גן נעול, בית שני ט׳:י״גGan Naul, House II 9:13

א׳(משלי כד, ו) "ראמות לאויל חָכְמוֹת, בשער לא יפתח פיהו". פירוש "חכמות", דרכי החכמה צדק ומשפט ומישרים וכדברי הכלל הי"ב. וכן דרכי השם ב"ה המתוארים "חכמה". וכדברי הכלל הי"ד. וכבר בארנו למעלה (חדר ד' חלון ג') כי תאר "אויל" רע מאד מתאר "כסיל". כי הוא משועמם הדעת ובוזה חכמה. כמו שכתוב (משלי א, יז) "חכמה ומוסר אוילים בָּזוּ". כי הוא לא יאמין שנפש האדם עליונה ושנברא בעבור החכמה וכדברי הכלל הכ'. אבל חושב כי מוֹתר האדם מן הבהמה אין, ושלֵידַת האדם כלידת הבהמה לאכול ולשתות ולעבוד עבודתו תחת השמש, לא יותר. ומלת "ראמות" כמו (שם ו, יז) "עינים רמות" ונופל על הגאה והגאון. וכמו (ישעיה י, יב) "תפארת רום עיניו" הנכתב על סנחריב. וזהו דעת האויל בראותו בני אדם יגעים לעסוק בחכמה ודורשים בדרכיה ובדרכי השם ב"ה העליונים והנפלאים, יאמר שבגאות לבם עושים כן, שחפצים להדמות לצבאות השמים ולצאת מגדר בני אדם. ושלא נכון לעשות כן כי במה האדם נחשב? וכדרך (משלי טז, כב) "מקור חיים שכל בעליו, ומוסר אוילים אולת". ויתבאר בספר "מעין גנים" בעז"ה. ועל זה אמר "ראמות לאויל חכמות". כלומר כל החכמות בעיני האויל הם ראמות. וידוע כי מי ששונא לחברו או שהוא שונא דבר מן הדברים, יבוז האיש ההוא או אותו הדבר בעיניו ולא ידבר עמו, וכן לא ידבר על הדבר השנוא לו. וכדרך (שמואל ב יג, כב) "ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון". ולכן האויל בעבור שהוא בוזה חכמה ומואס בחכמים, הוא מואס לדַבֶּר בעניני החכמה או בחברת החכמים. ועל זה אמר (משלי כד, ז) "בשער לא יפתח פיהו". כלומר כשישב בשער מקום מושב חכמים הדורשים בעניני חכמה, בשנאתו אותם ואת דבריהם לא יפתח פיהו. אין צריך לומר שלא ידרוש גם הוא בחכמה, כי אויל הוא ולא חכם; אלא אפילו לפתוח פיו ולהתוכח עם החכמים כדי לעמוד על האמת, או לשמוע מה יענו על תוכחתו, גם זה לא יעשה. כי שונא הוא להם, ולכן אוטם שפתיו ומחריש מדבר. ומלת בשער כמו (משלי א, כא) "בפתחי שערים אמריה תאמר" ובארנוהו למעלה בחלון שלישי. כך נראה בעיני. וראב"ע ז"ל אמר "ראמות. שלא יוכל להגיע אליה". ע"כ. וכן אמר רלב"ג ז"ל "החכמות ראמות לאויל לא ישער בעצמו שיוכל להשיגם" ע"כ. ואיך יתכן זה? והכתוב מעיד שאינה יקרה ונשגבת בעיניו, שכן כתוב "חכמה ומוסר אוילים בָּזוּ". גם סוף המקרא לא יתפרש לדבריהם. והאמת כמו שפרשנו. ואין כן הכסיל שאינו שונא החכמה והחכמים. אבל הולך בדרכי לבו. ולפעמים ילמד חכמה. וכדרך (שם יז, טז) "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין", כמבואר בחלון י"א. ולכן בשער חכמים יפתח פיהו. והבן:

ב׳(משלי כד, יד) "כן דְעֵה חָכְמָה לנפשך אם מצאת ויש אחרית ותקותך לא תכרת". פירוש "חכמה", ציורי החכמה בלב, וכדברי הכלל הכ"ז. וכך הפירוש. בפסוק שלפניו אמר (כד, יג) "אֱכוֹל בני דבש כי טוב, ונופת מתוק אל חכך". וסמך לו "כן דעה חכמה" וגו' והמליצה צחה מאד. תבינהו מדברנו בספר "מעין גנים". איך חמש כחות פנימיות נמשָׁלים לחמשת החושים הנטועים בגוף האדם.