עין התכלת, פרט הראשון י״טEin HaTekhelet, First Article 19
א׳במה שכתבנו (פתיל תכלת עמ' נב) ומקום אתי לומר דאפילו לכשנחליט דהחלזון הוא ממינא דצב כפשטות משמעות לשון המדרש נמי לא קשיא מידי [היאך הוכשר דמו לתכלת שבציצית הא בעינן מן המותר בפיך וגם הקושיא משום טומאה] לפי מה שנתבאר במאמרנו שפוני טמוני חול (סי' ב סעי' ט עמ' כט) בשם ר"ת דהחלזון יש בו שני מיני דמים, אחד אשר מיפקד פקיד ואחד אשר מבלע בלועי, ודם הראוי לצביעה הוא הדם אשר מיפקד פקיד, ובאמת כן הוא בזה החלזון שמצאנו, שהדם הראוי לצביעה מיפקד פקיד בגויה בכיס כעין שלפוחית. ומעתה יש לומר דזה הדם הנצרר בו ומיפקד פקיד בהשלפוחית אינו מגופו רק מה שמכנס מצמחי הים, ודומה לדבש דבורים שמותר מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן, כדאמרינן במס' בכורות (ז:) והכא נמי הדם שהוא מיפקד פקיד וראוי לצביעה אין ממצה אותו מגופו ואין בו לא טומאה ולא איסור כו' יעו"ש:
1
ב׳והעירו על זה דהניחא לשיטות הרמב"ם ז"ל בה' מאכלות אסורות (פ"ג ה"ג ופ"ד ה"כ) דפוסק כת"ק דברייתא במס' בכורות (שם), אבל לפי שיטות ההלכה בש"ע יו"ד (סי' פ"א סעי' א וסעי' ט) דהוא ע"ד שביאר הרב המגיד (שם פ"ג ה"ג) דרב ששת לא סבירא ליה בטעם היתר הדבש כת"ק משום שאין ממצות אותן מגופן, אלא כרבי יעקב דאמר דובשא רחמנא שריא, אלא דהא דרבי יעקב מחלק בין יש לו שם לווי לאין לו שם לווי לא סבירא ליה כוותיה וקי"ל כרב ששת יעו"ש, א"כ אין תירוץ זה עולה שפיר:
2
ג׳הנה באמת במאמרנו, בכדי שלא להאריך על המעיין נקיטנא נפשין בקצרה למינקט התי' בפשיטות, כפי פשטות שיטות הרמב"ם ז"ל, אבל באמת תירוצנו עולה נמי שפיר אליבא דרבי יעקב ואליבא דרב ששת, והזקיקו אותנו לבאר בקצרה שיטתנו בהסוגיא דבכורות (שם):
3
ד׳דהנה בהא דפריך הש"ס במסכת בכורות (ז:) אפשיטותיה דרב ששת תניתוה היוצא מן הטמא טמא והני נמי מטמא קאתי, מיתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותן לגופן ואין ממצות אותן מגופן יעו"ש, הוי קשיא לן האי מאי תיובתיה, הא צדדי הבעיא לאסור מי רגלי חמור הוי משום דעכירי ודמו לחלב, מאי מגופיה קא ממצצו ואסורי או דלמא מיא עול מיא נפיק והאי דעכירי הבלא דבשרא הוא, וא"כ מאי ראיה מדבש למי רגלי חמור, מי רגלי חמור אסורי דמגופיה קא ממצצו ליה אבל דבש דבורים מותר משום שאין ממצות אותן מגופן. ואפילו להאיכא דאמרי דגם במי רגלי סוסים וגמלים קא מיבעיא להו, ורק דלא נקטינהו משום דלא שתו להו אינשי, מ"מ נראה דצדדי הבעיא הוא ג"כ אי מגופיה קא ממצצי ליה, דאע"ג דלא עכירי ומיא עול מיא נפיק, מ"מ כיון שנשתנה טעמן ודאי נתערב בהו תערובות מיץ זך דמגופיה קא ממצצו ליה, או דילמא האי דנשתנה טעמן משום הבלא דבשרא הוא, וכן מבואר מלשון ספר הישר לר"ת ז"ל (סי' תלד) יעו"ש. וא"כ רב ששת דפשיט לאיסורא היינו דמגופיה קא ממצצו ליה ומאי קושיא מדבש דשפיר שרי משום שאין ממצות אותן מגופן, הן אמת דמלשון רש"י ז"ל שכתב והני נמי מטמא קאתו שבתוך הטמא היו ואע"ג דלאו מגופיה מימצן אסורי, ע"כ משמע דפשיטותיה דרב ששת אזלא דאסורי אע"ג דלאו מגופיה קא ממצצו ליה. אכן באמת אינו מובן דלא הוי פשיטותיה דרב ששת מעין הבעיא, דהאיבעיא הוי רק אי מגופיה קא ממצצו ליה או לאו מגופיה קא ממצצו ליה, הא אי פשיטא לן דלאו