לנבוכי הדור י״דFor the Perplexed of the Generation 14

א׳דרישת טעמי מצות היא גם כן אחד מחלקי סודות התורה. ההסתר נחוץ בזה מאד, יען כי אי אפשר כלל שיובנו הפרטים על פי הכללים, כי אם למשכילים גדולים המכוונים גם כן באורח חייהם במעלה מוסרית רמה ומיושבים בדעתם. אבל רוב המון הדורשים, אי אפשר כלל שיכירו את הפרטים בהקשרם אל הכללים והטעמים וע״כ יזלזלו ביותר בפרטים בהגלות הטעמים הכלליים, כדברי חז״ל: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שתי מצות נתגלה טעמם ונכשל בהם גדול הדור.

ב׳אמנם באשר רוב הצלחות האדם באות על ידי מכאובים ויסורים, ועל פי רוב רק ההכרח מביא לבקש תחבולות של הצלה, ומזה מתרחבת התרבות הטובה, על כן גם התגלות טעמי מצות תבא מן ההכרח, מפני שקמו עקשי לב ומהרסים החפצים להרים כשיל על התורה בכללה. על כן עלינו לגונן עליה, בהראותינו כפי כחנו את המאור שבה. ואז על ידי הכרח זה ממילא יתבארו טעמים רבים של מצות, ואין עלינו אשם כי עת לעשות לד'.

ג׳ועוד יש בה סגולה, שהביאור של טעמי המצות שבא על פי הכרח של ההגנה על שרשי התורה, לא יוכל כל כך להזיק גם במושג ההמוני לשמירת הפרטים, מפני שהזמן כבר הראה למדי, איך הכללים נעזבים על ידי עזיבת הפרטים. אם כן די לנו הטעמים הכלליים בנחיצת הכללים, להיות הפרטים גם כן משתמרים, לבד המוני טעמים יסודיים, שהם מכריחים את מציאות הפרטים גם לערכם עצמם.

ד׳קדושת התורה צריכה לעולם להצטרף לכל טעם מושכל, כי הידיעה הברורה, איך ששמירת מרכז רוחני נשגב כזאת התורה היא ענין נעלה לעם ישראל לדורי דורות, מבססת את כל הטעמים.

ה׳למשל, מצות ״לא תשחית את פאת זקנך״. נדרוש בטעמה הטעם היותר פשוט, דהיינו שלפי מושג הימים ההם היתה גדיעת הזקן אות להשחתת התואר של אבילות ועבדות, וחפץ התורה הוא לרומם את רוח עם ישראל בצאתם מעבדות לחירות ואסרה עליהם כל דבר המשחית את הוד הפנים, כמו ״לא תתגדדו ולא תשימו קרחה״, וכן פי׳ חז״ל ״׳בנים אתם לדי אלהיכם׳ וראוי לכם להיות נאים ולא להיות גדודים״.

ו׳והנה מטעם שמירת המרכז הרוחני שבתורה והידיעה שהיא עצת ד' להורות דרך החיים, ואם יחל העם להנהיג קלות במקצתה, הלא דייתיקי שבטל דבר אחד ממנה כולה בטלה, על כן חלילה לבטל אות אחת מן התורה גם אם ישתנו הזמנים ותחשב השחתת הזקן לנוי והידור. ויותר עלינו להשכיל, כי גם הסכמה זו שנחשב את העדר השחתת הזקן ליופי והידור הוא מוסיף בנו הוד פנימי ורוממות קדושה, מפני שמקשר אותנו אל יסוד הדבר שחיינו מצדם המרומם תלויים בה.

