עין התכלת, פרט הראשון ל״הEin HaTekhelet, First Article 35
א׳במה שכתבנו (פתיל תכלת עמ' צו) על עיקר חידושו של השאגת אריה ז"ל הנ"ל, אכן בעניותין אין דבריו ז"ל מחוורין להלכה, ולדעתנו אין זה ענין כלל לכללא דכל הראוי לבילה כו'. דלא איתמר האי כללא אלא במכשירי המצוה שהמכשיר לא שייך בו ענין מצוה בפני עצמו כלל, אלא שהוא מכשיר וטפל לעיקר המצוה, כמו קריאה דביכורים, דבלא הבאת ביכורים לא שייך ענין מצוה כלל בהקריאה וגמירי דקריאה לא מעכבא, בזה שייך הך כללא, הני מילי דלא מעכבא בראוי לקריאה, אבל באינו ראוי לקריאה מעכבא דכל הראוי לבילה כו' אבל בשתי מצות, דבכל חדא וחדא באפי נפשה יש בה קיום מצוה, כיון דאין מעכבין זה את זה, ולא שייך למימר בהו שזה הוא העיקר וזה הוא המכשיר, מהיכא תיתי לומר שיהיה מצוה האחת תלוי בחברתה משום כללא דכל הראוי לבילה כו', אטו מי שאינו ראוי לקיום מצות תפילין יהיה מעוכב מקיום מצות ציצית בתמיה. ויגיד עליו רעו דבההוא מתניתין גופא דתנן התכלת אינה מעכבת את הלבן כו', תנן נמי תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש כו', ואמרי' עלה בגמרא (מנחות מד.) אמר רב חסדא לא שנו אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת אמרו לו אמרת אמר להו לא אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד מצוה נמי לא ליעבד, הרי מבואר ומפורש דלא שייך בזה כללא דכל הראוי לבילה כו' יעו"ש:
1
ב׳על זה יש לדון לכאורה, דלפי מה שנתבאר לעיל בסמוך דאין לו ראוי מקרי, אין ראיה כלל מהאי דמנחות גבי תפילין. אולם באמת מה דאסיקנא לעיל דאין לו ראוי מקרי הוא מהכרח, דהרי כל הני מילי דקתני להו במנחות בהקומץ והתכלת אי מעכבין זה את זה או לא באין לו מיירי, כדאמרינן התם (כז.) לא שנו אלא שאין לו (מט:) אלא פשיטא דלית ליה יעו"ש, אלמא דאין לו לא מקרי אינו ראוי. וזה ההכרח אינו אלא כשנתפוס כמו דסליק אדעתיה דהשאג"א ז"ל, דגם בשני מצות שייך לדון משום כל שאינו ראוי לבילה, אבל לכשנתפוס כפי סברתינו דבשני מצות לא שייך לדון משום כל שאינו ראוי לבילה, ליכא הכרח כלל לומר דאין לו לא מקרי אינו ראוי. וממילא מצד הסברא מסתבר דאין לו בכלל אינו ראוי לבילה הוי. דמהיכי תיתי לחלק מסברת עצמינו לאפוקי אין לו מכלל אינו ראוי. וע"כ הא דאמר (מנחות מד.) אלא מאן דלית ליה תרי מצות חד נמי לא ליעבד, היינו מטעם דבשני מצות לא נאמר כלל דכל כו' ושאינו ראוי לבילה כו':
2
ג׳מיהו לקושטא דמילתא איכא ראיה מבוררת, דבשני מצות לא איתמר הך כללא דכל הראוי כו', ואפילו אינו ראוי ממש מצד הדין לא מעכבא מסוגיא ערוכה במס' ערכין (ג:) הכל חייבין בתפילין כהנים לוים וישראלים, פשיטא, כהנים איצטריך ליה סד"א הואיל וכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, כל דאיתיה במצות דיד איתיה במצוה דראש, והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיד דכתיב (ויקרא ז) ילבש על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין בשרו, אימא במצוה דראש נמי לא לחייבו, קמ"ל דלא מעכבי אהדדי כו' יעו"ש, הרי להדיא דכהנים בשעת עבודה אע"ג דאינו ראוי לבילה לתפילין של יד משום חציצה. ואפ"ה חייבים בתפילין של ראש, והיינו בשני מצות לא איתמר כלל הך כללא דנבעי ראוי לבילה:
3
ד׳הן אמת, דודאי לא ניתן להאמר כלל, דאישתמיט סוגיא זו מהגאון שאגת אריה ז"ל, והרי הוא ז"ל גופיה בספרו לקמן (סי' לז) מייתי לה להך סוגיא, ודן ממנה דמי שאין לו זרוע חייב מיהת בתפילין של ראש, אע"ג דאינו ראוי לבילה לתפילין של יד יעו"ש. ואיך אפשר לומר שבסי' ל"א אישתמיט ליה סוגיא זו ודברי עצמו ז"ל שבסי' ל"ז. אלא נראה ברור דהשאג"א ז"ל סבירא ליה לחלק בין מצות לבן ותכלת לבין מצות תפלין של יד ושל ראש. דדוקא תפש"י וש"ר דשני מצות ממש הן, ובקיומם מקיים שני מצות עשה, הוא דלא שייך בהו כללא דכל כו' וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבתו, דכיון דכל חד וחד באפי נפשה מצוה שלימה הוא לא מישך שייכי אהדדי, וכמו מצות תפילין ומצות ציצית, אטו נאמר מי שאינו יכול לקיים מצות תפילין מצות ציצית נמי לא יקיים, אבל מצות לבן ותכלת אעפ"י שאין מעכבין זה את זה, הרי כתב הרמב"ם ז"ל (הל' ציצית פ"א הלכה ה) וז"ל, אע"פ שאין אחד מהן מעכב את חבירו אינן שתי מצות אלא מצות עשה אחת כו', והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת ע"כ, וכיון דמצוה אחת נינהו שייך ביה כלל דכל כו' ושאינו ראוי כו'. ובאמת מהאי טעמא הוא דאין מעכבין זה את זה, ובלבן לחוד או בתכלת לחוד קיים המצוה, משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו, אבל כשאינו ראוי לתכלת התכלת מעכבת בו, דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:
4
ה׳אכן בעניותין לא זכינו לעמוד בזה לומר דבקושטא חדא מצוה ממש נינהו, ורק הא דאין מעכבין זה את זה הוא מטעמא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. דאדרבה כיון דמצוה אחת היא, ושניהם שוין בעיקר המצוה, לא שייך כלל לומר בהו דלא יעכב משום דראוי לבילה, דמיתחזי לן דרישא דהך כללא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו לא איתמר אלא במכשירי המצוה, אבל מה שהוא מעיקר וגוף המצוה ודאי מעכב, ולא מהני ליה מה שהוא ראוי לבילה, דאטו אם לא יביא מנחה כלל נימא דיצא משום דראוי להביא, וכן אטו אם לא יביא ביכורים כלל נימא דיצא משום דראוי להביא. הא ודאי אינו, דבגוף ועיקר המצוה לא מהני מה דראוי לבילה אלא בעינן לקיימה בפועל ממש. וכן הוא מפורש משמעות לשון פי' הרשב"ם ז"ל במס' ב"ב (פ"א: תוך ד"ה כל הראוי לבילה) וז"ל, שכל דבר שצוה הקב"ה להביא יש עיכוב בעיקר הבאתו להביא באותו ענין שצוה הכתוב ולא בענין אחר, אבל מצות האמורות באותה מצוה, כגון תנופה בקרבן, בלילה במנחה כו' יעו"ש. ובשלמא אי הוי אמרינן רק על חד מינייהו דאינו מעכב, וכמו שרצה באמת מרן הקדוש ז"ל בכסף משנה (שם ה"ד) להעמיס כן בדעת הרמב"ם ז"ל דרק תכלת אינו לעיכוב אבל לבן הוא לעיכוב יעו"ש, שפיר הוי שייך לומר דלבן הוא עיקר וגוף המצוה, ותכלת היא מצוה האמורה באותה מצוה, כמו תנופה בקרבן ובלילה במנחה, ולהכי תכלת אינו מעכב בראוי לתכלת. אבל לקושטא דמילתא דשניהם שוין שאין מעכבין זה את זה, וכדמסיק מרן הקדוש ז"ל בעצמו בכ"מ (שם סוף הפרק בהלכה יח) יעו"ש, א"כ שניהם שוין הם והם מעיקר המצוה. שוב לא שייך בהו כללא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כדאמרן דלא איתמר הך כללא בעיקר המצוה. אלא ודאי דהא דאין מעכבין זה את זה, הוא משום דהכי גמירי דאע"ג דכשמקיים שניהם לא קיים אלא מצות עשה אחת. ומ"מ גם כשמקיים רק חד מינייהו קיים מצות עשה אחת שלימה, ולהכי אין מעכבין זה את זה, דכל חד וחד נמי מצוה שלימה באפי נפשה היא. ומעתה ממילא דלא שייך נמי בהו סיפא דהך כללא כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, דבשני מצות לא איתמר הך כללא כנ"ל:
5
ו׳והנראה דהשאג"א ז"ל קאי בשיטת הלבוש ז"ל, דאע"ג דתכלת ולבן אין מעכבין זה את זה, מיהו לא מקיים בחד מינייהו אלא פלגא דמצוה ולא מצוה שלימה ולא דחי כלאים, ואפילו התכלת דלא אפשר במינו לא דחי כלאים, דפלגא דמצוה היא ולא מצוה שלימה דידחה כלאים יעו"ש, (סי' יא) [ומדבריו ז"ל יש ללמוד דחיוב עשה הוא נמי בחצי שיעור כשאין לו שיעור שלם, כמו במצות לא תעשה דחצי שיעור אסור, והארכנו בזה במקום אחר] ושפיר שייך למיתלי זה בכללא דכל הראוי לבילה כו', דדוקא בראוי לשניהם הוא דאין מעכבין זה את זה, וקיים גם בחד מינייהו אבל בשאין ראוי לשניהם מעכבין זה את זה, ואפילו פלגא דמצוה לא הוי בחד מינייהו, דכיון שאינו ראוי לבילה להעשות מצוה שלימה, בילה מעכבת בו, ולא הוי מצוה כלל.וכדרך שכתבו האחרונים לענין חצי שיעור דאיסורין, לחלק בין שאר איסורים לאיסור אבר מן החי, דדוקא בשאר איסורים חצי שיעור אסור, דמשום דחזי לאיצטרופי, להכי חל שם איסור על כל חלק וחלק מהשיעור, אבל באבר מן החי דלא חזו לאיצטרופי בשום פנים אין שם איסור כלל בחצי שיעור עיין פמ"ג (יו"ד סי' ס"ה), כן נראה ברור בסברת השאגת אריה ז"ל:
6
ז׳אולם אנן בעניותין לא זכינו לעמוד בשיטת הלבוש ז"ל, דקשיא לן על שיטתיה טובא, חדא דלשון הרמב"ם ז"ל, והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שניהם כאחד הרי קיים מצות עשה אחת כנ"ל, משמע דגם בלבן לחוד או בתכלת לחוד קיים מצות עשה אחת שלימה כמו בשניהם יחד. ותו דמלשון הש"ס במנחות (מ.) ולא יהא אלא לבן, מבואר להדיא דגם לבן לחודא מצוה שלימה היא ודחי כלאים, אלא דמשני כיון דאפשר במינן לא כדריש לקיש כו', הא אי לאו דריש לקיש היה דוחה ובקושטא תכלת דאי אפשר במינן דחי, הרי להדיא דחד מינייהו נמי מצוה שלימה היא דלא כשיטת הלבוש ז"ל. וכיון שכן דכל חד וחד מצוה שלימה באנפי נפשה היא, הדרינן לדקמייתא דלא שייך בזה כללא דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, דלא איתמר הך כללא בשני מצות כנ"ל:
7
