גן נעול, בית ראשון י׳:ח׳Gan Naul, House I 10:8

א׳ראיה לדבר מפרשת המלך. אמרה תורה (דברים יז, יח-כ) "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את יי' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל". פקח עיניך וראה כי סתומים וחתומים המליצות האלו. אמר שיכתוב את משנה התורה הזאת. מה זה "משנה"? ולמה לא אמר "את התורה הזאת"? כי למלך היו שני ספרי תורות שלמות. אחת המונחת בבית גנזיו. ואחת הנכנסת והיוצאת עמו. כמו שבא בקבלת אבותינו הנאמנה (סנהדרין כא, ב). ועל מה אמר "על ספר"? אין ספק שהמכתב יהיה על ספר כדרך שקבלנו מנהג כתיבת ספר תורה. ולמה צוה שיכתבנה "מלפני הכהנים הלוים"? והן הסנהדראות הגדולות וראשי ישראל. ויש לכל אחד מישראל ספר תורה, וכן למלך עצמו וממנה יוכל להעתיק. כי כל ספרי התורות שוין. ולמה אמר תחלה "לשמור את כל דברי התורה הזאת", שהוא מאמר כולל החקים והמשפטים והעדות והמצווֹת ואחר כן אמר "ואת החקים האלה לעשותם"? אע"פי שהמאמר הראשון על השמירה בלב, והשני על המעשה. לא היה צריך לומר פעם שניה "ואת החקים האלה". רק "לשמור את כל דברי התורה הזאת ולעשותם". כמו (דברים ל, יד) "בפיך ובלבבך לעשותו". ולמה אמר "לבלתי רום לבבו מאחיו" ולא אמר "ולא יהיה גאה" או "גבה לב" כדרך שנכתב במליצות הנביאים? ומלת "לבלתי" קשה. שהוא כמו משך מן המאמר הראשון, וכתולדה היוצאות ממנה. ומדוע לא נכתב בלשון גזירה "ולא ירום לבבו מאחיו"? וסתום מכל, אָמְרוֹ "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". מה חידש במאמר זה? ומה חסר ממאמר "לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם", שהוצרך לומר פעם שנית "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל"? ולמה אמר "מצוה" ולא "מכל המצווֹת"?

ב׳ועתה אפרש. לפי שחֻקֵי התורה ומצותיה ואזהרותיה יתחלפו כפי התחלפות הנפשות. הן בענין קיומם, שאע"פי שהם נשמרים ונעשים מכל ההמון, לא תדמה מעשה למעשה כמו שבארנו. וכן בענין הדברים שלא נתפרשו בתורה למצוה ולאזהרה, ונכללים כולם במאמר "והלכת בדרכיו". ואלה הדרכים הנפלאים נמסרו פה אל פה לנביאים ולחכמי לב. והם קבלו משפטי החכמה העליונה בכל דבר ודבר, כדרך שהן קצובים לבעלי הנפשות היקרות, שנאצלו בנפשותיהם הכחות היקרות במשקל גדול, כח שֵׂכֶל ובינה גדולה, כח גבורה, כח ענוה וכיוצא, והם חייבים לקיימם וללכת בהן. והודיעה התורה שתהיה הקמת המלך ע"פ נביא, איש אשר יבחר ה' בו. כי הוא ב"ה יודע האיש אשר בו נפש יקרה ראויה למלוכה, וכמו שבארנו (חדר שמיני חלון ז'). לכן באה המצוה עליו שבשבתו על כסא ממלכתו יכתוב מלפני הכהנים הלוים, הנביאים וחכמי לב שבדורו, שקבלו הדרכים הנפלאים את חקי המלוכה ודרכי הנגיד בעם. ומלת "משנה" הוא חזרת הדבר ופרושו, כי היא שניה לראשונה. ומטעם זה נקרא ספר אלה הדברים "משנה תורה", לפי שהוא מפרש דברי הספרים הראשונים. כמו שכתוב (דברים א, ה) "הואיל משה באר את התורה הזאת". גם אצל יהושע נאמר (יהושע ח, לב) "ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל". פירוש, שכתב