גבורות השם י״זGevurot Hashem 17
א׳"ותרא אותו כי טוב" (שמות ב, ב). תניא (סוטה יב.), רבי מאיר אומר, טוב שמו. רבי יודא אומר, טוביה שמו. רבי נחמיה אומר, הגון היה לנביאות*. אחרים אומרים, נולד היה כשהוא מהול. וחכמים אומרים, בשעה שנולד [משה] נתמלא כל הבית אורה, כתיב הכא "ותרא אותו כי טוב", וכתיב התם (בראשית א, ג) "וירא אלקים את האור כי טוב".
1
ב׳פירוש, לדעת רבי מאיר "טוב" שמו, בא לומר כי משה בעת תולדתו היה טוב, וזה נאמר על שהיה מציאות טוב גמור, ולא כמו שאר נבראים שאין מעלתם הטוב הגמור. ולדעת רבי יודא*, "טוביה" שמו. פירוש, שהיה דבק במשה טוב שהוא ענין אלקי, לכך נקרא "טוביה". פירוש, שהיה מתחבר שם י"ה בטוב של משה, עד שנקרא בשם "טוביה", ודבר זה מה שהיה משותף בשמו שם י"ה, שהטוב שלו ענין אלקי. וזה ההפרש שיש בין "טוב" ובין "טוביה", כי "טוב" רצה לומר שעצם שלו טוב, ואילו "טוביה" מעלה יתירה, שהטוב ענין אלקי דבק בו עד* שנשתתף בו שם י"ה, והבן דברים אלו מאוד.
2
ג׳ורבי נחמיה סובר כי הגון הוא לנבואה, [וזו] מעלה יותר גדולה מן הראשונה. וזה כאשר הגון הוא לנבואה השכינה עצמו עליו, וזה הוא יותר מן מעלה הראשונה מה שיש בו מענין אלקי שהיה דבק במשה. לכך הוסיף רבי נחמיה 'הגון היה לנבואה', כי מוכן היה בעת תולדתו להתחבר עם השכינה.
3
ד׳ואחרים אומרים שנולד מהול. וזה תוספת מעלה, וזה כי מה שהיה השכינה מדברת עמו שהיה הגון לנבואה, אף התחתונים מוכנים לזה מצד עצמם. אבל מדריגה זאת מה שהיה נולד מהול, הוא מעלה שאינה לתחתונים. כי כל התחתונים, אף שהם שלמים, יש להם צירוף אל הרע, ואינם נבדלים ממנו לגמרי. אבל העליונים הם שלמים, מסולקים מן הרע, כאשר ידוע למי שיודע דברים אלו. ולכך אמר שנולד מהול, כי הנולד מהול הוא מסולק ונבדל מן הרע, הוא הערלה, שהיא רעה. ולכך נאמר בסלוק הערלה (בראשית יז, א) "והיה תמים", רוצה לומר שלם. וזה מדריגת העליונים, שהם שלימים, כי השמים לא יקבלו תוספת, וזהו שלימותם. והנולד מהול נברא בלא תוספת ערלה, שהיא תוספת רע, וזהו צירוף אל הרע.
4
ה׳ולמאן דאמר שנתמלא הבית אורה (סוטה יב.), היא עוד יותר מעלה, כי המעלה הזאת שהוא השלימות, מדריגה זאת היא אף לשמים* שאינם נבדלים, ומדריגת משה שהיה נבדל לגמרי מן הגשמית, עד שהיה לו מעלה נבדלת לגמרי, שהרי כשנולד נתמלא הבית אורה, והאור מורה על דבר נבדל מן הגשם, וזה ידוע, כי אין באור דבר גשמי מורגש. לפיכך נקרא השם יתברך בשם "אור", כדכתיב (תהלים כז, א) "ה' אורי וישעי", ולפיכך נתמלא כל הבית אורה.
5
ו׳ואני אוסיף עוד ביאור ברמז, והבן את הדברים. כי אלו ה' דברים הם כל אחד זה למעלה מזה; כי בשם "טוב" לא נתחבר השם י"ה, ו"טוביה" נתחבר בטוב השם י"ה. אבל "הגון לנבואה" שהיתה השכינה עמו מדברת. וחילוק זה, כי שם י"ה שיש בו ענין אלקי, וזה שהיתה השכינה עמו היא יותר במעלה, שהשכינה עמו. ונולד מהול יותר במעלה, כי המהול הוא לחלק אל חי אלקינו. וחכמים אומרים, שנתמלא הבית אורה, שהיה דבק בשם המיוחד יותר מכל הנביאים*, כדכתיב (שמות ו, ג) "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם". ואילו משה רבינו עליו השלום היה מתנבא בשם המיוחד, הוא אספקלריא המאירה (יבמות מט:), ולכך נתמלא הבית אורה. והבן זה היטב מאוד, ותמצא דברי חכמים.
6
ז׳"ותצפנהו שלשה ירחים" (שמות ב, ב), ובגמרא (סוטה יב.) "ותצפנהו שלשה ירחים", דלא מנו לה [מצריים] אלא משעה דאהדרה, והות מעברה ביה* תלתא ירחא מעיקרא. "ולא יכלה עוד הצפינו" (שמות ב, ג), ואמאי, תצפינו ותיזל. אלא כל היכא דשמעי מצראי דמתילד ינוקא, ממטו ינוקא להתם כי היכי דלשמע לקלייהו, וגעי בהדייהו, דכתיב (שיה"ש ב, טו) "אחזו לנו שועלים קטנים מחבלים כרמים", עד כאן. ואל יהא דבר זה קל בעיניך, כי דבר שהוא נסתר ונכנס בגדר הסוד, אין סופו להיות נגלה. אבל דבר שאין בו סתר, כגון זה שאפשר להיות נודע מצפוניהם על ידי קטנים של מצריים, לא היה הדבר נכנס בגדר הסוד, והיה נגלה לגמרי מעצמו, אף שלא על ידי קטנים. ומכל מקום הקטנים הם גורמים.
7
ח׳"ולא יכלה עוד הצְּפינו" (שמות ב, ג). הצד"י* דגושה שלא כמשפט הדקדוק, לומר אף שהיתה דוחקת הרבה מאוד, והיתה טורחת בהטמנה, שהיא קשה וכבידה, אפילו הכי לא היתה יכולה להצפין. וזה דגשת וכבידת מלת "הצְּפינו".
8
ט׳"ותקח לו תבת גומא" (שמות ב, ג). מאי שנא "תבת גומא" (סוטה יב.). אמר רבי אלעזר, מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם כו'.
9
י׳"ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו" (שמות ב, ד). במגילה בפרק ראשון (יד.) ובסוטה (יב:) גם כן זה המאמר; "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן" (שמות טו, כ), מלמד שהיתה מתנבאת כשהיא אחות אהרן, אמרה, עתידה אמה שתלד בן שהוא מושיע את ישראל. בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה, עמד אביה ונשקה על ראשה. אמר, בתי נתקיימה נבואתך. כשהושלך ליאור, עמד אביה וטפח על ראשה, אמר לה, היכן נבואתך. והיינו דכתיב "ותתצב אחותו לדעה וגו'", לידע* מה יהיה בסוף נבואתה, עד כאן.
10
י״אונראה שמפני זה כתיב "וַתֵּתַצַּב", שלפי דקדוק* הלשון היה לכתוב 'וַתִתְיַצֵּב', אלא המלה זאת מורכבת מבנין נפעל ומבנין התפעל, וצי"רי התי"ו להורות על נו"ן נפעל, כמו "תֵּעָשֶׂה" (שמות לה, ב). ומפני שהנבואה גרם לה להיות עומדת שם לדעת מה יהיה בסוף נבואתה, לכך כתב לשון נפעל, שלשון נפעל מורה על קבלת הסבה, שהיתה מוכרחת לזה בשביל הנבואה. וכן כל נפעל מקבל הפעולה. ולשון התפעל כמשמעו הוא.
11
י״בובמדרש רבות (שמו"ר א, כב), "ותתצב אחותו מרחוק", רבנן אמרי, כל הפסוק הזה על שם רוח הקודש; "ותתצב", על שם (ש"א ג, י) "ויבא ה' ויתיצב". "אחותו", כמו דאת אמרת (משלי ז, ד) "אמור לחכמה אחותי את". "מרחוק", על שם (ירמיה לא, ב) "מרחוק ה' נראה לי". "לדעה", על שם (ש"א ב, ג) "כי אל דעות ה'", עד כאן.
12
י״גפירוש זה, כאשר הושלך ליאור, היה סבה אלקית שהיה שומר אותו שלא יהיה ניזוק, ולכך כתיב "ותתצב". ולשון זה בא על דבר שהוא חוזק העמידה והקיום, והסבה האלקית הוא חוזק הקיום והעמידה, לכך כתיב לשון זה, ולא כתיב 'ותעמוד'. וכתב "אחותו" מפני התורה, שהיא היתה הסבה המקיימת אותו, לפי* שראוי להיות ניתן התורה על ידו, ולזה הדבר מוכן היה משה רבינו עליו השלום, וזאת הסבה מקיימו. "מרחוק", כי הסבה האלקית מרחוק הוא, והסבה החמרית קרובה אל האדם. "לדעה", על שם כי הוא יתברך "אל דעות". פירוש, כי הוא יתברך היה רוצה לדעת מה יעשה לו, כדי שיהיה נשמר מן ההיזק, והוא כמו (שמות ב, כה) "וידע אלקים".
13
י״ד"ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור" (שמות ב, ה). אמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן יוחאי, מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה (סוטה יב:). פירוש, דהוי ליה למכתב "ותלך לרחוץ ביאור", מה[ו] "על היאור", אלא פירוש ותלך לרחוץ מגלולי בית אביה, ו"על היאור" כמשמעו, כמו "הנני עומד על היאור" (ראה בראשית מא, א), והוא כמו אצל היאור. ועוד, מפני שמגלגלין זכות על ידי זכאי (שבת לב.), ואם לא היתה זכאית, לא בא זכות כזה על ידה. ואי אפשר לומר שהיתה בת פרעה מצלת את משה אם היתה מתנגדת אל משה ואל עמו, כי הדברים המתנגדים הם פועלים דברים מתנגדים, כמו שמתנגדים הדברים שמהם יבאו אותם הדברים, ואיך היתה סבה שתהא בת פרעה מצלת מי שהוא הפך לה. והרבה ריוח והצלה לפני המקום להציל את משה. לכך אמר שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה.
14
ט״ווהוקשה להם עוד, דלמה הוצרך למכתב (שמות ב, ה) "ונערותיה הולכות על יד היאור", דמאי נפקא מיניה בזה. לכך אמרו שהיו הולכות למיתה על שמיחו בה שלא תקח את הילד. כי המיתה תקרא 'הולך', לפי שהולך בדרך כל הארץ מן העולם. ויש רמז כי "הולכות" חסר כתיב "הלכת", בגמטריא "מיתה". ויראה שהענין זה מיתה עליונה, כי נסתלק מהם כחם ומזלם לגמרי, וזהו מיתה עליונה, ושוב לא מיחו. כי יש לדעת, כי כל ענין משה רבינו עליו השלום במה שמיחו בה, הכל בכח עליון שלהם, שהיו נערות אלו מתנגדים למשה רבינו עליו השלום בכח מזלם למעלה. וכיון שהמזל העליון נסתלק, וזהו מיתה עליונה, שוב לא מיחו (-אל-) [על] הצלת משה רבינו עליו השלום, שנסתלק מהם כחם העליון ומזלם, שהיה מסית אותם. והצלת משה רבינו עליו השלום, וכן התנגדותן, הכל בכח עליון. ובפירוש זה יתורץ לך מה שלא כתב בפירוש דבר זה בכתוב, כמו שפירש לך הכתוב הצלת משה רבינו עליו השלום, הוי ליה לפרש שהנערות היו הולכות למיתה, שלא היה זה נס מפורסם.
15
ט״זונראה כי מה שאמר "וכן אתה מוצא בשרביטו של אחשורוש וכו'", לומר כי הדברים המשמשים להתפשטות, כמו היד, וכמו השרביט העשוי להושיט, וכן שני רשעים מתפשטים ברשעתם כאילו הם רוצים לאכול בני אדם, לכך הם מוכנים לקבל התפשטות בלתי טבעי גם כן. וכאשר היתה צריכה היד להתפשטות בשביל הצלת משה, מיד קבלה היד התפשטות, כאשר הוא בעצם היד, וכן כולם, ודבר זה ראוי להבין.
16
י״ז"ותפתח ותראהו את הילד" (שמות ב, ו), 'ותרא את הילד' מבעיא ליה (סוטה יב:). אמר רבי יוסי, מלמד שראתה עמו שכינה. "והנה נער בוכה" (שמות שם), קרי ליה "ילד" וקרי ליה "נער". תנא, [הוא] ילד, וקולו כנער, דברי רבי יודא. אמר לו רבי נחמיה, אם כן עשית למשה רבינו עליו השלום בעל מום. אלא מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה, אמרה שמא לא אזכה לחופתו. "ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה" (שם). מנא ידעה, אמר רבי יוסי בר חנינא*, מלמד שראתה אותו מהול. "זה", [אמר רבי יוחנן], מלמד שנתנבאה שלא מדעת, זה נופל, ואין אחר נופל. והיינו דאמר רבי אלעזר, [מאי דכתיב] (ישעיה ח, יט) "וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות והידעונים המצפצפים והמהגים", צופים ואינם יודעים מה צופים, מהגים ואינם יודעים מה מהגים. ראו שמושיען של ישראל במים נלקה, עמדו וגזרו (שמות א, כב) "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו". כיון דשדו למשה במים, אמרו תו לא חזינן כי האי סימנא, בטלו לגזירתא, והם אינם יודעים שעל מי מריבה נלקה. והיינו דאמר רבי חמא בר חנינא, מאי* דכתיב (במדבר כ, יג) "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל", המה שראו אצטגניני פרעה, וטעו. והיינו דקאמר משה (במדבר יא, כא) "אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", אמר משה בשבילי נצלתם כולכם, עד כאן.
17
י״חואם תאמר, איך אפשר שהאצטגנינים היו רואים מה שלקה משה רבינו עליו השלום על מי מריבה בשביל שאמר (במדבר כ, י) "שמעו נא המורים", שדבר קשה הוא לומר שהאצטגנינים יהיו רואים דבר זה, דלא תליא ענין משה רבינו עליו השלום במזל. ויש לך לדעת ענין זה, מה שהיו רואים האצטגנינים שיהיה נלקה במים, שהיו רואים מה שהוא מתנגד למשה, והיו רואים כי המים הם מתנגדים למשה רבינו עליו השלום, וכמו שיתבאר לקמן איך המים תמיד מתנגדים למשה רבינו עליו השלום, ודבר זה היו רואים האצטגנינים, התנגדות המים בלבד. וכאשר היה משה רבינו עליו השלום צדיק גמור, לא היה בא על ידי אחד מן הנמצאים תקלה לצדיק זה, חוץ מן המים, שהיו מתנגדים למשה בעצמן*, כאשר יתבאר עוד, והתבאר למעלה באריכות, עיין שם. ולפיכך בא תקלה למשה רבינו עליו השלום על המים. ולא ראו ענין המריבה בפירוש, רק שראו את התנגדות המים מתנגדים למשה רבינו עליו השלום.
18
י״טואם תאמר, סוף סוף מה שהיו רואים "היום נולד מושיען של ישראל", אם כן צריך לומר שגאולתן של ישראל היה על פי מערכת השמים, וחס ושלום לומר שתהיה גאולתן של ישראל על פי מערכת השמים. אין זה קושיא כלל, דודאי אם לא היתה הצעקה והתפלה, אף על גב שהיה מערכת השמים מורה גאולה, אפשר שלא יבא לידי גמר מעשה על ידי שום מניעה. דאם לא כן, הרי פרעה היה רוצה לבטל מה שהיה מורה האצטגנינות. אלא בודאי הכל מודים שאינם רואים הענין בבירור, ואין כאן ידיעה בודאי, ואפשר שיתבטל הכל. והיה מועיל התפלה לגמור הדבר, להיות יוצא לפעל המעשה מה שראוי.
19
כ׳ואם תאמר, סוף סוף קשיא, אם לא היה המערכת מורה על הגאולה, וכי יהיו בני אברהם לעולם בגלות מצרים. גם כן אין זה קשיא, כי מה שהיה המערכת מורה "היום נולד המושיע לישראל", זהו* הכנה טובה לגאולה, ובקל יוצאת הגאולה לפעל. ואילו לא היה הכנה הזאת מן מערכת השמים, אף על גב שהיו בודאי נגאלים מפני ברית אבותם, לא היה כל כך ממהר עד שהיה הכרחי לקיים השבועה שנשבע. ובשביל שהיה כאן הכנה לזה, בשביל זה לא נאמר שהיה עיקר הגאולה על ידי מערכת השמים, אבל היתה על ידי השם יתברך בלבד.
20
כ״אולפי זה לא יקשה לך מה שלא היו יכולים האצטגנינים לראות אם המושיע הוא מישראל או מאומות. שכן ענין זה מה שרואים האצטגנינים אינם רואים בשלימות, אבל התחלת דבר רואים. וכמו שאמרו חכמים (ב"ר פה, ב) "מאשר יבא עליך" (ישעיה מז, יג), ולא כל אשר יבא עליך, ודבר זה מבואר.
21