גבורות השם נ״חGevurot Hashem 58
א׳רבי יוסי הגלילי* אומר וכו'. במאמר* זה יש לדקדק, שאמר "על הים מה נאמר, 'וירא ישראל את היד הגדולה'" (שמות יד, לא), והרי במצרים נאמר גם כן (שמות ז, ה) "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי ידי עליהם". ועוד נאמר (שמות ג, כ) "ושלחתי את ידי וגו'". ועוד נאמר (שמות ט, ג) "הנה יד ה' הויה במקנך וגו'". ויראה שדקדקו הם מלשון "הַיד" בה"א הידיעה, דמשמע כל היד. אבל "הנה יד ה' הויה במקנך", "ושלחתי את ידי", "וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי עליהם", נקרא יד של הקב"ה אף על גב שהמכה עשה באצבע, ויקרא החלק בשם הכל. מה שאין כן בקריעת ים סוף, שכתוב "הַיד הגדולה" בה"א הידיעה, משמעו כל היד. ועוד, כי "ושלחתי את ידי" אין זה רק לשלוח היד להכות בו, ולא היתה המכה בכל היד, אלא בחלק היד. וכן "בנטותי ידי", לא היתה המכה רק בחלק היד, אף על גב שהיתה הנטיה בכל היד. וכן "הנה יד ה' הויה במקנך", אין זה רק שתהיה היד במקנה, אבל עיקר הכאה היתה באצבע לבד. אבל "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים", הנה נאמר על המעשה, שעשתה היד המעשה הזה. ולפיכך קריעת ים סוף היה בכל היד, ובמצרים לקו באצבע עשר מכות.
1
ב׳וטעם זה שהמכה במצרים באצבע, ועל הים ביד, וזה כי המכות במצרים לא היו באים לאבד את מצרים בכלל, לכך לא היו המכות במצרים רק פרטים, ולא באו דרך כללות. עד שעל הים, אז רצה להביא הקב"ה על מצרים מכה כוללת, שרצה להעניש מצרים במה שעשו לישראל. לפיכך במצרים כתיב "אצבע אלקים היא", פירוש כמו האצבע שהוא חלק היד, ואינו כל היד, שלא היה במצרים רק מכה פרטית. אבל בים כתיב "וירא ישראל את היד הגדולה", שאז היה רוצה לגמור את עונשם להביא עליהם איבוד בכל. שאחר שראוים הם להביא עליהם מכות להעניש אותם, לא הביא עליהם מכה פרטית, כי הפרטי הוא חלק בלבד, ואינו הכאה שלימה. אבל הוא יתברך היה רוצה להביא עליהם על (-עונשם-) [חטאם] מכה כללית, עד שתהיה הכאה שלימה.
2
ג׳ועוד, כי במצרים שהוא מקום פרטי, לכך כאשר לקה היאור, או לקה עפרה, ראוי שתהיה מכה זאת על ידי אצבע בלבד, כי המקום הוא פרטי, לכך המכה על ידי דבר פרטי. אבל הים אינו נחשב פרטי, כי הים כולל יסוד המים, ואין זה דומה ליאור שהוא נהר פרטי. לכך המכה על הים היה בכל היד, וזה נתבאר למעלה פעמים הרבה.
3
ד׳ולכך דרש רבי יוסי שהמכות על הים היו חמשים, שהם חמשה פעמים עשרה, שהוא מנין המכות שהיו במצרים. ולפי* שהמכה הכללית מתיחסת אל היד, שהיא מכה בכל ידו, והמכה הפרטית מתיחסת אל האצבע, שהוא פרטי, ולפיכך מחויב שיהיו המכות על הים חמשים, כמו שהיד כוללת חמש אצבעות.
4
ה׳ועוד תדע להבין עמקי החכמה, דע כי המכות היו במצרים עשר מכות, והתבאר לך דבר זה בפנים הרבה מאוד הסבה שהיו המכות עשר מכות. והנה במקום הזה יתבאר לך עוד, ותן דעתך ולבך אל דברים אלו.
5
ו׳דע כי העולם הזה הוא עולם הטבע. וכאשר הביא השם יתברך הנסים על מצרים, הביא אותם מעולם העליון, הוא עולם הנבדל, אשר משם באים הנסים, כמו שהתבאר לך בהקדמה. ולעולם תמצא כי הדבר שהוא קדוש ונבדל לגמרי הוא העשירי, כי העשירי תמיד קודש לה'. והענין הזה אשר העשירי הוא קודש, אין כאן מקומו לבאר. ומפני כך כאשר הביא השם יתברך הנסים מן העולם הקדוש הנבדל אל עולם טבע החמרי, היו עשרה, כי מדריגת עולם הנבדל, שהוא נבדל מן עולם הטבע, נחשב עשרה נגד עולם הזה, כי העשירי הוא הקודש.
6
ז׳אמנם מה שאמרנו כי העולם הנבדל נחשב במדריגת עשרה נגד עולם הזה, זהו מצד במה שהוא נבדל בלבד, לא מצד מדריגת שלימותו לגמרי, כי זהו מדריגה אחרת יותר עליונה. ולכך הביא עליהם עוד מכות ממדריגת שלימות עולם הנבדל, וזה מדריגה אחרת יותר עליונה. וזה שאמרו ז"ל "על הים נאמר (שמות יד, לא) 'וירא ישראל את היד הגדולה'", כי היד יש לה שלימות, ולא כך האצבע. והיד שלימותה על ידי חמש אצבעות.
7
ח׳וזה כי מספר זה יש בו שלימות. כי האחד אין בו שלימות כלל, לפי שהוא חסר התפשטות לגמרי. ומספר שתים כאשר תניח אותם לא נעשה על ידם רק הקו בלבד, כאשר תניח שתי נקודות זו אצל זו. וכל קו צריך אל השלמה, בעבור שאין לקו רק התפשטות אורך, ולא ברוחב. אבל מספר ד' יש לו התפשטות באורך ורוחב, כי כאשר תניח ארבע נקודות נוכחים, אז יש כאן שטח מרובע. אמנם דבר זה מצד הצדדין המחולקין, והם ארבע בלבד, שאין כאן צד מחולק יותר. אבל מצד אחדות אלו ד' צדדין, אינם מתאחדים הצדדין המחולקים, רק על ידי אמצעי שהוא בתוכם, שהוא אינו צד בפני עצמו, והוא החמישי, והוא אחדות השטח. ולפיכך יש בשטח בחינות מחולקים עד חמשה; ארבעה לארבע צדדים, אשר כל צד הוא בפני עצמו. והחמשי הוא אמצעי, שאינו צד לגמרי, ועל ידו ארבעה הצדדין מתאחדים.
8
ט׳וזה אמרם ז"ל במסכת אבות (פ"ג מ"ו) מנין לחמשה* שישבו ועוסקים בתורה ששכינה ביניהם, תלמוד לומר (עמוס ט, ו) "ואגודתו על ארץ יסדה", עד כאן. וכן היא הגרסא הנכונה, כמו שמוכיח בסוכה (יג.) בשמעתא דקנים ודוקרנים. ולמה האגודה בחמשה דוקא, והיינו כי ארבע מפני שהם מחולקים, כי הצדדים הם מחולקים זה מזה, וכאשר יש חמשה, הוא אגוד אחד על ידי אמצעי המאחד את הארבעה. כי כאשר יש אמצעי, על ידו מתאחדים כל הארבע, ולפיכך חמשה הם אגוד*. ומה שהקשו התוספת (סוכה יג.) דמשמע שם גבי אזוב, דאף בפחות מחמשה הוי אגוד. דודאי אף בפחות הוי אגוד, אבל אינו אגוד שלם, כי חמשה הוי אגוד שלם, ואין קושיא כלל.
9
י׳ולפיכך היד שיש בה חמש אצבעות, הוא כלל שלם. ומפני שבמצרים, שהוא מקום פרטי, היו המכות שם עשר מכות בלבד, מצד שהיו המכות באים מן עולם הנבדל, שהוא נחשב עשרה אל עולם הזה, אבל לא היו המכות מצד שלימות עולם הנבדל. לפיכך נקראו המכות (שמות ח, טו) "אצבע אלקים". ועל הים שהוא אינו פרטי כמו מצרים, כי תמצא בעולם מקומות הרבה, ולא כן הים, כי הים הוא אחד. ולפיכך המכות אשר באו שם מצד שלימות עולם הנבדל ושלימות הדבר, הוא חמשה, כמו שנתבאר למעלה, ולפיכך היו המכות בהם חמשים. כי מצד שהמכות הם מעולם הנבדל בלבד, הם עשרה, כמו שהתבאר. ובמה שהם מצד שלימות עולם הנבדל המכות הם חמשים. וזה אמתת פירוש זה, ואין ספק בו.
10
י״אאמנם מה שאמר רבי אליעזר כל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים היתה של ארבע מכות, ורבי עקיבא אומר, שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה היתה של חמש (מכילתא שמות יד, לא, והגש"פ), דבר זה הוא יותר עמוק. כי המכות היו באים מעולם הנבדל לעולם הטבע, שהוא עולם הרבוי. ולכך הדבר שהוא בא מעולם הנבדל לעולם הטבע הוא מתרבה, כי כן ענין עולם הזה שבו הרבוי. וסבר רבי אליעזר כי חלקי הרבוי הוא ארבע, וזה מפני שיש במספר ארבע חלוק ורבוי כל הצדדין. ולפיכך כל מכה ומכה שבאה מעולם הנבדל אל עולם הרבוי היה בה ארבע מכות, שהרי כל דבר שהוא בא מעולם הנבדל הוא מתרבה בעולם הזה. ולדעת רבי עקיבא היתה כל מכה ומכה של חמש מכות. וזה כי אף על גב שהרבוי הוא בד', כל דבר שבעולם אף שיש בו רבוי, הרבוי הוא מתאחד, כמו שהתבאר למעלה. ובארבע אין רבוי מתאחד, רק מחולק, אבל מספר חמשה הוא רבוי מתאחד. ולפיכך כל מכה ומכה שבאה מן עולם הנבדל אל עולם הרבוי היתה המכה של חמש מכות, שהוא רבוי מתאחד.
11
י״בוכאשר תתבונן בדברים אלו תמצא עומק המחלוקת, כי בעולם הטבעי יש בו חמשה דברים, אבל אינם בענין אחד כלל; כי הארבעה יסודות הם ארבע, והחומר המשותף לכלם הוא החמישי, להשלים ולאחד אותם, ואינו עמהם בענין אחד כלל. ואין לפרש יותר בדברים העמוקים. ואתה אל תאמר שהדברים האלו הם רחוקים מפשט המאמר, או לא כיונו עליהם החכמים. דע, שאם לא ידענו בביאור שכך הוא דעת החכמים בראיות ברורות שאין להאריך, לא אמרנו דבר זה. אבל דברים אלו הם ברורים, והם דברים עמוקים, יוצאים מחכמה פנימית.
12
י״גאמנם אם קשה לך, מה היה רבוי המכות על הים ובמצרים, שהיתה כל מכה של ארבע וחמש מכות. אין בזה קושיא, שהרי אפשר המכה אחת תתחלק לכמה מכות. והלא תראה כי אדם שהכה את אחר במקל, יש במכה הזאת יותר ממכה אחת; כי המקל חידש בו פירוק וצער. ועוד חידש בו חמום בגופו. ועוד נעשה בו מורסא או שחין, כל זה הוא מן הכאת המקל. וכן אפשר לומר כל מכה ומכה תתחלק המכה לכמה שנוים הרבה מאוד, וכלם הם נכללים במכה אחת, הוא גוף המכה, כך יראה.
13
י״דאמנם מה שדרשו רבי אליעזר ורבי עקיבא* (תהלים עח, מט) "חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים", הרי נתנו שֵׁם בפני עצמו לכל מכה ומכה שהיתה במצרים מן הארבע מכות לרבי אליעזר, ולרבי עקיבא חמשה. צריך לדעת מה ענין "חרון אפו", ומה ענין* "עברה", ומה ענין "זעם", וכן כל אחד ואחד מן השמות הבאות להורות על המכות. והגירסא הנכונה הוא כך; בדברי רבי אליעזר גרסינן "עברה" אחת, "וזעם" שתים, "וצרה" שלש, "משלחת מלאכי רעים" ארבע. ובדברי רבי עקיבא גרסינן "אפו" אחת, "עברה" שתים, "וזעם" שלש, "וצרה" ארבע, "משלחת מלאכי רעים" חמש.
14
ט״ווכך פירושו, כי המכה קרא אותו בשם "חרון אפו", ואחר כך ביאר הכתוב כי המכה אחת נחלקת לארבע מכות; "עברה", "וזעם", "וצרה", "משלחת מלאכי רעים". ורבי עקיבא מודה גם בזה שצריך להיות לשון אחד מוכח על גוף המכה, אבל דרש "חרון" בפני עצמו על גוף המכה, ו"אפו" בפני עצמו על מכה אחת מן חמש מכות, שהיתה המכה נחלקת לחמשה.
15
ט״זופירוש אלו ארבע מכות כך הוא, כי המכה היא קשה מצד ארבעה דברים; האחד, מצד שהמכה היא מתפשטת בכולו, ואינה מכה בדבר מה, כגון מכה באבר אחד. השני, מצד שהמכה היא בכח גדול מאוד. והשלישי, מצד היראה והפחד, שהוא דבר בפני עצמו. כי אם באה מכה על אחד ופתאום קבל מיתה, אין קשה כל כך כמו שהיה עליו הפחד והצרה מן המכות, וזה הוא דבר מיוחד. הרביעי, הוא התמדת המכה שאינה* פוסקת.
16
י״זוכנגד הראשון שהיתה המכה בכולו, לא במקצת, אמר "עברה", כי עברה נקרא כאשר הוא חרון אף לגמרי, כאשר הוא עובר בכולו נקרא זה "עברה", רצה לומר כאשר היה המכה, שהוא החרון הבא (-מן-) [בכח], היה* מכה לגמרי. "וזעם" נאמר על כח החרון, כאשר הוא בכח גדול, והמכה באה בשטף ובזעם, ודבר זה ידוע. וכנגד היראה והפחד אמר "צרה" כמשמעו, שהיו בצרה גדולה. וכנגד התמדת המכה אמר "משלחת מלאכי רעים", רצה לומר גרוי מלאכי רעים. ולא נקרא "גרוי" רק כאשר הגרוי תמיד, לא יתן לו מנוח כלל, רק מגרה תמיד בו, שלא יהיה לו שעה אחת מנוח, וזה נקרא "משלחת מלאכי רעים", רצה לומר גרוי. הרי ארבעה דברים, כל אחד ואחד בפני עצמו.
17
י״חאבל רבי עקיבא אומר כי היה עוד כאן מכה חמישית, והחמישי זה לא היה לו* שֵׁם מיוחד, כי אין החמישי מיוחד כלל, רק שהיה תמיד עוד תוספת מכה. ולפיכך דרש רבי עקיבא "אפו" אחת, שאין ספק כי מן האף יצא שם הכעס, והוא מחדש דבר, ולא נזכר בו דבר כלל.
18
י״טויש לך לדעת, כי מדרש זה מי שיודע דרכי החכמים יודע ענין זה בפשיטות מאוד, ואין צריך לו לאריכות ביאור כאשר ידע על מה הם מורים אלו השמות "עברה וזעם וצרה* ומשלחת מלאכי רעים". אך מי שלא ידע דרכי החכמים ודבריהם, בארנו לו מה שאפשר לו לדעת. ומכל מקום דברים אלו הם אמת, בנוים על דברי אמת, הם דרכי החכמים, ומהם לקוחים.
19