מגופיה קא ממצצו ליה, פשיטא ליה דמותרים, ורב ששת פשיט דלא תליא מידי בהכי, והגם דפירש"י ז"ל הוא אי מגופיה קא ממצצו או לא, כדאמרן מספר הישר לר"ת ז"ל. ובאמת כפי מובן הפשוט לולא פירש"י ז"ל דמשמע דרב ששת דפשיט לאיסורא היינו משום דמגופיה קא ממצצו ליה, אינו מובן באמת, איך פשיט לה זאת ממתניתין דמגופיה קא ממצצו ליה וכל זה צריך ביאור. גם לכאורה אינו מובן הא דאותביה לרב ששת מברייתא דדבש דבורים ולא אותביה ממתניתין דמסכת מכשירין (פ"ב מ"ד) דבש הצירעין טהור ומותר באכילה, דהא טפי אלימא לאקשויי ממתניתין ממברייתא:
4
ה׳אמנם נראה דודאי בעלי האיבעיא סתמא קא בעו, מי רגלים של חמור מהו, ולא פירשו להדיא צדדי בעייתם, רק סתמא דש"ס כלפי דשקיל וטרי, ותיבעי להו דסוסים ודגמלים, קא מסבר לה צדדי הבעיא, דטפי הוי מי רגלי סוסים וגמלים לאו מגופייהו קא ממצצו להו ממי רגלי חמור, אבל בקושטא ודאי צדדי הבעיא לא הוי במציאות אי מגופיה קא ממצצו אי לא, אלא צדדי הבעיא הכי הוי, משום דחלב פשיטא לן דאסור מדרשא דגמל גמל או את הגמל, ודובשא פשיטא לן דשרי מברייתא דדבש דבורים מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן, ולהכי במי רגלים דודאי עיקרן ממיא דעול הוא דנפיק ולא ממיצוי גופייהו, והא נמי ודאי דממיצוי גופייהו נמי מעורב בהו כיון דעכירי, או שנשתנה טעמן, איבעיא להו למאי מדמינן להו לחלב מדמינן להו דבתר מיעוט מצוי גופייהו המעורב בהו אזלינן ואסורי כחלב, או דילמא לדובשא מדמינן להו דבתר עיקרן אזלינן דממיא דעול הוא דנפיק ולא אזלינן בתר עירוב מיצוי גופייהו, דלא מרבינן מגמל גמל או מאת הגמל לאסור אלא מיצוי גופייהו להדיא כחלב, אבל מי רגלים כיון דעיקרן לאו מיצוי גופייהו נינהו שרי כדובשא. ופשיט להו ארב ששת תניתוה, שהיוצא מן הטמא טמא מטמא לא קאמר אלא מן הטמא וכו', כלומר הא כללא קיהיב, ומי רגלים נמי אע"ג דעיקרן לאו ממיצוי גופייהו נינהו נכללו בכללא דמן הטמא, ולית לן למיפק מידי מהאי כללא:
5
ו׳והשתא שפיר אותביה מברייתא דדבש דבורים, וקושיין הכי אזלא דבשלמא אי לא הוי אשכחן דמסברת עצמינו מפקינן מידי מהאי כללא דכל היוצא מן הטמא טמא, שפיר הוית פשיט מהאי כללא לאסור נמי מי רגלים, אבל כיון דחזינן דמסברת עצמינו אנו מפקינן מהאי כללא, שהרי האי כללא כל היוצא מן הטמא כולל נמי אפילו מידי שאין ממצות אותו מגופן כלל, ומכל מקום אנו מפקינן דובשא מהאי כללא, ושרינן ליה מטעמא דאין ממצות אותן מגופן, ומסברא דלא איתרבי לאסור מגמל גמל או מאת הגמל, וכיון דבתר סברא אזלת ניפוק נמי מי רגלים מהאי כללא, שהרי מסברא אית לן למימר נמי דלא איתרבי מגמל גמל או מאת הגמל דכל היוצא מן הטמא טמא, אלא מידי דממצו מגופיה בעיניה ולא מידי דממצצו על ידי תערובות מיא דעול ועיקרו ממיא דעול הוא דנפיק:
6
ז׳ומשני הא דאמר כרבי יעקב דאמר דובשא רחמנא שריא כו' שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל מה שעוף טמא משריץ כו', כלומר אי לאו גזרת הכתוב מסברא בעלמא משום דאינן ממצות אותן מגופן, לא הוי מפקינן ליה מכללא דכל היוצא מן הטמא טמא, ורק דגזה"כ הוא דכל שאינן ממצות אותו מגופן שריא וכיון דלאו מכח סברא הוא, אלא מגזה"כ, לא מצינו לאפקועי מכללא דכל היוצא מן הטמא טמא, אלא דומיא דדובשא דאינן ממצות אותן מגופן כלל. אבל