עין התכלת, פרט הראשון י״גEin HaTekhelet, First Article 13
א׳במה שכתבנו (פתיל תכלת עמ' מט) שמדברי רש"י והר"ן ז"ל דמפרשי טעם הפסול בציפן זהב משום דלא הוי מן המותר בפיך, דנתי לפסול בתי התפילין אשר חדשים מקרוב באו, שמעמידים דפנות הבתים על ידי שמדבקין סיד הרבה ועב בדפנות הבתים מבפנים, דזה לא הוי מן המותר בפיך. ולאשר שמענו מתהנדזידון בדבר, ראינו כעת להשית בזה נוספות, דבאמת מלבד דעת רש"י והר"ן ז"ל הנ"ל, ג"כ הדבר ברור שבתים הללו פסולין נינהו, דהנה נראה ודאי דהלכה מקובלת היא שבתי התפילין צריכין להיות מעור דוקא, אבל שלא מן העור אפילו מקרניים וטלפיים ועצמות ושערות דהוי מן המותר בפיך פסולות, דבעינן מן העור דוקא כפשטות משמעות לשון הש"ס במס' שבת (כח:) אלא לעורן יעו"ש, והגם שלא נזכר הלמ"מ זו בשום מקום בש"ס וגם הרמב"ם (הל' תפילין פ"ג) שחושב (שם) שמונה הלמ"מ מעכבות בתפילין לא חשיב זו ההלכה יעו"ש, נראה שהוא בכלל אמרם במס' מנחות (לה.) תפילין אין קושרין אותן אלא במינן, וכדפירש"י (מנחות מב:) אהך דציפן זהב פסולות דבתים מתיק של עור בעינן, דאפילו קשירתן אינן אלא רצועות ממינו יעו"ש, וכיון דזו ההלכה נסבינן לה מההלכה למ"מ דגבי פרשיות דהבתים ורצועות צריכין להיות ממינן של הפרשיות, דהינו מעור דוקא, להכי לא חשיב לה הרמב"ם ז"ל באנפי נפשה, ונכלל בההלכה למ"מ שכתב הרמב"ם ז"ל (הל' תפילין פ"א ה"ח) גבי פרשיות יעו"ש, וא"כ פשוט דכשמעמידין דפנות הבתים על ידי שמדבקין סיד הרבה ועב בדפנות הבתים מבפנים, דפסול, דהא בעינן משל עור דוקא, וכיון שמעמיד הבתים הוא מסיד, ודאי דפסול, דהכל הולך אחר המעמיד, וכהאי דיבמות (קב:) אמר רב יהודה אמר רב סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר (יחזקאל יז) ואנעלך תחש, ופירש"י אין חולצין בו דבעינן כוליה דעור דכתיב ואנעלך תחש, אלמא לא קרי ליה נעל עד שיהא כולו של עור ע"כ, וביאר בשלטי הגבורים (שם) בשם ריא"ז דאף על פי שכולו עור הואיל וחוטי הפשתן שמעמידין אותו פשתן הרי הוא כאלו כולו פשתן, שהכל הולך אחר המעמיד ע"כ יעו"ש. והכא נמי כיון שמעמיד הבתים הוא הסיד, הרי הוא כאלו כולו סיד, דהכל הולך אחר המעמיד, ואנן תפילין של עור בעינן:
1
ב׳ונראה דהיינו נמי טעמא דש"ס מנחות (לה:) אמר רב זעירא אמר רב חננאל אמר רב קרע הבא בשני שיטין יתפור בשלש אל יתפור, אמר ליה רבה זוטי לרב אשי הכי אמר רב ירמיה מדיפתי משמיה דרבא כו' והני מילי בגידין אבל בגרדין לא, ופירש"י והני מילי דתופר בגידין אבל לא בגרדין פינדיש בלע"ז יעו"ש ולכאורה אינו מובן, וכמו שכתב להדיא בספר התרומה (סוף הל' ס"ת סימן רג) ועוד שנינו במס' סופרים וכן איתא בירושלמי פ"ק דמגילה הלכה למשה מסיני שיהו כותבין בעורות כו' ותופרין בגידין כו' אע"פ שרגילות הוא לתפור הקריעה אפילו במשי, מ"מ האי מילתא ותופרין בגידין מיירי לתפור יריעות זו אצל זו כו' יעו"ש וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובות (כלל ג אות יא) והקרע יכול לתופרו שלא בגידין, כי