גבורות השם ה׳Gevurot Hashem 5

א׳התבאר לך בפרק שעבר כי ראוי היה שישתעבדו ישראל במצרים, שהם הפכים להם. וכך היה לאברהם ראש יחוסנו, כי מעשה אבות ירשו בנים, והיו הבנים דומים לאב, שהוציא הקב"ה את אברהם אבינו מאור כשדים, כדכתיב (בראשית טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך הארץ הזאת לרשתה", שמזה תראה כי באור כשדים נגלה עליו מלך מלכי המלכים, והוציא אותו משם כמו שהוציא את ישראל ממצרים.

ב׳ויש דמיון גדול ביניהם; שהיו ישראל יושבין בארץ מצרים, שלא היה עם מקולקלים כמותם, וישבו ישראל ביניהם זרע קודש וטהור. וכך הכשדים "עם לא היה", כמו שאמרו ז"ל במסכת סוכה בפרק החליל (נב:) שהקב"ה מתחרט על הכשדים שבראם, שנאמר (ישעיה כג, יג) "הן ארץ כשדים זה עם לא היה וכו'", כדאיתא שם. ואברהם הפך זה, שעיקר הבריאה הוא אברהם, שבשבילו נברא העולם, כמו שדרשו רז"ל בבראשית רבה (יב, ט) "אלה תולדות שמים וארץ בהבראם" (בראשית ב, ד), אמר רבי יהושע בן קרחה, בזכותו של אברהם אבינו נברא העולם, אותיות "באברהם", שנאמר (נחמיה ט, ו) "אתה ה' לבדך אתה עשית את השמים וגו' הארץ וכל אשר עליה", ולמה כל זה, (שם פסוק ז) "אתה הוא האלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם וגו'". הרי לך כי בשביל אברהם נברא העולם. וכן אמרו ז"ל בפרק קמא דע"ז (ט.) שית אלפי שני הוי עלמא; שני אלפים תוהו, והיינו מן בריאת עולם עד שהיה אברהם בן נ"ב שנה, שהם ב' אלפים שנים, היה הכל תוהו, שלא היה תורה. וכשהיה אברהם בן נ"ב שנה היה עוסק בתורה, כדכתיב (בראשית יב, ה) "את הנפש אשר עשו בחרן", ומתרגמינן (שם) "דשעבידו לאורייתא", וקיימא לן בההיא שעתא היה אברהם בן נ"ב שנה. נמצא כי כל הדורות הראשונים היה תוהו, ואין בהם בריאה. ואין דבר שיותר תוהו כמו כשדים, כמו שאמרו בפרק החליל כדלעיל. והנה שם נולד אברהם, יסוד וראש אבן פינה, שבשבילו נברא העולם. הרי שיש כאן דמיון גמור; כמו שישראל היו לעם במצרים, האומה אשר הם מקולקלים מכל האומות, ושם נולדה האומה הקדושה גדורי ערוה ועבירה, וכן היה באבינו באברהם שהיה ראש אבן פינה, נולד בארץ כשדים, אשר עליהם נאמר שהקב"ה מתחרט בכל יום שבראם, מצד אשר הם אומה תוהו, ואין בה שלימות הבריאה, ועוד יתבאר בסייעתא דשמיא.

ג׳ומה שנולד אברהם באור כשדים הוא ענין נפלא. כי לפי שאברהם היה התחלת העולם, ולפניו היה הכל תוהו, ואין בהם בריאה כלל, לכך הצטרף אברהם אל כשדים, שהם בריאה שאין בהם ממש, כי כל התחלה, לפניה וסמוך לה העדר, שבשביל כך הוא התחלה. ולפיכך לא היה נולד אברהם בארץ אחרת, שאם כן לא היה התחלה. ומפני שאברהם הוא התחלה, היה נולד במקום שראוי להיות התחלה, שקודם התחלה הוא ההעדר, וזה נכון כאשר תבין.

ד׳ודעת הרמב"ן בפירוש התורה (בראשית יא, כח) שאברהם לא נולד בארץ כשדים, רק נולד בחרן, ושם היה משפחת תרח, ושם נולד אברהם ונחור. ועם אברהם בא* לארץ כשדים, ושם נולד בנו הקטן בארץ כשדים ומת שם, כדכתיב (בראשית יא, כח) "וימת הרן בארץ מולדתו", ומשמע שהרן לבד נולד בארץ כשדים. ומלך כשדים רצה להמית את אברהם בשביל שהוא היה מרגיל את אלקי השמים ואלקי הארץ בפי הבריות, ולא רצה לעבוד עבודה זרה, והשליכו בכבשן האש, והצילו הקב"ה, כדעת רז"ל (פסחים קיח.). ואז לקח את בנו אברהם ולוט בן בנו ויצאו ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן (בראשית יא, לא), ושם היה משפחת תרח תמיד, וישבו שם. וצוה הקב"ה לאברהם שילך לארצה כנען, אלו דברי הרמב"ן ז"ל, והאריך בדבריו.

ה׳ואומר אני כי דעת רז"ל אינו נוחה בזה, כי בודאי דעת רז"ל כי אברהם נולד בארץ כשדים, דבמסכת* פסחים בפרק האשה (פז:) אמרינן שם שהקב"ה הגלה את ישראל לבבל, ששגרן לבית אמן. והיינו דאמר רבי אלכסנדריא, ג' חזרו למטעתן, ואחד מהם ישראל שחזרו למטעתן, שאברהם מאור כשדים היה, וזהו "לבית אמן". שמע מינה שרז"ל סבירי להו כי נולד אברהם בארץ כשדים, שאלמלא שהיה נולד שם, אין כאן חזרה למטעתן, ואין כאן "לבית אמן".

ו׳ומה שהביא ראיה שעל כרחך צריך לומר כי משפחתו היה בחרן, שהרי כשיצא תרח מאור כשדים לא לקח נחור בנו עמו, רק לקח אברהם ולוט עמו (בראשית יא, לא), וכאשר שלח אברהם את אליעזר הלך אל חרן עיר נחור (בראשית כד, י), ואם כן שם היה נחור, ומתי בא שם, אלא שהיה שם מולדתו של אברהם ונחור. ואני אומר שאין ראיה מזה, כי נחור מתחלה לא היה דעתו שילך עם תרח לארץ כנען לעם אשר לא ידע, כי עָם נחור עָם אחר ושפה אחרת מארץ כנען. וכאשר בא אביו אל חרן וישב שם, שחרן עִם כשדים אומה אחת ושפה אחת, כמו שפירש הרמב"ן בעצמו, בא נחור גם* לשם, להיות עם אביו, מאחר שישב בחרן.

ז׳אבל אברהם נולד באור כשדים מטעם אשר התבאר, כי היה אברהם התחלה, וכל התחלה קודם לה העדר, ומאחר שכל התחלה נסמך אל העדר, לכך ישב אברהם בארץ כשדים, "עם לא היה" (ישעיה כג, יג).

ח׳ובבראשית רבה בפרשת נח ובפרשת לך לך אמרו ז"ל; "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך" (בראשית יב, א), מה כתיב למעלה מן הענין, (בראשית יא, לב) "וימת תרח בחרן", אמר רבי יצחק, אם לענין החשבון ועד עכשיו, מבקש לו עוד ששים וחמש שנים. אלא בתחלה אתה דורש שהרשעים קרויים מתים בחייהם. לפי שהיה אברהם מפחד ואמר, אצא ויהיו מחללים בי שם שמים, ויאמרו הניח אביו לעת זקנתו. אמר לו הקב"ה, לְךָ (-ו-)אני פוטרך מכיבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחר מכיבוד אב ואם. ולא עוד, אלא אני מקדים מיתתו ליציאתך, שנאמר "וימת תרח בחרן", ואחר כך "ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'".

ט׳והקשה הרמב"ן ז"ל על מדרש זה, ודחה דברי המדרש, כמו שמבואר בפירוש הרמב"ן על התורה (בראשית יא, לב). ואני אומר שלא דקדק הרמב"ן ז"ל בכתוב, שאילו דקדק הרמב"ן בכתוב לא הקשה כלום על דברי המדרש. כי קושית הרמב"ן ז"ל שהרי תמצא בכל הדורות שמספר הכתוב חיי האב, ומזכיר מיתתו של אב, ואחר כך יתחיל לספר חיי הבן. והרי נח עצמו מת כאשר היה אברהם בן נ"ח שנה, ומספר הכתוב מיתתו (בראשית ט, כט) קודם שנולד אברהם (בראשית יא, כו).

י׳והמדקדק בדברי הכתוב ימצא שאין זה קשיא. כי אצל נח הזכיר הכתוב חיי נח, והזכיר מיתתו, לפי שהמיתה נמשך אחר ימיו, כי בסוף הימים באה המיתה, והמיתה גמר הימים ותכלית הדור. ואחר כך מתחיל הכתוב לספר חיי הבן. ואין קשיא אם מתחיל לספר אחר שמת האב מדברים שהיו קודם מיתת האב, לפי שהכתוב מספר שני הדורות, ודור האב היה קודם לדור הבן. לכך משלים דור האב קודם שמתחיל בספור הבן, והמיתה אינה רק תשלום הדור. וכאן אילו התחיל הכתוב לספר "אלה תולדות אברהם", כמו שאחר מיתת נח מתחיל (בראשית י, א) "ואלה תולדות בני (-שם-) [נח]", בודאי שפיר נוכל לומר שהכתוב מספר המשך הדורות זה אחר זה. וכן תמצא באברהם, שהזכיר מיתתו של אברהם (בראשית כה, ז-ח), ואחר כך מתחיל תולדות של יצחק (שם פסוק יט), אף על גב שבזמן תולדות יצחק היה אברהם חי, שהרי* הכתוב מספר סדר הדורות זה אחר זה. וכן גבי יצחק הזכיר מיתתו של יצחק (בראשית לה, כח-כט), ואחר כך מזכיר תולדות עשו (בראשית לו, א) ותולדות יעקב (בראשית לז, ב), מפני שדרך הכתוב להזכיר סדר התולדות כך. אבל לומר (בראשית יא, לב) "ויהיו ימי תרח וגו'", "ויאמר ה' אל אברהם לך לך" (בראשית יב, א), זה קשיא גדולה, דמשמע שאחר מיתת תרח "ויאמר ה' אל אברהם לך לך", שאין כאן המשך הדורות זה אחר זה.

י״אועוד, אם אתה אומר שהיה "וימת תרח בחרן" השלמת הדור, למה לא נזכר השלמת הדור בכל הדורות מנח ועד אברהם. אף על גב שתמצא "וימת" מן אדם ועד נח (בראשית ה, א-לא), והוא להשלמת הדור, לא תמצא זה מנח ועד אברהם. ועוד, הרי לא כתיב "וימת" סתם, שנאמר כי המיתה הוא השלמת הדור, רק כתוב "וימת תרח בחרן", ואין זה כמו שזכר סתם מיתה בשאר דורות, שהוא להשלמת הדור.

י״בומה שפירש הרמב"ן במדרש הזה שלכך הזכיר מיתתו שלא יהיה הדבר מפורסם לכל שהניח את אביו, לכך הזכיר את מיתתו קודם. ודברי תימה הן, וכי התורה רוצה להעלים הדבר ליתן טעות לפני האדם, חס ושלום לומר כך, כי התורה "תורת אמת" (מלאכי ב, ו) תקרא.

י״גאבל יש בזה דבר נפלא מאוד, כי רצו בזה במה שאמרו (ב"ר לט, ז) "בתחלה אתה דורש שהרשעים קרויים מתים בחייהם. ואמר לו הקב"ה, לך אני פוטר אותך מכיבוד אב ואם, ואין אני פוטר אחר מכיבוד אב ואם. ולא עוד, אלא שאני מקדים מיתתו בתחלה". כי יש באברהם דבר שלא תמצא בכל אדם, כי אברהם אינו נקשר ואינו מתיחס אל אביו תרח, כמו שאין יחוס וקישור האור אל החושך. כי אברהם הוא האור, שהרי הדורות הראשונים היו תוהו וחושך, ואברהם הוא האור של מציאות. ומפני כך אמר הקב"ה "לך אני פוטר אותך מכיבוד אב", שהרי אברהם מציאות חדש[ה] שאין לו קשר עם הראשונים. "ואין אני פוטר אחר", שהרי לא תמצא זה רק באברהם, שהוא היה התחלת מציאות העולם, ולפיכך הוא פטור מכיבוד אב ואם, שאין לו יחוס וקשר לאביו.

י״ד"ולא עוד", שלא די שאין לאברהם התקשרות ויחוס אל אביו, אך כי מזכיר מיתתו והעדרו ואחר כך מזכיר אברהם. מפני שכן נותן הדעת, כי ביאת האור הוא סלוק החושך, וכאשר האור זורח* נסתלק החושך. הנה לא היה יחוס אברהם אל תרח רק כמו האור אל החושך, וידוע כי האור והחושך, ביאת האחד סלוק האחר. ולא היה שום התקשרות לאברהם עם תרח אביו, ולפיכך כתיב (בראשית יא, לב) "וימת תרח בחרן" "ויאמר אל אברהם" (בראשית יב, א), כי ענין אברהם מתדבק אל מיתתו והעדרו, לא אל מציאותו, כי אברהם הוא אור, וכאשר זורח האור אין כאן חושך בעולם. ואף על גב שהיה תרח חי, הרי חייו של תרח כאילו מת, כי "הרשעים קרויים מתים אף בחייהם", והיה* האור זורח בעולם, כי כבר נחשב כאילו מת. ודבר זה ארוך מאוד לבאר איך שהרשעים אף בחייהם נחשבים כמו מתים.

ט״וואף על גב שאמרו ז"ל שתרח עשה תשובה, כדאיתא בפרשת נח בסופו, ולמדו זה מדכתיב (בראשית טו, טו) "אתה תבא בשלום אל אבותיך", אביו עובד עבודה זרה היה, ומבשרו היה שיבא אליו. אלא ללמדך שעשה תרח תשובה. ואם כן אחר שעשה תשובה, למה נאמר ש"הרשעים בחייהם נקראים מתים". והרמב"ן ז"ל (בראשית יא, לב) תירץ בזה, שבסוף ימיו עשה תשובה קרוב למיתה. ויותר היה נראה לתרץ, שאף על גב שעשה תשובה, היה התשובה תולה ומיתתו היתה מכפרת לגמרי (יומא פו.), ובחייו נקרא מת. ויש לומר גם כן, כי לא קבל הקב"ה את תרח בתשובה רק בשביל בנו אברהם, ושניהם גרמו; תשובת תרח, ועל ידי אברהם קבל אותו בתשובה. והשתא לא קשיא הא דאמרינן במדרש, והביא אותו הרמב"ן ז"ל (בראשית יא, לב) שבשביל בנו אברהם בא תרח לחיי עולם הבא. דשנים גרמו; תשובת תרח, שאם לא עשה תשובה, לא היה מציל אותו אברהם. ואם לא היה אברהם, לא היה מועיל תשובתו, כיון שלא עשה תשובה לגמרי.

ט״זוכל ענין זה מורה שאברהם היה התחלת העולם, ולכך לא היה לו יחוס וצרוף אל אביו, שהרי הוא התחלה. ומזה הטעם נולד בארץ כשדים "עם לא היה" (ישעיה כג, יג), שהתחלה במה שהיא התחלה קודם לה העדר.

י״זוהתבאר לך כי היה אברהם וישראל שוים בענין זה, שהיה גידול שלהם באומה שהוא הפך להם. אף כי יש חילוק בטעם, שלכל אחד טעמו בפני עצמו, כמו שהתבאר למעלה, מכל מקום בזה משותפים ושוים; שהוייתן וגידול שלהם באומה אשר הוא הפך להם.

י״חאמנם יש לתת טעם אחד לשניהם. וזה כי אף על גב שההפכים הם מתנגדים מצד עצמם, מכל מקום במה שההפכים, ביחד הם משלימים להכל, בשביל זה הם מתחברים ביחד כדי להשלים להכל. ולפיכך ישראל ומצרים, אף על גב שהם הפכים מצד עצמם, מכל מקום הדבר והפכו משלים להכל, יש להם חבור יחד. ולפיכך ישבו ישראל במצרים, ואברהם באור כשדים, מפני ששני ההפכים ביחד הם הכל. ואל יקשה לך כי דבר זה שייך דוקא בהפכים כמו האש והמים, שכל אחד נחשב מציאות. אבל בהפכים שהאחד נחשב טוב והשני רע, אין שייך לומר כך. זה אינו, דודאי אף שהוא רע ואינו מציאות, מכל מקום שניהם משלימים להכל, כי גם כן הוא צורך בריאה, כמו שיתבאר.

י״טובמדרש במדבר רבה (יט, א), "מי יתן טהור מטמא לא אחד" (איוב יד, ד), כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מאמון, ישראל מאומות. מי עשה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם, עד כאן. ביארו רז"ל כי המדה נותן כן להיות יוצא טהור מטמא, לכך הכתוב אומר "לא אחד". ולמה לו לומר "לא אחד", רק רצה לומר כי מפני שההפכים יש להם סבה אחת, שאין המציאות מחולק, רק יש להם סבה אחת. וזהו הסבה הראשונה שבאו ההפכים מאתו, ומפני זה יוצאים זה מזה. לכך אמר "לא אחד"*, יחידו של עולם המאחד את המציאות, ובשביל שהוא מאחד הכל, לפיכך יוצאים ההפכים זה מזה. שאילו לא היה להם התאחדות, לא היו יוצאים זה מזה. ומצד שהוא יתברך מאחד את המציאות, יצאו זה מזה. ואף המציאות הרע הוא מאחד, והרי דבר זה עמוק מאוד. והנה התבאר כי אף על גב שהיה תרח עובד עבודה זרה (רש"י בראשית טו, טו), היה יוצא ממנו צד קדושה, מצד כי ההפכים יוצאים זה מזה.

כ׳אמנם עיקר הפירוש כמו שאמרנו, כי ראוי בפרט שיהיו ההפכים יוצאים זה מזה כמו שאמרנו, בעבור היחוס וההצטרפות שיש להם ביחד, ששני הפכים משלימים להיות הכל בלי חסרון, שהרי יש כאן דבר והפכו, ואין עוד דבר חסר. וזהו ענין האחדות, שאין לענין האחדות רק שהוא הכל, ואין חוץ ממנו. ומפני זה ההפך האחד, שהוא חלק הכל, יוצא אל השלמה. ויוצא ממנו חלק שני כדי להשלים, עד שתהיה הפעולה, הנמשכת מן הפועל הוא השם יתברך, יש בה הכל, כמו שהפועל יש בו הכל במה שהוא אחד. ולפיכך מי שהוא אחד משלים להכל, וזהו מה שאמר (איוב יד, ד) "לא אחד", שהוא הכל. וכל שההפכים יותר רחוקים זה מזה, יותר ראוים לצאת זה מזה, שבשביל כך הם הכל במה שזה קצה האחד, והשני הוא הקצה השני, ובזה הם הכל. וזה שיצא אברהם מתרח, חזקיה מאחז.

כ״אואם תשאל, ולמה צריך להפכים, ולמה לא תהא בריאת אברהם בלבד מבלי הפכו, אחר שאמרנו כי עיקר הבריאה היא בריאה זאת, וכל אשר היה זולתו לא היה בהם בריאה. שאם תשאל כך, לא מחכמה שאלת על זאת (עפ"י קהלת ז, י). כי הדברים האלו ידועים* בעצמם, כי לא ברא הקב"ה את אברהם בלבד בעולם מחמת חסרון המקבל, שלא יתכן להיות המקבל הפעולה שלימה, לכך נמשך אל העלול חסרון, כי בריאת העולם הזה אין במציאותו השלימות בכולו. כמו שתמצא האדם אשר ברא הקב"ה, ויש בחלק ממנו דבר נכבד, הוא השכל. ואין עליך לשאול למה לא בראו שכלי בלא חומר, כי אין מדריגת האדם נותן כך שיהא שלם כל כך שיהא כלו שכלי, ואמנם בחלק ממנו ימצא זה. וכך היה בכלל העולם, אשר אין מדריגת העולם שיהא בכללו השלימות, רק בריאת עולם במדריגה אשר השלימות יש בחלק*, ולא בכללו. ואילו לא נברא בעולם רק אברהם וזרעו, היה מדריגת העולם הזה שהוא כולו שלם. והנה זהו ענין אברהם ואומה הנבחרת שהם חלקים, ואי אפשר מבלתי האומות, שאין שלימות העולם רק בחלק לבד, והחלק הזה חלק ה', כדכתיב (דברים לב, ט) "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו".

כ״בוכמו שתמצא שההפכים יוצאים זה מזה בעבור שההפכים משלימים אל הכל, כך יש להם חבור יחד מזה הטעם עצמו. וזאת הסבה שהיו ישראל יושבים במצרים, אומה שהיא הפך להם, כמו שהתבאר, ואברהם באור כשדים. אמנם התיחסות זה מצד הפועל, שהוא הכל, ויבא ממנו הכל, ולכך הם מתיחסים, אבל בעצמם הם נבדלים. ולכך בהוית הפכים אלו דווקא יש להם חבור ביחד, כמו שהיה לישראל כאשר היו מתהוים במצרים, שהם הפכים להם. וכן אברהם נולד באור כשדים, שהוא הפכי לו, ויצא אברהם מתרח. ואחר כך היו נבדלים זה מזה, במה שהם בעצמם נבדלים בתכלית. ולפיכך אמר (שמות יד, יג) "לא תוסיפו לראותם עד עולם" במה שהם נבדלים זה מזה. רק לענין הוייה שיהיו הם לעם ישראל, יש להם חבור, כמו שהתבאר למעלה, כי יש התיחסות בהוייתם יחד, ובעצמם הם נבדלים. וכן אברהם, אחר שנולד באור כשדים אמר* לו (בראשית יב, א) "לך לך מארצך וגו'".

כ״גונתבאר לך כי היו ישראל דומים לאברהם; שכמו שישיבת אברהם, שהוא עיקר העולם, באור כשדים, "זה העם עם לא היה" (ישעיה כג, יג), ואחר כך הוציאו הקב"ה מתוכו, דכתיב (בראשית טו, ז) "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים". כך ישבו ישראל, שהם קדושים נבדלים מכל ערוה, במצרים, שלא* היה אומה מקולקלת כמוה. ויש לך להבין את דברים אלו, כי הם דברים צריכים להבין אותם. ובזה ידוע יציאת השורש הנאמן עם נטיעותיו* הנאמנים. ועוד יתבאר זה.