גבורות השם מ׳Gevurot Hashem 40
א׳"ויהי בשלח פרעה את העם ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף" (שמות יג, יז-יח). במכלתא (שם), רבי אליעזר אומר, "דרך" כדי ליגען, כמו דאת אמר (תהלים קב, כד) "ענה בדרך כחי". "המדבר" לצרפן, שנאמר (דברים ח, טו) "המוליכך במדבר הגדול והנורא". "ים סוף" לנסותן, שנאמר (תהלים קו, ז) "וימרו על ים בים סוף". רבי יהושע אומר, "דרך" כדי ליתן להם התורה, שנאמר (דברים ה, ל) "מכל הדרך אשר צוה ה'". "המדבר" כדי ליתן להם המן, כמו שנאמר (דברים ח, טז) "המאכילך מן במדבר". "ים סוף" כדי לעשות להם נסים, שנאמר (תהלים קו, ט) "ויגער בים סוף ויחרב"*, עד כאן.
1
ב׳ביאור זה, כי האדם יש לו תכונות מפני גופו, ותכונות מפני נפשו, ותכונות מפני שכלו. והיה השם יתברך רוצה ליגען בדרך להחליש גופם, כי על גוף האדם קשה אליו התנועה. ורצה השם יתברך להחליש הגוף בדרך כדי להכניעו, ובשביל שהגוף נכנע, התכונות הרעות מתמרקין מן הגוף. ואחר כך "במדבר", כדי לצרף כח הנפשי, המקבל היראה והפחד. ובשביל זה נכנע כח הנפש, והתכונות הרעות* שבכח נפשי מתמרקין. ובים סוף כדי לנסות כח שכלי, אם הוא יאמין ויקנה מדת האמונה בו יתברך, שהוא יכול להציל האדם מן האויבים. כל זה עשה הקב"ה להם, כי בעת היציאה היה שכינת הקב"ה עם ישראל, ורצה להסיר פחיתותם, לכך היה מייסר את ישראל, ובזה היה ממרק את ישראל, והיו טהורים זכים ראויים לקבל מעלה עליונה. ואפילו לא היה בהם פחיתות, היה מייסר אותם בגוף ובנפש ובשכל*, כדי לזכותם* אל המעלה הגדולה על ידי יסורים שיקנו עתה בעת היציאה שנעשו לעם*, ולפיכך היה מיגען מצרפן ומנסן.
2
ג׳ולרבי יהושע הכל לשבח, כי בא לתת להם התורה, ואין התורה ראויה להיות ניתן להם "בדרך ארץ פלשתים" (שמות יג, יז), שהוא הדרך הקרוב ממצרים לארץ ישראל, כי התורה תקרא "דרך", דכתיב (דברים ה, ל) "מכל הדרך אשר צוה וגו'". ופירוש כיון שהתורה נקרא "דרך", לכן ראויה* שתנתן בדרך. ואם הולכים בפשוטה, לא היה אפשר להנתן התורה בארץ פלשתים, בארץ גוים אחרים, כי אם בארץ ישראל, וזה לא היה בדרך, וצריך לתורה דרך כמו שיתבאר. והמן גם כן נתן להם במדבר דוקא, מטעם דלעיל (פרק כב), שכל הדברים הבלתי טבעים הם במדבר, מפני שבישוב שם הלחם הטבעי, אבל במדבר שם לא תמצא לחם טבעי. וכן הנסים שעשה הקב"ה עמהם, הכל במדבר ובים סוף, ולא בישוב העולם, הכל מטעם דלעיל, שכל הדברים היוצאים מן הטבע שייכים במדבר*.
3
ד׳אמנם זכר הכתוב אלו שלשה דברים לטעם נפלא. כי הדברים שאינם טבעים הם דברים אלו; האחד, שנוי הטבע בלבד, להחריב ולהפסיד, כמו רוב נסים שנעשו להם. והשני, שנוי בריאה יוצא מגדר הבריאה, כמו בריאת המן, שהיה בריאה יוצא מגדר שאר הבריאות. השלישי, דבר שאינו טבעי ואינו שנוי, כמו התורה שנתן להם השם יתברך, שאינה טבעית, ואין בזה שנוי יוצא מגדר הטבע*, רק שהתורה שכלית, ואין זה טבע. וכל המעלות קנו ישראל במדבר, והבן דבר זה.
4
ה׳והבן שנקראת התורה "דרך", מפני שהתורה היא* מביאה את האדם אל הצלחה האחרונה, וכמו שאמר הכתוב (משלי ו, כב) "בהתהלכך תנחה אותך וגו'". ולפיכך ראוי שתנתן התורה בדרך, שאין ענין התורה בעצמה רק שתהא התורה מוליכה את האדם בדרך אשר ילך בה, וכדכתיב (שמות יח, כ) "והודעתם את הדרך אשר ילכו בה", וזהו ההליכה אל ההצלחה האחרונה. והתורה גם כן דומה לדרך בענין אחר, שהרי ההולך בדרך אינו פונה ימין ושמאל, רק מכוון דרכו. כך התורה מכוון דרך האדם, מבלי נטות ימין ושמאל. ומפני שהתורה דומה לדרך, ראוי שתנתן התורה בדרך, כפי שהתורה בעצמה שהיא דרך.
5
ו׳"וחמושים עלו" (שמות יג, יח), במכלתא (שם), מלמד שיצאו ישראל בחמשה מיני זיין. ולפי* זה הזיין שהיה עמהם דבר נפלא, כי יד ה' שהכה במצרים, ויצאו על ידי גבורת הקב"ה, ואותה יד היה עליהם. וידוע כי חמש אצבעות הם ביד, ונגד זה היה להם חמשה כלי זיין.
6
ז׳"ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, יט). בא להודיע כי לא היו ישראל ראוים לצאת עד שלקח משה עצמות יוסף, כי דומה היה יוסף לאביו יעקב, כמו שדרשו ז"ל בב"ר* (פד, ו) על "אלה תולדות יעקב יוסף" (בראשית לז, ב), לומר כי עיקר תולדות יעקב יוסף. כמו שראוי היה יעקב מצד עצם מעלתו שלא ישאר במצרים, כי לא בא שם רק בשביל להשלים שבעים נפש, ושבעים נפש בלבד ראוים לבא מצרימה, לא יעקב. אף על גב שנצטרף עמהם בחייו, היינו דרך צרוף בלבד, אבל יעקב בעצמו, כיון שיש לו מעלה בפני עצמו, בעת מותו כאשר נפרד זה הצרוף שהיה לו אל שבעים נפש, חזר לארץ כנען. וכן יוסף מפני שהיה לו מעלת יעקב אביו, אף על גב שנצטרף יוסף אל שבעים נפש, מעלתו הפרטי לא הוסר ממנו, ואחר מיתתו, ראוי היה לו להעלותו. רק שאי אפשר, שלא היה מניחם פרעה*. לכך כמו שיצאו ישראל ממצרים*, כך יש יציאה לעצמות יוסף לצאת ממצרים, לא בשביל השבועה בלבד, אלא מצד עצמם.
7
ח׳ולדעת רבותינו ז"ל (מכילתא שמות יג, יט) עצמות כל השבטים העלו עמהם, דכתיב (שמות יג, יט) "והעליתם את עצמותי מזה אתכם", משמע שגם שאר השבטים העלו עמהם. וזה מטעם שאמרנו כי השבטים יש להם שם בפני עצמם, ומספר בפני עצמם, שנמנים י"ב שבטים*, ומצד שהם י"ב שבטים אינם ראוים למצרים, רק מצד שיש להם צירוף לשבעים נפש. אבל מצד שנמנו במספר י"ב בארץ כנען, הנה מצד זה ראוי להם הארץ, ולא אל מצרים. רק שנצטרפו לשבעים נפש, כמו שהצטרף גם כן יעקב להם. ואחר מיתתן, שבטל צירוף זה, העלו כל העצמות יחד. ומפני ששייך יציאה אל יוסף ואחיו, כמו אל ישראל שראוים לצאת, כתב זה כאן.
8
ט׳"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו'" (שמות יג, כא). כיון שיצאו ממצרים, ראוי שילך הקב"ה בעצמו לפניהם לנחותם בדרך להביאם אל הארץ*. כי אם היתה ההוצאה על ידי השם יתברך, ומה שהביאם אל הארץ על ידי הטבע ומנהגו של עולם, דבר זה אי אפשר. ודבר זה יתבאר לך בפירוש אצל (הגדה של פסח) "ואילו לא הוציא הקב"ה וכו'", כי אין מעשה אחד לשני פועלים, כמו שאמרו ז"ל (ב"ר נ, ב) "אין שני מלאכים עושים שליחות אחת", וכמו שהוא מבואר לשם. ולכך כיון שהיתה ההוצאה בשביל להביאם אל הארץ, והיה הוא יתברך בעצמו פועל ההוצאה, ולפיכך היה הכל, גם ההבאה, על ידי הקב"ה, והיה הולך לפניהם יומם ולילה, והקיפם בעננים שיהיו נשמרים, כל זה מפני שאין מעשה אחד לשני פועלים. ועוד היה מפרנס אותם במן, הכל על ידי הקב"ה.
9
י׳"כי כאשר ראיתם את מצרים" (שמות יד, יג), אמרו רז"ל (ילקו"ש ח"א רמז רלג) ארבע כתות נעשו ישראל על הים; אחת היתה אומרת נפול לים. ואחת היתה אומרת נחזור למצרים. ואחת היתה אומרת נעשה עמהם מלחמה. ואחת היתה אומרת נצווח כנגדן. זו שאמרה נפול לים, היה אומר (שמות יד, יג) "התיצבו וראו את ישועת ה'". וזו שהיתה אומרת נחזור למצרים, היה אומר להם (שם) "כאשר ראיתם מצרים היום". זו שהיתה אומרת נעשה מלחמה, היה אומר (שם פסוק יד) "ה' ילחם לכם". וזו שאמרו נצווח כנגדן, היה אומר (שם) "ואתם תחרישון".
10
י״אפירוש אלו ארבע כתות, האחת שאמרה "נפול לים", לא היה להם אמונה ובטחון כלל שיהיה מציל אותם, אף על ידי הכנה אם יחזרו למצרים, ולא היה להם שום בטחון. ואלו שהיו אומרים "נחזור למצרים", היו בוטחין בו יתברך שיציל אותם על ידי הכנה אם יחזרו, שישאר להם חיים, אבל לא יתקיים דברי משה להביאם אל הארץ. והאומרים "נעשה עמהם מלחמה", ואף אם יהיו קצת מהם במלחמה נהרגים, או בחשש שמא יהיו נהרגים מקצתם, סוף סוף יתקיימו דברי משה שיכניסם לארץ. ועל זה השיב (שמות יד, יד) "ה' ילחם לכם", ואם כן אין אחד מכם נהרג, כי מלחמת הקב"ה אין ספק שהוא יציל הכל. כי מלחמת אדם הוא כך, שקצת מהם נצולים וקצת מהם אינם נצולים, אבל במלחמת השם יתברך לא שייך זה. ואחר כך היו עוד יותר שהיו אומרים, שלכל הפחות אנו צריכים לצווח כאילו עושים מלחמה, ומחמת יראה זאת יבא פחד על מצרים, שצריך לעשות עזר וסיוע למעשה אלקים. ועל זה אמר (שמות יד, יד) "ואתם תחרישון". נמצא שתי כתות רשעים, ושתי כתות צדיקים; כי [ל]שתי כתות הראשונות, חס ושלום לא יבאו אל הארץ, ואם כן לא היו מאמינים כלל בדברי השם יתברך שיביאם אל הארץ. ושנים האחרונים היו צדיקים, מאמינים בכל דברי השם יתברך, רק שהיו אומרים שיהיו נהרגים קצת מהם, או לכל הפחות בספק שמא יהרגו מקצתם.
11
י״ב"מה תצעק אלי" (שמות יד, טו). הלשון משמע שהשיב לו שלא היה לו לצעוק, ואיך לא יצעק בצרה זאת. במכילתא (שם), רבי יהושע אומר, אמר להם, אין להם אלא ליסע. רבי אליעזר אומר, אמר לו הקב"ה בני נתונים בצרה, ואתה מאריך ברחמים, עד כאן.
12
י״גביאור זה, לדעת רבי יהושע פירוש הכתוב שאמר הקב"ה "מה תצעק אלי", מאחר שראית כי היה הליכתם על ידי הקב"ה, שהלך לפניהם בעמוד ענן ועמוד אש (שמות יג, כא), אם כן אין להם אלא ליסע, אחר שהקב"ה עמהם. ולדעת רבי אליעזר פירוש הכתוב "מה תצעק אלי", שאמר לו הקב"ה שאין לך להאריך בתפלה כיון שישראל נתונים בצרה.
13
י״דרבי מאיר אומר, אמר לו הקב"ה, לאדם יחידי עשיתי ים יבשה, שנאמר (בראשית א, ט) "יקוו המים וגו'", לעדת קדושים על אחת כמה וכמה. פירוש, לפי טבע העולם ראוי למים שיכסו הארץ, כי כל היסודות מקיפות הארץ; האויר, והאש. וכך היה ראוי בטבע להיות המים מכסים הארץ. ועוד, כי כל טבע פועלת בשוה, ולכך לפי טבע הבריאה שהמים יכסו* הארץ כולה בשוה. ועשה הקב"ה שלא כטבע, לצורך האדם לישיבתו, ועשה הים יבשה. לכל ישראל על אחת כמה וכמה שיש לעשות הים יבשה. שכמו שנעשה הים יבשה בשביל האדם, שאם לא כן אי אפשר לאדם להיות נמצא, כך ישראל שיצאו ממצרים נעשו לעם על ידי העברת הים, שמפני כך נקראו (שמות ב, ו) "עברים", "עבר ים"*, כמו שהתבאר אצל "אלקי העברים". נמצא כי על ידי העברת ים סוף נעשו לעם לה'. לכך אם להווית אדם הראשון עשה הים יבשה, כל שכן להווית אומה הישראלית.
14
ט״וועוד כי לכך נעשה הים יבשה בבריאת עולם, שהאדם יש לו מעלה אלקית, ומאותה מעלה אלקית נדחו המים, שהם חמרים, כמו שהתבאר כמה פעמים כי החומר נדחה מפני דבר אלקי. לכך בבריאת עולם, בשביל ישוב האדם שיש בו* ענין אלקי, כי האדם יש לו ענין אלקי, נדחו המים ונעשו יבשה. וזה סוד גדול שלא היו יכולים לעמוד עליהם הטבעיים, איך נעשה מן הים יבשה בבריאת עולמו. וכן ישראל, מפני הענין האלקי שקנו ישראל ביציאת מצרים, נדחה הים, ונעשה יבשה. לכך אמר "עדה קדושה על אחת כמה וכמה", פירוש ישראל שהם קדושים נבדלים, אין ספק שהנבדל פועל בחומר.
15
ט״זעוד שם רבי ישמעאל אומר, בשביל ירושלים קרע הים, שנאמר (ישעיה נב, א) "עורי עורי לבשי וגו'", (ישעיה נא, ט) "עורי כימי קדם וגו'". פירוש, שהכל מודים שקריעת ים סוף לא היה רק בשביל שהמעלה האלקית היתה פועלת בים, שיש לים טבע החומר בלבד, ונדחה החומר מפני המעלה הקדושה האלקית. וסבר רבי ישמעאל, כי יותר יש לומר כי קדושת ירושלים היה פועל קריעת ים סוף. וזה מפני שבקריעת ים סוף נדחו המים, שהם דומים אל החומר, ולפיכך נדחו על ידי מעלה קדושה אלקית, כמו דסבירא לתנא קמא גם כן. לפיכך אמר כי ירושלים, שהיא קדושה, היא שקרעה ים סוף. מפני כי ירושלים הוא מקום מקודש, וראוי למקום אשר הוא קדוש אלקי, לבטל ולדחות המקום שהוא הפכו, כמו הים, שהוא מקום בעולם. ומפני כי ישראל ראוים אל ירושלים, המקום שהוא קדוש אלקי, וראוים ישראל להביאם אל ירושלים, מקום הקודש. ולכך כאשר הגיעו לים, נדחה ונקרע לפניהם המקום שהוא הפך אל מקום הקודש, כי ירושלים קדוש, והים הוא חמרי, הפך הקדושה, והבן זה.
16
י״זעוד שם רבי בנאי אומר, בשביל אברהם אני קורע להם הים, שנאמר (בראשית כב, ג) "ויבקע עצי עולה", ונאמר כאן (שמות יד, כא) "ויבקעו המים". פירוש, כמו שאמרנו כי היה קריעת ים סוף על ידי דבר נבדל שפועל בחומר. ומפני כי היה לאברהם אבינו התגברות, שהיה גובר שכלו על הטבע שלו, ונדחה טבעו מפני שכלו, כי אין הטבע נותן לשחוט בנו, ודוחה היה הטבע מפני השכל, לכך זכו בניו שדחה הקב"ה את טבע המים מפני בניו בזכות אברהם הגובר על טבעו החמרי. כי היה באברהם מעלה שכלית אלקית, אותו הדבר בקע הים ונדחו המים. ודבר זה התבאר כבר מענין אברהם שהיה רוכב על החמור (בראשית כב, ג), כמו שהארכנו במקומו.
17
י״חואם יש לך דעת להבין, תדע כי מה שבקע אברהם עצי עולה, הוא בעצמו ענין זה. כי החמרים נקרבים אל השם יתברך, שהוא נבדל מן החומר, וראוי שיהיו נקרבים אליו יתברך החומרים. כי כל ענין הקרבן הוא להודיע כי בהתבונן מציאות השם יתברך, אין אצל מדריגתו מציאות לשום נמצא. כי הוא יתברך נבדל מכל חומר בעולם, ואם כן במעלתו ובמציאותו אין דבר חמרי נמצא. ולכך היו מקריבים אליו הקרבנות, לדעת כי הדברים החומרים אין להם מציאות אצל השם יתברך, שהוא נבדל מן החומר, והכל נקרב אל השם יתברך, שהוא נבדל מן החומר. ואברהם הוא המשמש לזה, שיש לו גם כן מדריגה אלקית. וכמו שהשם יתברך, שהוא נבדל לגמרי מן החומרים, נקרבים אליו החומרים, עד שאינם נמצאים, אברהם שיש לו מדריגה אלקית, מדריגתו על החומרים, והוא שמבקע את החומרי, וזהו התחלת הקרבתם אל השם יתברך.
18
י״טוהבן ענין בקוע העצים, מפני כי אברהם שנקרא "אחד", כמו שנתבאר למעלה בפרק שלפני זה, ובזה מבקע החומרים, כי הוא בלבד אחד, ואז נקרבים אל השם יתברך. וזהו סוד ב' גזרי עצים, דכתיב (ויקרא ו, ה) "ובער עליה הכהן עצים", כי בהתחלקות החומרים הם נקרבים אליו יתברך. ולכך אמרו כי בזכות אברהם נבקע הים החומרי, מפני מעלתו וקדושתו של אברהם, שהוא מבקע עצי המערכה להיות נקרבים אל השם יתברך. ודברים אלו ראוי להבין אותם, והם דברים אמתיים בלי ספק. כלל הדבר, לעולם היה בקריעת ים סוף דבר נבדל פועל בחומר.
19
כ׳שמעון התימני אומר בזכות המילה נבקע הים. פירוש, כי המילה שנתן הקב"ה לישראל היא מדריגתה על הטבע. ולפיכך המילה היא בשמיני (בראשית יז, יב), כי ז' ימי בראשית הם ז' ימים של הטבע, כי בז' ימים נברא עולם הטבע, אבל השמיני הוא על הטבע. כי לפי הטבע יש לו להיות ערל, שהרי אדם נולד ערל, והמילה היא על הטבע. ולפיכך המילה היא שבקעה הים, שהיא על הטבע.
20
כ״אעוד שם, וחכמים אומרים בשביל שמו עשה עמהם, שנאמר (ישעיה מח, יא) "למעני אעשה". פירוש, כי קריעת ים סוף כדי להודיע שמו הגדול בעולם, כדכתיב (שמות יד, פסוקים ד, יח) "וידעו מצרים כי אני ה'". ומפני זה שמו הנבדל והקדוש בקע הים הטבעי, שהרי הכל היה בשביל שמו הקדוש, והוא שהיה בוקע ים הטבע.
21
כ״ברבי אומר, כדאי* האמונה שהאמינו בי שאקרע להם הים, שנאמר (שמות יד, ב) "וישובו ויחנו לפני פי החירות". פירוש, מאחר ששמו בטחונם בהקב"ה, שהרי היו שבים לאחוריהם, היה השם יתברך מציל אותם. כי האמונה גורם שהיה לישראל דביקות בו יתברך, והוא יתברך מחריב הטבע בקדושתו אשר הוא נבדל, ודבר זה גרם שיבקע הים הטבעי.
22
כ״גרבי אליעזר בן עזריה אומר, בשביל אברהם נקרע הים, שנאמר (תהלים קה, מב-מג) "כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו, ויוציא עמו בששון ברנה את בחיריו". פירוש, כי מעלתו האלקית של אברהם שהיה לו בקע הים. וכן משמע מן הכתוב שאמר "זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו", ומפני כך נבקע הים מפני קדושת אברהם. וכמו שנתבאר (למעלה פכ"ט) אצל "וירכיבם על החמור" (שמות ד, כ), שהיה לאברהם בפרט מדריגה אלקית. ואין חלוק בין רבי בנאה דלעיל ובין רבי אליעזר, רק כי לרבי בנאה מדריגת אברהם מחלק החמרים, שנאמר אצלו (בראשית כב, ג) "ויבקע עצי עולה". ולדעת רבי אליעזר קדושת אברהם מחריב ומפסיד החמרי, והבן זה מאוד.
23
כ״דרבי אליעזר בן עזריה אומר, בזכות השבטים קרע הים, שנאמר (חבקוק ג, יד) "נקבת במטיו", ונאמר (תהלים קלו, יג) "לגוזר ים סוף לגזרים", עד כאן. ביאור זה, שכבר אמרנו שקריעת ים סוף שנדחו המים ונבקעו מפועל נבדל, כמו שהתבאר. ולפיכך בזכות השבטים נקרע הים, כי קדושת השבטים היה מושל על הים הטבעי. ולכל הפירושים תמצא כי הנבדל מושל על הטבעי, והיה לשבטים קדושה אלקית, וזה קרע הים. ודוקא נקט זכות השבטים, שהשבטים הם גזרים וחלקים של ישראל, והם חלקו וגזרו הים, כדכתיב (תהלים קלו, יג) "לגוזר ים סוף לגזרים".
24
כ״הושמעיה אומר, בשביל האמנה שהאמין אברהם קרע הים, שנאמר (בראשית טו, ו) "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה וגו'". פירוש, כי האמונה היא מעלה אלקית, כמו שהתבאר באריכות במקומו בהרבה פרקים. ולפיכך האמונה גורם לקרוע את הים הטבעי, כי כבר נתבאר מעלת האמונה בפרשת ברית בין הבתרים, עיין שם. וראוי לה לבקוע ים, באשר כי מעלה האלקית בוקע הטבע. אבטליון אומר, כדאי האמונה שהאמינו לקרוע הים, כדכתיב (שמות ד, לא) "ויאמן העם". סברת שמעיה אמונת אברהם עדיפא, שהיתה באין ספק יותר גדולה. ולדעת אבטליון אמונת ישראל יותר עדיפא, אף על גב שלא היתה כל כך גדולה. ועל כל פנים ראוי לאמונה שתקרע הים, כי היא ביחוד מעלה אלקית, בוקע הטבעי. ואין להאריך בדבר, שנתבאר למעלה דבר זה בראיות ברורות. ועל כל פנים האמונה היא הדבקות בו יתברך, וזהו ענין האמונה, ודבר זה בוקע הטבעי.
25
כ״וולדעת שמעון איש קטרון, בזכות עצמות יוסף נקרע, דכתיב (בראשית לט, יב) "וינס החוצה וכו'". כבר נתבאר למעלה כי קריעת ים סוף התבקעות המים הטבעים, ולפיכך אמר כי בזכות יוסף נקרע הים, שהיה גובר על טבעו ומבקע יצרו הטבעי, ולפיכך בזכותו נקרע הים. וכמו שהתבאר לעיל אצל אברהם שבקע עצי עולה. וזהו גם כן בשביל עצמות יוסף, שהיה גובר על טבעו על ידי קדושת נפש(-ו-) האלקית שלו, וזה גורם שיבקע הים. והנה זה ראיה על מה שאמרנו למעלה, כי לעולם על ידי מעלה אלקית נבדלת נבקע הים הטבעי. וכבר היה מיוחד בזה יוסף הצדיק, שהיה הקדוש מן הערוה, וכל אשר הוא קדוש מן הערוה יש לו מעלה נבדלת, כמו שהתבאר בפרקים הקודמים, עיין שם, שיוסף היה תחלה מושל על מצרים, ובארנו הטעם (למעלה פי"א) שהמצרים הם נמשלים לחומר, וראוי ליוסף במה שהוא נבדל מן החומר, והיה מעלתו הצורה השלימה, להיות מושל עליהם. ודבר זה בעצמו גרם שיבקעו עצמות יוסף את* הים, כי ענין אחד מצרים והים, כמו שנתבאר בסמוך. ועיין למעלה אצל ירידת יוסף למצרים (פי"א), ותמצא מבואר.
26
כ״זרבי יוחנן אומר משום אבא יוסף המחוזי*, כבר כתבתי בתורתי (במדבר יב, ז) "בכל ביתי נאמן", הים ברשותי, ואני עשיתי אותך גזבר עליו. פירוש, כי מצד שהיה משה רבינו עליו השלום דבק בהקב"ה, היה פועל בדברים הטבעים. ובפרט משה שנאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא", שהרמז בזה שהיה דבוק נבואתו בהקב"ה, שהשפיע כל הנמצאים, ו"נאמן" הוא אשר לא ישקר בהן. ולפיכך היה גובר על הים הטבעי, כמו שאמרנו למעלה כי הדברים האלקיים פועלים בדברים הטבעים. ולפיכך היה משה רבינו עליו השלום גובר על הים, מצד מעלה אלקית של משה רבינו עליו השלום.
27
כ״חרבי חנניא אומר, כבר כתבתי (משלי יז, יז) "אח לצרה יולד", אני אח לישראל בשעת צרתן, שנקראו "אחים", שנאמר (תהלים קכב, ח) "למען אחי ורעי אדברה נא שלום". פירוש, כי קריעת ים סוף היה בשביל שישראל קשורים ודבוקים בהקב"ה, ומפני* זה היה קריעת ים סוף מן השם יתברך בעצמו, כי קריעת ים סוף הוא על כל פנים על ידי כח הנבדל דוחה הטבע. והיה זה על ידי השם יתברך בעצמו במה שישראל הם אחים אל הקב"ה, כמו שהתבאר למעלה אצל (שיהש"ר ג, יא) "לא זז משם עד שקרא אותה 'אחותי'", עיין למעלה (פכ"ג). ובשביל כך קריעת ים סוף כאילו מגיע אל השם יתברך בעצמו, והיה כח נבדל קורע הים.
28
כ״טאחרים אומרים, כדאי היא האמונה שהאמינו בי* שאקרע להם הים, שלא אמרו למשה האיך נצא למדבר, ואין בידינו מחיה לדרך, אלא האמינו והלכו אחריו. עליהם מפורש בקבלה (ירמיה ב, ב) "הלוך וקראת באזני ירושלים זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". מה שכר* מפורש אחריו, (שם פסוק ג) "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו", עד כאן.
29
ל׳ולפיכך הביא מקרא זה, שבפירוש הכתוב אומר כי בשביל האמונה שהאמינו בה' ויצאו אחרי משה למדבר נקראו ישראל קדושים, דכתיב "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו", שבשביל האמונה יש לאדם קדושה, כמו שהתבאר שהאמונה ענין אלקי, והיא גם כן הדביקות בו יתברך. ודבר זה גרם שנקרע להם הים הטבעי, שקריעת ים סוף הוא על ידי ענין נבדל, כמו שהתבאר כמה פעמים. ועדיפא ליה האמונה ביציאה, ולכך בקע הים ביציאה. אבל אל אבטליון עדיפא ליה שמיד בתחלת הגאולה היו מאמינים בו, וזהו שגרם לבקוע הים.
30
ל״ארבי יוסי הגלילי אומר, כבר היה הר המוריה נעקר ממקומו, ומזבחו של יצחק בנוי עליו, ומערכתו הערוכה* עליו, ויצחק כאילו עקוד ונתון על גבי מזבח, ואברהם כאילו פושט ידו ולוקח המאכלת לשחוט את בנו. אמר המקום למשה, בני נתונים בצרה ואתה עומד ומתפלל, שנאמר (שמות יד, טו) "מה תצעק אלי", עד כאן.
31
ל״בדעת רבי יוסי הגלילי כי קריעת ים סוף היה בשביל הצרה שהגיע לישראל, ובשביל הצרה ראה הקב"ה עקידתו של יצחק לפניו, כאילו היה נשחט יצחק, ובשביל כך קרע להם את הים. כי כאשר ישראל נתונים בצרה, זוכר להם עקידתו של יצחק, ומושיע אותם בעת צרה. ודבר זה גם כן ענין* נפלא, כי לא היה כיום הזה, שכל ישראל בשעה אחת הגיעו לצרה אחת בפעם אחד. ואין ספק שהוא יתברך זוכר להם עקידתו של יצחק אביהם, שדבר זה מסוגל לישראל לזכור להם בעת צרתן, ואין כאן מקומו להאריך. ואז בזרוע נטויה היה בוקע הים, דכתיב (ישעיה סג, יב) "מוליך לימין משה זרוע תפארתו". ולפי זה גם כן היה קריעת ים סוף מן השם יתברך, ובכח הנבדל קרע הים. ורמזו זה במקום אחר (ספרא ויקרא כו, מב), במה שלא נאמר זכירה ביצחק, רק (ויקרא כו, מב) "ואת בריתי יצחק", כי דבר זה לא נבדל ולא נשכח מאתו, ולכך קרע הים הוא בעצמו.
32
ל״גהנה התבאר לך דעת חכמים. וכאשר תעמיק בדברים תמצא עוד דברים נפלאים ועמוקים, ומה שאפשר לכתוב בפירוש נתבאר. ולאלו התנאים לכל אחד ואחד יש עומק, והחכם יבין ויוסיף* חכמה. וראו חכמים בקריעת ים סוף מה שלא היה בכל המכות; כי מכות בכורות, שהיתה המכה יותר גדולה, לא היה בטול טבע לישראל, כי אם למצרים. אבל קריעת ים סוף, שהיה כאן בטול טבע לישראל, והציל אותם, דבר זה מעלה עליונה מה שלא היה עד הנה. ולכך נתנו טעם לדבר זה, באיזה זכות זכו ישראל לקריעת ים סוף.
33
ל״דועוד יש ענין גדול בקריעת ים סוף. שאף אם היו המכות במצרים ביאור ובארץ, אינה דומה לקריעת ים סוף, שהוא בטול אל הים, שאין הים* נחשב כמו היאור, שהוא נהר אחד פרטי, אבל הים, אף על פי שהם ימים הרבה, מכל מקום הכל בשם "ים" נקראו, כדכתיב (בראשית א, י) "ולמקוה המים קרא ימים". והים בריאה מיוחדת בעולם, וכדכתיב (תהלים צה, ה) "אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו", הרי נחשב כמו היבשה, והוא יסוד אחד מן היסודות, שהוא יסוד המים. וכאשר גברו ישראל על הטבע של ים, ונבקע הים, נחשב זה התגברות על עולם הטבעי, שהוא חמרי. ועוד יתבאר בסמוך באריכות ענין זה.
34
ל״הועל דעת הכל היה בישראל מעלה אלקית נבדלת, ובאותה מעלה נקרע הים. שהים הוא טבעי, ולא יוכל לעמוד מפני הקדושה. ועיין לקמן (פס"ב) בהלל אצל (תהלים קיד, ה) "מה לך הים כי תנוס", שמה מבואר גם כן. וכאשר תעמיק תמצא כי אלו המעלות הם ראוי לבקוע הים על ידם.
35
ל״ואמנם יש לך להבין עוד דברי חכמה, ואז תעמוד על עמקי החכמה להבין סוד* קריעת ים סוף. כי כבר התבאר כי יש לישראל מעלת הצורה הנבדלת, וראיות ברורות על זה. ולפיכך המצרים שהם הפכים, שנמשלו לחמור*, דכתיב (יחזקאל כג, כ) "בשר חמורים בשרם", היו מתנגדים לישראל. ותחלה משלו המצרים על ישראל, כאשר המשפט נותן כי החומר עיקר בראשיתו, ובתכליתו* ובסופו יחלש, ויתגבר עליו הצורה הנבדלת. וכך היו ישראל מושלים על מצרים, שהם החומר, ויצאו מהם כמו הצורה הנבדלת מן החומר. וכאשר יצאו מהם, היו גם כן המים מתנגדים להם, כי ענין אחד למים עם המצרים; כי כמו שמצרים רחוקים מן הצורה הנבדלת, כך המים הם משוללים מכל צורה, והם קרובים אל החומר ונוטים אליו, ולפיכך המים מתנגדים אל ישראל, כמו שהתבאר כמה פעמים. וכמו שמשלו על מצרים על ידי מכות, כך גם כן הים נקרע ונבקע לפניהם, וזהו יציאה ופרישה מן החומר.
36
ל״זוהתחלתו שהיו גוברים על מצרים היה ביום ראשון, וקריעת ים סוף ביום שביעי (רש"י שמות יד, ה). שכבר ידענו כי החלוק שיש בין מכות שבמצרים וקריעת ים סוף; שקריעת ים סוף נחשב המכות בכלל העולם, שאין עוד ים בעולם, לכך נחשב הים מציאות כללי. כל שכן על דעת רבותינו ז"ל (מכילתא שמות יד, כא) שכל המים בעולם נבקעו, שהים הוא יסוד אחד מן היסודות. אבל מצרים אינו רק חלק אחד מן העולם. ודבר ידוע שהמכות בשביל כך היו על הים ביד, שהיא כל היד*, שהיא* כללית. ובמצרים היו באצבע. כי העולם נכלל בשבעה, כנגד שבעת ימי בראשית. והחלק הוא חלק אחד מן שבעה. לכך היה קריעת ים סוף ביום השביעי, שמן מציאות הפרטי עד מציאות שהוא נחשב מציאות כללי, כמו הים, הוא מספר שבעה.
37
ל״חואז יצאו לחירות מן החמרי לגמרי. וכל זמן שלא קרע להם ים סוף, לא היה לישראל שהם הצורה השלימה, מציאות בשלימות. כי כבר ידענו שכל זמן שהיה להם התדבקות והתחברות אל מצרים, שנמשלים לחומר, שלא היה לישראל מציאות בשלימות, כאשר החומר גובר על הצורה, הוא מונע לשלימות הצורה. לכן עד שקרע להם ים סוף, לא היה להם יציאה שלימה, שאז היו יוצאים מן רשות החומר, שהם המים, והיו צורה שלימה לגמרי, בלי מונע חמרי בעולם. וכל זמן שהיו תחת רשות המים החומרים, מונעים הצורה שלא היה להם מציאות בשלימות. ולפיכך אמרו במדרש (שמו"ר ג, ח) שלכך נקראו (שמות ב, ו) "עברים", רצה לומר עבר ים. פירוש, שיש לקרות לישראל שם על עברת הים, שזהו עצם מעלתן, שיצאו מן המים המונעים לצורה, וקנו מדריגת הצורה השלימה, כמו שהתבאר.
38