הוא תיקון הקלף, ולא הוזכרו גידין אלא בחיבור היריעות יעו"ש, הובא דבריהם בבית יוסף יו"ד (סימן ר"פ). והגם דמרן הקדוש ז"ל (שם) באמת תמה עליהם שדבריהם הוא נגד ש"ס מפורש הנ"ל, והני מילי בגידין אבל בגרדין דהיינו חוטין לא יעו"ש, מיהו הש"ס גופיה טעמא בעי, דלכאורה שפיר קאמרי דהלמ"מ, ותופרין בגידין לא הוזכר אלא בחיבור היריעות זו אצל זו דלא סגי בלאו הכי, ולא בתפירת הקריעה דאטו לא סגי בלא קריעה, וא"כ מנא לן לחלק בתפירת הקריעה בין גידין לבין גרדין, ולפי הנ"ל ניחא, דהיינו טעמא דהש"ס דכיון דיריעה עצמה צריכה להיות מעור דוקא, כנ"ל ממס' סופרים וירושלמי הלכה למ"מ שיהו כותבין בעורות, ממילא כשנקרעה ותפרה בגרדין לא הוי של עור, דכיון שדבר אחר מעמידה הכל הולך אחר המעמיד, וכסנדל של חליצה התפור בפשתן דפסול מהאי טעמא:
2
ג׳וליישב דעת ספר התרומה והרא"ש בתשובה, מתמיהת מרן הבית יוסף הנ"ל נעתיק לשון ספר העיטור (ח"ב דף כד ע"ג בחלק הכתיבה), ואבאר דבריו הקדושים, דזה לשון ספר העיטור (שם) קרע הבא בתוך שני שיטין יתפור בתוך שלשה לא יתפור כו' הני מילי בגידין אבל בגרדין לא והם הנימין שנשתיירו מן הבגד, ובנוסחא דילן בגררין לית לן בה והם טליידרו"ש שעושין מן הקלף וכיון דמינו הוא מותר ומסתברא לן שהן כגידין עצמן ותופרין בהן ספר תורה ותופרין בגידין לאו דוקא אלא במינן קאמר ע"כ. ביאור דבריו, דלנוסחא שלפנינו הני מילי בגידין אבל בגרדין לא, גידין עדיפי מגרדין, דגידין אע"ג דלאו עור הוא מיניה דעור מיהת הוי, ואאיסורא קא מהדר, ואהא דבשני שיטין יתפור קאי וקאמר הני מילי דבשני שיטין יתפור בגידין, דאע"ג דלאו עור הוא מיניה דעור מיהת הוי אבל בגרדין דלאו מיניה דעור הוא כלל, אפילו בשני שיטין לא יתפור, כיון דהמעמיד אינו של עור פסול, דהכל הולך אחר המעמיד, וכתיבה על עור בעינן, ולנוסחא הני מילי בגידין אבל בגררין לית לן בה, גידין וגרדין כי הדדי נינהו דהא גידין נמי לאו עור הוא, ואהיתירא קא מהדר, ואהא דבשלש אל יתפור קאי וקאמר הני מילי דבשלש אל יתפור בגידין דלאו עור הוא להכי דוקא בשני שיטין דלאו מעמיד הוא, דבלי תפירה נמי קאי הוא דלא מיפסל בתפירה דלאו עור הן בגידין הן בגרדין בשלש, דלא סגי בלא תפירה, הוי ליה מעמיד ומיפסל ביה תפירה דלאו עור, אבל בגררין דעור הוא אפילו בשלש יתפור. ועל זה מסיים העיטור להסכים לנוסחא שלפנינו אבל בגרדין לא, וקאמר ומסתברא לן שהן כלומר הגררין כגידין עצמן ותופרין בהם ספר תורה, והא דקאמר בירושלמי ובש"ס ותופרין בגידין, לאו דוקא וכולל נמי גררין אלא במינן קאמר, כלומר דלא קפיד אלא שיהא התפירה במינן מן המותר בפיך, וכמו שנתבאר לעיל (אות יא) וכיון דבגידין כולל נמי גררין, וא"כ הכא נמי דקאמר הני מילי בגידין כולל נמי גררין, דדא ודא אחת היא, וא"כ על כרחך למיגרס כגירסא שלפנינו הני מילי בגידין אבל בגרדין לא. ואאיסורא קא מהדר דאפילו בשני שיטין דקאמר יתפור דוקא בגידין וגררין בכלל, אבל בגרדין אפילו בשני שיטין לא יתפור. זה נראה ברור בביאור דבריו ז"ל.
3
ד׳ומעתה מיושב היטב דעת ספר התרומה והרא"ש ז"ל, דאינהו סברי כנוסחת הספרים דגרסי הני מילי בגידין אבל בגררין לית לן בה, ולפי נוסחא זו גידין וגרדין כי הדדי נינהו, דבשני שיטין יתפור כאמור ואי קשיא גרדין כיון דלאו מידי דבר אכילה הוא נמי לא איכפת לן, וכמו שנתבאר לעיל (אות יב) דבדבר דלא איצטריך לא מיפסל ביה מה שאינו מן המותר בפיך, מצד דלאו מידי דבר אכילה הוא, ומהתימא על מרן הקדוש ז"ל שהוא גופיה ז"ל מייתי ליה לדברי העיטור הנ"ל בספרו הקדוש לטור או"ח (סימן לב) כמו שהבאתי לעיל (אות יא). וא"כ למה התמיה על ספר התרומה והרא"ש ז"ל, והגם שהעיטור מסכים לגירסא שלפנינו. אבל עכ"פ אין לתמוה כל כך אי אינהו ז"ל הוי להו אידך נוסחא אבל בגררין לית לן בה. הן אמת שהרא"ש בהל' ספר תורה מפורש להדיא שגורס אבל בגרדין לא, מיהו ידוע שאין להקשות סתירה מדברי הרא"ש ז"ל בתשובה לפסקיו, דאפשר בפסקיו הדר ביה וסובר למיגרס כגירסא שלפנינו. ונראה שזהו באמת טעם פסיקתא של רבינו יעקב שהביא הספר התרומות (שם) שכתב כשתופר קרע של היריעה עצמה צריך לתפור מבחוץ גם שמא בגידין יעו"ש דמסתפק על איזה מהנוסחאות לסמוך:
4
ה׳ובזה נראה לפרש הסוגיא דמכות (יא.) אמר רב חזינן לתפילין דבי חביבי דתפירי בכיתנא ולית הילכתא כוותייה, וכבר עמדנו בזה לעיל (שם) דדבר תימא הוא, לומר שרבי חייא פליג על הלכה למשה מסיני בירושלמי וש"ס ותופרן בגידין, וביארנו (שם) דבגידין לאו מלשון ההלכה היא יעו"ש. וכעת כפי מה שנתבאר כאן, יש לומר דבאמת מלשון ההלכה הוא, אלא דההלכה לאו למעוטי ולאפסולי שאר מילי, אלא לרבויי ולאכשורי גידין אתא, ולאפוקי מאידך הלמ"מ שיהו כותבין בעורות, ומינה דגם הבתים צריכים להיות מעור דוקא דאין קושרין אותן אלא במינם כאמור, וסד"א דהתפירה נמי צריך להיות מעור דוקא ולא מדבר אחר, דכשם שאם עשה הבתים עצמן מגידין ועצמות פסולות, כך אם תופרן אפילו בגידין פסולות, מהאי טעמא שהכל הולך אחר המעמיד, קמ"ל הלמ"מ להכשיר תפירה אפילו בגידין, אע"ג דלאו עור הוא, וממילא מצד ההלכה בכיתנא נמי שפיר דמי, כיון דלא בעינן עור דוקא בתפירה ורק משום מן המותר בפיך, וקסבר רבי חייא דגם מידי דלאו בר אכילה כיון שאין בו איסור, בכלל מן המותר בפיך הוא, ולית הלכתא כוותיה, דגם מידי דלאו בר אכילה אימעוט ממן המותר בפיך, כן נראה נכון בעזרת הש"י:
5
ו׳ואדאתאן עלה, עכ"פ זכינו לדין שבענין זה הכל הולך אחר המעמיד, וא"כ אם העמיד עור הבתים על ידי סיד מבפנים ודאי פסולים כמו סנדל התפור בפשתן, שהכל הולך אחר המעמיד ואין כאן בתים של עור כלל, ודוקא בתפירה הוא דאיכא הלמ"מ להכשיר אע"ג דלאו עור, אבל שאר מעמיד ודאי פוסל כשהמעמיד לאו עור הוא כנ"ל:
6
ז׳אמנם מה שהוצרכנו במאמרנו (שם) לדון בפסול הבתים אשר חדשים מקרוב באו, מטעם דלא הוי מן המותר בפיך, לא נצרכה אלא כשציפוי הסיד שמבפנים הוא ציפוי שאינו עומד בפני עצמו, וגם אינו מעמיד עור הבתים, ולא נצרך אלא להעדפה בעלמא לחיזוק יותר, דאז מטעם דלאו עור הוא לא הוי איכפת לן, שהרי אינו מעמיד את הבתים דיהיה שייך למימר הכל הולך אחר המעמיד, וכיון שהציפוי ציפוי שאינו עומד בפני עצמו הוא, מיבטל בטיל לגבי עור הבתים ולא מיפסל להו, דמה דלאו עור הוא, נהי שאינו גורם בהכשר הבתים, מיהו פוסל ג"כ לא מיפסל להו, לזה הוצרכנו לדון בפסול הבתים מטעם דהסיד לא הוי ממן המותר בפיך, כיון דלאו ממידי דבר אכילה הוא, ומה דלא הוי מן המותר בפיך גורם פסול בהבתים. ומשום כהאי גוונא הוצרכו באמת רש"י ור"ן ז"ל למיהב טעמא בפסול דציפן זהב, משום דלא הוי מן המותר בפיך. ועפ"ז יש לנו בעזהש"י דרך מרווח מאד בסתירת פירושי רש"י ז"ל ממס' מגילה (כג:) למס' סנהדרין (מח:) ומנחות (מב:) מרווח יותר ממה שביארנו במאמרנו (שם) אלא שלקצר אנו צריכין, שאם נבוא לכתוב הכל יתארך הענין, ואין אנו מספיקין, ולא כתבנו רק להעיר לב המעיין, תן לחכם ויחכם עוד:
7