מי רגלים אע"ג דמיא עול מיא נפיק, כיון דמגופיה נמי ממצצו מסברא לא מצינו לאפקועי מכללא דכל היוצא מן הטמא טמא. ומיושב שפיר מה דלא אותביה ממתניתין דמכשירין דכיון דלא מסיק התם טעמא מסברא דאינן ממצות אותו מגופן, יש לומר דהוא מאיזה דרשא דקראי מגזה"כ, ולהכי אותביא מברייתא דמסיק בה טעמא מסברא, ומעתה שפיר דם חלזון נמי, כיון דלאו מגופן ממצות אותו שרי מגזה"כ דאבל אתה אוכל ממה שעוף טמא משריץ דגלי רחמנא דבכללא דכל היוצא מן הטמא טמא לא הוי היכא שאינן ממצות אותו מגופן, לא מיבעיא למאי דלא קי"ל כרבי יעקב דאוסר דבש גזין וצירעין. אלא אפילו לרב יעקב דאוסר דבש גזין וצירעין, היינו משום שיש לו שם לווי והוה כגופו של שרץ כמו שביאר בספר הישר ז"ל (סי' תל"ה) יעו"ש, אבל דם חלזון אפשר שלא היה לו שם לווי ושפיר שרי מכח גזה"כ. ויש לנו בזה אריכות דברים בסוגיא זו לא עת האסף פה:
7
ח׳עוד העירו בזה, דלפי תירוצנו דדם זה הראוי לצביעה אין ממצה אותו מגופו ואין בו לא טומאה ולא איסור, א"כ הדר לא הוי ליה מן המותר בפיך, לפי מה שביארנו דלא הוי מן המותר בפיך אלא במה שיש בו איסור, ולהכי מידי דלאו בר אכילה לא הוי מן המותר בפיך משום דלא שייך ביה איסור, וא"כ זה הדם נמי כיון דלא שייך ביה איסור לא מקרי מן המותר בפיך ע"כ:
8
ט׳אמנם דעתנו בזה דודאי כל סוג מידי דבר אכילת האדם, כיון שבכללו אתה מוצא איסור והיתר, ודאי דההיתר כלפי האיסור מן המותר בפיך מיקרי, ואע"ג שבזה הדבר עצמו בפרטות לא שייך ביה איסור כלל מיהו כיון דבכלל סוג מידי דבר אכילת האדם נמצא איסור להכי מין ההיתר יש לו חשיבות להיות נקרא מן המותר בפיך:
9
י׳ואנו תמיהין איך לא עמדו על דעתנו בזה מדברי עצמנו מקמי הכי, דקיימו ועסוקי בהו בהערתנו לפי דעת המג"א דבכל המצות בעינן מן המותר בפיך, א"כ צריך ביאור היאך הוכשר דם חלזון שהוא דג טמא לתכלת שבציצית, ולפי הבנתם הוי להו לאקשויי ומטונך, אלא מאי תרצה להוכיח מזה שהחלזון דג טהור הוא, ולהכי הוכשר דמו לתכלת שבציצית, הרי אפילו אם דג טהור הוא נמי לאו מן המותר בפיך הוא דהרי בדג טהור לא שייך ביה שום איסור. וכפי הנראה שבאמת לא הבינו עיקר הערתנו,והבינו שהערתנו על המג"א בפשיטות אזלא לאקשויי ולדחות דעת המגן אברהם ז"ל, ולהוכיח מזה דלאו בכל המצוות בעינן מן המותר בפיך, אלא דזו קשה מהראשונה, דכפי הבנתם הוי להו לאתפוסי עלן בחזקה האי מאי קושיא הא תכלת שציצית גזה"כ הוא ומ"ש תכלת דמשכן דקא ניחא לך ומאי שנא תכלת שבציצית דקא קשיא לך. אמנם באמת שפתותינו ברור מללו בהערתנו היאך הוכשר דם חלזון שהוא דג טמא לתכלת שבציצית, והיינו דכל עיקר שקלי וטריא דילן הוא לתרוצי ולדחויי מה דלכאורה יש להוכיח, דלפי דעת המג"א ז"ל על כרחין לומר דחלזון דג טהור היה ולא נצרך לדחוקי גזה"כ הוא, והיינו כמו שנתבאר דאי דג טהור היה, שפיר בפשיטות הוי מן המותר בפיך, כיון דבכלל סוג מידי דבר אכילת האדם אתה מוצא איסור והיתר, נקרא ההיתר מן המותר בפיך, ולזה ביארנו דאין מזה הכרח דגם אי החלזון דג טמא הוא נמי, שפיר דמו הוי מן המותר בפיך:
10
י״אובר מן כל דין, גם לפי הבנתם פשיטא דזה הדם, אע"פ שאינו מגופו אלא ממה שמכניס לגופו, מ"מ כיון שהתהוות הדם הוא על ידי דבר טמא ואפילו הכי הוא מותר ודאי שייך ביה חשיבות להיות נקרא מן המותר בפיך:
11