¹יין לבנון, פ"ב משנה ט,וסוף פרק חמישי ד"ה עז פנים (מהד' תשס"ג עמ' 150, 494) והדברים ארוכים. וארמוז פה בקצרה. הנה החכמה נמשלה בכתבי הקדש לחוש הטעם. וכמו שהחוש הזה נבדל משאר החושים בענינים רבים. כמו כן נבדל כח החכמה והחכמה משאר הכחות הנטועות בנפש כמו השכל והבינה והדעת. ורק על הבדל אחד אעיר במקום הזה. והוא שבני אדם נבדלין בפעולת חוש הטעם זה מזה. תמצא מי שיערב לחכו מאכל זה. ואחר יערב לו מאכל אחר. יש רוצה בממולח הרבה. ויש בממותק הרבה. וכן בכל דבר. והדבר המוטעם לחיך נופל עליו מלת "טעם". אבל מאכל שאינו מוטעם לא יפול עליו בלשון עברי מלת "טעם". עד שלא יוכל לומר אכלתי זה וטעמו רע. כי אם הוא רע לא יתואר בלשון "טעם". ואיך יאמר "טעמתיו ולא נהניתי ממנו".? כי אם לא נהנה ממנו לא טְעָמוֹ. ועל דרך זה אמר (איוב ו, ו) "אם יש טעם בריר חלמות?" כלומר ריר חלמות אין החיך נהנה ממנו ולכן אין טעם בו. אעפ"י שיש בו טעם רע לא יקרא "טעם" בהיותו רע. ודומה לזה מנהגי החכמה שיש בכל ענין מהן דבר והפוכו. כמו ענוה וגאוה. נדיבות וכילות. וכדברי הכלל השני. ויש בוחר במנהג זה. והשני במנהג שכנגדו. וכל אחד יקיים מנהגו ויאמר שהוא טוב ללכת בו. ואולם אין ביד האדם לחוקק חֻקֵי חכמה ולגזור מדעתו על דרך מן הדרכים שהוא חכמה, וכדברי הכלל הט', זולתי השם ב"ה הוא המחוקק חֻקֵי החכמה, וכדברי הכלל הי'. ובעבור כי חקיו ומשפטיו לבד הן הן החכמה, על כן נמשלו בכתבי הקדש ל"מטעמים", לפי שהן טובי טעם. וכל ההפוך מהן לא יפול עליו לשון "טעם".

ג׳מה שאין כן השכל והבינה והדעת שאין בהם שני דרכים במציאות, וכמבואר בבית הראשון, וכל בני אדם שוין בהן. לכן נמשלו לחוש הראות והשמע והמשוש, שכל בני אדם שוין בהן. מה שזה רואה, יראה השני בהיותו פקח, זולתי העִוֵּר. ואנו מדברים על בעלי הראות שהן רואין על דרך אחת. וכן בעלי השמע שומעין על דרך אחת. כדוגמת כחות השכל והבינה, שכל בני אדם משכילים ומבינים על דרך אחת כשהן משכילים ומבינים. שאם לא יְכַוְנוּ לדרך אחד הנה האחד מהן לא הבין ולא השכיל. וכמו שתבין מדברינו שם (חדר שני חלון ד'). ואעפ"י שזה חפץ לשמוע קול משחקים וזה קול בוכים. זהו חפץ לראות שדה נאה וזה בית נאה, הנה זה מנְטִיָה צפונה שבנפש. אבל פעולת החוש שוה בשתיהן. כי החפץ בקול משחקים כשישמע קול בוכים, יתואר בלשון "שמיעה" כמו שיתאור בלשון שמיעה שמיעת החפץ בקול בוכים. וכן בכל דבר. והדרוש אמת וצח מאד. אבל לא אוכל להאריך יותר במקום הזה. והנה תבין שאעפ"י שבני אדם נבדלין בחוש הטעם, זה טועם מאכל זה, ואחר טעם מאכל זה; יש קצת מן המאכלים שהן מטעמים לחיך כל בני אדם כמו הדבש והנופת. וכדרך (תהלים יט, יא) "ומתוקים מדבש ונופת צופים". ואם ימצאו מבני אדם שאינן טועמים גם אלו, הנה בטלה דעתן אצל כל בני אדם. וכבר אמרנו שחֻקֵי החכמה הן לבד מתוארים בתאר "טעם", וכל ההפוך מהן לא יתואר כן. וצריך האדם להרגיל עצמו בדרכי החכמה ללכת בהן עד שימתקו וינעמו לנפשו. ואעפ"י שיצר הלב קשה ובתחלת לכתו בהן לא יערבו לנפשו, כי לבו מצייר הדרכים הרעים האהובים לו בטבעו, ודרכי החכמה סותרים טבע הנפש, וכדברי הכלל הכ'. הנה כשיתאמץ ויתגבר על יצרו יהיה באחריתו חכם לב, כי תבא החכמה בלבו ותהיה כמו טבע שני וימתקו וינעמו לו דרכיה; וימצא בהן טוב טעם מאד עד שימשלו לנופת צופים. וכדרך שהמשילם דוד המלך ע"ה באמרו (תהלים יט, יא) "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים".