ז׳אמנם, כדי שלא להתהלך בעקיפין עם רוח הזמן, כבר נמצאו פתחים של היתר להקישוט על ידי העברת הזקן, בסם, במלקט, ברהיטני, במספרים וכיוצא בזה. ויש דרכים שפועל עלינו ביותר רחש קדושה ורוממות אמונה לתורתנו הקדושה, בהיותינו סובבים את המעשה שנחמוד על ידי דרכים מסובבים מבלי עבור על דברי תורת ד', להטביע גם כן את רוממות ערך התורה, שהיא יכולה לכלול בקרבה שרשים נשגבים כל כך, עד שמה שנראה לנו לדבר שכבר עבר, עם כל זה הננו מוזהרים מבלי לעבור על דבריה מפני הקדושה האלהית שיש בה, וההשפעה של התמימות והתקדשות המעשים והמדות שפועלת עלינו, בהיותינו חשים שאנחנו שלמים עם שמירת כל חוקיה.

ח׳איסור נדה הוא גם כן דבר מושכל, מצד זכות האשה, שלא תהיה נעכרת על ידי שרירות לב של איש שטוף בתאותיו הגסות. מצד שמירות התרבות העם, ימי הנדות אינם ראויים לעיבור, וממילא יתמעט העם על ידי פרצה בקדושה זאת. הנולדים בעיבור נידות, המה מסוגלים למחלות ונגעים כנודע על פי הרפואה. ועוד זאת, האשה דעתה נעכרת בעת דותה, ורוחה נשבר ונוטה לעצב ושפלות. הבנים הנולדים על פי תכונה כזאת, אינם מסוגלים לקדושה ורוממות נפש ורוח ד'. על כן כל הפורץ גדר קדושה זאת הנוגע בנחלת ד' לעד ולדורות, הוא קוצץ את הנטיעות הקדושות ונשא עונו.

ט׳כלל המשך הנדות עד שתטבול הוא מפני השבת הקדושה ורוח הטהרה והתרוממות הנפש, שהידיעה שטהרה רוחנית חזרה אליה, פועלת להעתיקה מעכירות הדעת, שמנבלת את הוד ההרגשות הרוחניות, וממילא כשהרוחניות עומדת בשפלות ערך, מתגברת ושולטת רק ההרגשה הגסה הבהמית והולד נמשכת עליו תכונה בהמית עכורה. על כן צריך שתהיה ההתקדשות מהנדות טבועה בחותם דתי ורגש של קדושה, שרק אז תבא התועלת הרוחנית, מה שאין כן ברחיצה פשוטה שאינה מטבעת כי אם רגש של נקיון גשמי. אמנם, כדי שתבא הטבילה למדה זו שתהיה ראויה לשא עליה תכונה של טהרה רוחנית, היא מתגדרת בארבעים סאה מים שכל גופו עולה בהם. שרק אז היא ערובה בטוחה, שתהיה הרחיצה קבועה בלא זילזול. ודוקא בקרקע ולא בכלים, שמושג הרחיצה הגשמית בולט בהם, וממילא ימשך גם כן מזה רגש רק לענין טהרה גשמית, בלא התרוממות הרוח וקדושה הדרושה. המים המכונסים בזוחלין יוכלו להזדמן ממי שופכין, שהם יהיו היפוך הנקיות הגשמית הרבה, על כן צריך הטבעה שמכונסין יהיו דוקא אשבורןי א, שעל פי רוב יהיו באיזו הכנה, ותבא לבסוף להתאים גם כן עם הטהרה הפשוטה שהיא גם כן נחוצה. המעין, שאין צריך שמירה כל כך, הוא כשר בכל אופן.

י׳וכיון שיש יסוד מוסד על יסוד הענינים שיקבעו בחותם קדושה, שוב פועלים הדברים על רגש הנפש, בהיות הדבר מתפשט באומה כולה ומתנהל לדורות.

י״אעל כן רק על ידי שמירת דקדוקים תבא התכלית לבסוף, והעזיבה תחריב את מקום מעמד כל הדברים הרמים שהם מוסדות לקדושת כלל ישראל לעולם. אומה אחרת אינה צריכה כל כך שמירה ברוחה. אמנם ישראל עזים הם. רגש הדת ורוח הקדושה הנשגב שבם צריך טיפול ושמירה יתירה והתעלות מרובה.

