גן נעול, בית ראשון ט׳:ט׳Gan Naul, House I 9:9
א׳והזהירנו אזהרות רבות בדברים שבממון ובקנינים. וקצתן בדברים שבלב ובמדות הנפש, וגם הם כולם יקרים אין בהם ענין יוצא מהיקש נפש מן הנפשות, ולא דבר תנגד בהחלק לאחת מהן. ואלו הן. /כספך לא תתן בנשך. /אסור ללוות ברבית. /אסור להיות מצטרף עמהם בין עֵד בין עָרֵב בין סופר וכותב השטר, והמצווֹת הללו הם היותר קשים לקיימם מכל שאר המצווֹת שבתורה, כי יצר לב האדם מנגדתן וחמדת הממון הנטועה בו תנגדנו. וישאל, "אני מלוה ממוני וזה נושא ונותן בו ומרויח? והנה אספתי רכוש וקנינים לזולתי לא לעצמי. כי אסור לי לקחת מאומה מידו". וכן הלוה היודע לישא וליתן ולהרויח וחסר ממון, ובא אצל חברו ומבקש ממנו. והוא אומר לו, "לא כי גם אני צריך לממוני לשאת וליתן בו. ואם אתנהו לך יהיה בטל?" והלוה יודע בעצמו שיוכל להרויח חמשים כסף בממון זה, ואם יתן למלוה עשרה או חמשה עשר כסף בשביל הממון המונח בטל, יאבה לתתו לו. וישמחו גם שניהם בטובה. ועתה שנאסר עליו הדבר נזוקים שניהם. וכן העד והערב והסופר כולם טוענין כן, מה אנחנו עושים אם המלוה והלוה שניהם שמחים? ובאמת לא מצאתי בכל מצות התורה גם אחת, שהיא קשה על האדם כמו המצוה הזאת. וכבר בארנו כי נצטוינו להלוות מממונינו לעניי עמנו ולאחינו כשיהיה ביכלתנו, ולא נחוש פן לא יוכל הלוה לשלם. והודיע התורה שבגלל זה יתברכו קנינינו. וכן נשמרה במליצתה כשהזהירה על הרבית והוסיפה ביאור במשנה תורה באמרה (דברים כג, כא) "למען יברכך יי' אלהיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה". להבטיחנו שבגלל הדבר הזה יתברכו קנינינו. ונבדלה המצוה הזאת משאר המצווֹת התלויות בממון. כי ההלואות לעניים והצדקות, הלקט השכחה הפאה ומעשר עני ודומיהן שבארנום למעלה, אין בהם חשש רק שתתגבר מדת הכילות, ולא יניח לבעליו לחסר מאומה מקניניו. וזולת זה תהיה דעתו נוטה לעניין המצוה וטעמה, שהיא לחזק ידי הנחלשים ולהחיות נפשות רעבות וצמאות. וגם מי שעינו רעה בשלו, יהלל חברו המקיים המצוה. כי מדת הרחמים והחנינה הנטועים בנפש יגזרו על מעשה הצדקות והחנינות. אבל איסור הרבית למלוה וללוה, רחוקה מדעת האדם. וכמו שאמרנו שהלוה חפץ לתת הרבית המועט, כי ירויח הרבה בממון. והמלוה בטבע לא יחוס ולא יחמול. כי יאמר אם הוא מרויח מאה, מדוע לא יתן לי חמש או עשר ויהיה ממוני בטל?
1
ב׳ולכן מלבד ההבטחה שבגלל כן תהיה הברכה בקניניו הוסיפה התורה מליצה אחרת בפרשת בהר סיני. ואמרה (ויקרא כה, לח) "אני יי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וגו' להיות לכם לאלהים". כלומר אל תהרהרו אחר מצותי וחקותי. אני היודע ועד שהן חקים צדיקים וישרים. צויתים לזרע יעקב אשר הוצאתי מארץ מצרים באותות ובמופתים למעלה מדרך הטבע, "להיות לכם לאלהים", ומנהיגם למעלה מן הטבע. והם חייבין לקבל עליהם עול מצותי, שהן למעלה משקול דעת האדם.1רעיון זה כתב ג"כ מהר"ל, גבורות השם, פרק מ"ה (עמ' קעג) וכמבואר למעלה (חדר שמיני חלון ו'). כי הוא ב"ה יודע כל המקרים שתבאנה, ואם (התיר) [היה מתיר] לקחת או לתת נשך ותרבית, פעמים שהיה הלוה נותן הרבית בשמחה, בחשבו שירויח עם הממון כפלי כפלים. והוא אחד מן הדברים שאין האדם יודע, כמו שאמרו ז"ל (פסחים נד, ב) "אין אדם יודע במה משׂתכר", והיה מחזיק בממון כמה שנים הכל על דעת שירויח. ולבסוף היה הרבית הולך ומתגבר ויתמוטטו נכסיו ויעני. וכיוצא בזה הרבה טעמים, הנודעים לאדון כל המעשים ית' שמו ולכן אסור הדבר בכל ענין. והמהרהר על זה ככופר בכל התורה כולה וביציאת מצרים. ואתה רואה שקדמונינו ז"ל בארו דבר זה בתורת כהנים (בהר, פרק ו, פסקא עז), אמרו שם כל המקבל עליו עול ריבית מקבל [עליו] עול שמים. וכל הפורק ממנו עול ריבית פורק ממנו עול שמים. 'אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים' על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים. על תנאי שתקבלו את התורה ומצות ריבית. שכל המודה במצות ריבית מודה ביציאת מצרים. וכל הכופר במצות ריבית כאילו כופר ביציאת מצרים". ע"כ. והדברים ברורים ומפורשים ממה שדברנו.
2
ג׳ואמרו בספרי פרשת כי תצא (דברים כג, כא) "למען יברכך יי' אלהיך בכל משלח ידך" קבע לו הכתוב ברכה בשליחות ידיו, ע"כ. כלומר ירדה תורה לסוף דעת הכילי. ולכן קבעה ברכה בשליחות יד והן עושר וקנינים שיתוספו בקיום מצוה זו. והבן כי מליצות התורה מפרשים זה את זה. בתורת כהנים מדבר נגד הכופר ברבית בעבור שנדמה לו כי המצוה הפוכה משקול דעתו, ולכן הזכיר מלכות שמים ויציאת מצרים. ובמשנה תורה מדבר עם המאמין הכילי שאל יחוש, כי יתברֵך בגלל זה.
3
ד׳ודע כי השם ב"ה צופה מראשית אחרית. וראה כי בהיותנו שרויין על אדמתינו תרבה גדולתנו העושר והכבוד. ויהיה ביכלתנו להלוות למקצתינו עניים או עשירים די מחסורם, ולא נצטרך לנשך ותרבית. כי אין זה כבוד ישראל והתורה שילוו עם ה' מן הגוים אשר סביבותיהם בנשך ובתרבית. ובגלותינו המר שֶׁדַל כבוד ישראל וגברה העניות, אין לחוש. שבהיות העושר מעט, ולא יוכל בעל הממון למלאת די מחסור הלוה בלי הרויח בנשך ובתרבית, כי יוכל הלוה ללות מבני המדינה שרים וסוחרים אשר לא מבני עמנו בנשך ובתרבית הקצוב מטעם המלך וגדוליו, חמש או שש למאה בכל שנה ושנה. ואם הלוה עני ולא יאמינו לו, אחד מאחיו הנאמנים להם יהיה ערב בעדו. כי התורה התירה להיות ערב על שטר שכתוב בו נשך ותרבית, על מעות הנלוה מן העכומ"ז. ואולם אין לחוש לכבוד ישראל שצריכין ללוות מן העמים, כי כן ראוי לנו בגלות. כמו שאמר בתוכחות (דברים כח, מד) "הוא ילוך ואתה לא תלונו". ודי בזה לפי ענינינו.
4
ה׳/לא תלין פעולת שכיר. בארנוהו למעלה. /לא תשכב בעבוטו. מבואר ג"כ. /לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. ועל אלה אמר (שם כד, יג) "ולך תהיה צדקה לפני יי' אלהיך. ולא אמר שיברכהו ה' בתוספת קנינים, בעבור שאין במצות האלו אבדן קנינים והתגברות כח הכילות. והן מדרכי החנינה שדעתו של אדם מכרעת עליה כמבואר למעלה. והודיע שבכל זאת תחשב לו לצדקה. /לא יחבול ריחים ורכב, ואמר הטעם כי נפש הוא חובל. /לא תחבול בגד אלמנה. כי צריך להשיב עבוטָהּ. והוא משיאה שם רע בלכתו אצלה יום יום כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (בבא מציעא קטו, א). ואין בזה חסרון כיס כי על הבגד הכר והכסת לבד ידבר. /לא תהיה לו כנושה. כי אם אין לו לשלם די לו בצערו ובחרפתו. ולמה יתבענו יום יום וירבה לדבר אליו קשות וישפוך דמיו? ואין בזה חסרון כיס. כי אם אין לו לשלם לא יועילו דברי ריבות וכלימות. אבל היא מדרכי החנינה והרחמים. /לא תונו איש את עמיתו במקח ובממכר. /לא תונו איש את עמיתו בדברים. /וגר לא תונה בדברים. /ולא תלחצנו במקח ובממכר. ובארנוהו למעלה. /וחרמש לא תניף על קמת רעך. /ואל כֶּלְיְךָ לא תתן. שתיהן בפועֵל מדבר. /לא תוכל להתעלם מאבדת אחיך. /וחדלת מעזוב לו. /פריקה וטעינה. /לא יהיה בכיסך אבן ואבן. /לא תגנוב נפש. /לא תגנוב ממון. /לא תגזול. /לא תעשוק. /לא תכחש. /ולא תשקר בשבועה על הממון שכחשת. /לא תענה ברעך עד שקר. /לא תעמוד על דם רעך כשהוא בסכנה, תצילהו ולא תניחהו. /לא תשים דמים בביתך כמו גג בלי מעקה, וסולם רעוע וכיוצא. /לפני עור לא תתן מכשול, בעצה וכיוצא. /אלהים לא תקלל, והוא הדיין. /ונשיא בעמך לא תאור. /לא תקלל חרש. /לא תקלל אב ואם. /לא תכה אותם. /לא תהיה סורר ומורה. /לא תלך רכיל. /לא תקום. /ולא תטור את בני עמך.
5
ו׳שתי האזהרות האלו אולי תכבדנה על מקצת הנפשות בעלי כח הנקימה והנטירה. דע כי לא באה התורה לחסום מפעלות שתי הכחות הללו, כי נשמרה במליצתה ואמרה "את בני עמך", והם זרע יעקב יראי ה' וחושבי שמו. אבל הם נבדלים בנפשותיהן. יש בעל כילות. ויש בעל [רוח] נדיבה. וצריכין מקבלי התורה למחול אלו לאלו על מקצת מנהגיהן הפחותים, וללמדם הדרך הטוב ויראת ה'. אבל לא ינהגו זה עם זה מיד במדת הדין. ויאמר בעל הנדיבות אל בעל הכילות "כשם שנהגת עמדי בצרות עין, כן אעשה עמך ואנקם ממך". או "אטור לך איבה". אך צריך לתת הודאה על חלקו שנתן לו השם נפש טהורה בעלת הנדיבות. ויחמול על חברו שהוא צר עין, וילמדהו דעת, ואחר משפט לתקן המעוות. ואם התירה התורה להשתמש בשתי מדות אלו בכל דבר, היתה המשטמה רבה בישראל. ומן הדבר הקטן היו באים לבסוף אלו עם אלו באכזריות חימה. כי כח הנקימה קשה, ומתעורר גם לעומת הדבר הקטן. על דרך משל אם יאמר העשיר לעני הלוני סלע לפי שעה, והעני צר העין ולא יאבה. מחר יבקש העני מן העשיר ויחר אפו בו ויוציאהו מביתו. ותתעורר מזה קטטה ומריבה ושנאת חנם, ולבסוף תצא תקלה גדולה. וכן בכל דבר ודבר. וזה שאמרו קדמונינו ז"ל (ילקוט שמעוני, ויקרא יט, רמז תרי"ג) "לא תקום. עד היכן היא כחה של נקימה? אמר לו 'השאילני מגלך' ולא השאילו. למחר אמר לו, 'השאילני קרדומך'. אמר לו 'איני משאילך, כשם שלא השאלת לי מגלך'. לכך נאמר לא תקום. לא תטור. עד היכן כחה של נטירה? אמר לו 'השאילני קרדומך' ולא השאילו. למחר אמר לו, 'השאילני מגלך'. אמר לו 'הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך'. לכך נאמר לא תטור". ע"כ. ולא אמרו "עד היכן כחה של נקימה. אמר לו השאלני זה או זה אמר לו לא. למחר יצא ופצעו והכהו". אבל רצו ז"ל לפרש שכח הנקימה תתעורר גם על המקרה היותר קטן, כמו השאלת המגל, וכן כח הנטירה. וזה שאסרה תורה. אבל הרודף אחר חברו, והרשעים הגמורים העוברים בזדון הלב וחוטאים לשמים ולבריות, גם רעיהם הוכיחום פעם אחר פעם ומאנים לשמוע. ומתלוצצים בחכמים ובאנשי הצדק, על כיוצא בזה לא נזהרנו. כי מצוה לרודפם וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל (יומא כג, א). ואין דברי התורה אמורים אלא בדבר שבממון וכיוצא בו, שהן מפחיתות המדות שראוי לרחם ולחמול על בעליהן וללמדם הדרך הטוב. ואמרו עוד (ילקוט שמעוני, בראשית כב, רמז צ"ה) "לא תקום ולא תטור את בני עמך. אבל נוקם אתה ונוטר לאחרים". ע"כ.
6
ז׳וכבר בארנו שכל כחות הנטועות בנפש הם לתשמישי החכמה. והשם ב"ה יודע משקלי כחות כל הנפשות. ולעומתן נתן תורה ומצות והפירוש המקובל עליהן, שבהן שוין כל הנפשות. /לא תשנא את אחיך בלבבך. גם זו תקשה על נפש מן הנפשות בעלת כח השנאה. ונשמרה התורה במליצתה ואמרה "בלבבך". שנאה שבלב אסור. אבל אם מודיע לו שכך וכך עשה, ובעבור זה שונא אותו, אינו עובר. ואפילו מקללו ומסטרו אינו עובר. וכן אמרו קדמונינו ז"ל (ערכין טז, ב) "לא תשנא. יכול לא תקללנו ולא תכנו ולא תסטרנו? ת"ל בלבבך. לא אמרתי כי אם בשנאה שבלב". ע"כ. ואל תאמר איך יקללנו? ונאמר "לא תקלל חרש". ואיך יכנו ויסטרנו? ונאמר 'פן יוסף להכותו'. ונאמר 'לא תקום ולא תטור'. כי אין הכונה שמקללו בשם. אלא מקלהו בדברים, וכן מכהו ומסטרו לא להנקם ולא להענישו. אבל עושה כן למונעו מן העבירה מכאן ואילך על דרך המוסר. וזה לא אסרה תורה. /ולא תשא עליו חטא להלבין פניו ברבים. /"כל אלמנה ויתום לא תענון". /לא תעבוד בו עבודת עבד בבזיון. /לא ימכרו ממכרת עבד על אבן המקח בשוק. /לא תרדה בו בפרך להכאיב לבו שלא להנאתך ולצורכך. /[אמה העבריה] לא ימשול למכרה. /שארה כסותה ועונתה לא יגרע. /לא תחמוד. /לא תתאוה. אין הכונה שאם רואה בית חברו ועבדו ושדהו וחמורו וכלי-בית הטובים שלא ייטיבו בעיניו. כי איך יצוה השם על זה? והוא סותר לטבע נפש כל אדם. או יעשה שקר בנפשו לחשוב על טוב ונאה שהוא רע ומכוער, אבל בא הפירוש בקבלתם ז"ל [עיין רמב"ם הל' גזילה פ"א הלכות י-יב], "לא תתאוה" הוא תאות הלב על הדבר שרואה ובלבו מחבל תחבולות כיצד יקנהו. "ולא תחמוד" הוא המפתה חברו בדברים ובתחבולות עד שמוכר לו השדה או הכלי שהתאוה לו ואפילו בדמים מרובים. והנה החמדה בעושה מעשה, והתאוה בלב. ולכן החומד עובר על שתיהן. והמתאוה סוף בא לעבור גם על "לא תחמוד". ויאמר ראב"ע ז"ל "רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה. לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, באשר אין אדם מתאוה שישכב עם אמו אע"פ שהיא יפה. כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו השם. ואמר קהלת (ב, כא) 'ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו'. ואמרו חכמים (מועד קטן כח, א) 'בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא'. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי. על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים על לבו לחמוד ולהתאות דבר שאינו שלו. כי ידע [כי מה] שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחת בכחו במחשבותיו ובתחבולותיו. על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו", ע"כ. ודבריו בהשכל. ויוצא מזה שהרואה בית חברו וכליו היפים. ותמה בלבו על יָפְיָם, אינו עובר על "לא תתאוה" ולא על "לא תחמוד". כל זמן שאינו חושב מחשבות ומתנכל בלבו כיצד יעשה להביא הדברים היפים שראה אל רשותו ואל ידו. /לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך [חכמי הסנהדרין]. ומבואר למעלה. /לא תוסיף על מצות התורה. /לא תגרע. /לא תשכח בלב מה שעשה לנו עמלק. ומבואר למעלה. /ולא יחל דברו נדר או שבועה. /לא תקפוץ את ידך מלתת לעני, ובארנוה למעלה. וכלל המצווֹת האלו הן חמשים ושש. ותראה שאין בהם גם אחד יוצא מן ההיקש השכלי וטבע הנפש, ולא מעמס וצער ולא חסרון כיס באמת:
7
ח׳וכן הזהירנו אזהרות רבות בעניני הנשואין וקחת הנשים. וגם הם אינן צער ומעמס. אבל הפורש מן הנשים שאסרתן התורה, מוסיף חיים וטובה לנפשו, והפורש מדרכי התורה פורש מן החיים. ואלו הן. /ערות אמך לא תגלה. /אשת אב. /אחותו. /בת אשת אב שהיא אחותו. /בת הבן. /בת הבת. /ערות הבת. /אשה ובתה. /אשה ובת בנה. /אשה ובת בתה. /אחות האב. /אחות האם. /אשת אחי האב. /אשת הבן. /אשת האח. /אחות אשתו בחיי אשתו. /הנדה. /ערות אשת איש. /ובכל בהמה לא תתן שכבתך. /ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. /ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. /ערות אביך לא תגלה. /ערות אחי האב. /לא תקרבו לגלות ערוה, כל המביא לידי גלוי ערוה. /לא יבא ממזר. /לא תהיה קדשה בבנות ישראל. /לא יבוא פצוע דכה. /ובארצכם לא תעשו. /לא ילבש גבר שמלת אשה. /לא יהיה כלי גבר על אשה. /לא יבא עמוני ומואבי. /לא תתעב אדומי. /לא תתעב מצרי. /לא תהיה אשת המת החוצה. /לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. /לא יוכל לשלחה, באונֵס. /לא יוכל המוציא שם רע [על אשתו] לשלחה כל ימיו. /לא תבעל אשה בלי כתובה וקדושין. /לא תשכנו בארץ מצרים. וכלל כולם ל"ט אזהרות:
8
ט׳ועוד הזהירנו בעניני מועדי ה' ושבתות. /לא תעשה כל מלאכה בשבת. /אל יצא איש ממקומו אלפים אמה. /לא תעשה מלאכה ביום ראשון לחג המצות. /בז' בו. /ביום העצרת. /בראש השנה. /ביום הכפורים. /בא' לחג הסוכות. /בשמיני בו. /שלא לאכול ולשתות ביום הכפורים. וכבר בארנוהו בחלק העשין. וכלל כולם ט' אזהרות. ובין כולם הם מאה ושבעים אזהרות:
9