ד׳וכבר בארנו בכלל הכ"ח שמלת "דעת" נופל על המחשבות הקבועות בלב שלא ישתנו. ולכן יונח על לב חכם-לב שנעשה בו החכמה לטבע שני והיא בו כדעת קבועה. וכמו שבארנו למעלה (חדר ב' חלון ו') בפסוק (שמואל ב יד, כ) "ואדוני חכם כחכמת מלאך אלהים". על צירי המדעות הללו סובבים דברי הכתובים שאנו מבארים עתה. אמר תחלה "אֱכוֹל בני דבש כי טוב ונופת מתוק אל חכך". כלומר אתה בני, ההולך בדרך החכמה! הנה ידעת שאעפ"י שבשאר המאכלים בני אדם נבדלין בטעמיהן. זה יאמר במאכל זה יש טעם. וחברו יאמר במאכל זה טעם. הנה הדבש והנופת כטעמים לחיך כל בני אדם כי מתוקים וטובים [הם]. כן תעשה בעניני החכמה שנמשָׁלים אל המטעמים בעבור שהן טובים ומתוקים. כל כך תרגיל ללכת בהן עד שתהיינה בך כדעת קבועה. ותטעם נפשך בהן טוב טעם בלי שנוי, כמו שחכך טועם תמיד הנופת. ועל זה אמר כן "דְעֵה חכמה לנפשך". והוסיף "אם מצאת". כלומר אם זכית למצוא החכמה. כדרך (משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה" ובארנוהו למעלה. וכן (דברים ד, כט) "ובקשתם משם את יי' אלהיך ומצאת", ובארנוהו גם כן. וכן אמר פה "אם מצאת" כי לולי כן אי אפשר שינעמו דרכי החכמה לנפש, זולתי ע"י עזר אלוהי ממרומים. ומי שזוכה למתנה הזאת יש לו אחרית טובה ואעפ"י שבראשיתו היה קשה עליו מאד בעבור מדוי היצר. הנה יש אחרית כי ישמח בשני העולמים. בעולם הזה ילך בטח וישמח לבו כל עת, וכמו שאמר קהלת (ב, כו) "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה". ובעולם הבא ארך ימים ינחל, וכבוד ה' יאספהו. ועל זה אמר "ותקותך לא תכרת". ומלת "תקוה" על שכר עבודת האדם. כדרך (איוב ז, ב) "וכשכיר יקוה פעלוֹ". וכן שכר הצדיק ההולך בחכמה לא יפסוק לעולם, כי ינחל חיי עד. לא כמו שנאמר על הפושעים (משלי יא, ז) "במות אדם רשע תאבד תקוה". כי כל שכר פעולותיו בעולם הזה לקבץ הון ולהתענג וכיוצא, ואלה יכרתו במותו. ותקות החכם תעמוד לעד. והנה למדנו מזה שראוי לאדם להתאמץ על יצרו למען יחכם באחריתו, ותטעם לו החכמה כמו נפת צופים. ותהיה תקותו קיימת לעד: