גבורות השם י״דGevurot Hashem 14

א׳"ויקם מלך חדש וגו'" (שמות א, ח). בפרק קמא דסוטה (יא.), "ויקם מלך חדש", רב ושמואל; חד אמר, חדש ממש. וחד אמר, שנתחדשו גזירותיו. מאן דאמר חדש ממש, דכתיב "חדש". ומאן דאמר שנתחדשו גזירותיו, דלא כתיב "וימת וימלוך". ומאי "אשר לא ידע את יוסף" (שמות א, ח). דהוי דמי כמאן דלא ידע ליה. ונראה למאן דאמר 'חדש ממש', הא דכתיב "חדש", ולא כתיב "ויקם מלך על מצרים". כדי שלא תאמר שהיה זה המלך בנו או בן בנו של* הראשון, ולא הוי זה* חדש ממש. לכך כתב "חדש", כלומר לא בנו ולא בן בנו, רק מלך חדש ממש. ולמאן דאמר שנתחדשו גזירותיו, נראה לומר שלא היה המלך שהיה בימי יוסף, כי אין נראה שיהיה הרשע מאריך ימים כל כך, אלא שהיה בנו או בן בנו, וכל זה מלכות אחת נקרא. ומפני שנתחדשו גזירותיו כתב "חדש", מפני חדוש הגזירה. ולמאן דאמר 'חדש ממש', הקים השם יתברך* מלך חדש ממש לקיים הגזירה, כי על ידי מלך הראשון כיון שידע את יוסף, לא היה בא שיעבוד ממנו. ומאן דאמר שנתחדשו גזירותיו, סובר כי אף שהיה מלכות הראשון, מפני הגזירה שראויה להתחדש בזה הזמן, נתחדשו הגזירות, אף כי היה מלכות הראשון.

ב׳"ויאמר אל עמו" (שמות א, ט). תנא (סוטה יא.), הוא התחיל בעצה, לכך הוא לקה תחלה, [כדכתיב] "ובכה ובעמך יעלו הצפרדעים" (שמות ז, כט). בארו בזה כי היה המלך דוקא התחלת הגזירה, שהרי לא נתן אותם השם יתברך לעבדים רק לפרעה, ולא עבדים לעבדים. ולפיכך התחיל פרעה, ואחר כך עבדיו.

ג׳"הבה נתחכמה לו" (שמות א, י), 'נתחכמה להם' מבעיא ליה (סוטה יא.), אמר רבי יוסי בר חנינא, באו ונתחכמה למושיען של ישראל, [במה נדונם]; נדונם באש, (ישעיה סו, טז) "הנה באש ה' נשפט". בחרב, (שם) "ובחרבו את כל בשר". [אלא בואו ו]נדונם במים, שכבר נשבע [הקב"ה] שלא יביא מבול לעולם, דכתיב (ישעיה נד, ט) "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח". והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא, אבל על אומה אחת מביא. [אי נמי], הוא אינו מביא*, אבל הם באים ונופלים לתוך המים, שנאמר (שמות יד, כז) "ומצרים נסים לקראתו". והיינו דאמר רבי אלעזר*, מאי דכתיב (שמות יח, יא) "כי בדבר אשר זדו", בקדירה שבשלו, בה נתבשלו, עד כאן.

ד׳דקדקו רבותינו זכרונם לברכה בכתוב הזה. ואף על גב שנכתב כל הפסוק בלשון יחיד (שמות א, ט) "הנה עם בני ישראל עצום ורב", ולא נאמר "עצומים". שבודאי דרך הכתוב להזכיר בלשון יחיד העם, אבל מלת "לו", שבכל מקום נדרש למעוט "לו ולא לאחר", אין דרך הכתוב למכתב על רבים. וחלוק גדול בין "עצום" ובין מלת "לו", שהרי לא נמצא בשום מקום שידרשו לשון יחיד למעוטי, ואפשר לבא לשון יחיד על רבים. אבל לשון המשמע מיעוט, כמו מלת "לו", וכן מלת "עליו", שדרשו ז"ל בכל מקום למעוט, לא יתכן לומר על עם אשר הם רבים. לכן דרשו ז"ל שזאת המלה באה לומר נתחכמה למושיען של ישראל.

ה׳ואין דעת רבותינו זכרונם לברכה כי פירוש "לו" למושיען, רק הם מפרשים "לו" לעם כמשמעו, רק דרצה לומר* לעם שהם מיוחדים ונעשים כאיש אחד, וזה במה שהוא יתברך אלקיהם, ובזה הם נבדלים מכל האומות, ונעשים עם אחד. ואל אחדות שלהם שמאחד אותם, נתחכם, וזהו "למושיען".

ו׳והחכמה הזאת, כי הוא יתברך המהווה את כל הנמצאים, ומאתו הכל, נותן הצורה והחומר. וכאשר יצאו היצורים מן הראוי, אשר יש להם לנהוג על הסדר אשר סדר אותם הקב"ה, הנה הוא* מעביר את הצורה אשר ברא הקב"ה. וידוע לכל משכיל כי הצורה דבר מקוים, ובמים אין קיום באשר הם נגרים ארצה. ומפני מיעוט צורתם לא נאמר במים בריאה ויצירה בפרשת בראשית, וזה ראיה על מיעוט היצירה בהם. וכן החושך לא נאמר בו בריאה ויצירה.

ז׳ובבראשית רבה בפרשת "יקוו המים", אמר רבי לוי, [אמר הקב"ה], יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהן. משל למלך שבנה פלטין, והושיב בהן דיורין אלמים. מה עשו, היו משכימים ושואלים בשלום המלך* ברמיזה ובאצבע. אמר המלך, אילו היו פקחים, על אחת כמה וכמה, הושיב המלך בהן דיורין פקחים. עמדו והחזיקו בפלטין, אמרו שלנו היא, אין פלטין זה של מלך. אמר המלך, תחזור הפלטין לכמות שהיתה. כך מתחלתו של עולם היה שבחו של הקב"ה עולה מן המים, דכתיב (תהלים צג, ד) "מקולות מים רבים אדירים משברי ים", ומה היו אומרים (שם) "אדיר במרום ה'". אמר הקב"ה, מה אלו שאין להם חכמה לא אמירה ולא דבור, כך היו מקלסין אותי, לכשנברא אדם על אחת כמה וכמה. עמד דור המבול ומרד, דור אנוש ומרד, דור הפלגה ומרד בו. אמר הקב"ה, יפנו אלו ויעמדו ויבאו אלו, דכתיב (בראשית ז, יב) "ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה", עד כאן.

ח׳ביארו בזה מה שאמרנו למעלה, כי מתחלת בריאתו של עולם, קודם שיצר וברא עיקר הצורה, שהוא האדם, היו המים, אשר הם פשוטים ואין בהם צורה, והם היו מציאות העולם. ואין ספק כי בהם יש גם כן מה שהם מורים על אמתת מציאותו יתברך, אף לפי מיעוט צורתן, מכל מקום יש בהם מציאות מה, ואותו מציאות יש בו שבח לממציא. ואמר הקב"ה לברוא את האדם, ויש לו מעלת הצורה, והוא יהיה מציאות יותר מורה על שבח הבורא האמיתי, ויהיה לו יתברך הקלוס השלם מן האדם, אשר יש לו צורה. וכאשר ברא האדם מחמת רוב הצורה שלו, היה נוטה לצד אחר לגמרי, לומר כי אין העולם של מלך. וזהו מחמת הצורה השלימה היה רוצה שהוא יהיה* עיקר המציאות בעולם. אבל כאשר יש בעולם חלש המציאות, הנה אין ספק שיש כאן מציאות אמיתי, הוא יתברך. אבל האדם, לפי מעלת צורתו, היה רוצה שהוא יהיה עיקר המציאות. ולפיכך היה השם יתברך אומר יפנו אלו ויחזרו המים. כלומר כי דבר זה בא לאדם מחמת הצורה, יחזרו אלו שאין להם צורה שלימה, כי לא חפץ הקב"ה בצורה זאת.

ט׳ולפיכך תמיד היה הקב"ה מאבד רשעים, כמו דור אנוש, ודור המבול, וסיסרא, ופרעה, במים. לפי שהמים הם העברת צורת המציאות, וכאשר יש חטא בעולם, הקב"ה מעביר את הצורה, ומעביר אותו במה שהוא העברה אל הבריאה, כמו המים.

י׳ומפני כי העברת מציאות הצורה על ידי מים, לכן כאשר הקים הקב"ה ברית עם נח, לא הקים רק שלא להעביר המבול. ומה מועיל שלא להעביר המבול, ויכול להעביר אש וגפרית. אלא שכל ענין העברת העולם העברת הצורה על ידי המים, כאשר נתבאר למעלה. ועוד יתבאר בעזרת הצור בפרקים הבאים ענין זה.

י״אולפיכך הסכימו המצריים* שלא יהיו נדונים ישראל רק במים, כי כל מדות הקב"ה מדה כנגד מדה, וכבר עשה קיום לעולם עם נח שיהיה העולם קיים, ולא יהיה לו העברה על ידי המים, שהם מעבירים הכל. אבל לא היה קיום הזה רק על הכללות, שלא יבואו המים ויעבור כלל העולם, שהוא צורת כלל המציאות, אבל דבר פרטי, אין זה כלל. ועוד, השבועה היה שלא יהיה מביא לעולם המים דרך העברה, כאשר הוא מביא המים ומגביר את המים על צורת הנמצאים, וזהו העברה. אבל כאשר זורק הנמצא אל המים, אין זה תגבורת המים שהוא מעביר צורת הנמצא, אך הוא על ידי מעשה שמשליכו במים, והוא כמו שאר פורעניות.

י״ב"ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א, י), 'ועלינו' מבעיא ליה. אמר רבי אבא בר כהנא, כאדם שתולה קללתו באחרים (סוטה יא.). פירוש, לא היה לומר שיעלו המה מן הארץ, כי אם יעלו מן הארץ על ידי רבוים בעל כרחם של מצרים, גם כן יגרשו את מצרים מן הארץ, ולמה אמרו "ועלה מן הארץ". אלא שהיו תולים קללתן באחרים.

י״ג"וישימו עליו שרי מסים" (שמות א, יא), גם כאן דקדקו (סוטה יא.) במלת "עליו", שאין לפרש אותו על העם. מפני כי בכל מקום שכתב מלת "עליו" הוא בא למעט, ואינו כמו שאר לשון יחיד, כמו שאמרנו למעלה. לכן לא יתכן לפרש (-אותם-) [אותו] על כלל העם, שצריך לפרש "עליו" ולא על אחר, שאין כאן מיעוט. ולכך דרשו על פרעה, שתלו מלבן בצוארו של פרעה, וכל אחד שאמר אסטניס אני, אמרו* לו כלום אתה אסטניס יותר מפרעה, עד כאן.

י״דוגם זה נראה שאין רצונו* לומר כי "וישימו עליו" פירושו על פרעה, דלא נזכר פרעה בכתוב. וכבר אמרנו למעלה כי המלך המולך עושה העם כאיש אחד, כי כולם תלוים במלך. ופירוש "וישימו עליו" שעל כל העם כאחד שמו עליהם שרי מסים, כי גם המלך המאחד העם היה מסייע בבנין, ומפני זה היו כולם משועבדים כאחד.

ט״וורמז לך הכתוב בענין זה דבר נפלא מאוד. כי כל דבר שעשו מצרים לישראל היה בענין כללי*, שהיו משעבדים את ישראל בכלל בפעם אחד. וזה אין ספק שהוא יותר ממה שהיה השיעבוד שהיו משעבדים את כל אחד ואחד בפני עצמו. כי מפני שהיה השיעבוד כללי, מורה זה על שהיה נגזר עליהם מצד כללותיהם בגזירה אלקית. לכך בא הגזירה על כללותיהם כאחד, שהדברים המקרים פרטים הם, וענין זה לא היה מקרי, רק גזירה אלקית.