גן נעול, בית שני ה׳:י׳Gan Naul, House II 5:10
א׳[קהלת ז, כג] "כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אֶחְכָּמָה והיא רחוקה ממני". פירוש "אחכמה" אהיה נוהג בחכמה, וכדברי הכלל הי"ב. והפסוק הזה סתום מאד. ונראה בעיני שהוא מוסב על ענין שלפניו, ותחלתו פסוק (ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". פירוש, קהלת הודיע שהחכם שבחכמים ואדירי ארץ הצדיקים אעפ"י שבאה החכמה אל לבם וציוריה מושלים בם וע"י כן נוהגים בכל עת בחכמה, אי אפשר שלא יקרם עת ופגע שיתעלם הציור הטוב רגע, וימשול בם ציור החטא ההפוך ממנו ויחטאו בעת ההיא. ומלת "טוב" הונח על החכמה, וכמבואר בבית הראשון (חדר ב' חלון ז'), ומלת "חטא" נופל על ההיפך מן החכמה, וכמבואר שם (חלון ה'). ולעשות מופת על היסוד הזה, אמר (קהלת ז, כא) "גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך אשר לא תשמע את עבדך מקללך". פירוש ידוע שמחֻקוֹת החכמה היא הענוה, ומפרטיה לסבול עלבון, כמו שבארנו שם (חדר ו' חלון ב') שראוי לחכם לשאת בלב טוב חרפת מחרפיו וגדופת מגדפיו, כמו שהעידה התורה על משה ע"ה (במדבר יב, ג) "והאיש משה ענו מאד", כי לא שת לבו לכל מה שדברו עליו. והן הן דברי קהלת, באמרוֹ "גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך", וכל כך צריכה להיות המדה הזאת שלטת, "אשר לא תשמע את עבדך מקללך", אפילו אם המקלל [הוא] עבדך אוכל לחמך, תהיה כאיש אשר לא שומע, "לא תקום ולא תטור" לו שנאה. ומלבד שכך הוא דרך החכמה, אלא שגם בינת האדם ושכלו יבינו יושר הדרך הזה. ועל זה אמר (קהלת ז, כב) "כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קללת אחרים". כלומר הביאה לבך למוסר השכל לבלתי שים לב לחרפת מחרפיך, כשתזכור אשר גם אתה קללת אחרים פעמים רבות. ואם היתה בסתר ולא נודעה למי שחרפת וקללת, הנה לבך יודע שקללת. וכמו שלבך חפץ שהמקוללים ממך לא ישיתו לב להנקם בעבור זה מעמך, כן ראוי לך למחול לזולתך, ולא תחוש לקללתם. ואם כך הוא דרך החכמה, וגם השכל ידין כך, הנה מי שהוא חכם-לב וציור החכמה מושל בלבו, ודאי יאמין בעצמו שינהג במדה זו תמיד, ולא יהיה רגע נלוז ממנה. (והוא) [אבל באמת הוא] טועה בעצמו, כי אולי יקרה עת שיהיה הציור הזה נעלם מלבו, וכשיקללנו זולתו יתקצף וירגז ויקנא לכבודו. ועל זה אמר (קהלת ז, כג) "כל זה נסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", פירוש אני המלך שלמה עֵד בדבר שגם לחכם לב יקרה עת שימשול ציור החטא בלבו. כי הנני חכם מכל אשר היו לפני, כמו שבארנו למעלה (חדר ב' חלון א'), והנה בלבי מושל ציור הענוה יותר מכל אדם. גם ברוחב שכלי ובינתי נסיתי דרך זה ומצאתיו ישר בחכמה, ואמרתי בלבי "אחכמה", כלומר כשיבוא מעשה לידי שיקללני עבדי, אנהג בדרך החכמה לבלתי שים לב לדבריו, ואי אפשר לי להטות מן הדרך הטוב. וכשבא מעשה לידי היתה המדה הזאת "רחוקה ממני", לא מצאתי ציורה בלבי, וחטאתי וסרתי מני דרך. ותמצא כן אצל שלמה כשקללו ירבעם בן נבט שהיה עבדו ושרת אותו באמונה, כמו שנאמר (מל"א יא, כח) "והאיש ירבעם גבור חיל, וירא שלמה את הנער כי עושה מלאכה הוא ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף". ולפי שהוכיח את המלך, כמו שכתוב (יא, כז) וזה הדבר אשר הרים יד במלך. שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו". והיתה תוכחתו כפי משפט התורה, כמ"ש קדמונינו ז"ל (סנהדרין קא, ב) שאמר "דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם לעשות אנגריא לבת פרעה". והיה ראוי לחכם גדול כשלמה לנהוג בחכמה לבלתי שים לב לדבריו. ושלמה עשה להיפך, חטא מדרך החכמה, ובקש להרוג את ירבעם בעבור שהקל בכבודו, כמו שכתוב (מל"א יא, מ) "ויבקש שלמה להמית את ירבעם". וסבבה סּכלות שלמה בענין זה שאחר מותו המריד ירבעם את העם על מלכם, ונחלקה מלכותו בימי בנו.
1
ב׳ופירש קהלת עוד אמרו "והיא רחוקה ממני", לבל נחשוב שהיה תמיד חסר הציור הטוב הזה, אלא שהיה מקדם נגלה בלבו, ועתה בשעת המעשה כשקללו ירבעם נעשה רחוק. ועל זה אמר (קהלת ז, כד) "רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו". כלומר מה שהיה מקדם גלוי לעין הלב וקרוב במחשבה, עתה נעשה רחוק. ומה שהיה עומד מול הלב, נעשה עתה עמוק עמוק בסתר הנפש, ומי ימצא הציור הנעלם והעמוק להשתמש בו? וכענין (משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה", שיתבאר בבית זה. וכבר בארנו כדמות הענין הזה למעלה (חדר ד' חלון ח'), בפסוק "כל רוחו יוציא כסיל". ואם לי קרה כן, כל שכן שיקרה כך לחכמים אחרים שאינן גדולים כמוני. וכמו שיקרה להם בענין זה, כן אפשר שיקרם בשאר הציורים שיתעלם מהם דרך החכמה לפי שעה. ולכן יפה אמרתי (קהלת ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ורבותינו ז"ל אמרו קרוב לזה. (אבות, ב) "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך", ובכלל דבריהם דברינו. גם פרשנו למעלה (חדר ג' חלון א') פירוש פסוק (קהלת ט, יא) "שבתי וראה וגו' כי לא לקלים המרוץ", ותראה שהדברים מלמדים זה על זה. ולמפרשי המקרא זצ"ל פירושים שונים תמצאם על ספריהם. ולא באתי להיות נצב לריב, זולתי לפרש המקראות והענינים על פי יסודותינו.
2
ג׳[קהלת ב, טו] "ולמה חָכַמְתִּי אני אז יותר". פירוש "חכמתי" הייתי נוהג יותר בחכמה משאר בני אדם, וכדברי הכלל הי"ב. והענין שלבו אמר אם יקרני תחת השמש רעות וצרות כמקרה הכסיל, למה צערתי נפשי למשול על יצר התאוה ומתק החטא, ונהגתי מאד בחכמה, אם לא יהיה לי יתרון מן הכסיל? ולא אאריך בפירוש מקרא זה, כי בארנוהו על נכון למעלה (חדר ג' חלון א').
3
ד׳ועוד נמצאו שני כתובים שנזכר בם בנין השורש הזה. האחד, רמזנו עליו למעלה, (קהלת ב, יט) "שעמלתי ושחכמתי תחת השמש". והשני, (זכריה ט, ב) "צור וצדון כי חכמה מאד". ושתיהן בקל ככל המבוארים בחדר זה, אבל לא נכתבו על חכמת ההנהגה צדק ומישרים, אלא על חכמות לימודיות ומלאכת מעשה, והוא למד מן הענין שנכתבו אצלו. ויתבארו שתיהן בחדר השנים עשר מן הבית הזה, והמבוארים בחדר זה הנזכרים סתם, הוכחנו בראיות נכונות שהנחת כולם על ההנהגה הישרה כפי החכמה. ואולם אותן שהן מבנין הכבד,1פִּעֵל והכבד הנוסף,2הפעיל ובנין התפעל, יתבארו בחדר השלשה עשר בעז"ה. והשלמנו ענין זה, ונכון הדבר מאוד.
4