גבורות השם ל״זGevurot Hashem 37

א׳"והיה הדם לכם לאות ופסחתי וגו'" (שמות יב, יג). ודרשו במכילתא (שם פסוק ז) "'לכם לאות', ולא לאחרים לאות". פירשו שאתם צריכים לאות מה שאתם לחלק הקב"ה, וזהו האות שלכם, ומפני כך היו נותנים הדם מבפנים ששם היו יושבים, כי זה האות להם, כמו המילה שהיא אות לאדם (בראשית יז, יא), כך היה הדם הזה אות שהם להקב"ה. ובשביל כך (שמות יב, יג) "ופסחתי עליכם", שהרי אתם שלי, שלא להשחית ולאבד דבר שהוא שלו, שהרי הדם מורה שהם עובדים לו. ופירוש "ופסחתי" וחמלתי עליכם, כלומר כאשר אראה האות שלכם שאתם עובדים עבודתי, דבר זה גורם לרחם עליכם. ויש לפרש גם כן לשון דילוג וקפיצה, כמו "ופסעתי עליכם", שהיה דולג מבית מצרי לבית מצרי אחר. ושני הפירושים יש במכלתא. כי מפני שאתם עובדים עבודתי, אני אדלג על בתי ישראל, לפי שאלו הם דביקים* בו יתברך, ולפיכך לא הכה אותם. כי כל הכאה שיפעל באחר, אבל ישראל הם דבקים בו יתברך, ולפיכך לא היתה מכת בכורות בהם כלל.

ב׳"והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם וגו'" (שמות יב, יד). אף על גב שיום היציאה הוא יום אחד, צוה לעשות שבעה ימים ימי פסח (שם פסוק טו), כי התחלת היציאה היה ביום ראשון, ותכלית היציאה היה ביום שביעי, שעברו הים ביום שביעי (רש"י שמות יד, ה), ואז נגאלו מן מצרים כאשר עברו ים*. לכך צוה "וחגותם חג לה' שבעת ימים וגו'". ואין המצוה לאכול מצות כל ז' ימים, אלא שלא לאכול חמץ, כי מאחר שהמצה מורה על החירות, ולפיכך יש לאכול מצה בליל ט"ו, אבל מה שהיתה היציאה נמשכת עד היום השביעי, שאז עברו ים סוף, דבר זה נמשך מן יציאה הראשונה שהיתה בליל חמשה עשר, ולכך אין מצוה לאכול מצה בשאר ימים. אבל אסור לאכול חמץ, דסוף סוף היה תמיד יציאה לחירות עד יום השביעי.

ג׳ואין להקשות, כיון שנתן הטעם למצה (הגדה של פסח) מפני "שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שגאלם", וזה ביום היה, שהרי ביום יצאו ישראל ממצרים, כדכתיב (במדבר לג, ג) "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל", ולא בלילה, ואם כן למה מחויבים לאכול מצה בלילה. שאין זה קושיא, כי המצרים היו ממהרים לשלחם, ומה שהיו ממהרים לשלחם זה היה בלילה דוקא, רק ביום יצאו. ולפיכך אכילת מצה על שם (דברים טז, ג) "כי בחפזון יצאת ממצרים", ראוי לאכול בלילה, ולא ביום. וכל דבר שתולה בנס, היה בלילה ולא ביום, לפי שהלילה מיוחד לנסים ונפלאות מה שעשה במצרים. וכן קריעת ים סוף בלילה היה (שמות יד, כא), וכל זה מפני כי מכות בכורות היה הפסד גמור למצרים, וכל שכן קריעת ים סוף, והלילה מתיחס אל ההפסד, ולכך היתה מכת בכורות וכן קריעת ים סוף בלילה דוקא. וכן שחיטת הפסח אחר חצות (רש"י שמות יב, ו), שהיום מתחיל לערוב (שם).

ד׳"ולקחתם אגודת אזוב" (שמות יב, כב). ובמצוה שצוה הקב"ה לא הזכיר זה כלל. וכן מה שאמר כאן "וטבלתם מן הדם אשר בסף", לא נכתב זה בפרשה* שלמעלה. והטעם בשניהם אחד, כמו שאמרו ז"ל במכלתא (שמות יב, כב) כי למדו מזה בנין אב לכל הלקיחות שטעונין אגודה, ושכל קבלת דם טעונה כלי. ומפני שהוא בנין אב לכל התורה כולה, לא הזכיר אותו בעיקר פרשת מצות פסח, שהרי דבר זה אינו בפסח דוקא. ולכך הזכיר זה משה, כלומר שהמצוה בכל מקום כך הוא.

ה׳ואפשר לפרש הטעם לאגודה, כי מאחר שצריך לקיחה צריך אגודה, כי אגודה מיוחד ללקיחה, שאם לא היה בשביל לקיחה, למה נאגד. ודוקא על ידי אגודת אזוב, כי אזוב הוא עשב קטן מאוד, דכתיב (מ"א ה, יג) "מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר". ודבר שהוא קטן מיוחד לאגד יותר. ומאחר שנתינת הדם על ידי דבר ששייך בו לקיחה, וראוי לזה דבר שהוא נאגד, ודבר שהוא נאגד הוא האזוב שהוא קטן, והוא ראוי להיות נאגד ביותר, כדלעיל.

ו׳ובמכלתא (שמות יב, יג) "וראיתי את הדם", מאי "את הדם", דמו של עקידת יצחק. כי כל זמן שישראל בשעת צרה, כמו שהיו עתה בשעת מכת בכורות, יזכור להם עקידתו, וזהו על ידי הקרבה זאת, מזכיר הקרבתו של יצחק.

ז׳ובפרשה זאת לא אמר משה כלל עיקר הפסח שצוה לו לאמור, ולא אמר רק (שמות יב, כב) "ולקחתם אגודת אזוב וגו'". ויראה מפני שלא הוצרך, שהוא דבר ידוע שאמר להם משה כל הפרשה. לכך אמר (שמות יב, כא) "ושחטו הַפסח", כלומר הפסח הידוע שצוה להם לעשות. רק שבא הפרשה הזאת להזהיר את ישראל שלא יהיו נאנסים במצוה הזאת. כי זאת המצוה אם יהיו אנוסים ולא יעשו אותו, חס ושלום יש לחוש למגפה, כמו שאמר (שמות יב, כג) "ועבר ה' לנגוף וגו'", ולפיכך פרשה זאת אזהרה יתירה. ולכך לא הזכיר רק דברים השייכים לזה שיהיו נצולים; שיתנו הדם על המשקוף ועל המזוזות (שמות יב, כב), ובשביל זה יהיו נצולים. והזהיר אותם גם כן (שם) "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו". ולפיכך אמר כאן לשון זה (שמות יב, כא) "משכו וקחו לכם". כלומר כל אחד יקח; בין מי שיש לו משלו, ובין מי שאין לו, צריך ליקח אותו בדמים יקרים מאוד. ואילו סתם דמים, פשיטא, וכי אותו שאין לו צאן אינו חייב במצות כמו מי שיש לו. אלא בודאי אף על גב דבשאר מצות אין האדם חייב לתת כל אשר לו בשביל מצוה אחת, כמו שהוכיחו (תוספות ב"ק ט:) מהא דאמר בסוכה (מא:) שהיו רבן גמליאל וזקנים באים בספינה בחג הסכות, ולא היה להם אתרוג, וקנה רבן גמליאל אתרוג בעד אלף זוז. ומאי רבותא אם היה כל אדם חייב להוציא כל אשר לו בשביל מצוה אחת, אלא שאין מחויב להוציא כל אשר לו בשביל מצוה אחת. הכא צריך לתת יותר ממה שהוא חייב לתת בשאר מצות עשה, בשביל שהוא הצלתו, כדאמר קרא בפירוש, ואם לא כן יש לחוש לנגף.

ח׳"ואתם לא תצאו" (שמות יב, כב). כיון שנתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע, כך איתא בבבא קמא בפרק הכונס (ס.). אבל בבית ליכא למיחש, שעל זה אמר (שמות יב, כג) "ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם", שאין למשחית רשות לבא שם. ומה שאמר "שנתנה רשות למשחית", אף על גב שהקב"ה בעצמו היה מכה במצרים (רש"י שמות יב, יב). סוף סוף נתן רשות להשחית מי שירצה, כיון שהוא יתברך בעצמו היה מכה בהם, יש רשות להשחית כל מי שהוא משחית. אבל שאר לילה אין רשות למזיקים כמו הלילה הזה, שרצה הוא יתברך בעצמו להכות מצרים, וכיון שהוא רוצה להכות בהן ממילא כל המשחיתים נמשכים אחריו, רוצים להשחית, ולפיכך "אל יצא איש וגו'".

ט׳ואם תאמר, המצרים שבא לבתיהם המשחית, למה לא מתו אף אותם שאינם בכורות*. שהרי הכתוב מזהיר דבר זה לתת מן הדם על המזוזות ועל המשקוף לא לבכורות בלבד, ואם לא היתה מצוה זאת, מתו כלם חס ושלום, אף אותם שאינם בכורות, אם כן למה לא מתו המצרים* כלם. ויראה מפני שהיתה המכה ראויה בבכורים מפני גזירתו יתברך, לכך לא היו משחיתים באחרים, והיו המשחיתים בזה נמשכים אחר השם יתברך להכות בכוריהם, והבכור והפשוט שני מינים הם. אבל ישראל כולם הם בכורים אל השם יתברך, כדכתיב (שמות ד, כב) "בני בכורי ישראל", והיו נזוקים אף שאינם בכורים, דלא גרע מגדול הבית שהיו מתים כל שנקרא גדול, וישראל בכורים וגדולים. מכל מקום לא צוה לקדש רק הבכורים (שמות יג, ב), כי בהם היתה המכה בודאי, כמו שהיתה במצרים. ועוד, דלא עדיף מבכור של אב, שהכל מודים שהיה המכה בהם, ואפילו הכי לא נתקדשו, כדלקמן.

י׳"וה' הכה כל בכור בארץ מצרים" (שמות יב, כט). הכתוב נתן טעם למכת בכורות, דכתיב (שמות ד, כג) "ואומר לך לשלחו ותמאן לשלחו הנני הורג בנך בכורך". וזאת המכה היא הקשה מהכל. ואמרו חכמים שזאת המכה שקולה כנגד הכל. כי הבכור נקרא ראשית, והראשית במה שהוא ראשית הדבר, הוא שקול נגד הכל, כי הראשית הוא התחלה אל הכל, ומאחר שהוא התחלה אל הכל, נחשב כמו הכל. ולפיכך מכה זאת, שהיא בראשית שלהם, שקולה נגד כל המכות שלא היו בראשית. וכאשר הגיע המכה אל ראשית שלהם, אז יצאו, כאשר התחלה נלקה שוב לא היה למצרים כח כלל, אחר שהתחלה נלקה. וכל זמן שהראשית קיים, שאז היה להם עדיין כח למצרים במה, לא יצאו.

י״אואמרו חכמים (מכילתא שמות יב, כט) "מבכור פרעה" (שם), אף פרעה בכור היה, דכתיב "מבכור פרעה". שאין לומר בנו של פרעה, דהא בנו כבר אמר, דכתיב (שם) "היושב על כסאו". אלא מה אני מקיים "מבכור* פרעה", אף פרעה בכור היה. ועליו נאמר (שמות ט, טז) "ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי" בים סוף, שפרעה לגדול מזה מוכן, לים סוף שיטבע.

י״בויש בזה רמז מופלא והוא דבר נעלם שהיה פרעה בכור, לפי [ש]כח מצרים (-ש-)היה תולה בפרט בבכור, שהיו עובדים למזל טלה. ולפיכך ראוי שיהיה המלך הזה גם כן בכור, כי היה גאולת מצרים באותו זמן במלך שהיה מיוחד יותר בכח מצרים, לכך היה הוא גובר על ישראל ביותר, ולפיכך פרעה בכור היה. ודבר זה תבין במה שהיתה המכה האחרונה בבכורים, לפי שהבכורה הוא כח מצרים דוקא, כמו שיתבאר. כלל הדבר, כאשר ראינו כי עיקר מצרים הם הבכורים, ראוי שיהיה המלך, שהוא יותר עיקר, גם כן בכור.

י״ג"כי אין שם בית אשר אין שם מת" (שמות יב, ל). הוקשו לרבותינו ז"ל (ילקו"ש ח"א רמז רח) וכי בכל בית ובית בכור היה. אלא ללמדך שכל מי שהיה לו בכור ומת, היה עושה לו אקונין, ומעמידו בתוך ביתו, ואותו לילה נשחקת, והיה קשה בעיניהם כאותו יום שקברוהו. ולא עוד, אלא שמצרים קוברים אותם בבתיהם, והיו הכלבים נכנסים דרך הכוכין, ומוציאין את הבכורות בשיניהן ומתעתעין בהם, והיה קשה עליהם כאותו יום שקברום, עד כאן.

י״דוביאור זה כמו שאמרנו, כי מצרים כחם היה תולה בבכורות, וזה מפני שהיו עובדים למזל טלה, שהוא ראשית המזלות. והוא ידוע לחכמים למה מצרים היו עובדים למזל טלה, במה שמצרים נקראים "חמור", דכתיב (יחזקאל כג, כ) "אשר בשר חמורים בשרם", וכל מדריגתם חמרי. והחומר הוא ראשון, וכמו שהתבאר למעלה (פכ"ט) אצל (שמות ד, כ) "וירכיבם על החמור", שהחומר ראשון, וכל אשר נוטה אל הצורה הוא אחרון. ולפיכך כח מצרים כח בכור, שהוא ראשון, לכך עובדים למזל ראשון. ולכך לא תמצא מצות בכור בבהמה טמאה רק בחמור, כי שייך בחמור* יותר ראשון, כמו שהתבאר למעלה (פכ"ט). ולפיכך כאשר מת לו הבכור, היה מעמידו בביתו, כי הוא כח אלהים שלו. וכאשר הכה הקב"ה בכוריהם, לא החיים בלבד הכה, אלא אף המתים הכה, כמו שהכה אלהיהם, דכתיב (שמות יב, יב) "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים". כי כח מצרים היה כח בכורות, וכמו שלקה העבודה זרה שלהם, שגם כן העבודה זרה מת הוא, כך לקו הבכורים המתים גם כן. נמצא מה שאמר "כי אין בית אשר אין שם מת", לומר שגם המתים מן הבכורות נדונים.

ט״ו"וישא העם בצקו טרם יחמץ וגו'" (שמות יב, לד). משמע מזה שאם היה להם פנאי, היו אוכלים חמץ. וכן הוא אומר (שם פסוק לט) "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים", משמע אילו לא גורשו, היו אופים אותו חמץ. וכן אמרו ז"ל (פסחים צו:) פסח מצרים היה נוהג יום אחד, פסח דורות נוהג שבעה ימים. והטעם שלא נהג רק יום אחד בלבד, לפי שפסח מצרים על שם הגאולה עצמה, וגאולה עצמה לא היתה רק יום אחד. אף על גב שהיה נמשך מגאולה זאת קריעת ים סוף גם כן, כמו שאמרנו למעלה, מכל מקום פסח מצרים על שם הגאולה עצמה, והרי באותה שעה לא היה להם עוד גאולה, ואם כן גאולת מצרים שהיתה להם בעצמם לא היה רק באותו יום. אבל בודאי כאשר היה זה שהיה להם קריעת ים סוף, והגאולה היתה נמשכת שבעה ימים, אז הגאולה נחשב עד יום שביעי, ואסור חמץ ז' ימים.