גן נעול, בית ראשון ה׳:ז׳Gan Naul, House I 5:7
א׳מפורש בתורה כי אדם הראשון היה יציר כפו של הקב"ה, ונברא בקומתו ובצביונו,1חולין ס, א מתוקן בתכלית הכבוד והיקר כי נוּפַּח בו נשמת חיים, מלאה חכמה ותבונה ודעת. והיה בעדן גן אלהים, משמש קונו כאחד מצבא המרום במרום. ומשכיל בדבריו שֵׂכֶל טוב, כי לא היה יצר לבו אז כמו שהיה אחרי כן, וכמו יצר לב כל הבאים אחריו שלבם מצייר הכחות בדרך רע, ודרך הציור על פי החכמה רחוקה ממנו וקשה עליו. אבל היה לבו מושל בציורים טובים המתוכנים כפי ארחות החכמה, כי היה מלא מהן. והיו הכחות שכדמותן בנפשות שאר בעלי החיים, נכנעים למצות המושל עליהן והוא הלב. ולא היו מתעוררים מאליהן כלל, רק לעת שיצוה עליהן מלכם. והלב היה נכנע לאדון הכל, הוא היוצר אותו ב"ה. והכחות שאין כדמותן בנפשות שאר בעלי החיים, היו פועלים מעצמם בדרך אמת, מבלי עזרת שאר הכחות. והיה דרכם כפי שרשי החכמה שנטע בו השם ב"ה על צד הפלא. והנה התאמצו כל כחותיו, להתנהג כפי פקודת הרוח הטובה שנחה עליו. ולפי שנברא בצביון זה, לא היה עדיין מרגיש בהרגש היצר המצייר הכחות בדרך רע. ונבדל בזה מכל הבאים אחריו שגם היותר צדיק וישר שבהן, יודע טוב הציורים הרעים, כי נודעו לו טרם החל להתהלך את האלהים, בעודנו נער וקשורה בו אולת. והאב הראשון לא עברו עליו ימי נערות ואולת. ולכן היה נעלם ממנו דעת טוב ורע, שהן הציורים הרעים הטבעיים כמו שהן בנו. ולפי שהיו נפלאים מדעתו, אי אפשר שיהיה מתאוה וחומד להן ולא חטא מפני התאוה כדרך בני העולם הזה. אבל אם היה מרגיש אופן הציור הרע ומה טיבו, ודאי היה מתרחק מן הכיעור הזה. והלא צדיקי וחסידי דור ודור משתמרים מעון ומחטא, ואע"פי שיודעים טיבו, כל שכן האבות הקדושים שהיו מלאים חכמה וכליל יופי. ואולם בעבור שנפלא להם הענין באו אל החטא. והיה החטא במחשבה שחשבו רע. כי לפי דעתם היה ידיעת טוב ורע בארח השכל, ושיתעצמו יותר באלהיות באכלם מן העץ ושמנע אותם השם ב"ה ממנו למנוע מהם השלמות האחרון. וכאילו ח"ו בשנאת ה' אותם אסר עליהם האכילה, וזהו עון גדול. והכתובים מורים עליו שנאמר (בראשית ג, ו) "ותרא האשה כי טוב העץ" וגו'. ומלת "ותרא" על הראיה השכלית כמו (קהלת א, טז) "ולבי ראה הרבה חכמה". (שם ב, יב) "ופניתי אני לראות", שהן על ראית הלב בחקירותיו. וכן "ותרא האשה" שכפי מחשבתה היה העץ טוב מאד. ואמר (בראשית ג, ו) "ונחמד העץ להשכיל", וזו מחשבת האשה. שידיעת טוב ורע ענינים שכליים, מוסיפים שלמות גדול לנשמת האדם. וטעתה טעות גדול, כי ידיעת טוב ורע מונע ומסיר משפט השכל וטהרת החכמה מן הנפש לפי שעל ידי כן נפקחים עיני הנפש והכחות הרבות המושכלות על הלב שהיו עד הנה סגורות ומכוסות. וכן קרה להם. שנאמר (שם ג, ז) "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם". לא שפקח עיניהם להשכיל שכל טוב, אלא שהחלו הכחות להתגבר ולהמשיך השכל והבינה אחריהן לשרת אותם, וכמבואר (בחלון ה'). והתגברו מאז הציורים הרעים בטבע כמו שהם מתגברים עד היום בכל יוצאי חלציו. וקדמונינו ז"ל אמרו (עירובין יח, ב) "כל אותן ק"ל שנה הוליד רוחין ולילין" ודבריהם נאמנים. והאב הראשון בצדקתו ויראת אלהיו, שב בתשובה גדולה וכבש יצרו והתאמץ ועשה לו לב חדש ורוח חדשה. ולא סר אחרי כן ימין ושמאל מכל מצות אלהיו, וקבלוֹ השם ב"ה, והאריך ימים ונקבר בכבוד גדול. כמו שמצינו במדרשם ז"ל (עיין בראשית רבה נח, ח) מי קבר אדם הראשון? ר' רחומאי אמר הקב"ה קְבָרוֹ. ומאז והלאה הוטבע טבע גמור בכל יוצא חלציו שיצייר לבם רע מנעוריהם. וכמו שנאמר בתורה (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ואם לא יתאמץ האדם בכל כחו לעמוד על נפשו ולמשול עליה בחכמה, עד שירגיל לבו לצייר הציורים הטובים, לא יחכם לעולם. ובספר "מעין גנים" בדברנו על שרש "שֵׂכֶל" ומליצותיו, אבאר בעז"ה יותר. ובמה שרמזנו פה די למבין:
1
ב׳והנה בארנו בספר "יסוד עולם" שהאדם כדמות "עולם קטן" ושנפשו העליונה משוכללת כמו מעשה שמים וארץ וצבאותיהם, ושם בארנו נכבדות בענין זה. ולכן המליצות שוות בעניניהן בכתבי הקדש, את זה לעמת זה. ושעל כן המשילו דרך הרשעה למוץ, ודרך החכמה ללחם. ומוסר הרוח ולמודי החכמה, דִמוּ למחרשת החורש ולזריעת הזורע כמבואר למעלה. שכמו שצריכה הארץ חרישה וזריעה, טללים וגשמים להוציא לחמה, כן צריכה נפש האדם חרישת המוסר, וזריעת הלמוד וטללי הדעת, וגשמי השכל והבינה. ומבלעדי זאת לא יחכם. כי אם יונח על טבעו ידמה לאדמה שלא נחרשה ושלא נזרעה, שתוציא קוץ ודרדר. והגשמים והטללים היורדים עליה, יוסיפו להצמיח קוציה ודרדריה. וכן הנפש יצמחו בה הכחות לרעה, והשכל והדעת והבינה ישרתו להשלימם יותר, כמבואר למעלה. ובעבור כן העידה התורה שאחר שחטא אדם הראשון נתקללה האדמה. ואמר (בראשית ג, יז-יט) "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו' בזעת אפך תאכל לחם" וגו'. כלומר כמו שהדאבתָּ נפשך ופרצת גדרי הכחות שיציירו רע מאליהן, כן תהיה האדמה שתעלינה כחותיה קוץ ודרדר מאליהן ולא תוציא לחמה רק אחרי יגיעה גדולה לחרוש ולזרוע וכיוצא. כמו שאתה לא תוציא בנפשך לחם החכמה עד שתתיגע מאד למשול על טבע היצר, וכמו שכל ימי חייך אתה ביגון ובעצב להלחם עם יצרך. כמו שאמרו (ברכות סא, א) "אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי". כן לענין האדמה "בעצבון תאכלה כל ימי חייך". אבל קודם שחטא בהיות עדיין לבו מצייר דרכי החכמה, היתה גם האדמה מבורכת ולא היתה מעלה קוץ ודרדר מאליה. וכמו שהיה מושל בחכמה בלי יגיעה ועמל, כן היה מוציא לחם מן האדמה בלי יגיעה וזיעה כלל. וכל זה אמת ברור. ועל כן הבהמה והחיה שאין בהם הכחות והפוכי הכחות וכל עניניהן בהכרח, כפי מוסדות טבע כל אחד מהן. והן צומחות מאליהן כמו שתראה שכל מין ומין יש לו מנהגים ידועים. ואין הבדל בין בעלי מין אחת, לפי שלא נתנו המנהגים בבחירתם. ולא יתכן לומר עליהם טוב ורע, או מוץ ולחם וכיוצא. כמו כן תוציא להם האדמה מאכלם בלי עמל. כי חציר לבהמה צומח מאליו, ואפילו אחר החטא עד היום זה. וכמו שיתרון מנהגי האדם על מנהגי הבהמה, כי מנהגי האדם בחכמה ובהשכל, ומנהגי הבהמה בטבע מוכרח, כן יתרון הלחם מן החציר. והבין הענין הזה ועמוד עליו ותנוח דעתך. כי ממנו תקח מופת ברור על יושר הכללים שהנחנו על שורש חכמה וגזרותיו. ויברר לך שספורי התורה ומליצותיה מלאים טוב טעם, וחוברות אחת אל אחותה. ומלמדות זו על זו:
2