עת האוכל ט״וEt HaOchel 15
א׳המרור נקרא בלשון משנה פרפרת הפת וכמ"ש תוס' פ' ע"פ דממשיך הלב למאכל כי כך כל דבר מרור וחריף וחמוץ ומליח כדתנן בפ' כ"מ פת ומליח גוררים הלב וכך בחיות הנפשי מולידים חיות ורצון לבקש חיות. והמשילו בפרק קמא דברכות מלח ליסורין וכן מרור ע"ש וימררו את חייהם וכמ"ש ג' מתנות טובות על ידי יסורין. וכן במצרים כאשר יענו במירור החיים כן ירבה וכן יפרוץ בהוספת חיים. וזה טעם על מצות ומרורים יאכלוהו. עיקר מצוה הקרבן פסח שאכילתו מוליד בלב החיות דשפסח וכו'. היינו הרחבת השם יתברך לנו באכילת בשר דק"פ. ועל מצות ע"ש שלא הספיק כו' כידוע הטעם שנחפז עד שלא החמיץ השאור שבעיסה לקלקלם לגמרי עד שלא יוכלו לצאת חס ושלום כנודע. וזהו זכרון הלחם עוני שחיות זה לא יוצא מתוך העוני הגדול שלנו. ומרורים ע"ש שמררו כו' והוא היסורין שקבלנו תמור עוני בדעת זה שלנו והוא דגריר לבוא והוליד חיות לבקש חיות על ידי ויאנחו ויזעקו וגו' מן העבודה והמירור. והקרבן פסח על מצות ומרורים עולה על גביהם כי הוא העיקר ההרחבה שאחר כך. ונראה דתקנת חכמים בשתיית ד' כוסות נגד ד' לשונות דגאולה שהוא גם כן הישועה דהשם יתברך. הוא גם כן כמו הק"פ בזמה"ז כי אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין שניהם שוים בחכם הולדת השמחה בנפש. וכאשר הוא על ידי אכילת ושתיית מצוה הוא שמחה של מצוה ששמח בישועת השם יתברך וד' לשונות דגאולה ודאי אין לשונות כפולות בכתוב רק כל אחד דבר מיוחד. וכן ד' כוסות אז"ל כ"א מצוה באפי נפשי' ומוליד שמחה מיוחדת והרחבה מיוחדת. בחיות ב' ראשונים מצד ההוצאה מסבלות ועבדות זה שאז"ל בפע"פ דאכתי עבדים היינו אמרינן ודאז מתחלא גאולה. ואחר כך אכילת מצה ומרור שהוא נמשך מצד שתיית ב' כוסות ראשונים ומוליד השמחה דשתיית ב' כוסות אחרונים דגאולה ולקיחה. הגאולה מצד מצה שלא הספיק כו' עד כו' וגאלם כי שועת עניים ישמע. ולקיחה לעם מצד מירור החיות דיסורין מצרפין הלב. ועל ידי הולדת חשק לחיים על ידי אכילת מרור שהוא נולד על ידי שמחת שתיית כוס ב' דהצלה מעבדות לחירות. אז מתחיל להוליד חשק להוספת חיות עד שזוכה ללקיחה להשם יתברך לעם בכוס ד' ואלו חובה. וכוס ה' רשות לדעת הרי"ף נ"ל דהוא נגד והבאתי אל הארץ דלכן אומרים עליו הלל הגדול בשביל המזון שזהו מן הארץ כמו שמברכין המוציא לחם מן הארץ. ולפי שירושת הארץ לא נגמר בעולם הזה שהרי ניטלה. רק לעתיד דלכן אמרינן בר"פ חלק דכל ישראל י"ל חלק לעוה"ב מקרא דלעולם ירשו ארץ שירושת הארץ הוא לעתיד מרומז לעוה"ב וזה טעם כי לעולם חסדו כי חסד ה' לעולמי עד ויש להם חלק לעוה"ב ואף על פי שאין מורגש לפי שעה. ולפיכך א"א להיות דבר זה חובה להיות שמחה מדבר שאינו בידו וברור נגלה לעין שזו אינו מדת כל אדם שיוכל לחיות מזה דירושת הארץ אף על פי שאין הארץ בידינו כי באמת לעולם חסדו ולא ניתק כלל דבר זה רשות למי שזוכה לכך (וכטעם תפלת ערבית רשות דרצה לומר בזמן החשכות והגלות שנמשל ללילה אא"ל תפלה חובה כי קשה מאד להתפלל אז רק רשות למי שזוכה שלא יתבלבל בכל מיני בלבולים עם כל זה יוכל לכוין לבו למקום וכפשטי' בלילה מחבלי שינה קשה לכוין. והאידנא קבלו לחובה משום דבלא"ה אין מכוונים כמ"ש רמ"א):
1