י״בפרק יד1

י״גישנם אחרים שסוברים, שאי אפשר לאדם שיהיה לבבו תמים באמונה בתורת משה אמת כראוי, כי אם כשיחשוב שאמונות אחרות כולן הן שוא ותפל, ואין שום יתרון למחזיקים בהן. והדבר הוא ללא אמת. אמנם, נמצאים רעיונות מונהגים באומה הישראלית שגורמים לרבים מן ההמון לחשוב כן. וזאת המחשבה הועילה גם כן לחזק האמונה הישראלית לפעמים בלב קטני שכל, שאי אפשר להם שישכילו את רוממות ערכה וקדושתה של תורתנו הקדושה כי אם בהיותם חושבים אמונות אחרות לדברים של טעות שאין בהם מועיל כלל. אבל גם רעות רבות יוצאות מזאת המחשבה הבלתי מתוקנת. כי רושם הבוז שנטבע עמוק בלב ההמון על אמונות אחרות גורם שנמצאים גם כן פורקי עול רשעים שהם מודדים במדה זו גם כן את האמונה הטהורה הישראלית, והם אומרים כל אפיין שוין, זאת אמונה וזאת אמונה.

י״דעל כן להציל את צעירי דורינו משחיתות רעות כאלה צריכים אנו להעמיק בערכן של אמונות אחרות על פי התורה. והנה אנו צריכים לחלק את כללות האמונות הנמצאות בעולם לשלשה חלקים, חוץ מתורת ישראל, שגם לפי דברי חוקרי הדתות החפשיים, היא גברת הדתות.

ט״והגרועות שבכולן הן אמונות של עבודה זרה, שאינן יודעות ומכירות כלל מבורא יחיד. למעלה מהן, אמונות שלא נוקו משמץ עבודה זרה. ולמעלה מהן, הן אמונות נקיות מכל עבודה זרה, והן עם כל זה הולכות בדרך אחרת מתורתנו הקדושה.

ט״זוהנה בנוגע לעבודה זרה נאסרה לנו הסבלנות בפועל. ודבר זה הוא מיוחד רק לנו עם ד', שאין כל אומה ולשון שבעולם יכולה להתדמות אלינו בדבר זה, מפני שאותנו הקים ד' בעולמו שנהיה עדים על כבודו, על אור אלהותו והשגחתו ודעת שמו יתברך.

י״זעל כן אנחנו חייבים להיות מסורים בכל מעשינו דיבורינו ומחשבותינו בענין הפרט והכלל רק למטרה זאת, להיות גורמים ידיעת שם ד' אחד בעולם. ובאשר אין המין האנושי יכול לבא לשלימותו הרוחנית והחומרית יחד, כי אם על ידי שיהיה שם ד' מלא את כל הארץ, כי רק אז תוכל לבא הדעה האמתית להיות נקבעת בלב, שכל בני אדם המה אחים וחייבים להיות מתנהגים זה עם זה באהבה ואחוה, למרות חלוקי גוייהם ומדינותיהם. גם ההתרוממות הפרטית האנושית, למעלה רמה של מחשבות אמתיות טהורות, אי אפשר כלל להיות כי אם בדעת אל אמת. על כן עבודה זרה היא מעכבת את כל הטוב האלהי מהופיע בעולם, ועלינו ביחוד החובה שלא להתנהג עמה בסבלנות, אף על פי שאין לנו לחרות בלב שנאה על עובדי עבודה זרה ולחשוב שהם אשמים במה שהם עובדים עבודה זרה, כי איזו אשמה אפשר ליחש להם, מאחר שמעשה אבותיהם בידיהם. אלא, שאנו צריכים לשמור את עצמנו ואת כלל המין האנושי, שיבא על ידי זה להכרת האמת, במה שאנו נשא לפניו את דגל שם ד' וכבודו. על כן עלינו להתרחק מאד מכל עניני עבודה זרה ואביזרייהו.

י״חוהנה יש בדבר זה כלל ופרט. מצד אותה המניעה שעבודה זרה מונעת את הטוב הכללי של אור ד' לבא בעולם, בזה כל מיני עבודה זרה הם שוים לרעה, ״תזרם כמו דוה צא תאמר לו״ יש אמנם גם כן צד אחר, והוא שיסוד עבודה זרה בא מצד גסות הנפש, שאי אפשר להם להתרומם למעלה הגדולה, של טהרת הדעת הצריכה להכרת כבוד אל אחד, אדון כל המעשים, ברוך הוא. על כן מחוייב הדבר שעם הדתות של עבודה זרה נמצאות גם כן תועבות מוסריות, ובזה אין כל עבודות זרות שוות. שיש לפעמים עמים שהתעלו במוסרם, עד שלמרות היותם עובדי עבודה זרה הם עומדים במעלה הוגנת במוסריות במדות ודרך ארץ, וממילא הנימוסים ודרכי עבודה זרה שלהם אינם כל כך משוקצים ומלאים תיעוב כאחרים. על כן אי אפשר להחזיק את כל האומות עובדי עבודה זרה במצב אחד ואופן אחד.

י״טוהנה גם בעבודה זרה יש ניצוץ מוסריות, שהרי מצד יראתם הם פורשים מדברים היותר רעים כל אומה לפי מושגיה, ומתקרבים למעשים טובים בחברה האנושית על כל פנים. והרגל המעשים הטובים וההתרחקות מן הרעים פועל לזכך נפשו של אדם, שהדורות הבאים אפילו מאותן עובדי עבודה זרה עצמם כבר יהיו על ידי זה מוכשרים יותר לאור האמת. שמתוך אור המדות הטובות והמעשים הטובים, שהדתות המעולות הנמצאות בין עובדי עבודה זרה הדריכו בהם את בני דתם, יבאו להכיר איך הם עומדים רחוק מאור הגדול של דעת כבוד ד' אחד, ויהיו עצמם סבה להפיכת שפה ברורה אל העמים כולם לקרא בשם ד'.

כ׳ובכלל עלינו להשכיל באשר כי העולם מתנהג בהשגחת השי״ת להביא את בני אדם לתכליתם המאושרה, על כן נדע שכל זמן שעדיין נמצאת עבודה זרה בעולם, יש בה תכלית. והיינו שישנם אנשים שהם כל כך שפלים בערכם עד שאי אפשר להם שיהיו נדרכים בדרכי יושר, על פי הכרת אל אחד, ואי אפשר להם להתעלות אל המדות האנושיות כי אם על ידי אמצעות מושגים גסים של עבודה זרה, ואם באנו להכביד עליהם לקבל עול מלכות שמים ולזנח את אליליהם קודם שהוכשרו לכך, אז תחת חטה יצא חוח, ותחת שנדמה להיטיב נרע להם. כי את האור האלהי, לא יוכלו לקלט בנפשם הנמוכה, ואת היראה הגסה של עבודה זרה שהיתה עוצרת בעדם מכמה דברים רעים, יעזבו.

כ״אלמשל, כבר יצוייר איש עומד במדרגה כזאת, שרק אם יאמר לעץ אבי אתה, ויראה את אלהיו עומד אצלו בביתו, מביט עליו לפי דמיונו בעיני זעמו, יחדל מעשות נבלה, של רצח, גנב, נאף, וכאלה. וכשנדריכהו במעלה רמה של דעת אדון כל המעשים ברוך הוא, תופר יראתו, ונורידהו ממעלתו שכבר קנה לו. על כן אנו מוזהרים שלא ללמד דברי תורה לאומות העולם, כי אין אנו בטוחים אם הלימודים הצחים הקדושים האלהיים לא יועילו להותן של נפשות בלתי מושלמות.

כ״בוהנה גם בין החושך של עבודה זרה, יוכלו להמצא יחידים טהורי לב שירצו להוכיח ולהטיב דרכי עמם, ומתוך שמכירים שהאור האלהי האמיתי הטהור הוא יותר גדול מכחם, ידריכוהו על פי ערכו בנימוסים טובים ומנהגים שמביאים אותו להשלמה יותר טובה בעתיד. ועל יחידים כאלה נאמר בתנא דבי אליהו מעיד אני עלי שמים וארץ, שבין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, בין נכרי בין ישראל, הכל לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו. וכבר אפשר שימצאו יחידי סגולה שיעזרו עזר אלהי בהנחת נימוסים ומנהגים מוסריים, שסוף כל סוף יביאו את המתנהגים על פיהם לבא להכרת האמת ואור האלהי. וכיון שהמנהגים המוסריים הם מדריכים אותם על פי דרכם וערכם להיות עולים לפי מדרגתם לסוף למעלה יותר עליונה, עד באם למעלה האמתית, שעל ידי אור ישראל יכירו בסוף את כבוד ד' אל אמת, כבר יש לאותם המנהגים ערך דתי שראוי להם להוקיר אותם באמת. ואנו נוכל להכירם, אף כי מרחוק יעמדו, בתור מתקרבים לאור ד', ולחוש שהם עושים כראוי להם בהחזיקם במורשת אבות, ובמנהגים שתקנו להם זקני אומתם, שהיחידים הללו היו בעלי סקירה לפעמים גדולה מאד, ונושאים נפשם להטבת עמם המוסרי והחומרי. על כן אין להחליט על כל הדת כולה שהיא טעות, ולהקלות את מחזיקיה, ולבזותם, כי אם כפי הערך הראוי להעיר בנפשנו את גודל הטובה, והנחלה הקדושה אשר שפרה עלינו שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. שאין אנו צריכים להיות מתעסקים בהדרכות שפילות כאלה, והם לערכנו תועים. אבל לפי ערך נפשם הנמוכה הם, יכול להיות שמתנהגים כראוי להם.

כ״גאמנם הדתות שנוסדו על יסוד התורה והנביאים, להן ודאי יש ערך נכבד, שהרי האוחזים בהן הם קרובים אל אור ד' ודעת כבודו, אף על פי שחסר להם היסוד שרק ליחידים מהם נגלה. אמנם גם זה שתכלית חפץ ד' בעולמו, מוכרח הוא להגמר על ידי ישראל, כמו שהתחיל הוא יתעלה מעשיו להודיע כבודו וגדלו על ידי עם זה בחר לו, כן גם כן יהיה הגמר והחותם, של מלאת כבוד ד' את כל הארץ גם כן על ידי אורם של ישראל. מכל מקום כבר יוכלו להמצא בהם על ידי הכללים המוסריים הגדולים שלקחו להם מאור התורה, שהחייתה בהם גם כן ביתר עז את הרגש האנושי הטהור, יחידים בעלי רוח טהור, שמקיבוצם יקבעו להם מנהגים דתיים, הממלאים את תעודתם, לרומם את הנפש למדות טובות, לאהבת ד' ויראתו, על כן הם חייבים ודאי ללכת בדרכי מחוקקיהם המוחזקים באומתם לאנשי קודש לפי ערכם ותכונתם.

כ״דוהנה הנבואה יש לה כמה מדרגות, עד שמעלות נמוכות של רוח הקודש, הבא מסבת יתרון רוח טהור ולב מלא עז וגבורה להיות דובר צדק ומגיד משרים, גם כן נכללו בה. וראוי ללכת כל אומה בעצת גדולי מנהיגיה המוחזקים ומקובלים אצלה, שעל פי רוב היו יראי ד' וחשבו מחשבות להועיל לה בחייה הפנימיים. והנה המעלה העליונה של הנבואה, שהיא כוללת את דעת ד׳ וטובו עד סוף כל הדורות, זאת היא נחלה מיוחדת לישראל, כדי להיות מקום נאמן למרכז אחדות של דעת ד' בעולם. אבל המדות הנמוכות של התעוררות אל הצדק והטוב שאינן ראויות להיות נקבעות בתור מרכז כללי לכל המין האנושי, אבל ראויות הן לאותה האומה המיוחדת שעליה נתיחדה כבר, אפשריות הן להמצא אצל כל אומה ולשון. על כן מנהגי הדת שנקבעים מתיקון גדולי וחסידי האומות, הם ראויים להיות ניכרים לגביהם בתור עבודת ד', ולנו אין ראוי לבזותם כלל, כי ״קרוב ד׳ לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת״, ו״כל לבבות דורש ד'״.

כ״האת השמירה וההרחקה שראוי לכל אדם מישראל ביחוד, להיות מרחיק עצמו מכל קירוב של נימוסי דתות אחרות במנהגים ומוסרים דתיים, ראוי לשקול תמיד כערך ההרחקה של הצניעות מאשת רעהו, שאינה באה מתוך קנאה וצרות עין חלילה, כי אם מתוך טהרת הנפש וקדושת המדות והמעשים. מפני שכשם שהקירוב שבפעל ואותות האהבה המה נאים ויפים להנעים ולשכלל חיי המשפחה, כן כשהם מפכים מצד איש זר יכולים הם לעכר חיי המשפחה וטהרתה, ועם התרחקותינו מאשה זרה, הננו אוהבים אותה בתור אדם, ומשתדלים בטובתה. כן ארחות המוסר והדרכים שהמדות הטובות, ששרשם הוא יראת שמים, נקנים בהם, הם מחולקים בכל אומה על פי מקריה, על פי גזעה, ארצה, והעוברות עליה בין בעניניה החומריים בין בעניניה הרוחניים, ומה שמרשם הוד אור ד' וכבוד שמים באומה זו, אינו פועל על אחרת. על כן מחולקים המה נימוסי הדתות אפילו כשהם פונים לתכלית אחת, ליראת ד׳ ולמדות טובות. ואם האדם ייוואל לסור ממסורת אבותיו לרעות בכרמי זרים, יהפכו בו למים זדונים אותם המנהגים שהם קבועים לא על פי הדרך הראוי לפי נפשו המוטבעת בטבע עם אחר, ושקבלה השפעה מעניני עמו ההיסתוריים והגזע המיוחד וכל עניניו, עד שמפני כך אסרו חז״ל על הנכרי לעסוק בתורת ישראל גם גרים לא היו להם לרצון ואמרו ״קשים גרים לישראל כספחת״ אלא שמה שיש בדת ישראל יתרון שאי אפשר לכחד, שהיא המבוע של אור ד' בעולם. על כן, עם כל ההתיחדות שיש לכל אומה במנהגיה ותוכן מוסרה, יש בה גם כן ערך כללי, שכבר אפשר ליחידים ושרידים מאומות העולם שיהיו מרגישים יפה את הערך הכללי שיש באור תורת ישראל בעד כל האדם אשר על פני האדמה. על כן אי אפשר לנו שלא לקבל אותם המתאמצים באמת להכנס תחת כנפי השכינה, להיות עוזרים להתעודה הכללית של אחדות אור ד' בעולם, שממנה ימלא כל העולם כולו אורה על ידי הרבות כחם הם באומה הישראלית. אבל מצד הערך הפרטי, על זה ראוי להיות כל איש שמח בדתו ומחזיק במעוזה ומרחיק עצמו מכל תערובות של קירוב מעשי עם מנהגי דת אחרת שאינה נחלת אבותיו, כדי שלא יגרע כח המוסר הטוב, שפריו ימצא דוקא אם יתנהל על פי דרך שנפל לו לגורל מיד ד' על פי מולדתו וגזעו.