משנה וביאור תורת משה שהיא במכתב. שכן צוהו השם בתורה שנאמר (דברים כז, ח) "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב". וזה כמו (דברים א, ה) "הואיל משה באר את התורה". והוא פירוש. וקדמונינו ז"ל אמרו (סוטה לב, א) שכתב התורה בשבעים לשון, וזה "באר היטב". ומדבריהם למדנו שפרשו הדברים ובארום. ועל כן נקראו דברי תורה שבעל פה, שהן פירוש תורה שבכתב, ששה סדרים "משנה". כי אלו הששה סדרים הם מפרשים התורה שבכתב. וכן המלך נצטוה ללכת אל הכהנים הלוים, לכתוב מפיהם [את] משנה ופירוש התורה על ספר התורה שבכתב שהוא ביד כל ישראל. והם יגידו לו הקבלה הנאמנה בפירוש המצווֹת וסתרי הדברים הראוים להנהגת המלכים, ואיך יבינו הם אופני שמירת מצות התורה ועשייתם. ועל זה אמר "וכתב לו את משנה התורה הזאת". כלומר פירוש התורה הזאת ודברי הקבלה מלפני הכהנים הלוים על ספר התורה שבכתב. ואמר "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". כלומר אע"פי שיש לו ספר תורה בבית גנזיו כמו כל ישראל, הנה המשנה הזאת תהיה עמו תמיד. ויקרא בספר זה שנלוה עמו המשנה כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלהיו. כי בהיותו נגיד בעם ונפשו יקרה מאד, צריך ליראה את ה' יראה גדולה. ועל כן אמר "יי' אלהיו". כמו (דהי"א כח, ט) "דע את אלהי אביך" ובארנוהו למעלה (חדר ז חלון ב). וכן בארנו (שם חלון ד) שהיראה יסוד השמירה והעשייה. ועל כן אמר (דברים יז, יט) "לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה". והנה סוד היראה כמו שהיא ראויה לנפש יקרה כמוהו ילמד מתוך משנה התורה הזאת. כי הנביאים וחכמי לב ימסרו לו מעשה בראשית ומעשה מרכבה וסוד השם, כי המלך חכם ומבין מדעתו. וכן ילמדוהו הדרכים היקרים שצריך ללכת בהן, שלא באו מפורשים בתורה, אבל נרמזו בתוך דברי התורה. והן המאמרים הכוללים והספורים הרבים הכתובים בתורה, שתוכן רצוף חכמה גדולה ומפיקות תבונה, ומלמדות דרכי ה' הישרים. ומי שנתן ה' לו לב לדעת, ילמד מהן ליראה את ה', וסוד דרכיו ונתיבותיו. ולא נכתבו הענינים האלו בלשון מצוה וחקה מטעם שבארנו שלא יאות לחקקן למצוה לכל הקהל כולו. גם חלוש הדעת והבינה הקורא בתורה, לא יבין הסוד החתום בהם. וכל אלה יכתבו הכהנים הלוים למלך במשנה ופירוש התורה. ועל זה אמר לשמור את כל דברי התורה הזאת. והוא השמירה בלב גם בדברים שאין בהם מעשה בעצמו. כמו סוד מצות קבלת עול מלכות שמים ומצות הייחוד. ומצות היראה ואהבה. ומצות בו תדבק; שבארנום למעלה. שהמלך וכיוצא בו מן בעלי הנפשות היקרות חייבין לשמרם כפי הסוד הנעלם בהם. ואלה הסודות מתפרשים לבעלי החכמה מדברי התורה וסיפוריה. כמו סיפור מעשה בראשית ומתן תורה וכיוצא בהן. והיראה יסוד שמירת הענינים האלו בלב כמבואר, וכן היא יסוד העשייה. והן מעשה המצווֹת בכללם המפורשים בתורה שנצטוו עליהן הקהל כולו. וגם המלך חייב לעשותם כמוהם, ועל זה אמר "ואת החקים האלה לעשותם". ומלת חקים כוללת מצות התורה כולם, כמו (דברים ד, ו) "אשר ישמעון את כל החקים האלה" ובארנוהו למעלה.

ג׳וכאשר יצדק לב המלך בכל אלה, אז יִמָשֵׁךְ מצדקתו שיזכה לכתר הענוה שהיא יסוד לרוח הקדש ורוח אלהים שצלחה על המלכים, כמו שאול ודוד ושלמה וכיוצא, כמבואר למעלה. כי בהיותו הנגיד בעם ויושב על כסא המשפט והמלוכה לשפוט משפטים נפלאים ועליונים כפי משקלי העונות והחטאים, וכן להנהיג את העם בצדק ובמשפט, צריך שיהיה בו רוח אלהים. כמו שמפורש בשאלת שלמה המלך, כששאל מאת השם חכמה ומדע. והרוח הטובה הזאת תשכון בלב הענוים. ועל זה אמר "לבלתי רום לבבו מאחיו". לא אמר "לבלתי יתגאה בכבודו ובעשרו". וכן לא אמר "לבלתי רום לבבו" סתם. והוסיף מלת "מאחיו". לבאר כי יצוהו על הענוה. כי בארנו שהגאוה או רום הלבב, הוא המתרומם בלבו בגאוה ובארח שקר, ומגביה ערכו יותר ממה שהוא באמת. ואין כונת הכתוב שהמלך לא יעשה כן. אבל נוסף על זה שיקטין ערכו ממה שהוא באמת. ואע"פי שברור לו כי ערכו רב מערך זולתו מן ההמון, כי הוא מלך ובו בחר ה' מכל ישראל, ובו כח גבורת הלב בעוצם גדול, כח שכל ובינה גדולה והוא שופט לחיים ולמות, בעל העושר והכבוד וכיוצא מן המעלות הנודעות לבעל הנפש באמת. בכל זאת יהיה לבו שוה ברום עם לב הקטן שבישראל. וזאת היא מליצת "מאֶחָיו". ואֶחָיו הם כל ישראל, ובהם כורמים ויוגבים ודלת עם הארץ. וצוהו שלא ירום לבבו מן הקטן שבהם. וזאת היא באמת מדת הענוה הגדולה והנפלאה. וכן נהגו המלכים הקדושים. המלך דוד ידע מעלתו. תמצא שאמר (תהלים פו, ב) "שמרה נפשי כי חסיד אני". (שמואל ב ו, כא) "אשר בחר בי מאביך". (תהלים יח, לה) "ונחתה קשת נחושה זרועותי". וכיוצא מן המעלות שאמר על עצמו. ועם כל זה היה ענו מאד, ואין זה צריך ראיה. וכן שאר המלכים הטובים. ואולם ההנהגה במדת הענוה, היא לבד נגד בני אדם לחון עליהם ולחמול על האמללים, ושיצטער בצרת הקטן שבישראל, ולסבול טרחם משאם וריבם. וְשֶׁיָשִׂים נפשו בכפו להצילם מרע ולהושיעם בכל דבר. ולא יחשוב בגדולתו שאינו כדאי לו לעמול ולהסתכן בעבור הקטנים ממנו מאד. ואין צריך לומר נגד השם ב"ה, ליראה ממנו ולשאת בטוב לב כל מה שיצוהו. כי אין זה בעבור הענוה אלא בעבור היראה. כי בַּמֶה הוא נחשב נגד השם ב"ה?

ד׳אבל יש מן הענינים שאסור לו להיות נוהג בענוה להשפיל מעלתו וּלְהַשְׁוֹתָה עם הקטן שבישראל, והם בעניני מצות השם. על דרך משל שהשם ב"ה יצוהו על ידי נביא שיעשה מעשה גבורה גדולה ויהרוג מדינה שלמה, לא יחוס ולא יחמול עליהן. אז יגבה לבו בדרכי ה' כמו שבארנו על נכון למעלה (חדר ד חלון י) קחנו משם. ויאמר בלבו, "לי נאה לעשותו כי בי בחר מכל ישראל ועשה לי את הנפש הזאת היקרה. ואם אחי ועמי רכי הלב. אני לאל ידי לעשות כי גדול אני מהם מאד. ואם אנהג בְּרַכּוּת הלב כמוהם אביא עלי חרון אף ה', והמה ינצלו". כי הפרעון והגמול על המעשים קבעה החכמה העליונה במשקל ובמדה עם משקל יוקר הנפשות, כמבואר למעלה (חלון א'). אבל אם יחשוב גם באלה מחשבת ענוה, ויאמר "מה אני יותר מכל אחי? ואיך אשלח יד לעשות יותר מהם?" הרי הוא חוטא חטא גדול. ולכן אחר שאמר "לבלתי רום לבבו מאֶחָיו", אמר עוד "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". והיא מצות הנביא לפי שעה. כל אשר יאמר יעשה, גם אם יהיה באותה המצוה דבר-כבוד ותפארת וגדולה גדולה המופלא מכח זולתו, לא יניחנה ואל יעזבנה בעבור ענוָתו, ולא ישוה עצמו אל זולתו. אך יגבה לבו בדרכי ה' לקיים המצוה בעבור שהוא גדול מכל אחיו. כי כך דרך השם ב"ה אע"פי שהוא נוהג עם בריותיו בענוה גדולה כמבואר למעלה, לפעמים ילבש גאה וגאון בארח משפט. כמו (ישעיה ה, טז) "ויגבה יי' צבאות במשפט". (תהלים צג, א) "יי' מלך גאות לבש, לבש יי' עוז התאזר". (איוב מ, י) "עֲדֵה נא גאון וגבה". וזה בדרך אמת. וכן המלך או ראשי ישראל ינהגו לעתים כפי המשפט, בדרך גאה וגאון להכניע זדים ולהשפלם.

ה׳ואם תשים לבבך על מה שצותה התורה בענין עמלק, ושהיה גמר המצוה כמוס עמו עד הוקם מלך בישראל. ומיד שהוקם שאול, צוהו שמואל הנביא שהוא יעשה נקמת ה' בעמלק, לא יחוס ולא יחמול. והקדים לאמר (שמואל א טו, א) "אותי שלח יי' למשחך למלך על עמו על ישראל, ועתה שמע לקול דברי יי'". תבין שנכתבה המליצה הזאת ונאמרה לשאול לצורך גדול כי רָמז לו על נפשו היקרה, ושהוא חייב יותר מכל ישראל להתגבר ולמלאות דבר ה'. ולכן הזכיר ששלח ה' אותו למָשחו, וזה אות כי נפשו יקרה. כמו שנאמר בתורה (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך אשר יבחר יי' אלהיך בו". כלומר על פי נביא. ואמרנו הטעם לפי שהאדם יראה לעינים, ולא יבין משקלי הכחות הפנימיות. והשם לבדו מבין האמת. גם הַמְלָכַת מלך בישראל שהם עם ה' איננה שוה עם המלכת מלך על כל עם אחר. כי העמים האחרים צריכין מלך לצאת ולבוא לפניהם במלחמה. ואין כן ישראל. כי ה' מלכם והוא יושיעם מידי אויביהם באותות ובמופתים כמבואר למעלה. גם אינן צריכין למלך בעבור הדת והחקים, כי יש תורה בישראל, ועמהם הכהנים והלוים והשופטים. והם יורו משפטים ליעקב ותורה לישראל. ואולם עיקר המלכת המלך בישראל בעבור דרכי ה' הנפלאים והנשגבים. כי המלך אשר יבחר בו ה', הוא האיש אשר נתן בו נפש גדולה ויקרה לשפוט משפטים נפלאים בארץ, ולהתגבר ולעשות בארץ מעשים נפלאים בעצה ובגבורה כפי דרך ה', ולהכריח העם ביכלתו המוחלט שלא יסור ימין ושמאל מדרך ה'. ועל זה אמר "למשחך למלך על עמו על ישראל". ולפי שאתה בחיר ה', ומלכת על ישראל עם ה', על כן "ועתה שמע לקול דברי ה'" ועשה המלחמה הגדולה הזאת. והחרם את עמלק וכל אשר לו. לא תחוס ולא תחמול, כי יגבה לבך בדרכי ה'. ואם ימצאו בתוך אנשי הצבא רכי הלבב וחומלים שלא כמשפט, אתה תמנעם מחמול (ומהחיות) [ומלהחיות] מהם נפש. או אם ימצאון ביניהם אנשי החמדה, אתה תמנעם מקחת מאומה מן השלל. כי כן יאות למלך ישראל להתנהג. אע"פי שההמון לא ינהגו כן, אין עליהם אשמה בעבור שאינן בעלי התכונות הגדולות כמו המלך. אבל אם אתה תחטא יהיה עליך קצף. והנה חָטָא שאול כמבואר בפרשה. וחמל על אגג ועל מיטב הצאן כמו כל העם. שכן נאמר (שמואל א טו, ט) "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן" וגו'. וידוע כי שאול היה בעל ענוה גדולה כראוי למלך ישראל. שכן אמר (שמואל א ט, כא) "הלא בן ימיני אנכי מקטני שבט ישראל, ומשפחתי הצעירה מכל משפחות שבטי בנימין. ולמה דברת אלי כדבר הזה?" ונאמר עוד (שמואל א י, טז) "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו". ונאמר עוד (י, כג) "הנה הוא נחבא אל הכלים". ונאמר עוד (י, כז) "ובני בליעל אמרו 'מה יושיענו זה?' ויבזהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש". הודיע שהיה סובל עלבון בלב טוב. ומדתו הטובה הזאת סבבה לו החטא הגדול הזה, כי חמל גם הוא, ולא חש ליוקר נפשו שראוי לה להתגבר וללכת בדרכי ה', אבל השוה כבודו לכבוד הקטן שבישראל. ולא נכון לעשות כן. כי בענין המצוה צריך שיגבה לבו, ולא יסור ימין ושמאל.

ו׳ואתה רואה כי כן אמר לו שמואל הנביא ע"ה כשהוכיחו על חטאו, והיתה המליצה (שמואל א טו, יז-יט) "הלא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה! וימשחך יי' למלך על ישראל. וישלחך יי' בדרך ויאמר לך והחרמת את החטאים וגו'. ולמה לא שמעת בקול יי'?". פירוש, ידעתי מאין צמח עונך. כי אתה קטן בעיניך, ואין לבבך רם מאחיך. וזה טוב מאד בדברים שבין אדם לחברו. אבל בכל זאת "ראש שבטי ישראל אתה", הגדול והנכבד שבכולן. וראיה על יוקר נפשך, כי "משחך ה' למלך על ישראל" כמבואר למעלה. והנה על כן שלחך ה' בדרך הזה לעשות הגבורה הנפלאה הזאת. בעבור היות בנפשך כח גדול למלאת דבר ה'. ועתה אשאלך "למה לא שמעת בקול ה'?" והיה לך להשתמש במדת גבה הלב יותר מכל העם. ואם הם חמלו על אגג ועל מיטב הצאן, אתה לא היה לך לחמול ולהחיותם. גם היה לך למנוע את העם מקחת מן השלל, כי מלך אתה מְצַוֶה ונגיד. וחתם דבריו (טו, כג) "יען מאסת את דבר יי' וימאסך ממלך". ואמר עוד (טו, כו) "וימאסך יי' מהיות מלך על ישראל". ובספרי "רוח חן" בארתי הפרשה כולה.¹חכמת שלמה, פרשה יב פסקא יט (עמ' 199-205) כי היא מלאה מליצות עמוקות, וטוב טעם ודעת. ופה רמזתי בקצרה מה שהיה צריך לעניננו. ועל זה וכיוצא בזה באה המצוה "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל". וכל זה דברי אמת וצדק. ומצאתי לקדמונינו ז"ל דבר בספרי (שופטים, פסקא יט) ראיתי לכתבו פה. אמרו "לבלתי רום לבבו מאחיו. ולא משל הקדש". ע"כ. ואין הדעת נוחה לפרש שלא ירום לבבו מן הקדש חלילה. כי הוא ענין שאין צריך לאומרו, ובא בקל וחומר. אם מבני אדם הקטנים ממנו לא ירום לבבו, כל שכן מן הקדש הרם והנשגב ממנו. ועוד מאין למדו כן מן המקרא? והכתוב אומר "מאחיו"? גם קשה לאומרו שדברה התורה עם משוחת הדעת המתרומם על הקדש, אחר שהזכיר "למען ילמד ליראה את יי' אלהיו". ולכן יראה לי שרמזו על כל מה שדברנו. לפי שהכתוב אמר "מאחיו", בא ללמד שהוא מדבר בענינים שבין אדם לחברו, ובדברי חול, שלא ירום לבבו מהם. אבל לא משל הקדש. כלומר אין הכתוב מדבר בדרכי הקדושה. כי בדרכי ה' יהיה לבו גבוה ורם מכל אחיו. וכמו שפרשנו. ומדברי המשל הזה תבין דעת התורה וכונתיה במאמרה הסתום "והלכת בדרכיו". ואיך כונתו ותבונתו מתחלף כפי חלופי הנפשות. וכולל כל מה שהפה יכול לדבר. והלב לחשוב: