קדישא קלב בתקונא דיקנא דעתיקא) תלתין וחד קוצא שבילין אתמשכן עד רישא דפומא וכו', ובכל קוצא וקוצא מתפרשין תלתין וחד עלמין וכו' וכדאיתא שם שזה רומז לשם אל"ף למ"ד שהוא נהירו דחכמתא, ומשם כל התקיפות לעובדי ה' וביטול לכל הדינים ומבסם עלמא כדאיתא בזוה"ק (צו דף לא.):

פ״גועיקר התקיפות של עובדי ה', שהש"י נותן להם מקום בשורש למעלה מהשגת תפיסת האדם, ונתן מקום לעבודתם בשורש למעלה מכל רעיון. וכדאיתא בזוה"ק (אמור צג.) קודש איהו סטר עלאה דאשתכח ראשיתא לכל דרגין, ואף על גב דאיהו סטר טמירא וקרי קדש מתמן אתפשט פשיטו דנהיר בחד שבילא דקיקא טמירא גו אמצעיתא. כיון דאתנהיר גו' אמצעיתא כדין אתרשם חד ו' דנהיר גו האי קדש ואקרי קדוש מהאי נהירו אתפשט פשיטו סופא דכל דרגין כיון שאתנהיר בסיפא כדין אתרשם בנהירו חד ה' ואקרי קדושה והא אוקימנא, ומה דאקרי קדוש קדוש קדוש דהא קדש מבעי ליה רזא דראשיתא דכלא הואיל ומתמן אשתכח, ואי הכי אמאי אקרי לעילא קדוש דהא תמן ו' לא אשתכח אלא רזא הכי הוא ודאי, וישראל מקדשי לתתא כגוונא דמלאכי עלאי לעילא דכתיב בהו (ישעיהו ו׳:ג׳) וקרא זה אל זה ואמר קדוש. וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עלאה עד דאסתליק ו' רזא דשמים עלאין לעילא, כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר ההוא קדש בהו, וכדין אקרי לעילא קדוש, ולבתר נהיר ההוא נהירו עלאה על כרסייא דאיהו שמים ואינון שמים תייבין לדוכתייהו ומתיישבו ביה בההוא נהירו, וכדין אקרי קדוש ולבתר נחית ההוא נהירו עד דנטיל כלא חד צדיק עלאה דרגא יקירא לקדשא כלא לתתא, כיון דאיהו נטיל כלא כדין אקרי קדוש ודא איהו רזא דכלא:

פ״דוזה דאיתא באדרא רבא קדישא (בתקוני גלגלתא דף קכח:) וכל קוצא וקוצא אית ביה ארבע מאה ועשר נימא דשערא כחושבן קדוש:

פ״הוזה רומז למקום קדושתן של ישראל דאף דוא"ו לעילא ליכא, מ"מ ישראל עלו במחשבה וכדאיתא בתקוני הזוהר (תקון ס"ט קב:) ישראל עלה במחשבה בכתר עליון דאיהו מחשבה סתימא:

פ״ווהוא שהש"י נותן מקום לעבודת ישראל בקדושתן, שע"י קדושה שישראל מקדשין את הש"י עושים רושם למעלה. שאות וא"ו הוא חיבור עד סוף כל המדרגות ולכן לעילא ליכא ו' אלא על ידי עבודת ישראל שהש"י חפץ בהם נותן מקום לעבודתם, וממילא מראה לישראל שהם נקראים קדש בלא ו', היינו שעלו במחשבה תחלה. וכדאיתא שם בזוה"ק (אמור צג.) כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר האי קדש בהו, והיינו שהש"י נותן להם מקום לעבודתן עד שלעילא נקרא קדוש וישראל נקראו קדש. וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קכא.) בקדמיתא אמר לון ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא לון וגוי קדוש, לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא להון כי עם קדוש אתה, לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא להון ואנשי קדש תהיון לי, אנשי קדש ודאי גוברין דיליה ממש וכו' לבתר אקרון קדש ממש דכתיב (ירמיהו ב׳:ג׳) קדש ישראל לה':

פ״זוזה הוא הענין הנזכר בתקוני הזהר שהובא לעיל (תקון י דף כה.) וכד ישראל אמרין שמע ישראל ודאי חיון שמטין גדפייהו באן אתר בכנפי מצוה. דאתמר בהון על ארבע כנפות כסותך וכו' והיינו שלכבודן של ישראל מחסרין כנפי החיות, וזה רומז לחוט התכלת כנ"ל שהוא הל"ב שנתן הקב"ה מקום לישראל להשלים מערכת דגלי כסא כבודו:

פ״חוזה דאיתא במדרש הובא בתוס' בשם תשובת הגאונים (סנהדרין דף לז בתוד"ה מכנף הארץ) ובאור זרוע ריש הלכות שבת בשם מדרש, שש כנפים שש כנפים לאחד וכל כנף אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול, וכשמגיע שבת אומרים החיות לפני המקום רבונו של עולם אין לנו עוד כנף והקב"ה משיב להם יש לי עוד כנף אחד בארץ שמשורר לפני היום, שנאמר (ישעיהו כ״ד:ט״ז) מכנף הארץ זמירות שמענו. ושבת וציצית מתאחדין כדאיתא בפתיל תכלת (עמ' קעא) ואלו הששה כנפים איתא בזוה"ק (בהר קח:) בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף ובינה איהי אחת ושכינתא תתאה שבע והיינו שהם שמונה נגד השמונה חוטין וזה ביאור התקוני זהר הנ"ל, שבכנפי מצוה חיון שמטין גדפייהו:

פ״טוכן בגמ' מנחות (קי.) ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו, ובאמת בזמן שבית המקדש היה קיים היה גם כן מקריב וזה הוא עיקר הקרבן, כדאיתא בזוה"ק (צו לג.) מיכאל דאיהו כהנא רבא אריה דאכיל קרבנין הרי שתמיד מיכאל מקריב וזה הוא העיקר, ומכל מקום בעת שהיה בית המקדש קיים, היה גם הכהן גדול מקריב, הרי שהאדם מצדו צריך לעסוק בעסק שנעשה מאליו אף שעיקר הפועל הוא הש"י, מכל מקום צריך האדם לעסוק בפעולה הזאת והש"י גומר בעדו:

צ׳כנזכר בגמ' (שבת נו:) מה אחרונים לא עשו ותלה בהן לשבח, ופירש רש"י ז"ל מה יאשיהו לא עשה ביעור זה ותלו בו מן השמים לשבח הואיל וביער השאר שנעשה משמת יהושפט:

צ״אובירושלמי שביעית (פרק ששי ה"א) אומר רבי אלעזר מאליהן קבלו עליהן את המעשרות וכו' מה מקיים רבי אלעזר ואת בכורות בקרינו וצאננו, מכיון שקיבלו עליהן דברים שלא היו מחוייבים עליהן אפילו דברים שהיו מחוייבים עליהן העלה עליהן כאלו מאליהן קבלו עליהן מה מקיים רבי יוסי בר"ח, ובכל זאת מכיון שקיבלו עליהן בסבר פנים יפות העלה עליהן הכתוב כאלו מאליהן קבלו עליהן:

צ״בוכן הענין בברכת תפילין של ראש שנזכר בפרי עץ החיים, שדעת המברכין הוא שיש בידינו להעלות עד אור החכמה כנ"ל:

צ״גוכן הוא במצות תכלת, שאף שהשגת האדם אינו מגעת לעומק המצוה, אכן הש"י יסד שיתעורר רק על ידי מעשה ישראל, וחלילה לדבר עתק על צדיקי עולם שדעתם הוא לבטל מצות עשה ולעבור על שני לאוין, ובפרט שביארנו לעיל כי זה הוא דעת מינות ונביאי השקר:

צ״דאכן גם לתרץ תירוץ מספיק נגד המתעקשים במאמר האריז"ל, שלחכמה דבינה אין באפשרות להשיג משחרב הבית:

צ״האף אתה אמור לו מהלכות הזוה"ק וירא (קיז.) ובשית מאה לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתקן עלמא לאעלא בשביעאה כבר נש דמתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא:

צ״ווהנה כהיום עבר יובל שנים מזה הזמן, ובהכרח להיות רשימא מאור הזה, והוא גם זמן הממוצע לשחיטת התמיד של בין הערבים לפי חשבון י"ב שעות היום באלף שנים. וזה נרמז בזוה"ק הנ"ל מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא, ועיין זוה"ק וישב (קפא: קפב.) מאי לעת ערב דא ערב שבת דאיהו זמנא דאלף שתיתאה כד"א ולעבודתו עדי ערב כי ינטו צללי ערב:

צ״זובפירוש איתא בזוה"ק שלא יוכשר הדור בזה הזמן, כדאיתא בזוה"ק תולדות (קמ.) מאן יזכה להאי ארכא מאן יתקיים בקיום דתיה יעו"ש, ורק שיהיה רושם להשרידים, והא ודאי שבשעה שהש"י פותח אורו אף הקטן שבישראל יכול להגיע לאור, אף שאינו משיג בדעתו, שכמו שבעת שנסתם האור אף הגדול שבגדולים אינו יכול להגיע, כמו כן כשהש"י פותח האור יכול אף הקטן שבקטנים להגיע להאור. וכמו שבעת שהיה מצוי התכלת בזמן הבית, היו כל ישראל לובשים תכלת והגיעו לאור החכמה אף מי שלא היה מבין השורש, וכמו שנתבאר בפנים. כן גם מעת שנפתחו תרעין דחכמתא לעילא ומבועין דחכמתא לתתא, יכולים כל ישראל להגיע לקיים מצות תכלת בכל פרטיה ודקדוקיה, לתקן לעשות שורש למעלה ופרי למטה, ועי' ספרי עקב (פסקא מז) ובמדרש ויקרא רבה (פ' כב):

צ״חוראיתי ושמעתי כי הרבה מהמתקנאים יפחידו את הנשמעים להם, באמרם, כי יש פחד ללבוש תכלת שהוא מצמצם השפע והצלחת עולם הזה בממון, ומרמזים לספר עבודת ישראל הנ"ל:

צ״טויען כי ידעתי כי מפחד הזה יגורו אלים. ואף כי הוא ההפך מדעת התורה, וכמו שכל ישראל אומרים בקריאת שמע ועדות הציצית בידם, והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו, והוא פתיות ובערות:

ק׳אכן נגד הפחד הזה לא יועיל כל כופר וחיבוב מצות וכל ההבלים יתעודדו בלב הכסילים:

100

ק״אלכן הנני להראות בזה כי לא אמן בם ונהפוך הוא, כי גם הצלחת עולם הזה ממשכת מצוה זו והצלחת והשפעת ממון בפרט:

101

ק״בוכדאיתא בזוה"ק (בהעלותך קנ.) תא חזי, כתיב ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך מלמד דאשתתפו כחדא, דא נפיק ואגח קרבא ודא יתיב ולעי באורייתא ודא יהיב חולקא לדא ודא יהיב חולקא לדא. בחולקא דזבולן ימא וכנסת ישראל אקרי ים כנרת והכי אתחזי, בגין דהא תכלת נפיק מתמן ואוקומוה דהא לתתא כגוונא דלעילא ים כנרת לתתא ים כנרת לעילא. תכלת לעילא תכלת לתתא וכלא באתר חד, ועל דא ירית זבולן למיפק לאגחא קרבא, ומנלן דהכי הוא דכתיב עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק. זבחי צדק ודאי, מאי טעמא כי שפע ימים יינקו, ויששכר חולקיה באורייתא ויהיב לזבולן חולקא דאורייתא ודאי, ועל דא אשתתפו כחדא לאתברכא זבולון מיששכר דברכתא דאורייתא הוא ברכתא דכלא, רבי אבא אמר אחסנתא דאורייתא ודאי הכי הוא ודרגא דא שתיתאה יהיב אגר אורייתא ואחסין לה לכנסת ישראל אחסין חוורא לתכלתא. ועל דא תנינן משיכיר בין תכלת ללבן, דישתמודעין גווני דא כדין אקרי בקר וחוורא אתי לעלמא ותכלתא אתעבר, ועל דא כל קרבין דמלכא וכל זייני מלכא בידהא אתמנן והא אוקימנא:

102

ק״גוביאור שורש ענין זה ממצות תכלת נתבאר בדברי האר"י ז"ל בפירוש על ספרא דצניעותא פרקא קדמאה, שמביא שם דברי הזוה"ק (שלח קסג:) ולבתר ופרשו בגד כליל תכלת מאי טעמא, בגין דתחות ים דא איהי מצולות ים דכר ונוקבא ואית לון עינא בישא לאסתכלא, וכד מסתכלין זמין לעיניהון גוון תכלא ולא יכלא עיניהון לשלטאה:

103

ק״דוהאר"י ז"ל מפרש שם שמפני שזנים עיניהם מן הסתכלות (נ"א התכלת): שאף שתכלת מורה על מלכות שמים שהוא חושך והוא משורש הגבורות, כדאיתא בזה"ק תרומה (קמט:), וכל הצמצוצים וחסרון יש להם אחיזה במדת הגבורה, ואיך יוכל לדחות הגבורות. ומבאר שם כי ג' חלוקות יש בה, סיהרא, וימא, ותכלת. והקליפות נקראו מצולות ים והם אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, והאר"י ז"ל מבאר שם בארוכה. אכן תוכן דבריו הקדושים, שבאמת שורש הגבורות הם מהחסדים ובמקורם הם רחמים גמורים, ולכן מלכותא קדישא אף שנבנית מהגבורות, כדאיתא בזוה"ק האזינו (רצו. באדרא זוטא), אכן במקור אצילתה אין בה לא חסרון ולא עניות ולא פגימה והיא נקראת שם תאומתו שוה לו, כדאיתא בזוה"ק האזינו (רצו) אל תקרי תמתי אלא תאומתי. ומסטרא דבריאה נקראת ימא בהשפיע לה שבעה שנים העליונים והם שבעה נחלים ההולכים אל הים כדאיתא בזוה"ק בראשית (נב.), שבשורש הם אחד ויוצאים מים העליון היינו מקום בינה ששם ראשית התחלקות המדות. ומשום מתחלקים כדאיתא בזוה"ק בא (מב:):

104

ק״הושם הם מתחלקים לשבע ימים זכרים וכנגדן יוצאים ממנה, והם שבעה דרגין דילה והילכותיה, והזכרים ימים רפוים רחמים והנקבות ימים בדגש דינין, ואלו הם שבעה בשבעה מוצקות, עד כאן לשון האר"י ז"ל:

105

ק״ווהיינו שעל ידי שנתחלקו המדות לימין ושמאל מזה נצמחו מדות ההפכים, עד שהשמאל מצד הבריאה נדמה שהוא צמצום ודין, אף ששורש הגבורות הם כדי שיתגלה שורש החסד, כדאיתא בזוה"ק ויקרא (ה.) גדול ה' ומהולל מאד אימתי אקרי קוב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה וכו' דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא וכו' ובגין כך תושבחתא דא בשני. והיינו אף שיום שני הוא גבורה וגדול היינו מדת החסד שאור הש"י מתפשט להטיב לבריותיו, והיה צריך לומר שבח שיר הזה ביום ראשון, אכן גם מדת הגבורה מקורה בחסד, שמדת הגבורה ברא הקב"ה כדי שעל ידה יוגמר מדת החסד. וכמו שתקנו אנשי כנסת הגדולה ברכת השפע באתה גבור ברכה השניה שהיא ברכה של יצחק אבינו ע"ה. וכדאיתא בגמ' תענית (ב.) למה נקראו גבורות גשמים, וגמר תשלום הברכה הוא מחיה המתים שהוא שפע הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים, וזה הוא החסד הגמור האמיתי, וכדאיתא תענית (ז.) גדול יום הגשמים מתחית המתים דאלו תחית המתים לצדיקים ואלו גשמים בין לצדיקים ובין לרשעים:

106

ק״זובאמת זה הוא גדול. רק קודם שנתברר הטוב מהרע ועדיין יש בהפרי מה שצריך להתפרד, וגם בהקליפה יש קצת טובה וצריך לקיימה כדי שיתברר הטוב, וכל זמן שלא נתברר עדיין הקליפה הוא שומר לפרי. אבל כשיתברר אז תתבטל הקליפה כדאיתא משפטים (קח:) כיון דאתרבי וכו' זרקין לההיא קליפה ומברכין לצדיקא דעלמא:

107

ק״חואז יהיה החסד הגמור שילך בצמצום רק לצדיקים, ולכן נבראת מדת הגבורה, לצמצם מדת החסד שלא ישפיע רק למי שראוי לקבל. ולכן איתא בגמ' שבת (פט:) שלעתיד לבוא יאמרו כו' כי אתה אבינו וכו' ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו וכו', שבאמת שורש הגבורות ממקום גבוה יותר, ולכן לעתיד תהיה מדת המלכות גבוה מאד, כדכתיב ירמיה (לא) נקבה תסובב גבר וכמ"ש משלי (יב) אשת חיל עטרת בעלה, וכמו שאיתא במדרש תנחומא:

108

ק״טוהענין שמדת המלכות יוצאת מגבורה. כי מלכות הוא גמר ההנהגה בצאתה לפועל ובכל מדרגה הוא מדת מלכות. ובמקומה היא רחמים גמורים. אכן כל מה שתרד למטה להתקרב לגבול תפיסת האדם, נראה לעין הבריאה שהוא צמצום, ובכל מדרגה שהיא יותר קרובה לתפיסת האדם נראית יותר צמצום. עד שמתלבשת בלבוש הסתר רחוק כל כך שנדמה שהש"י עזב את הארץ להנהגת הטבע ושולט כח ההפסד וההשחתה, וזה נקרא קליפה חיצונית, וכדאיתא בזוה"ק שמות (טו:) ובתקוני הזהר (תקון כו ע"א:) דבאלין קליפין די באגוז דאינון תהו ובהו וחשך ותהום והיינו שיש ארבע קליפות שיש שהוא סביב לפרי קרוב לפרי, וזה הוא שומר לפרי ונאכל עם הפרי, ויש עוד על גבה קליפה שמעט יש בה מהפרי עד שקליפה החיצונה אין בה שום טובה, וכמו שכתוב שיר (ו) אל גנת אגוז ירדתי. וכדאיתא בזוה"ק ויקהל (רג.) ודאי איהו רוח סערה וכו' ודא דקיימא תדיר קדם כלא למיטר ההוא דלגו כקליפה למוחא ואמאי אקרי סערה דסעיר כלא, שהקליפה היותר חיצונית אין נראה בה שום טובה:

109

ק״יונגד כל אלה, צוה הש"י מצות לישראל, שעל ידם יכירו הטוב הנמצא בכל הלבושים. וכשיכיר האדם הטוב הנמצא בהם יסייעו כל הכחות להאדם לעבודת הש"י, וממילא גם הכחות החיצונות שנדמה שמתנהגים בדרך הטבע גם כן יאיר בהם אור הש"י ויסייעו להעובד הש"י. וכמו שמצינו שבכל דברים האסורים התיר הש"י כנגדם את שורש האיסור. וכדאיתא בגמ' חולין (קט:) כל דאסר רחמנא שרי לן כוותיה, אסר לן דמא שרי לן כבדא, אסר לן נדה שרי לן דם טוהר, חלב בהמה חלב חיה וכו':

110

קי״אוביארנו בחידושנו שם, שכל אחד ואחד שהוא השורש מהאיסור התיר לנו, ששורש הדם הוא הכבד כדאיתא בגמ' בכורות (נה.) זכרותא דדמא כבדא. וכן דם טוהר, שדם נדה הוא דחיית המותרות והפסולת, ואין לך מותרות יותר גדול מהדם הבא אחר פרי ההולדה, וכן בשר בחלב, הכחל הוא שורש הבשר וחלב בחיבור גמור וכל שכן כשהם בתולדה בחיבור גמור, וביארנו שם כלם בארוכה ואין כאן מקומו [עיין בסה"ק מי השלוח ח"ב יהושע (ד) ד"ה ויהי]:

111

קי״באכן לזה הראה הש"י שהתיר כל השרשים, שידעו שבשורש כל דבר נברא משורש הטוב ונברא לתכלית הטוב, אלא שאין האדם יכול לקבל זאת. כמו שנתבאר בטעמי מאכלות אסורות שכל המאכלים המותרים מסייעים את האדם לעבודת הש"י שיכול האדם להכניסם לתוכו ולעבוד בכחם את הש"י. והמאכלות האסורות ממשיכים את האדם לתוך חשכת הסתר דעת, וכשיכניסם לתוכו או יהנה מאלו שאסורים בהנאה, יתגברו עליו וימשיכוהו לרע לו. אכן בשורש כל דבר יש נקודה אחת טובה שנבראת לתכלית הטוב, ורק אחר הסתעפות התלבשות לבושים מתעלם בהם שורשם, והלבוש הוא רע שאין האדם יכול לגבור עליו לעבוד בכחם את הש"י. וכן הוא מצות ציצית שצונו השם יתברך מצוה שהיא בלבושי האדם שם בארבע כנפות כמו שנתבאר במאמרנו פתיל תכלת ובציצית התיר הש"י כלאים:

112

קי״גשענין איסור כלאים איתא בזה"ק קדושים (פו.) כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, פתח רבי אלעזר ואמר (ישעיהו מ״ג:י׳) אתם עדי נאם ה' ועבדי אשר בחרתי בו למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה, אתם עדי אלין אינון ישראל ותנינן אלין אינון שמיא וארעא דכתיב העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ, אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמיא וארעא וכלא סהדין עלייהו. ועבדי אשר בחרתי בו דא יעקב דכתיב (ישעיהו מ״ט:ג׳) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וכתיב (ירמיהו ל׳:י׳) ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד ודוד עבדי אקרי דכתיב (ישעיהו ל״ז:ל״ה) למעני ולמען דוד עבדי אשר בחרתי דא דוד עלאה. למאן תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעותי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל דתנינן קרא קוב"ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו אל אלהי ישראל קוב"ה קרא ליעקב אל הה"ד לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה ובגין כך אנא הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתרא אתרא. והענין הזה הוא הקדמה לענין כלאים כמו שמתחיל אחר כן:

113

קי״דולכן מתחיל מפסוק ואתם עדי נאום ה', כי עדות הוא דבר ברור שאין בו עירבוב וטעות, כדאיתא בכמה מקומות בש"ס ובראש השנה (דף כד.) ראינוהו במים ראינוהו בעששית ראינוהו בעבים אין מעידין עליה ובסנהדרין (דף לז.) מאומד ומשמועה אינו עדות, וישראל מקבלים כל דבר באורח מישר, שכל מה שישראל מקבלים שפע וטובה וחיים הוא במדה ממוזגת שלא יוכל הטובה להרחיק אותם מאור הש"י. וכל הנהגת הש"י עם ישראל הוא באור פני מלך חיים ואינם מקבלים שום דבר בערבוביא. וזה מה שאמר שכל העדות הוא שישראל לא יצאו מגבול היקף אור הש"י, ועל זה מורה שורש יעקב אבינו ע"ה ושורש דוד המלך עליו השלום:

114

קי״השענין כלאים מבאר בזה"ק קדושים (שם) תא חזי כד ברא קוב"ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומנו עלייהו חילין עלאין, ולית לך אפילו עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא, (וכל מה דעבדין בכל חד וחד) וכל מה דכל חד וחד עביד כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא וכולהו נמוסין גזירין מדינא על דינא נטלין ועל דינא קיימין, לית מאן דנפיק מן קיומיה לבר, וכולהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה, וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד, כמה דכתיב משלי (לא) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק כלהו אקרון חקות, וההוא חק דאתייהב להו מן שמיא קא אתי וכדין אתקרון חקות, וההוא חק דאתייהב להו מן שמיא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמיא קא אתיין דכתיב תהלים (פא) כי חק לישראל הוא, ועל דא כתיב את חקותי תשמרו, בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעה בעלמא בההוא חק, בגין כך אסור למיחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא, בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מאי כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא, כמה דאת אמר ירמיה (לז) אל בית הכלא, בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים עירבוביא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג"כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך:

115

קי״ושהש"י ברא כל הברואים ומזונותם וכל צרכיהם, וכולם הם לצורך האדם. ויש שהאדם מכניסם לתוכו ונכללים בו, ועובד בכחם את הש"י.ויש שהאדם מעלה אותם, כגון בגדים ובית שמקיפים את האדם ומשמרים אותו מרוחות וטללים רעים:

116

קי״זוכל קבלות האדם היא ממה שהוא שפל ונמוך מן האדם, ואדם מעלה כחותם במה שהם משמשים אותו. ויש דברים האסורים שאין האדם יכול להתגבר עליהם כמו שנתבאר לעיל. ובדברים המותרים ג"כ אסרה התורה באיזה דברים שלא לחברם, וכל אחד בפני עצמו מותר. וחיבורם אסור מפני ששורשם הם הפוכים זה מזה, שחיבורם וצירופם גורם שיסתר כח שורשם, ואם האדם יקבלם ביחד יתגברו בכח ההסתר והחושך שבהם על כח האדם. שכל מין כשהוא כמו שהוא משורש ברייתו, מכיר כח שורשו ואינו נכנס להסתר, אף שכל דבר כשמתרחק משורשו מתלבש בלבושים המסתירים כחו. אכן כל כמה שלא נתערב בו כח אחר, יכול להגיע לשורשו שיראה שנברא לתכלית הטוב. אכן כשנתערב עם כח הפכו, לא יוכל לשוב לחזות שרשו. ולכן נאסר זריעת כלאים. שמצד הטבע ניתן בארץ וכל כחות הטבע ניתן בהם בהסתר כח שיוכלו להכיר רצון השם יתברך. וכמו שכתיב בפ' עקב, והיה אם שמע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו. ואף שכל השפעות הם נשפעים בדרך עילה ועלול כדאיתא בזוה"ק שמות (ד.) אע"ג דאיהו מלך עלאה איהו נוקבא לגבי נקודה עלאה סתימא דכלא, ואע"ג דאיהו נוקבא איהו דכורא לגבי מלך דלתתא וכו'. אכן דרך כל העלולים כשאדם מקבל מהם כפי רצון השם יתברך יכיר שהשם יתברך הוא המשפיע והנותן. ולכן יש הרבה מינים שנאסר הרכבתם באופנים ידועים, וכמו כלאי הכרם שנאסרו בזריעה, ואף שמותר לאכלם ביחד רק דרך זריעה אסור. וכלאי בהמה בהרבעה ועבודה. וכלאי בגדים בהעלאה. ובשר בחלב הבישול והאכילה דרך בישול. וכן איסורי עריות איתא בזוה"ק פנחס (רטו:) שמדמה שם עריות לכלאים כדמסיק (שם) ואסור לארכבא מין בשאינו מינו וכו', וביבמה מרכיבין מין בשאינו מינו. ובתיקוני הזהר (תיקון נו דף צו.) שאיסור עריות שלא לערב ענבים שאין להם התחברות מצד האדם, כמבואר שם שיש יחודא ויש אחוה, ועריות הם התקרבות בשורש לכן אין בהם התאחדות מצד האדם, כמבואר שם. ושם בזוה"ק קדושים (שם) שכל תערובת מינים הפכיים מכחישים התגלות אור פני מלך, כדאיתא שם ואכחיש פומבי דמלכא, שהרכבה הראויה מולידה התמזגות ראוי, והרכבה הפכיית לגמרי מהיפך אל היפך אינה נמזגת. כדאיתא בזה"ק וישב (קפו:) אלו דתרין הפכין דא מדא דימיש מלמעבד פירין וכו', שההפכים שהם הפכים גמורים אין מקבלים התמזגות ותערובתם אינו עולה יפה:

117

קי״חשכל התמזגות והרכבות מין במינם הוא הרכבה טובה, כדאיתא בזה"ק פנחס (רטו:) כגון מרכיבים תפוחים או דקלים מין במינו. ובזה"ק תולדות (קלז.) קב"ה מזווג זווגין בעלמא חד תקיף וחד רפיא, והיינו אף שחד קשיא וחד רפיא אבל לא הפכים גמורים, וכל הרכבה הוא בדומה קצת:

118

קי״טוהרכבת הפכים איתא בזוה"ק בשלח (סד:) ויהי לי שור וחמור וכו' אמר רבי אבא כד מזדווגי כחדא לא יכלין בני עלמא למיקם בהו. ועל דא כתיב לא תחרוש בשור וחמור יחדיו וכו' וכד מזדווגי כחדא (מבין סטרא דלהון) נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב ודא חציפא מכלא, הה"ד ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, וכדאיתא בזוה"ק וישלח (קסו:) מלה קדמאה דשדר יעקב לעשו אמר עם לבן גרתי וכו', ואי תימא דלא סליק בידי כלום ויהי לי שור וחמור אינון תרי גזרי דינין דכד מתחברי תרווייהו כחדא לא מתחברן אלא לאבאשא עלמא, ובגין כך כתיב לא תחרוש בשור וחמור יחדיו וכו'. והיינו שיעקב אבינו כבש אותם וכמו שנתבאר הענין במקומו. וכן איתא בתיקוני הזהר (תקון יד דף ל.) בראשית עלה אתמר ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו. תא חזי חכמה עלאה עלה אתמר קדש לי כל בכור דכל בכורים על שמה אתקריאו ושכינתא מתמן אתקריאת בכורה וכו', ובגין דא ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך וכן ראשית דעאני ואימרי הה"ד ראשית גז צאנך תתן לו, וסמיך ליה לראשית בכורי אדמתך וכו' לא תבשל גדי בחלב אמו, מאי האי לגבי האי. קם רבי שמעון על רגלוי פתח בקלא סגיא ואמר אליהו אליהו נחות הכא בראשותא דמארך ואנהיר עינייהו דאלין סבין בהאי מלה דלא יתון למיכל בשר בחלב. אדהכי הא אליהו קא נחית ולא אתעכב, אמר בוצינא קדישא הא רזא דא ודא איהו רזא דלא תחרוש בשור וחמור יחדיו, כד בוכרא דאיהו ישראל עמודא דאמצעיתא לא אתיין ליה לבית ה' חלב אתערב בבשרא וגרמין לאתערבא שור בחמור, ודא איהו כלאים מין דלאו במיניה, אמר רבי שמעון אליהו אליהו והא שור איהו מסטרא דדכיו וחמור איהו מסטרא דמסאבו דא איהו כלאים טב וביש. אבל חלב איהו מסטרא דדכיו ובשר מסטרא דדכיו. אמר ליה ודאי הכי הוא. אבל האי רזא אשתמודעא בקרא דא, תוצא הארץ נפש חיה למינה דאע"ג דאינון מסטרא דדכיו כלהון אינון דכר ונוקבא. ואינון זוגין ומאן דנטיל ממה דלאו איהו מיניה ההוא בר דאתרכיב מתרווייהו עליה אתמר לא תבשל גדי בחלב אמו. אמר בוצינא קדישא בודאי כען איהו מלה בדוכתהא ודא איהו ברירא דמלה:

119

ק״כוביאור הענין, שהש"י צוה מצוה בכל ראשית בעת שמשתנה מגבול לגבול ומצורה לצורה וממהות למהות בנקודה הראשיית צוה הש"י בכל שער מצוה. בזריעה וחרישה מצות כלאים, ובקצירה לקט שכחה ופאה, בבכורות הפירות בכורים, בכניסה לבית מעשר, במרוח הכרי תרומה, בגלגול עיסה חלה [עיין תפארת יוסף פ' תבא ד"ה והיה (ב')]:

120

קכ״אוהוא שבעת שנשתנה ההשפעה ממהות למהות, אז יכול האדם לשכוח שורש השפע שאינו כוחו ועוצם ידו, ולומר שכחו ועוצם ידו עשה לו חיל, וטבע מתנהג מעצמו. לכן צוה הש"י מצוה בכל השתנות שע"י המצוה יזכור האדם ששורש השפע הוא המאמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ עושה פרי, וכל פעולת האדם בזריעה וחרישה הוא רק לעורר רצון ממאמר הזה שהש"י חפץ בהוויית העולם:

121

קכ״באכן כל זה כשהאדם רוצה לקבל מהש"י בהארת פנים באורח מישור. וזה רומז איסור כלאים, שהכלאים מונעים הכרת שורש השפע, שבכלאים נסתר הצורה הראשונה ונעלם יסוד ראשית הבריאה שאינו ניכר בו צורתו הראשונה ממאמרי הבריאה. וכן בכלאי בהמה, וכלאי בגדים ובשר בחלב, שבכלם הוא שאין בהם דרך אור ישר לשוב להכיר שורש מקורו. וזאת ההסתרה מונעת הגידול, שכמו שכל העבודות נכריות שהיה בימים הקדמונים שהיה כל העבודות כלאים ולבושיהם כלאים והקרבתם כלאים כמו שנתבאר בספרי הקדמונים. שיסוד עבודתם הוא שרצו להחזיק השפע לבלתי תוכל לשוב אף כשהם יתפשטו בזרם שטף חמדתם. אף שלא לרצון הש"י, וכמדומים בדעתם שכאשר יעקשו וילבטו ארחות דרכם ויעקשו ויפתלתלו כל קבלתם ירויחו שבזה שיקלקלו ויפתלתלו שלא ישוב להכיר צורתו הראשונה, בזה יחזיקו בהטובה שלא תסוב מהם אף כשלא ילכו נכוחות. שהם דמו כשהטובה תשתנה מצורת הויתה הראשונה לא תכיר את יוצרה ולא תשמע לקולו, שאף אם ילך ויעשה בכח הטובה הזו היפך מרצון הש"י לא תעזוב מקומה, מפני שנדמה להם שבזה ששינו מהות הטובה וצורתה השרשית היא כבר נעתקת ממקורה והם אוחזים בה בתקיפות ובחוצפא כלפי שמיא:

122

קכ״גובאמת אם האדם אוחז בהטובה ונדמה לו שהיא שלו ואינו רואה את הנותן אז הש"י מוציא כח החיים מהטובה. ונפסק מקורה וממילא נפסדת.

123

קכ״דוזה דאיתא בזוה"ק קדושים (פו.) הנ"ל שכל הברואים נבראו, כל דבר נברא משורש עליון שניתן בו, ולכן כל מין כשאדם מקבלו באורח מישור, יש בו כח לכללו בתוכו ולעורר כוחו העליון להכיר על ידו כבוד בוראו. וזה שנאמר הידעת חקות שמים איוב (לח), שהאדם יכול להכיר חקות שמים על ידי כוחות עולם הזה, שיכול להכיר בהם חקות שמים הנמצא בכל פרט. וכדאיתא (שם) כיון דנטלין ההוא חק כלהו אקרין חקות וכו'. ומסיק (שם) שאם האדם אינו מקבל כוחם באורח מישור ומחליף זינא בזינא ומיעל זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מאי כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כמה דאת אמר ירמיה (לז) אל בית הכלא:

124

קכ״הוהוא כי מחמת תערובות שני כוחות הפכים כל אחד מתנגד לחבירו ומבטל כח שורשו שלא יוכל לשוב לראות שרשו, שכל כוחו הוא רק מחמת שתמיד שופע עליו כח מהש"י, ועל ידי תערובתו הוא נכנס בהסתר כח הטבע ואינו יכול לעורר כח שורשו, וזה דאיתא (שם) בגין דלא למעבד מידי:

125

קכ״וואיתא (שם) כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון כלאים ערבוביא דעביד ערבוביא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא, כמה דאתמר (ובג"כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך תא חזי כתיב בראשית (ב) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וגו' והא אתמר דשני פקודיה דמלכא וכו'. והא תנינן בכלא בעי בר נש לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא איהו אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות"ח בשעתא דבר נש אחזי עובדא לתתא באורח מישר כמה דאצטריך נגדי ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר. כדין נגיד ונפיק שרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לבר נש לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. היינו כפי מעשה האדם כן נקבע בו, ובאם עושה מעשים טובים מקבל כחו מאור פני מלך חיים וכן להיפוך. וכדאיתא בזוה"ק משפטים (קכה:) תאנא במה זכו דניאל חנניה מישאל ועזריה דאשתזיבו מאינון נסיוני, אלא בגין דלא אסתאבו במיכלהון. אמר רבי יהודה כתיב דניאל (א) וישם דניאל אל לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך. ותאנא בסתימא דמתניתין מיכלא דהאי רשע בשרא בחלבא הוה. וגבינה עם בשרא בר מיכלין אחרנין ודא סליק ליה בפתוריה כל יומא ודניאל דאסתמר בהאי כד רמי יתיה לגובא דארייותא אשתלים בצולמא דמאריה ולא שני צולמיה לצולמא אחרא, ועל דא דחלי ארייותא מניה ולא חבלוהו. וההוא רשע בשעתא דמלכותא אתעדי מניה ועם חיות ברא הוה מדוריה וכו'. שהאדם נברא בצלם אלהים, ומאכלו תיקן לו הש"י שיקבל מדומם וצומח וחי כפי רצון הש"י, ואז יסייעו אותו לעבודת הש"י שלא יאבד שורשו צורת האדם שהוא שורש הדעת וכח הבחירה למשול על יצרו:

126

קכ״זוכן הוא סימני חיה ובהמה ועופות טהורים, כולם רומזים על לבושי כח בחירה. אינו דורס שאינו מקבל בעקשות. ומפריס פרסה היינו שעומד בטח כמו שכתיב תהלים (יח) תרחיב צעדי, שכל שהוא מקבל מחטיפה וגזל אינו בטוח בשלו [עיין מי השלוח ח"א פר' שמיני בסמני עופות ובהמות]. וכן כתב הראב"ד ז"ל בהקדמתו לספר יצירה ובספר הקנה שחיות ועופות הדורסים הם כמו חיל המלך ושופטיו ושוטריו. יש מהם שמקבלים פרנסתם מאוצר המלך, ויש מהם שפרנסתם הוא רק מקנסים שנוטלים מהעוברים חוק וכמו שנתבאר במקומו. ואם האדם מקבל מכחות מעורבים מהפכים רחוקים מטרידים דעתו ובחירתו וימשך אחר חשכת ההסתר בכל עניניו וזהו שסר ממנו צלם אלהים. וזהו ענין כלאים וכלאי בהמה ובשר בחלב ושטענז ועריות כנ"ל. וכמו שנתבאר במקומו, ועיין תקוני הזהר (תקון נו דף צ.) ממילא נמנע ממנו שפע חיים, וכן גם השפעות עולם הזה שנמשך אחר שורש השפע בחיים ואור.

127

קכ״חאכן במקדש בבגדי כהונה ובציצית הותר כלאים, כדמסיק בזוה"ק (קדשים פו:) כתיב דרשה צמר ופשתים דרשה מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה, אבל התם הוא ההוא לבושא בתיקונוי באשלמת עובדא כדקא חזי ודא דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שריא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה וציצית הא אוקימנא דהתם הוא בההוא כללא דשלימותא אשתכח. ולא עביד מידי וכו':

128

קכ״טכתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור, אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא, ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי, אלא אינון מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קוטרא (ס"א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו"ם והרהורא בישא קא אתיא ובגין כך בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבוביא כמה דאמרן וכו'. כלומר שבתרומת הדשן אסור בבגדי זהב שהקפידה תורה שיהיה רק בבגדי לבן. ומסיים (שם) וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אף על גב דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחי ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מארי (ס"א מאני) מקדשא משתכחין ביה כמה זינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא:

129

ק״לוהענין כמו שנתבאר לעיל, שמצד הש"י נבראו כל הברואים ביושר. ואם היה האדם נגד הש"י באורח מישר לא היה לפניו שום דבר איסור, וכדאיתא בגמ' נדה (סא:) על שעטנז אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבוא, והוא כי הש"י ברא את האדם ישר שיוכל לקבל מכל הברואים ויעלה אותם על ידו שיכלול אותם בנפשו ויעבוד בכחם את הש"י. וכדאיתא בזוה"ק בראשית (כב.) כד מטא לעלמא דפרודא אמר אומנא למארי בנינא נעשה אדם. והיינו שכל הברואים נקראים עלמא דפרודא, שכל אחד נברא ממדה פרטית והוא לבוש לפרט מדה ממדותיו של הקב"ה. וכל מדה כשהיא נפרדת בפני עצמה כשמסתעפת להתלבש בלבושים רחוקים נעלם ממנה אור שורשה והדעת נסתר בהסתר עמוק, עד שבכוח המדה יכול לעשות מעשה שהוא הפך משורש המדה:

130

קל״אוכדאיתא כל המרחם על אכזרי סופו שנעשה אכזר על רחמני (קהלת על פסוק אל תהי צדיק הרבה), וכמו שאם ירחם האדם ולא יסלק המזיק מהעולם וכגון שירחם מלהרוג את הנחש אין אכזריות גדולה מזו:

131

קל״בוכן מצינו בעוף החסידה שאיתא בגמ' חולין (סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה, ומכל מקום הוא עוף טמא, לפי שמתעקשת במדתה ועושה חסידות עם אכזרים בלא דעת [עיין בספר הק' בית יעקב בראשית פר' תולדות אות ל"ה]:

132

קל״גוכלן לכל המדות צריכים להשתמש בדעת. להשתמש במדת החסד במקום הראוי ובמדת גבורה במקום הראוי, וכמו שנאמר בפרשת ראה (פרשה יג) אחר מצות החרם את עיר הנדחת נאמר למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך, מפני שמצוה הזאת נדמה כאכזריות, לכן אמרה תורה אדרבה מזה יבוא לאדם רחמנות בלבו שיתרחם במקום הראוי לרחם [עיין מי השלוח ח"א פ' ראה ד"ה ונתן], שגם המצוה הזאת לא תעשה מכח אכזריות רק מכח רחמנות, וממילא היא מלמדת רחמנות גדולה, שכל כך מרחם עליהם עד שמתגבר על מדותיו הטבעיים שנטבע באדם רחמנות הטבע, והוא מתגבר על זה להרוג אותם ולאבדם כדי להציל שאר ישראל. וכמו מי שעלה נימא ברגלו שאם לא יקטענה ימות, ומי שהוא בדעת אינו מרחם על הפרט במקום שיכול להזיק להכלל וממילא גם הפרט יוזק. אבל מי שהוא רחמני בטבע ולא בדעת ואינו מקטעה, הכי נוכל לחשוב זאת לרחמנות. ולכן מדה פרטית בלא דעת אין בה טובה. ולכן כל הברואים שהותרו לאדם יש בהם מדות הנוטות ללבושי כח בחירה:

133

קל״דאכן מצד שורש הבריאה, יכול האדם לקבל מכל הברואים ולהכליל אותם בנפשו ויכול להגביר על כחם ולעבוד בכחם את הש"י, שהאדם הוא כלול מכל המדות כדאיתא בתיקוני הזהר (תקון סט דף קטז:) נעשה אדם ותהא כלולה מכל ספירן דכל י' ספירן יהיבו ביה כל חד חולקיה:

134

קל״הובזה"ק פנחס (רלח:) אמר לון קוב"ה אומנותא חדא אית לי למעבד דיהא שותפא דכלנא אתחברו כלכו כחדא למעבד ביה כל אחד ואחד מחולקא דיליה ואנא אשתתף עמכון למיהב ליה מחולקא דילי והיינו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אבל אחר שהאדם בקש חשבונות רבים ונסתר ממנו אור הדעת, אינו יכול לקבל מאלו הכחות שנקראים עלמא דפרודא. ולכן נאסרו אלו האסורים ומכחות המעורבים נאסרו לו הרבה ממינים המותרים גם כן כנ"ל, שאלו מצמצמים שורש שפע החיים בהסתירם מן האדם אור השורש:

135

קל״ואכן מצינו בנפשות היקרים שנבנו דרך הסתרות וכחות מעורבים, אשר באלו העיד הש"י שהם צריכים להבנות דרך כחות אלו. וכדאיתא בזוה"ק תרומה (קכו:) רבי שמעון פתח מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות, מי זאת רזא דתרין עלמין מתחברן כחדא ודא הוא עולם ועולם, מי הא אוקימנא דרגא עלאה לעילא וכו'. זאת דרגא תתאה לתתא עלמא תתאה ותרווייהו תרין עלמין בחבורא חדא בקישורא חדא כחדא וכו'. איומה תקיפא על כלא לאגנא דהא כדין אית לה שלימו ותקיפו למעבד חילא ונטלא חילא מעלמא עלאה על ידא דיעקב שלימא דחבר לון כחדא חבר לון כחדא לעילא וחבר לון כחדא לתתא ומתמן נפקו תריסר שבטין קדישין כגוונא דלעילא. יעקב דהוה שלים אעיל רחימו בתרין עלמין כמה דאוקימנא. שאר בני נשא דעבדין כדין מגלין עריין לעילא ותתא גריס דבבו בתרין עלמין וגריס פרודא הה"ד ואשה אל אחותה לא תקח לצרור דאתעבידו מרי דבבו דא לדא. ואי תימא ותקנא רחל באחותה הכי הוא ודאי וכו' קנאת סופרים אסגיאת חכמתא וכו':

136

קל״זוהענין לפי שיעקב אבינו היה שלם בתכלית השלימות, ולכן לא קבל שום דבר בלבוש, רק כוון לשורש הבריאה, ששם אין שום ערבוביא, וכמו שביארנו שבשורש כל דבר הוא מלא טוב, ורק מצד האדם שאינו יכול לקבל כח הזה. וכן מצינו בדוד המלך ע"ה שבנינו היה בדרך שנראה לתערובות ואורח יבום. וכדאיתא בזוה"ק משפטים (קג:) השתא אית להדרא ולעיינא על אתר חד רב ועלאה דהוה בעלמא וגזעא ושרשא דקשוט ואיהו עובד אבי ישי ואבי דוד דהא אתמר דאתרון הוה היך נפיק שרשא דקשוט מגו אתר דא אלא עובד אתתקן בתיקונא עלאה ואהדר שרשא דאילנא דקא איתהפיך על תיקוני ואיסתלק ביה ואתקן כדקא יאות ועל דא אקרי עובד מה דלא זכו שאר בני עלמא וכו'. קום סבא אסתליק בסליקו עובד דא אתתקן אפיק מגו חקל בישא דגובין בישין אתא ישי בריה ואתקין ואעדר אילנא ועובד דא רזא דרזין ולא ידענא אי אימא וכו' בדא ידיעתן כל שאר בני גלגולא עובד אילנא אתקין וכו' ובכלא נפיק אילנא מסטרא דרע ואתדביק לבתר בסטרא דטוב. בקדמיתא ויהי ער בכור יהודה רע אונן אוף הכי מחלון אוף הכי וכו'. ושם (בדף קד.) בענין יהודה אתה יודוך אחיך וכו' בועז אתחזי דהוה ביה שנויא כד אוליד לעובד דהא עובד בשנויא הוא לאו הכי אבצן הוא בועז הוא אבא קדמאה דלא עביד שנויא וכו' מאן ההוא תקיף כאריה וכליתא ביה הוה בגין דלא להוי שנויא ביה בדור ואתהדר מלה לעקרא קדמאה בגין דיהא כלא מאבא חדא ושלשלא חדא וכלא חד ולא הוה ביה שנויא בגלגולא בזרעא דדוד ועל דא אתא מרישא ועד סופא בלא שנויא כלל וכו'.

137

קל״חומבאר שם כל הענין. שאעפ"י שנדמה שכל בנין מלכות בית דוד היה ברזא דיבום וגלגול, אכן בזרעא דיהודה ומלכות בית דוד מעיד הש"י שאין בהם שום גלגול עקום באורח יבום, שאורח יבום הוא שהוא על ידי מכשול שאינו מתברר בשעתו ורק שחוזר להיטיב על ידי שנבנה בנין חדש, וכדאיתא בזוה"ק פנחס (ריג.) בענין יבום צדיק שאינו גמור דבני בנין באחסנתא אחרא חפר בה בירין ואעדר הא אתקין אבני יסודא כמלקדמין ואעיל בה ולא ידע אי אשתאר דיליה מסטרא דיליה טב וצדיק אקרי ומסטרא דההוא אחסנתא לאו הכי לבר נש דבני בנינין שפירין יאן למחזי אסתכל ביסודא וחמי ליה שקיע עקימא מכל סטרין הא בנינא לאו שלים עד דסתר ליה ואתקין ליה כמלקדמין מסטרא דההוא בנינא דיליה אשתכח טב ושפיר מסטרא דיסודא ביש ועקום וכו'. ושם (בדף רטז.) לאילנא דאתנטע באתר דלא עביד איבא מה עביד עקר ליה ונטעיה באתר אחרא וכו' כצפור נודדת מן קנה וגו' גם צפור מצאה בית היינו יבמה וכו'. ושם (בדף רטז.) אוף הכי איוב בן יבמה הוה, ובזוה"ק קרח (קעז:) מי פקד עליו ארצה דא הוא אחוה דפריק ליה. אבל בזרעא דיהודה מעיד הש"י שאין בהם שום שנויא כלל. וזה שמתחיל בזוה"ק קדושים (פו.) הנ"ל על ענין כלאים בענין יעקב אבינו ודוד המלך ע"ה שבהם אין שום כלאים ואורח יבום ואין שום תערובות פועל עירבוב כלל, שאף שנדמה שבנין הנבנה מהם הוא באורח יבום, ונדמה שיש בו תערובת ח"ו מזווגים שנדמה שאינם באורח מישור, מכל מקום כיון שנפשם הוא מזוכך מאד, מתגברים תמיד שמהפכים גם ההפך לטוב, שהם מנקודה השרשיית ובהשורש אין שום איסור. וכדאיתא בזוה"ק שהובא לעיל על יעקב אבינו ששאר בני נשא דעבדין כדין מגלין עריין, ויעקב נשא שתי אחיות שהוא כגוונא דלעילא, שכחו נמשך מלמעלה מכל התחלקות המדות,ושם אין שום מדה מתנגדת לחברתה, ששם שופע אור הדעת לכל המדות. וכן מלכות בית דוד שכפי ראות עין נראה שנבנה באורח גלגול ויבום ונבנה באחסנתא דלא דיליה. אכן בזה המקום מברר הש"י שממנו יצאו הדברים כבושים ואינו באורח יבום:

138

קל״טוזה דאיתא בתיקוני הזהר (תיקון סט דף צט.) לעילא לית ערוה ובאתר דא אמר לא תדמה ליוצרך לתתא בר מאתריה לא תקרבו לגלות. ובתיקון נ"ו (דף צ:) אבל לעילא לית ערוה לית קיצוץ ופירוד ובגין דא (לית לך לדמה ליוצרך דתימא הכי דלעילא) אית יחודא באח ואחות בבן ובבת באם עם בן אם כן לית לך לדמה ליוצרך. וכנגד זה הם שתי המצות שאין בהם כלאים בבגדי כהונה במקדש ובציצית, ודוד המלך ע"ה רומז לתכלת שבמקדש שאין בו כלאים, שהמקדש רומז למלכות שמים ובזמן שבית המקדש על מכונו והכהנים עובדים, אז מאירה אור מלכות שמים סיהרא קדישא, ואז כל מדות מתאחדים ואינם מתנגדים ואינם הפכים זה מזה, לכן אין שם הסתר הכלאים, והבית היה באמצעיתו של עולם ובנקודה האמצעית אין שום דבר מתנגד לחבירו, כמו שנתבאר לעיל שבשורש הכל הוא אחד, וכל שורש האיסור ניתן כחו לעובדי השי"ת ככחל שהוא שורש בשר בחלב וכבד שהוא שורש זכרותא דדמא, ולעובדי ה' ניתן המקור מכל הכחות:

139

ק״מוציצית רומז ליעקב אבינו ע"ה כי מדת יעקב אבינו ע"ה הוא זעיר אפין שהוא כולל כל המדות שבכל הקצוות. וציצית הם בארבע כנפות ורומזים להקצוות אורך ורוחב, וכדאיתא בזוה"ק שלח (קעה:) מכנף הארץ זמירות שמענו וגו' מכנף הארץ דא כנף דציצית דאיהו כנף הארץ וכו' שמקור הציצית הם מחכמה שהוא שורש הכולל מדת ההפכים במקום שהם מרוחקים ביותר, ואף אחר תכלית ההתרחקות שם מתגלה אור הש"י ולכן אין בהם כלאים, שמקורם הם מחכמה ומתפשטים עד תכלית המדרגות, ואף הציצית עצמם כשהם בצמר עצמו בלא כלאים גם כן יש בהם שורש מדות השני הפכים, כדאיתא בתיקוני הזהר (תיקון כא נה:) ואיהי תכלת שבציצית איהי סוד היבום, ואיתא בזוה"ק פנחס (רנז.) חוור מימינא ותכלת משמאלא והיינו שאפילו בצמר עצמו גם כן יש שורש ההפכים, כי ימינא ושמאלא הם שני הפכים:

140

קמ״אאכן בציצית כוללים כל המדות שבכל הקצוות, כדאיתא בזוה"ק שלח (קעה:) פקודא דא מצות ציצית כליל תכלת ולבן דינא ורחמי בנורא אשא חוורא לא אכיל תכלא אכיל ושצי ותאכל העולה חוור מימינא תכלת משמאלא. עמודא דאמצעיתא יחוד בין תרווייהו ירוק ובגין דא אוקמוה מארי מתני' מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן ובגין דא תקינו פרשת ציצית למקרי לה ביחודא ע"כ:

141

קמ״בוהיינו שהציצית כוללים מדת ההפכים, ועמודא דאמצעיתא מיחדם לכן אין בהם כלאים ואורח יבום, והם רחמים גמורים, כנתבאר שמחמת שבציצית ממוזג תכלת ולבן ולכן עמודא דאמצעיתא מיחדם שיהיו רחמים גמורים:

142

קמ״גשציצית רומזים לשני ענינים. הלבן רומז שהכל הוא מרצון הפשוט הקדום כקדמותו ושם הכל הוא לטובה, שמצד הש"י אין שום רע בעולם. והמתחבר לרצון הפשוט לא יאונה אליו רעה ומתחבר רק להטוב שבכל דבר בפנימיותו:

143

קמ״דוהתכלת רומז שכח ההיפוך גם כן נברא מהש"י, אף כשהוא בלבוש האחרון. וכדאיתא בזה"ק פנחס (רלח:) וצדיק דרכיב עליה קשיר ליה בקשירו דרצועין דתפילין וכו' וביה רכיב אליהו וסליק לשמיא הה"ד מלכים (ב' ב) ויעל אליהו בסערה השמימה וביה ויען ה' את איוב מן הסערה איוב (לח), היינו שסערה הוא היותר מרוחק מכל הקליפות כדכתיב יחזקאל (א') והנה רוח סערה באה מן הצפון, וכדאיתא בזוה"ק ויקהל (קג:) ואמאי אקרי סערה דסעיר כלא עילא ותתא וכו' ושם עלה אליהו השמימה כדאיתא בזוה"ק ויקהל (קצז:) דמשה אתלביש בעננא וכו' ואליהו אתלבש בסערה וכו':

144

קמ״הומשם הוציא אליהו כח להתגבר על כל כח ולעלות השמים. וכמו שמוכח שהוכרח תחלה לעבור את הירדן, שבארץ ישראל לא היה לו כח להתעלות כל כך, ורק מעבר הירדן היה לו כח להתגבר ולהפוך ההסתר היותר רחוק להתעלות בו, וזה רומז שעלה בסערה:

145

קמ״ווכדאיתא בזהר חדש רות (ענין ג') לפיכך השיבו מן הסערה רבנן אמרי סערה של שטן שהסעיר גופו של איוב ומנלן דאקרי סערה דכתיב רוח סערה עושה דברו ואין לו רשות לעשות שום דבר אלא במאמרו של הקב"ה, רבי בון אומר כתיב בשין אשר בשערה ישופני וכתיב בסמך דכתיב מן הסערה כתיב הכא אשר בשערה וכתיב התם לשעירים אשר הם זונים אחריהם וכו', והא כתיב ויעל אליהו בסערה השמים וכו'. ומבאר שם שכפף הקב"ה את רוח הסערה והכריח אותו תחת רגליו של אליהו וכו', כיון שנגלה הקב"ה לאיוב בההוא סערה נגלה אליו דכתיב מנ הסערה הנון כפופה ולא פשוטה כפף הקב"ה אותו כנחש הולך על גחון:

146

קמ״זובלקוטי תורה לרבינו חיים וויטאל זללה"ה איוב (לח) ויען ה' את איוב מנ הסערה מנ כתיב בנון כפופה, שהראהו הקב"ה לאיוב שהוא יתברך שליט על הנחש ורוח סערה עושה דברו, ולא כמו שאמר אשר בשערה ישופני אלא שהנחש כפוף תחתיו יתברך בסוד וענן אבק רגליו:

147

קמ״חוזה רומז ביותר לתכלת שהוא רומז לשערות אוכמין והעיר בזה האריז"ל בעץ החיים (שער החשמל פרק ג') וזה לשונו שם: אך נראה לפענ"ד כי הנה הם שני לבושים לבד אחד הוא העור ואחד הוא השערות בסוד אדרת שער ובזה תבין איך הקליפות יונקים מהשערות ונקרא סערה על שמם וכנגדן יש שני לבושים אחרים של מצוה אחד של תפילין בסוד עור ואחד של ציצית בסוד החוטין דמיון לשערות. אמנם אלו הם הלבושים של האדם בעולם הבא כי היא כסותה ציצית היא שמלתו לעורו חלק הפנימי של העור והם התפילין:

148

קמ״טוזה הוא הענין שיתבאר בזה הזוה"ק תרומה (קמט:) על פי באור האריז"ל במעלת התכלת שבציצית, שקדושתו מבריח כל המקטרגים המונעים את שפע הטובה, ומקדושתו יתעורר להוריד שפע טובה וברכה ושמירה:

149

ק״נשהאריז"ל בביאור ספרא דצניעותא (דפוס קאריץ דף קיא:) על מאמר זוה"ק תרומה (קמט:) וזה לשונו שם: ואיתא בזוה"ק הנ"ל תכלת דא ביומא תנינא אצטבע בשני גוונין סומק ואוכם ותכלת. סומק איהו דיליה מיומא תנינא ממש כעין גוון אשא ודא איהו אלהים וירית גוון דדהבא דכלא גוונא חדא תכלתא נפיק מגו ההוא גוון סומק וכד נחית לתתא אתרחק גוון סומק ועאל גו ההוא אתר דאיהו ימא ואצטבע גוון תכלא ההוא סומקא עייל גו ימא ואתחליש גוון דיליה ואתהדר תכלא ודא איהו אלהים אבל לאו איהו תקיפא כדקמאה. אוכם גוון דא נפיק מהתוכא דסומקא כד אתהתך ואתחלש לתתא בהתוכא דזוהמא ונחית לתתא ונפיק מההוא זוהמא גוון סומק מזומהא תקיפא ומגו זוהמא תקיפא אתהדר לאודם וכלא מההוא סומקא קדמאה אתהתך וכל דא אתברי בשני והאי אקרי אלהים אחרים האי אוכם איהו חשיך יתיר דלא אתחזי גוון דיליה מגו חשוכא. בוצינא קדישא הכי אמר דהאי גוון אוכם חשוך באן אתר אצטבע, אלא כד ההוא סומקא אתהתך בגו ההוא תכלא ואתערבו גוונין אתהתך התוכא דזוהמא לגו תהומי ואתעביד מתמן רפש וטיט כד"א ויגרשו מימיו רפש וטיט ומגו ההוא טינא דתהומי נפיק ההוא חשיך דאיהו אוכם ולא אוכם אלא שחשיך יתיר הה"ד וחשך על פני תהום, אמאי אקרי חשך בגין דגוון דיליה חשיך ואחשיך אנפי בריין ודא איהו סומק ואוכם בגין דא לא כתיב בשני כי טוב:

150

קנ״אוהאריז"ל מתחיל שם בזה הלשון: אל יפתוך רמי הקומה קרואי השאול, האומרים כי שם במקום הנאצלים העליונים יש מראות וגוונים עבר על נפשם המים הזדונים דברו דברים לא כן על אדוני האדונים, כי אין שם לא מראה ולא גוון, רואה ואינו נראה המתגאה על גאה, הן אמת כי שורשם הוא למעלה והיו תוצאותיו הימה, כי שם נגלה את אשר כבר עשהו השרשים העליונים, כי כח הגוונים שהם לובן ואודם ירוק ושחור וזולתו שם דרכי הכחות כלם ונגלו מהארץ העליונה מאותן ארזים אשר נטעו בה לעשות ענף ולשאת פרי והוציא האי אפריון בגוון דידהו, וכדאיתא בפרשת תרומה, ואלו הנטיעות הם הנקראים עובדא דבראשית והם ששת ימי בראשית ויום שני שהוא גוון סומק כדמסיק הוא שורש כל השלש גוונין שהם סומק ותכלת ואוכם והם דינא קשיא גבורה, דינא רפיא מלכות, דינא מסאבא הקליפות, ואלו השלשה גוונים באצילות הם בכח ולא נתגלו עד הבריאה יום שני, וזה פירוש תכלת דא ביומא תנינא אצטבע וכו', ר"ל תכלת שהוא המלכות לא נתגלה צבעו, שהיה בכח עד יום שני, ששם נתגלה גוון הגבורה שהוא אדום וגוון המלכות שהיא תכלת:

151

קנ״בוהאריז"ל מבאר שם בארוכה כל שורש ענין תכלת בכל פרטיו, ונעתיק כאן שורש הדברים הנצרכים לענין זה וביאוריהם שמבאר שם, שאף שכל הענינים יוצאים משורש העליון מעתיקא קדישא, ושם אין שום מדת הדין, כמו שכתיב ואין אלהים עמדי, וגם מדת הרחמים כמסתתר בלבושים רבים ומתרחק משורשו ויורד למטה גם כן נעשה ממנו מדת הדין, א"כ מה ההפרש בין ענין ששורשו מגבורות ובין ענין ששורשו מרחמים, אכן דבר ששורשו מרחמים אינו רק מתלבש בגבורות ודבר ששורשו מגבורות אף שבשורש העליון הכל רחמים,אכן כשירד למטה נעשה ממנו עצמו דינים:

152

קנ״גוהיינו שההפרש הוא בראשית מקום התגלות במערכת ההנהגה הסדורה שנקראת בזוה"ק זעיר אנפין, שהיא מערכת מדותיו של הקב"ה כמו שסידרם דוד המלך ע"ה לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו', ומשם ולמטה מה שנתגלה בראשונה במדת החסד זה יצא לפועל לגמור קביעות הנהגתו והתגלותו בגמר תשלום הפעולה שהוא מדת מלכות שמים שמוסתרת בהנהגה הטבעיית יצא לפועל במדת החסד, וכן מה שנתגלה בראשית התגלות במערכת המדות במדת הגבורה כן יצא לפועל בתכלית הגמר כמו שסיים דוד המלך ע"ה לך ה' הממלכה שבזאת המדה ישלים גמר הפעולה, וכדאיתא בתקוני הזהר שהובא במאמרנו פתיל תכלת (פרט השמיני קונטרס שער התשובה ע' קס"ג) מתיקוני הזהר (תיקון יט דף מא:) כד האי אבנא בעאת למעבד דינא בעמלק או בסטרין אחרנין וכן בחייבין נטלא מגבורה ואתכלילן בה כולהו ספיראן ואתקריאו בה כלהו גבורות וכד בעאת למעבד חנא וחסדא בעלמא נטלא מחסד וכלהו ספיראן אתכלילו בה ואתקריאו חסדים וכו', שכל המדות יוצאים לאור במדת מלכות שמים ולכן דבר ששורשו מרחמים אף שמתלבש בגבורות מכל מקום בצאת הענין לאור במדת מלכות שמים נתגלה הרחמים:

153

קנ״דומבאר שם שראשית התגלות מראה התכלת היה ביום שני, שתחלה היה בכח ולא נתגלה עד יום שני בבריאה שהוא גוון הגבורה שהוא אדום וגוון המלכות שהוא תכלת וגוון הקליפות שהוא שחור:

154

קנ״הושם מבאר שיש ג' חלוקות במדת מלכות [בענין הגוונים] סיהרא ימא ותכלת והקליפות נקראו מצולות ים והם אצילות בריאה יצירה עשיה ומסטרא דאצילות היא סיהרא קדישא והיא שוה לשמש ואין לה לא חסרון ולא עניות ולא פגימה והיא נקראת תאומתו שוה לו וכו':

155

קנ״וובבריאה נקראת תכלת שהוא גוון תכלת היינו מראה הראשון קרוב ללבן,וזה נקרא כסא דין ים המלח ברית מלח עולם והוא ברית קודש וים אינון דרגין היוצאים על ידו והוא המולחם שלא יסריחו והוא ממולח טהור קודש והוא המקום הנקרא יראה ואין להשבית מלח זה מפני הקליפות הסמוכים שם. ומבריאה הוא דאמרינן דלית לה מגרמה כלום וכו' וזה שאמר בזוה"ק וישלח (קסח.) דוד לית ליה אלא ע' שנין, ועל זה מביא מאמר הזוה"ק שלח (קסג:) ובהאי ימא דילה גו שבעין שנין נפקא נונא חדא והיינו חלזון וכו' ויראה בושא הקרובה להם וזה הנקרא יצירה וכו' ותכלת הנמצא בחלזון הוא בים כנרת והוא בחלק זבולון (שהוא ירכא שמאלא) [ענין זבולון שהוא ירכא שמאלא איתא בנוסחא אחת בזוה"ק משפטים (קד:) אכן מכל המקומות שנזכר בזוה"ק משפטים (שם) בנוסחא אחרת ובזוה"ק בשלח (מח:) מוכח שזבולון הוא אתפשטותא דירכא ימינא מיששכר] ובה היה אוחז דוד המלך ע"ה והיה הכנור מנגן מאליו, ולפיכך היה דוד אדמוני בסוד הדין שהוא הוד, וממנו יוצא גוון תכלת לבל יזונו כחות הלבושים הרחוקים קליפת הפרי ממקום גבוה כי אם מגוון הקרוב להם וכו', ולכן אין שולטין במקום הקודש. ובמלכות היצירה הוא גוון תכלת, וזה דאיתא בזוה"ק תרומה (הנ"ל) ההוא סומקא עייל לגו ימא שהם דרגין קדישין דילה ואתחלש גוון דילה ואתהדר תכלא [שביצירה מראיה סומק]:

156

קנ״זובעשיה אתהדר תכלת לאוכם כדאיתא בזוה"ק תרומה (הנ"ל) צבע אוכם דאתעביד מהתוכא דסומקא כד אתהתך ואתחלש לתתא:

157

קנ״חאכן כשהיא מקבלת ממקורה מחכמה אז אתהדר לגוון תכלת ומבטל גוון האוכם ואז מבריח כל הקטרוגים:

158

קנ״טכי כל הגוונים הנזכרים מה שהוא יותר נוטה לחושך היינו שיש בו הגבלה והסתרה, זה יותר רומז להסתר האור, וכל הנוטה ללבן יותר מורה על אור שהוא חסד ורחמים. ובאמת איתא על דוד המלך ע"ה שהיה אדמוני, איתא במדרש רבה תולדות (ס"ג) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שמא שופך דמים הוא כעשו והראה לו הקב"ה שזה בסנהדרין הורג והיינו אף שנראה כאכזריות הוא מלא רחמים שהוא רק לדחות הרע מהטוב. ובזוה"ק שמיני (מ:) מלך במשפט יעמיד ארץ דא יעקב וכו' ואיש תרומות יהרסנה דא עשו וכו' ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוה אלא ברחמי וכו' חסדי דוד הנאמנים כמה דאתדבק בהאי אתדבק בהאי. תא חזי כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל דהאי תרומה יתקשר במשפט ויזדווגון כחדא:

159

ק״סוזה מורה תכלת שבציצית ובבגדי כהונה שהוא חלק יעקב ודוד, וזה מורה שפע ברכה ועשירות כדאיתא בתיקוני הזהר (תקון ע' דף קכו:) ואית בר נש דגוון דיליה תכלת דאיהו דומה לרקיע כמה דאוקמוה מארי מתניתין תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו', ומסיק שם דבתלת גוונין אלין אתאחדת שכינתא נגד תלת אשות הנזכרים בתלת צלותין דתקינו תלת אבהן. בימינא דאיהו אש דלא שורף דתמן חכמה וכו', שרומז לתפלת שחרית. גוון תנינא דאתאחד בצלותא דמנחה ביה סלקא ברתא לגבי שמאלא דתמן ה' עלאה ובה הרוצה להעשיר יצפין ובגין דאתתא מתמן אמרו מארי מתניתין אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרון בגין דמצפון אינון ומצפון זהב יאתה וכו' דא גוון תכלת דאיהו אחיד בצלותא דערבית וביה סלקא שכינתא לגבי עמודא דאמצעיתא וכדמסיק שם דבק"ש אשתמודע בין תכלת ללבן וכמו שנזכר (בתיקון כא דף מט:) דתכלת דמצוה הוא דומה לכורסייא יקרא דבזמנין דלא נהיר בה אור ונר מצוה כתיב אלביש שמים קדרות אבל בתכלת דמצוה נהיר בה אור כסא הכבוד:

160

קס״אוהיינו שבתכלת יש תכלת המכלה מצד שדוחה הרע, ויש המשפיע כל טוב וחסד. וכדאיתא בזוה"ק תרומה (קלט.) תכלת דא איהו כרסייא דכתיב ביה כמראה אבן ספיר דמות כסא וכתיב ונוגה לו סביב בגין דביה עבדין כריכן לציצית, ובזוה"ק (שם קלה.) ותכלת דא פסח שולטני דמהימנותא רזא דגוונא תכלא ובגין דהיא תכלא לא שלטא עד דשיצאת וקטילת כל בוכרא דמצראי וכו'. ובתיקונים (תיקון כא דף נו.) פסח מסטרא דימינא. הרי שתכלת הוא רחמים מסטרא דימינא רזא דפסח ורק שיש בה גם דינין מסטרא דכסא דין, והיינו כמו שבדברי האריז"ל מבואר שם כי כל הצמצומים שנרמזו בתכלת אינם אלא בגוון צבע התכלת. אכן במצות ציצית מעוררים לתקן הכל שיהיה הצמצום לכלות כל המקטריגים ולהשפיע שפע וברכה לעובדי ה' ולמקיימי מצותיו, שמבואר שם בראש דבריו, שבאמת נזכר בזוה"ק תרומה (דף קלח: קלט.) שלא כל מיני תכלת הם ענין אחד, שבתכלת יש ענינים שונים, אך על תכלת שבציצית נזכר שהם רחמים גמורים דאיתא שם ותכלת דא איהו תכלת דציצית תכלת דא איהו כורסייא רזא דתפלה דיד תכלת דא איהו כורסייא דדיינין ביה דיני נפשות בגין דאית כורסייא דדנין ביה דיני ממונות ואית כורסייא דדנין ביה דיני נפשות:

161

קס״בוהנה התכלת דציצית הנזכר (שם) הוא רחמים גמורים, כדאיתא בתקוני הזהר (תקון כא מט:) יותרת הכבד כללא דכלהו תכלת חשוך ותכלת דציצית מצוה ותכלת לית בסטרא אחרא בגין דדומה לכורסייא יקרא. תכלת איהו כורסייא רזא דתפלה דיד מבואר בתיקוני הזהר תיקונים אחרונים (תקון ה' קמב:) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, מאי צדקה צלותא, ומרפא בכנפיה כנפי מצוה דאינון תפלין כנפי יונה וכנפי מצות ציצית וברעיא מהימנא תצא (רעח.) תפלה לעני כי יעטוף בעטיפת ציצית תפלה דיד איהו ואליו הוא נושא את נפשו. וצדקה קאי על תפלה דיד כדאיתא בזוה"ק בחקותי (קיג:) תפלה לעני דא תפלה של יד ואוקימנא ומאן דיהיב צדקה למסכנא הוא עביד לעילא שמא קדישא שלים כדקא יאות. תכלת דא כורסייא דדנין ביה דיני נפשות מבואר בזוה"ק תרומה (קנב.) תכלת כרסייא דדינא איהו וכד איהו קיימא בגוונא דא כדין איהו כרסייא למידן דיני נפשאין. וכרסייא דדנין ביה דיני ממונות מבואר בתקוני הזהר תיקונים אחרונים (תיקון ה קמג.) ומבאר שם שכנפי מצוה מגינים על כל הדינים בין דיני ממונות בין דיני נפשות:

162

קס״גוכן בזוה"ק תרומה הנ"ל (קנב:) בשעתא דכרובים מהדרן אנפייהו דא עם דא ומסתכלין אנפין באנפין וכו' כדין כל גוונין מתתקנן ואתהפך גוון תכלא לגוון אחרא וכו' ועל דא בהפוכא דגוונין אתהפך מדינא לרחמי וכו' כמה דמסדרין ישראל תקונייהו לגבי קוב"ה הכי קיימא כלא והכי אתסדר וכו':

163

קס״דוכן נזכר (שם) שהתכלת דוחה כל הדינים, וכדאיתא בזוה"ק שלח ברע"מ (קעה.) גם כן שדוחה כל הדינים, ובזוה"ק בהעלותך (קנ.) שתכלת דמצוה גורם כל השפעות:

164

קס״הובספר הבהיר (סימן מב) וכלם נשלמו בל"ב נתיבות מסור ללב וכו' והיינו דכתיב ויתרון ארץ בכל היא ומאי יתרון מקום יתרון שמשם נחצב הארץ והוא יתרון ממה שהיא ומאי ניהו יתרון כל דבר שבעולם כשאנשי העולם ראוים לקחת ממנו מזונם אז הוא יתרון ומאי ניהו ארץ שנחצב ממנה הכל, ונחצב ממנה שמים והוא כסאו של הקב"ה והוא אבן יקרה והוא ים החכמה וכנגדה תכלת בציצית דאמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים וכו':

165

קס״ווזהו שאיתא בתיקוני הזהר שהובא לעיל (תקון כא דף מט:) כבד אשא סומקא מרה אשא ירוקא טחול אשא אוכמא יותרת הכבד כללא דכולהו תכלת חשוך. ותכלת דציצית מצוה ותכלת לית בסטרא אחרא בגין דאיהו דומה לכורסייא יקרא. והיינו שתכלת שבציצית מצוה זה הגוון אינו בסטרא אחרא שזה דומה לכסא הכבוד. וכדאיתא בירושלמי ברכות (פרק א הל' ב) משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה דקאי על ציצית שאז היא זמן קריאת שמע שכשמתעורר מצות ציצית שיש בה תכלת ולבן מתמזגין, יוצא מהם עונש לעוברים על המצות ושפע למקיימי מצות:

166

קס״זוזהו כשמאיר אור המצוה בהתכלת לית הוא בסטרא אחרא כלל, כי בציצית שם הוא תכלת ולבן ממוזג וגם התכלת מצד הרחמים שבו הוא כלו רחמים לישראל, וכדאיתא בזה"ק פ' צו ברעיא מהימנא (דף לג.) תלת אישין אית בשרגא אשא חוורא ואשא אוכמא ואשא תכלתא לקבל תורה נביאים וכתובים לקבל כהן לוי וישראל ותכלת איהי שכינתא קריבא לון ואיהי אחיזא בעיינין בכנפי מצוה דאתמר בהון ועשו להם ציצית, וכדמסיק שם, שמצד כנפי מצוה מתעורר כל הרחמים לישראל, אפילו למי שאינו חוזר בתשובה עד סוף כל ימי חייתו ג"כ מעורר רחמים עליו:

167

קס״חובאמת גם המראה עצמה של תכלת הציצית הוא מרומז למדת הרחמים, שתכלת נקרא האמצעי מן השחרות אל הלובן וגם העמוק עד מראה השחרות נקרא תכלת בזה"ק וגם הרמב"ם ז"ל קורא לשחור תכלת. והשחור הוא רומז לדין והירוק הוא רחמים כדאיתא בזה"ק ברע"מ פנחס (דף רנז.) פקודא שביעאה מצות ציצית כליל תכלת ולבן דינא ורחמי בנורא אשא חוורא לא אכיל תכלא אכיל ושצי ותאכל את העולה חוורן מימינא תכלת משמאלא עמודא דאמציעותא יחוד בין תרווייהו ירוק:

168

קס״טהרי שמראה ירוק הוא רומז לעמודא דאמציעותא שהוא מדת הרחמים. וכל שכן העשוי למצות ציצית שכלול חסד מהלבן ורחמים מהירוק:

169

ק״עוכן נקרא תכלת דציצית במס' סנהדרין (דף כא.) רחמים שמציל מכל הדינים, זוג בא מרקת ובידם דברים הנעשים בלוז ומאי ניהו תכלת, ובזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום:

170

קע״אובספר טעמי מצות להגאון הרדב"ז זללה"ה הנקרא מצודת דוד (מצוה פ"ד) בטעם שאין התכלת מעכב את הלבן, כי התכלת אינו אלא לראיה ולעדות ברורה שהוא תכלית הכל. והענין כי מדת מלכות שמים לית לה מגרמה כלום. והיא רק התכללות כל המדות ביחד, וממילא כשיש כלל הספירות הרי מדת המלכות ממילא עמהם. אכן לפי זה גם הלבן אינו מעכב את התכלת ג"כ מהאי טעמא שכיון שבתכלת כלול הכל. ובאמת שורש דבריו הקדושים הם לקוחים מדברי הקנה ז"ל בענין ציצית, ושם מבואר להדיא שמשום טעם הזה גם הלבן אינו מעכב את התכלת ושם מבאר בדבריו והלבן והתכלת, רומזים רחמים ודין ובהתמזגות הציצית לבן ותכלת גובר הרחמים על הדין:

171

קע״בומסיים שם בדבריו הקדושים, ואם תשאל כיון שמצוה רבה וגדולה כל כך ורומזת ענינים נפלאים, אמאי לא חייבה הכתוב בה עכ"פ דומיא דתפלין שיתחייב לעשות ארבע כנפות [ואם לא עשה עבר על עשה], יש לומר כדי לתת שכר כפול ומכופל למי שקונה בגד של ארבע כנפות ומטיל בו ציצית, דחשבינן ליה כאלו קיים שתי עשה. וע"ד הסוד, בזמן שיש שם ארבע כנפות שהם הכחות העליונים אשר היא חפצה בהם תמיד, אז אם לא יחברו שם מצות התכלת אז היא מקפדת ואכלה את הכל. וכן רמזו רז"ל על עון נדב ואביהוא דשבקוהו לבר, וזה מאמרם נכנסו בלא בר כלומר בלא רשות וכיון שראתה שמחת יום השמיני וכלה לא נכנסה לחופה, מיד ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, ולכן בא הצווי ואל יבא בכל עת את הקודש בזאת יבא אהרן, וכבר ידענו פי' מלת זאת [פירוש שהיא מלכות שמים המרומז בתכלת] אבל בזמן שאין שם ארבע כנפות ליכא קפידא כולי האי וכו':

172

קע״גובפרדס להרב מ' משה קורדובירו זללה"ה שער הגוונין (פ"ב), והגוון החמישי הוא כענין תכלת שבציצית והוא הנותן אור בארבע גוונין שזכרתי והוא בבת עינו של אדם ממש. ומסיים שם ואפשר לומר בזה שכאשר בתכלת יתערב הירוק כחלמון ביצה או כמוריקא יתהוה ממנו הירוק כעשב וכו'. ומסיים שם שזה הגוון הוא קובץ החכמה והגדולה והגבורה והתפארת ורומז לעמודא דאמצעיתא. וזה ממש גוון התכלת שכשר לציצית. וזה מאמרו שם בפרק ד'. שבזה"ק תרומה איתא שכל הגוונין מיוחסים לתכלת, ששחור מורה בעת פגימת הירח ועל תכלת שבציצית קאי מאמר זה"ק (שם) וכד נוגה לו אתהדר לגוון ירוק, ומפורש שזה גוון האינ"ד בלעז ושמו אזי"ל וזה הוא מראה התכלת שלנו, שהוא כמראה אבן ספיר, כדאיתא בזוה"ק פנחס (רכז:) לבנת הספיר לובן דספיר דאיהו כלול בתרין גוונין רחמי ודינא חוור ואוכם כו' יעו"ש, ומבואר שמראה התכלת בעצמה רומזת לרחמים כדאיתא בתקוני זוה"ק בהקדמה (דף י) ואת י' מן אד' איהו ספיר נטיל גוון תכלת ואוכם מסטרא דדינא ונהיר בי' נהורא חוורא מסטרא דרחמי ואיהו את י' מן א"ד יעו"ש:

173

קע״דוכן הוא מבואר להדיא שהתכלת רומז לרחמים, בספר מערכת לרבינו פרץ ז"ל (שער מערכת שמות המדות) שכתב וז"ל, העשירית מלכות. נקרא תכלת כי היא תכלית הכל דוגמת צבע תכלת שהיא תכלית כל המראות, וכבר אמרו רז"ל על פתיל תכלת שבציצית תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, אמנם שהיא נרמזת גם בבגד תולעת שני ובצבע ארגמן, אמנם צבע תכלת הוא רומז שהיא כלולה בכל, כלומר שחוט של חסד משוך עליה והיא עם הכל, וצבע תולעת שני הוא רמז שהוא מדת הדין רפה, וצבע ארגמן שהוא אדום יותר רומז על חזקה בפגיעתה הגדולה מזוהמת נחש, ויתבונן זה ברמזי כסוי כלי המשכן בנסוע המחנה. כסוי השלחן על הלחם שעליו בבגד תכלת, כי השלחן רומז למדת הדין, והלחם למדת רחמים. וכאשר הלחם על השלחן. הוא רמז כי השלום בארץ ולכך כסוהו בבגד תכלת לרמוז שהוא כלולה בכל כו'. וכיסו את הארון ואת מזבח הזהב הרומזים ג"כ אל המדה הזאת בבגד תכלת, מפני כי בארון הלוחות הרומזים לתפארת היו מונחים, ומפני הכרובים אשר עליו כי כל אלה רומזים כי השלום בארץ, וגם מזבח הזהב מכסין בתכלת, בעבור כי אין משפטו רק להקטיר הקטורת, וענין ההקטרה הוא רמז לקשור ולכלול מדת הדין עם מדת רחמים. אבל מזבח העולה היו מכסין בבגד ארגמן שהוא אדום הרבה לרמוז על הפגיעה. כי שם היו זורקין את הדם לכפר על נפשם ע"כ יעו"ש, והם הם ג"כ דברי הרמב"ן ז"ל בנמוקי תורה פ' במדבר (פרשה ד' פסוק ז) יעו"ש.

174

קע״הולאשר המבהילים העבירו את דרך הקודש להפחיד את הצעירים, שהרמב"ן ז"ל אומר שיש סכנה בדבר לבישת התכלת, הנני מביא כאן את דברי הרמב"ן ז"ל ולבאר אותם להראות לכל ישראל לבל ידברו סרה על צדיק יסוד עולם, שח"ו יאמר על מצוה שהיא סכנה, ואדרבה מצות מגינות עלינו, וסכנה היא לעבור שלא לקיימן:

175

קע״ווזה לשון הרמב"ן ז"ל הקדוש בנימוקי תורה (פ' שלח): וטעם הזכרון הזה שיהיה בציצית לכל המצות, כתב רש"י כו' אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל, ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות השם. וזהו שאמרו מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו' והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת. ואמר ולא תתורו אחרי לבבכם להזהר ממנה שלא יטעו בה, וזה הוא שדרשו רבותינו אחרי לבבכם זו המינות אשר אתם זונים זו ע"ז, שלא יהרהרו מן התכלת במינות או בעבודה זרה, אבל יהיה לכם הכל לציצית וראיתם אותו וזכרתם, ואמרו ואחרי עיניכם זו זנות כענין שכתוב ואנכי היודע ועד והמשכיל יבין. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בפסוק ויתרון ארץ בכל היא ומאי ניהו ארץ דנחצבה ממנו שמים והוא כסאו של הקב"ה והוא אבן יקרה והיא ים החכמה וכנגדה תכלת בטלית ציצית דאמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת וכו' ע"כ לשונו הקדוש:

176

קע״זוביאור דברי הרמב"ן ז"ל מה שכתב שתכלת רומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל, היינו מדת מלכות שכוללת כל המדות והיא תכלית דכלהו כדאיתא בזוה"ק בכמה דוכתי, וכמו שביארנו במאמרנו פתיל תכלת (פרט השמיני עמ' קס"ב ואילך) באורך יעו"ש:

177

קע״חוזה שאמר, ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות השם, היינו שלפי שהתכלת מורה למדת מלכות שהש"י מנהיג אפילו במקום שהוא בתכלית הריחוק, וזה מביא לידי זכירה לזכור שבכל דבר נמצא מצות ה', שאף מה שנדמה לאדם שהוא מרוחק מהש"י ג"כ יש בזה בתכליתו שיצא ממנו כבוד שמים, שאם לא היה יוצא ממנו באיזה צד כבוד שמים לא היה נברא ולא היה לו קיום כלל:

178

קע״טוזה שאמר, והדמיון בשם, היינו מה שתכלת דומה ורומז למדת המלכות, הדמיון הוא בשם, כלומר ששמו מורה עליו שנקרא תכלת לשון תכלית וכולל הכל. וזה רומז למדת המלכות שהיא תכלית וכלל כל המדות וכוללת כל ההנהגה כדכתיב ומלכותו בכל משלה:

179

ק״פוזה שאמר גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא, כלומר גם מצד הגוון רומז תכלת למדת המלכות כי גוון התכלת היא תכלית המראות כו' ורומז בה למה דאיתא בזוה"ק שלח (קסה:) כד אסתכל בר נש לההוא רקיע מרחוק דמי תכלא קריב יתיר דמי סומקא קריב יתיר דמי ירוק קריב יתיר דמי חוור דלית חוור בעלמא כגיניה יעו"ש:

180

קפ״אכי תכלת כולל הכל, וכל מה שמתרחק בשורשו כהה מראיתו עד לגוון השחרות והבן:

181

קפ״בומה שמסיים ואמר ולא תתורו אחרי לבבכם להזהיר ממנה שלא יטעו בה, וזה שדרשו רבותינו אחרי לבבכם זה מינות אשר אתם זונים זה ע"ז, שלא יהרהרו מן התכלת במינות או בע"ז, היינו לפי שהתכלת רומז למדת מלכות שמים כנ"ל והיא שמעוררת את האדם אפילו כשהוא בתכלית הריחוק, וכמו שנתבאר במאמרנו פתיל תכלת (שם עמ' קס) מהש"ס דמנחות (מד.) שהיה מוכן לחטא ובאו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו יעו"ש:

182

קפ״גומדה זאת נקראת בזוה"ק (פ' משפטים) לית לה עיינין, היינו שדרך מדה זאת מנהג הש"י בהסתר עד שיוכל לדמות שעזב ה' את הארץ ועולם כמנהגו נוהג:

183

קפ״דאכן האדם העובד הש"י צריך להמליך את הש"י ולקבל עליו עול מלכותו לדעת שגם בהסתר הזה הש"י מנהג, וזה רומז ד' של אחד דאיתא במדרש תנחומא (פ' בראשית) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אם אתה עושה מדל"ת רי"ש אתה מחריב את העולם. וכמו שנתבאר הענין באריכות בספר הקדוש בית יעקב לאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה (פ' בראשית ענין ב) אכן צריך לצרף מדה זאת למקורה:

184

קפ״השלא יאמר האדם אם הש"י מנהיג דרך מדת ההסתר, אם כן אעשה מה שלבי חפץ ומה שלא יהיה רצון הש"י לא אוכל לעבור בשום אופן ויסמוך שהש"י יעוררו לשוב:

185

קפ״וועל זה נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' שאסור לומר כן ח"ו והוא מינות כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט קיז:) מאן דנטיל מלכות בלא ט' ספירין איהו מקצץ בנטיעין וכל מאן דנטיל ט' ספירין בלא מלכות כאלו כפר בעיקר יעו"ש:

186

קפ״זוזה מאז"ל שלא יהרהרו מן התכלת למינות, היינו שבציצית יש לבן ותכלת שרומז להקצוות ולמדת מלכות שמים כדאיתא בפרי עץ החיים וצריך לאחדם ביחד, וכדמסיים הרמב"ן ז"ל, אבל יהיה לכם הכל לציצית וראיתם אותו וזכרתם, והבן. זה ביאור כללות דבריו הקדושים. ואי אפשר לפרש יותר כי כבוד אלהים הסתר דבר, עכ"פ אדרבה הנה מבואר מדבריו הקדושים גודל מעלות וסגולת התכלת שעיקר הזכירה תלוי בתכלת:

187

קפ״חוכדאיתא בזוה"ק ואתחנן (רסה.) כדין פקיד מלכא עלאה למכתב קמיה כל אינון בני היכליה כל אינון דאשתמודען קמיה הדא הוא דכתיב מלאכי (ג) ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו מאי ולחושבי שמו כמו דאת אמרת שמות (לה) וחושבי מחשבות, אינון דעבדין לשמיה אומנותא בכלא כו' אומנותא דציצית בחוטיהון בחוטא דתכלתא כו' יעו"ש. כן יהי רצון שיתעורר לבב כל אחינו בני ישראל להיות מיראי ה' וחושבי שמו לקיים מצות ציצית בשלימות, ונהיה נכתבים כלנו בספר זכרון לפניו ית' לטובה ולברכה ולישועה והצלחה אמן סלה ועד:

188