גן נעול, בית שלישי י׳:י״דGan Naul, House III 10:14
א׳"ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלשתים" (שמואל א יח, כה). פירוש. [אמר] שאול במחשבתו להפיל דוד ביד פלשתים ולא עשה כן בעצה ובהשכל, אלא במחשבת יצר שנאתו וקנאתו את דוד. ואם תאמר שעשה שאול כן בעצה, כי יָרֵא-אלהים להמיתו בידו ונועץ לשלחו למלחמה וירד ונספה, ולא יהיה עליו אשמה, דע כי טועה אתה. כי אם היה דוד מת ביד פלשתים חלילה, היה החטא על ראש שאול כמו שאפרש. ולפי שמבלי "עצה" עשה כן אמר הכתוב "ושאול חשב" להורות כי בתוקף המחשבה הסכים ולא בעצת השכל. כי ידע שאול כי לא נכון לעשות כן כפי התורה. ולמעלה מזה סִפֵּר הכתוב שבקש שאול להתחתן אל דוד "ואמר שאול אל דוד, הנה בתי הגדולה מרב אותה אתן לך לאשה. אך הֱיֵה לי לְבֶן-חיל והלחם מלחמות יי'. ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים" (שמואל א יח, יז). וזה כדמות עצה. וכן אמת כי תחלה חפץ לשלוח ידו בו, והטיל עליו החנית פעמיים, ועתה ירא והתחרט מזה. ונועץ להתחתן אליו ולשומו שר צבא ובמלחמה ירד ונספה ולא תהיה עליו אשמה, "כי כזה וכזה תאכל החרב" (ע"פ שמואל ב יא, כה). ובעבור כן לא אמר "ושאל חשב אל תהי ידי בו", אלא "ושאול אמר" להורות כי בהשכל אמר כן. ומכל מקום לא אמר שאול נועץ, כי באמת לא הסכים שאול בהחלט ש"אַל תהי ידו בו", כי ראינו שאחר כן בקש פעמים רבות להרגו בידים כמו בענין זה "ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלשתים" (שמואל א יח, כה). וזה איננו כמו המאמר הראשון "ושאול אמר אל תהי ידי בו, ותהי בו יד פלשתים" (יח, יז). כי הראשון מדבר במלחמת מצוה כמו שאמר "אך הֱיֵה לי לְבֶן-חיל וְהִלָחֶם מלחמת יי'" (שמואל א יח, יז). והוא אם יבואו פלשתים לפשוט בערי ישראל וזאת היא מלחמת ה' ומצוה גדולה להציל עם ה' וארצו מיד הערלים, ואין רע אם ימות במלחמה כזאת, כדרכי הצבאות. אבל הכתוב הזה מדבר במלחמת חנם, כי להביא לו מאה ערלות פלשתים, והיה צריך עוד ללכת לארצם כדי להביא. ואם עשה זאת היה נחשב לשאול כאילו הֲרָגוֹ בידו, ושאול לא חשש לזה, כי במחשבת יצר שנאתו הסכים לעשת כן, לא בעצת השכל. ולכן אמר הכתוב "ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלשתים", ומלת להפיל הוא פעל הנוסף1הפעיל וענינו שהוא יפילהו על ידי אחרים בידי פלשתים. והנה הוא עשה בזדון, כי כבר חזר ממאמרו הראשון והתחיל לחשוב מחשבת רעה, ולכן בכתוב הראשון נאמר "וּתְּהִי בו יד פלשתים", שענינו המקרה, כדרך "או במלחמה ירד ונספה" (שמואל א כו, י), והבן.
1
ב׳"מחשבות חרוץ אך לְמוֹתָר, וכל אץ אך למחסור" (משלי כא, ה). פירוש מלת "חרוץ" שם תואר ומונח על מי שציוריו הפנימיים חרוצים ומונהגים כפי קצב החכמה. ובהיות הציור מתוקן, תהיה המחשבה הצומחת ממנה טובה, ובעשותו מעשה כפי מחשבתו יצליח בה. ועל כן אמר "מחשבות חרוץ אך למוֹתָר", כלומר מה שמסכים ועושה יש לו בו יתרון, ואעפ"י שנראה שהן למחסור. על דרך משל, החכמה להגביל כח התאוה ושלא ייגע האדם ולאסוף ולכנוס, כדרך "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל" (משלי כג, ד). וחושב הכסיל כי ענין זה למחסור, ואין הדבר כן. כי החושב מחשבות חרוצות בחכמה, השגחת השם דבקה בו ויש לו יתרון. והפוך מזה איש אץ ונבהל להשתדל ולהתיגע ברוב תאותו הפורצת גבולי החכמה, להמשיך ולאסוף ולכנוס לא ירויח בהשתדלותו אך כל מחשבותיו למחסור לו. וכבר בארנו בבית הראשון (חדר א, חלונות א-ב) ענינים אלו בדברנו על תאר "חכם" ושם "חכמה" הכתובים בספר קהלת, ואין טוב לכפול הדברים. ויאמר רש"י ז"ל "מחשבות חרוץ. אדם ישר המתהלך באמת ובמשפט חרוץ. אך למוֹתָר. להצלחה ולרוח באות" ע"כ. ודברי טעם הם. והנה תֵּאֵר הסכמות החרוץ בתאר "מחשבה", בעבור שמדבר על מנהגים ידועים לבעל החכמה שאינו צריך לעצת השכל להסכים על דרך מִבֵּין דרכים רבים, וכדרך שבארנו. והן מחשבות ציורי החכמה, וכדרך "מחשבות צדיקים משפט" (משלי יב, ה) ובארנוהו למעלה. והוא הדין כשמסכים בעצה בענינים העמוקים ג"כ, הם לו ליתרון. וכדרך "וַיִוָעֵץ אל העם ויעמֵד משוררים" (דהי"ב כב, א) ובארנוהו במקומו. ורלב"ג ז"ל אמר "מחשבות החרוץ והזריז אשר כולם מוגבלות ונגזרות מתחלת הענין, כשיתחיל בפעולה הם כולם ליתרון ולתוספות טוב, כי יתנהג בעניניו לפי מה שראוי, ולזה יגיעו התכליות אשר הוא פונה אליהם. וכל מי שהוא ממהר לעשות פעולותיו בזולת חקירה והתישבות אם ראוי הוא שיעשה אם לא, ואיך ראוי שיעשם, הנה לא יגיע לו מהם כי אם חסרון, לא יתרון ותוספות טוב" ע"כ. דבריו אמת אבל אינן מטעם הכתוב. ותוכל להבין מזה אם תגיע בעז"ה בספר "מעין גנים", ויצא לך שהרב דבר על הערמה והתשוטטות המחשבה על המעשה טרם יעשה. ואם היה הכתוב מכוון לזה היה לו לומר "מחשבת ערום אך למוֹתָר", והבן.
2