האלף לך שלמה, אורח חייםHaElef Lekha Shlomo, Orach Chayim
א׳המג"א סי' א' מפלפל אם לומר יה"ר כאלו נתחייבתי חטאת ונראה לומר ראי' לזה ממה שבפרק איזהו מקומן בכל הקרבנות מפרש איזה נתינת דמים הוי בכל קרבן אם ד' מתנות או ב' שהן ארבע או מתן אחת ולמה בפר ושעיר של יוה"כ ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים לא פירש כמה הוי מתן דמים שבפנים ושבהיכל ובע"כ הטעם דבהני דשייכין ביחיד דהוי אמירה במקום קרבן כאלו הקריב פירש בהם כל הנתינות דמים להיות כאלו הקריב ממש אבל בקרבן יוה"כ וכן בפרים הנשרפים דהוי קרבן ציבור א"כ כל יחיד שאומר אין בידו לומר כאלו הקריב כיון דאין כל ישראל אומרים יחד לכך לא דקדק לפרש כל הנתינות דמים ומקצר בהן וא"כ למה פירש בחטאת מתן דמים שלו דבחטאת יכול לומר יה"ר כאלו הקרבתי חטאת מיהו באמת אין זה ראי' די"ל דזה הוי רק אם אחד יודע שחייב חטאת יאמר כן ומשכחת לה בכה"ג אבל באם אינו יודע אם חייב חטאת לעולם אל יאמר כן ואין זה ראי' ודו"ק:
1
ב׳שאלתו במי שמטפטף מי רגלים לאונסו שהובא במג"א סי' ע"ח לענין תפלה וע"ז שאל אם יש לברך ע"ז אשר יצר כיון דהוא מין קללה והביא דברי התומים בסי' צ"ז דלכך אין מברכין על הצדקה דהוי מין קללה ודימה רו"מ זה ג"כ לזה ואח"כ תמה על התומים ממה דלא קיי"ל כר"י דאין מברכין על הנובלת מכח שהוא מין קללה שגג רו"מ ודימה ענינים נפרדים דהתם בצדקה אם יברך יהי' הברכה על נתינת צדקה וזה גופו הוי קללה דאי אפשר לקיים צדקה רק אם המקבל עני אבל בברכת אשר יצר אטו הוי הברכה על מה שמטפטף תמיד הוא אינו מברך רק על גוף הבריאה אשר יצר האדם בחכמה וכו' וזה גופו הוי טובה ומה בכך דלאיש הזה הוי רעה זה ענין אחר אבל הברכה הוי על דבר הטובה ולכך לא קשה על התומים מנובלת דזה גופו פלוגתת ר"י ורבנן דהנה על הנובלת הוי הברכה ברכת בפה"ע והנה מה בכך דעתה הם נובלת מ"מ גוף הברכה הוי על גוף הבריאה וזה הוי טובה וזה הוי פלוגתת ר"י ורבנן דר"י ס"ל דאף דכללות הברכה הוי על הטובה כיון דהשתא בא ע"י קללה אין מברכין עליו ורבנן ס"ל דלא אזלינן בתר השתא האיך בא לידו רק בתר גוף הברכה וגוף הברכה הוי טובה אבל בצדקה כל המין וגוף הברכה א"א רק ע"י קללה לכך אין מברכין עליו וז"פ ולכך כה"ג ודאי חייב לברך:
2
ג׳שא' בענין גלוי הראש ותמצית דבריו הוי לחלק בין ת"ח לאחר דדוקא הת"ח אסור לילך בגלוי הראש ולא אחר דבת"ח שייך הטעם דהשכינה על ראשו ולפענ"ד אין נראה כן דא"כ מחזי כיוהרא וגאוה וכל המתגאה דוחק רגלי השכינה וא"כ שוב השכינה מסתלקת הימנו ולמ"ל לכסות ראשו ובעיקר שורש הדבר אם כי כבר דשו בו רבים אעפ"כ לא אמנע מלחוות דעי גם אני בעזה"י דלדעתי יש חילוק בין גלוי כל הראש למקצת הראש דמה דאמרינן דלא ילך ד"א בגלוי הראש דמשמע פחות מד"א מותר היינו רק במקצת גלוי הראש בזה אסור רק ד"א תחת אויר השמים הא פחות מד"א מותר אבל בגלוי כל הראש אסור אף פחות מד"א וכן משאחז"ל בשבת קי"ח תיתי לי וכו' היינו נמי רק בגלוי מקצת הראש זה הוי רק מדת חסידות אבל כל הראש מדינא אסור וכן מ"ש במדרש גבי ק"ש דלא הטרחתי עליכם לקרות פרועי ראש הכונה נמי מקצת הראש דהנה ידוע דכוונת האדם עיקרו במוחו תליא מלתא וזה יעיד החוש שאם האדם מלובש איזה משא על המוח אזי כבד עליו לכוין כראוי בשכלו ואך אם יסיר המשא מעל מוחו יוכל לכוין דעתו יותר ולכך בק"ש דבעי כונה הוי ס"ד שיהי' קורא בגלוי הראש היינו המוח ומקצת הראש יהי' בגלוי שיוכל לכוין יותר לכך אמר דגם זה אינו מטריחם בזה אבל בגלוי כל הראש אסור מדינא ובזה יתיישבו כל המקומות הנראין כסותרין וכו':
3
ד׳שא' כמה הוי שיעור טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והביא בשם מחה"ש שבספר פרי הארץ כתב ג' רבע על חצי אמה ואח"כ הביא אמה על אמה והיינו ג' רבע מעהריש. הנה בזה אין בידי להכריע כמה הוי שיעורו אך לדעתי נראה דאמה על אמה ודאי די כי אף לפי דעת הנ"י שהביא המחה"ש ואח"כ כתב דגם רש"י מסכים לזה ומוכח דאמה על אמה פטור נראה דכיון דהש"ס לא נתן בו שיעור באמות רק שיהי' קטן מתכסה בו ראשו ורובו ובודאי הכונה בקטן בינוני וא"כ בדורות הללו שנתקטנו הדורות הרבה מימים הראשונים ועי' כיוצא בזה בצל"ח לענין שיעור כזית כן ה"נ בזה בקטנים דידן ודאי הוי אמה על אמה שיעור שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו ובפרט באמה שלנו ודאי הוי די ומה דפליגי הפוסקים אם בעינן שיהי' גדול אינו מתבייש בה נראה דלא שייך זה בדורות הללו דבימיהם הי' דרכם לצאת בבגד גדול עם ציצית לחוץ לשוק לכך אם הי' קטן כל כך שהגדול מתבייש בה לצאת מוכח דהוא מחסרון הבגד אבל בדורות הללו שאין נוהגין לצאת בד' כנפות אפי' בגדול לשוק א"כ מה שהגדול מתבייש אינו מכח קטנות הבגד רק מכח שינוי גוף הבגד דאין דרך בבגד זה לצאת לחוץ לכך לדידן ודאי תלוי רק בקטן אם מתכסה בה ראשו ורובו לכך די בודאי באמה על אמה כנלפענ"ד:
4
ה׳שא' בט"ק של צמר שיש בו שיעור המפורש בש"ע אם חייב בציצית היות שבק"ק קראקא יתבייש לצאת בו שהולכין רק בבגדים ארוכים. הנה ידע שהתורה שלנו היא נצחית ולא תשתנה בשום זמן מן הזמנים וגם קראקא לא רובא דעלמא היא וכוונת חז"ל כל שאין הקטן מתבייש לצאת בו באיזה מקום קטן לפני איזה אנשים הדיוטים זה נקרא בגד וחייב בד' כנפות וציצית:
5
ו׳שא' היות כי נזהר מלהוציא בעיר אף שיש עירוב מכח דיש שאינו מודה בעירוב מה יעשה במה שיש לו ב"ד כנפות וציצית אחד גדול ואחד קטן של משי וחושש בשביל הקטן אולי אין בו כשיעור שחייבין בציצית. הנה גוף הדבר חומרא בעלמא כמ"ש במק"א דמי שאינו מודה בעירוב לא גרע מנכרי ומהני לו השכירות משר של עיר והרי בלא"ה יש נכרים רק דסמכינן על השכירות משר העיר ומועיל לכל ולכן אף אם רוצה רו"מ להחמיר על עצמו וכן אני נוהג כן מ"מ הרי בידו להתנות שחומרא זו אינו מקבל ע"ע ואף שכבר נהג כתמא יוכל להתיר ולא שמתחרט על גוף הדבר רק שמתחרט מה שלא אמר בלי נדר ומעתה מחדש יתנה בל"נ וגם יתנה שאינו מקבל חומרא זו וגם לדידי א"צ לא היתר ולא תנאי רק כיון שהי' מלובש בו בשבת ראשונה שהתחיל בנדר זה והטלית קטן הי' עליו א"כ הוי כמתנה שחומרא זו אינו מקבל עליו ודי בזה. ומה שחשש בנדון הקמיע הנה בתשובה לגיסי הגאון מוה"ר מרדוש אבד"ק אונגוואר שהי' בעצמו נצרך לאותו דבר וגם לא הי' עירוב כלל והוריתי להיתר ומכ"ש במקום שיש עירוב.
6
ז׳ובגוף הדבר מה שהעיר שהמג"א בסי' יו"ד כ' בפשיטות דבמחצה פתוח ומחצה סתום אין יוצאין בו אפי' לכרמלית ובסי' י"ג הביא תשובת הרמ"א שמפלפל אם מותר לצאת בו. הנה אין זה השגה דהרי בסי' י"ג לא פסק שום הלכה רק צוה לעיין בתשו' הרמ"א אבל לדינא מחמיר כמ"ש בסי' יו"ד. ודרך פלפול י"ל כך דאף השואל בתשובת רמ"א דס"ל דהיכי דהטלית מדינא אינו חייב בציצית בטלין הציצית לגבי הבגד ואינו משוי מ"מ מודה בדין חציו סתום דדוקא היכא דגוף הטלית אינו חייב מצד גופו ואין בו שייכות ציצית כלל אז ס"ל דהציצית לא הוי כמשוי דלא שייך לומר דהמצוה אחשבי' כגון בטלית קטן ואף דאפשר לעשותו גדול זה הוי פנים חדשות בא לכאן ואין זה הראשון וכמות שהוא עתה פטור מציצית לגמרי אך בסי' יו"ד דהטלית הי' חייב בציצית רק מה דהוי חציו סתום והרי זה אפשר לפתחו וזה לא נקרא מחוסר מעשה להיות נחשב כפ"ח וגם הרי מתחלה קודם שנסתם חציו הוי פתוח א"כ מתחלה הי' חייב בציצית רק אח"כ בטלו במה שתפר יותר בזה י"ל כיון דמתחלה הי' ראוי לציצית ובידו לפתחו לכך נחשב ראוי לציצית ובזה מהני חשיבות הציצית לשוי' כמשוי.
7
ח׳ובהיותי בזה גוף הדין בסי' יו"ד צ"ע למה אין יוצאין בו בשבת הרי קיי"ל דא"א לצמצם אף בידי אדם א"כ הרי הוי ס"ס דלמא במע"מ חייב בציצית ואת"ל פטור הרי הוי א"א לצמצם וא"כ דלמא הוי רובו פתוח וחייב מיהו י"ל דהוי נמי ס"ס להיפוך דלמא מע"מ פטור ודלמא רובו סתום וא"כ הוה ס"ס להיפוך והיכי דהס"ס סתרי אהדדי לא הוי ס"ס ולפ"ז יהי' מוכח מדברי המג"א שאוסר אף לכרמלית דאף בדרבנן היכי דס"ס סתרי אהדדי לא נחשב ס"ס וגם אין עושין זה לכתחלה [שנית אודות זה להרב מו"ה צבי הורוויטץ מפ"ק כבר למדתיו דרך השגה אטו משועבד אני לסברת הפמ"ג מ"ש בס"י במג"א דז"א ספק גמור דהרי כתב המחבר דבטלית שחייב מדרבנן יוצאין בו לרה"ר בשבת גם כתב דהוי חסרון ידיעה אין אני משועבד לסברתו ולדעתי הוי ספק דאורייתא ומלבד שבסי' ט' סעיף א' אינו מפורש דבציצית דרבנן יוצאין בו לרה"ר כלל אף גם אם יהי' כן י"ל דלענין תכשיט הוי ודאי דרבנן עדיף לן מספק דאורייתא דודאי דרבנן הוי תכשיט כיון דהוא ודאי מצוה דאורייתא וספק דאורייתא דאינו ודאי אינו תכשיט ותדע דעל ודאי דרבנן מברכין ועל ספק תורה אין מברכין עיין מג"א הל' ר"ה גבי ספק תקע ספק לא תקע ועוד לו יהא דאינו ספק גמור סוף סוף כיון דחייב לעשות מספק י"ל דהוי אחשבי' משא"כ בט"ק דפטור לגמרי בודאי. ומ"ש דהוי חסרון ידיעה עיין בתוס' פ"ק דעירובין גבי פרוץ כעומד דמצרפין הך ס"ס דא"א לצמצם ובע"כ אף למ"ד דספק חסרון ידיעה לכל העולם לא הוי ספק היינו אם אפשר עכ"פ בשום אופן לדעת וכגון בנדון הב"ש הל' מיאון שהי' אפשר בימים הקדמונים לבדוק אבל בא"א לצמצם כיון דבשום אופן א"א לצמצם לא נחשב ספק חסרון ידיעה.] ועוי"ל בסתירת דברי המג"א לפי הבנת רו"מ די"ל כיון דספקא דאורייתא לחומרא וא"כ עכ"פ מספק חייב בציצית לכך שייך בי' אחשבי' אבל התם בט"ק דפטור בודאי לכך הוי דעת השואל בתשובת רמ"א שמותר לצאת בו:
8
ט׳שא' באשה שהודית לפניו שזינתה כמה פעמים ומבקשת תשובה אם חייב להגיד להבעל וכבר ראה דברי הנו"ב בזה. תשובה בסה"ח סי' י"ג העליתי דהשומע מן הנואף שהתודה נמי מחויב להגיד להבעל ול"ח בזה לכבוד הבריות ובנדון דידן נראה דכ"ע מודים בזה דבשלמא בנדון הנו"ב שאחר אמר לו וא"כ יש לחוש שהאשה לא תרצה לקבל גט ויצטרך לדון עמה בדינא ודיינא ויתפרסם הדבר לכן יש לפלפל בדין כבוד הבריות אבל בזה שהאשה עצמה מתוודת ומבקשת תשובה א"כ הרי עיקר תשובה לתקן החטא מכאן ולהבא ואיך תדור עמו באיסור לכן היא חייבת להגיד להבעל וא"כ היא יכולה להגיד לו בסתר ויוכל בעלה לגרשה בסתר מטעם שלא יודע לאיש למה מגרשה ואין בזה בזיון הבריות ואף אם הבעל לא ירצה להסתיר ויפרסם הדבר הוא עושה בזיון הבריות ולא אנחנו כיון דאפשר להסתיר הדבר ולכן ודאי אין לה תקנה בתשובה רק להגיד להבעל ואם לא תרצה להגיד מ"מ לא ננעל דלת בפני שבים ויסדר לה תשובה ורו"מ לא יגיד להבעל אם כי מדינא הי' ראוי להגיד לו מ"מ אין בידנו להעמיד הדת על תלו. ונדון סדור התשובה אם תקבל עלי' להגיד לבעלה ותקבל ממנו גט אם יאמין לה די לה זה לכפרה ויקיל עלי' תשובה להתענות ארבעים יום ב' ימים בשבוע ולא תאכל בשר לא בלילה שלפני התענית ולא בלילה שאחר התענית ואם לא תקבל עלי' זה להגיד לבעלה אז יחמיר בעונשה שעל כל ביאה תתענה כן ואם אינה יודעת כמה ביאות עכ"פ על כל איש ואיש תתענה על ב' ביאות ממנו ובזה יגדל השלום:
9
י׳נשאלתי מי שיש לו קיטל במשכון מאחד אם מותר להשאילו לאחר בלא דעת הלוה. נראה דמותר כיון דמפורש בסי' י"ד דמותר ליטול טלית של חברו שלא מדעתו מכח דניחא לי' לקיים מצוה בממוני' וא"כ ה"נ כיון דמפורש בסי' כ"ב בטו"ז דאין לילך בקיטל לבה"כ כיון דנעשה מיוחד למצוה להתפלל בו אין לשמש בו תשמיש בזיון עיי"ש וא"כ כיון דהוי בגד של מצוה הדר דומה לטלית דאמרינן דניחא לי' לקיים מצוה בממוני' ומותר ליטלו שלא מדעתו כיון דמדמהו הטו"ז לטלית לענין זה דאין לילך בו לבה"כ לתשמיש בזיון ה"ה נמי דדומה בזה לטלית דמותר ליטלו בלא דעת חברו לכך ממילא מותר המלוה להשאילו בלא דעת הלוה ואין לומר דעשוי להתלכלך ז"א דאפשר ע"י כביסה הוא חוזר לקדמותו ואין בזה הפסד להבעלים כלל בזה מה שיחזור ויכבסנו וז"ב:
10
י״אשא' וז"ל נסתפקתי בהל' ציצית. (א) אם נפסק אחד מהציצית אחר הקשר שעושין אצל הכנף אם כשר או לא. (ב) אם נפסק חוט אחד באמצעותי' קודם שתלה הציצית בכנף וקשר אותו החוט זה שרי כמ"ש בטו"ז סי' י"ב ס"ק ג' בתשובה ובמג"א סי' ט"ו ס"ק א' ואח"כ תלה הציצית בהכנף ועשה הכריכות והקשרים ונזדמן הקשר שעשה בהחוט אצל נקב הכנף והקשר שבחוט הי' עב שאין יכולין להוציאו מהנקב ונפסק אותו החוט אחר אותו הקשר שעשה קודם שתלה הציצית אם כשר או לא. הנה מלשון המג"א סי' ח' ס"ק י"א שכתב ומה"ט לא נהגו לבדוק חוטין שלמעלה מן הגדיל שמונחין על הבגד וכו' ולמ"ל הכפל ודי הי' לומר חוטין שלמעלה מן הגדיל ובע"כ דקמ"ל דדוקא בנפסק מה שעל הבגד ממש אבל מה שאינו מונח על הבגד כשר דזה לא נחשב נפסק מעיקרו כיון דרובו נשאר קיים כשר ואין זה ענין כלל מה נחשב גדיל רק סמוך לנקב לא נחשב רובא דמנכר לכך פסול והוי כאלו נפסקו מעיקרו אבל כל מה דהוי למטה יותר ממה שמונח על הבגד הוי רובא דמנכר וכשר מיהו היכא דעדיין לא עשה החוליא רק קשר שסמוך לנקב בזה כיון דמה"ת לא נחשב עוד לציצית א"כ פשיטא דהוי כלכתחלה לכך אין היתר רק כשחזר וקשרו כדעת הטו"ז באופן דמותר אף לכתחלה אבל אם כבר הי' כדינו הציצית וחזר ונפסק כל שהוי למטה ממה שמונח על הבגד כשר כיון דרובו נשאר קיים וכן נראה מלשון הב"י שהביא רו"מ והוא בסי' י"ב והיכא שנפסק למעלה מהגדיל במקום חבורו בכנף וכו' משמע דוקא במקום חבורו בכנף דאז מעצמו אין לו התחברות בכנף אבל אם נפסק למטה ממה שמונח על הבגד בזה כיון דמעט מצד השני נשאר בכנף ואם לא יוציאנו אדם בידים לא יצא נחשב מחובר בכנף כנלפענ"ד בזה:
11
י״בשא' מי שטעה ובירך תחלה ברכת תפילין על של ר"ת אם צריך לברך אח"כ על של רש"י. הנה דין זה אין חדש אצלי כי מבואר בסה"ח שלי בעזה"י ואחר כמה שנים הי' פה אורח עם ספר קטן מהגאון אזולאי ז"ל וכתוב בו ג"כ שצריך לברך על של רש"י אך בקיצור בלי טעם ואני בררתי טעמו ובפרט כיון שהי' בטעות דסבר שהם של רש"י כי אם הי' יודע שהם של ר"ת ובירך עליהם א"כ הוי דעתו גם על רש"י בזה יש לפלפל אם תפלה הוי הפסק או לא אבל אם סבר דזה הוי של רש"י ובירך א"כ לא כוון על השניים והוי ברכה בטעות דהוא סבר דהם של רש"י והם של ר"ת ואף אם כוון בברכה גם על השניים הרי סבר דהשניים של ר"ת והם של רש"י לכך הוי ברכה בטעות וחייב לברך שנית על רש"י ועי' בסה"ח והבן:
12
י״גשא' עלם אחד כבר שיבסר שהוא איטר יד ימינו וכל מעשיו שהוא עושה מעודו בידו השמאלית הוא עושה גם הי' כותב בה ועל כן הוא מניח תפילין על ידו השני' שהיא יד כהה שלו שהוא ימין כל אדם והנה זה כמו שנה שהורגל לכתוב בידו הכהה שהוא ימין כל אדם וכותב בה תמיד ובידו השני' אינו כותב בה עוד רק מעשיו לבד הוא עושה בה. הנה אני אומר בקיצור דודאי יניח ביד שמאל שהוא ג"כ שמאל כל אדם דבזה שאני כיון דהוא באמת ימין כל אדם וגם כותב בה ודאי היא עיקרת כיון דכאן הוי תרתי לטיבותא שהוא ימין כל אדם וגם כותב בה דבזה אזלינן בתר רובא כיון דברוב בני אדם הוי זה ימין וגם הוא עצמו כותב בה הוי זה עיקר ימין ויניח בשמאל כל אדם כן נ"ל:
13
י״דשא' בתפילין של ר"ת שלא הי' ריוח בין דף לדף בין פרשה לפרשה בין פ' והי' אם שמוע לפ' שמע ותינוק דלא חכים ולא טיפש הי' יכול לקרות בשורה אחד. הנה לפענ"ד בודאי פסול כיון דחז"ל למדו מקרא דטוטפת דבעינן ד' פרשיות צריך להיות ד' פרשיות דוקא ועוד ראי' ממ"ש בש"ע סי' ל"ב סעיף ל"ו כל פרשיותיו פתוחות רק פרשה אחרונה יהי' סתומה הי' משונה פסול ובהג"ה ויש מכשירין בכולם פתוחות עיי"ש ואם לא הוי בעינן דוקא ד' פרשיות מה לי אם עשאו סתומה וכדומה לו יהא דאינו נחשב פרשה בפ"ע הרי לא בעינן שיהי' דוקא ניכר שהוי ד' פרשיות ומה בכך אם הוי ריוח קצת באמצע בע"כ דבעינן ד' פרשיות כפי הלכה באיזה אופן הוי פרשה ובע"כ דבעינן היכר דהוי ד' פרשיות לכך ברור לי שהמה פסולין:
14
ט״ושא' באם יתיר אות בתיבה כגון בלאבותיך האיך יעשה אם ימחוק תחלה האות ואח"כ ימשך הב' יותר ארוך או להיפוך למשוך תחלה האות ואח"כ ימחוק היתור אות הנה נראה הדין דהעיקר למשוך תחלה האות ואח"כ ימחוק היתור דלהיפוך אם ימחוק תחלה אז יהי' פירוד בין התיבה ואינו תיבה כלל ואם אח"כ יתרחב הב' יהי' שלא כסדרן ממש אבל אם משך הב' תחלה כיון דעדיין כל התיבה יחד אין זה שלא כסדרן ואף דהוי"ו וכדומה הי' באמצע הב' כיון דמתחלה כשמשך הב' דעתו למחוק הוי"ו אין זה בכלל אות המובלע באות אחר דדוקא אם אות אחד מובלע בחברתה ע"ד להתקיים בזה פסול אבל אם מתחלה דעתו למחקו ולא להתקיים אין זה מקלקל האות וגם ניכר מתוכו שדעתו כן כיון דאות זה אין שייך שם ומוכח מן המשכת הב' שדעתו למחוק המותר אין זה מפסיד צורת הב':
15
ט״זומה ששאל באם האות רק וצריך גרירה אם מותר להעביר האות ואח"כ לגררו הנה לגרור הכתב הישן ולשייר החדש ודאי אסור בתפילין דהוי של"כ ובס"ת כשר. ובאותיות האדומות אסור להעביר עליהם הקולמוס דהוי חציצה בין האות השחור ובין הקלף הוי האדמומית חציצה ועיין בטוטוד"ק הל' ס"ת לק"ק פרעשבורג הארכתי בזה:
16
י״זשא' שכתב הסופר תפילין והתחיל לכתוב שם הקודש הוי' במקום שאינו צריך וכתב יו"ד ה"א וא"ו והתחיל לכתוב ה"א האחרונה ונזכר וגמר ועשה דלי"ת ושוב כתב ה"א ונמצא כתוב יהודה אם מותר למחקו או לא. הנה זה ודאי דאסור למחקו דלו יהא שכתב על ידות הכלים ושם י' ה' ו' כבר נתקדש לפי דעתו שכותב השם וזה שלא כהוגן עשה הסופר במ"ש מאות ו' ד' דהוי כמוחק השם רק זה מותר לקדור התיבה ולגנזו אם כתב אחר תיבת יהודה עוד איזה תיבה יקדור תיבת יהודה עם איזה תיבה שאחריו ואם לא כתב עדיין שום תיבה אחריו יקדור שם יהודה לבד ואין זה כקודר השם כיון דעתה לפנינו כתוב יהודה מותר זה לבדו לקדרו:
17
י״חבנידון השאלה שהי' בתפילין של ר"ת נשאר בסוף פ' שמע כשיעור פרשה בזה ודאי דכשרה בלי ספק:
18
י״טבדין הנטפל לפני ה' ולאחריו הנה הנטפל לפניו בין אם נכתב לפני השם בין אם נכתב לאחר כתיבת השם מותר למחקו אבל הנטפל לאחר השם אם עדיין לא נכתב השם מותר למחקו אבל אם אחר שנכתב השם אסור למחקו אף שהוא נכתב קודם השם כיון דכבר נכתב השם קדשו השם ואסור למחקו:
19
כ׳בנדון תפילין ומזוזות שבאיזה תיבות לא נקלט הדיו יפה ואינו שחור הנה זה ודאי אסור לתקנו דלא מבעיא אם כבר נכתב אח"כ תיבות דהוי שלא כסדרן רק גם אם לא נכתב אח"כ אותיות כיון שהדיו נעשה גע"ל אם יעביר עליו קולמוס הוי הדיו שלמטה חציצה בין הדיו ובין הקלף ופסול:
20
כ״אשא' בפרשה אחת שבתפילין הרגיש סופר אחד שהראש למ"ד בשורה התחתונה נכנסת מעט לתוך כ' פשוטה משורה עליונה והנה עתה שהרגיש הסופר ראו שמעט עובי הלמ"ד נכנס בהחלל ומעט עובי הראש הוי חוץ מהחלל והתגין נוטין לצד שמאל לגמרי חוץ להחלל יותר ויותר גם עשה בחינה ואמרו שהוא כ' פשוטה הנה בזה ודאי התפילין כשרים דבזה ניכר שהוא כ' פשוטה ולא נשתנה צורת האות כיון שקצת העיבוי הוי חוץ לחלל וגם התגין חוץ לחלל ודאי כשרים התפילין:
21
כ״בשא' אם נפסק הלמ"ד במקום שנדבק הוי"ו עם הכ' ואין ניכר ההפסק להדיא אם מותר לתקן בתפילין ומזוזות. נראה דודאי אסור לתקן כיון דעכ"פ הכ' נראה כאות בפ"ע אם יכסו את הוי"ו שלמעלה והרי בכמה דוכתא מהני לכסות האות לקולא מכ"ש לחומרא דמהני והרי אם יכסו את הוי"ו שלמעלה יאמר התינוק דהוי כ' לכך אסור לתקן אף דאינו ניכר להדיא:
22
כ״גומה ששאל בצדי"ק דודאי לא אכשר לתקן בתו"מ אם נפסק אם הוי דוקא אם כותב יו"ד ישרה כדעת הב"י אבל אם כ' יו"ד הפוכה בתפילין כדעת ר"י אפשר דכשר לתקן אם אינו ניכר להדיא ההפסק גם זה אינו נראה לי דמה בכך דהיו"ד הפוכה עכ"פ אם יכסו היו"ד יהי' נראה הצדי"ק כנו"ן לכך פסולה ולכך גם בתי"ו אם נפסק למעלה אצל הגג נמי פסולה ולא כמ"ש רו"מ דזה כשרה מכח דהוי"ו יהי' הפוכה ולענ"ד כיון דעכ"פ צד אחד יהי' נראה כדלי"ת כעין ו' פסולה:
23
כ״דבנדון היודי"ן בתפילין ששני העוקצין שוין והורה אחד לתקנם הנה בודאי עתיד ליתן הדין בקרב שהכשיל את השואל להיות קרקפתא דלא מנח תפילין דודאי הם פסולין כמ"ש בחבורי סת"ם וכן כתב בתשובת חינוך בית יהודא כמ"ש רו"מ בעצמו:
24
כ״השא' בנדון החי"ת שעשו לה מקל על גבה באמצעיתה נראה דפסולה דלא נעשה לא כדעת רש"י ולא כדעת ר"ת דלדעת רש"י הוי החטוטרת בשמאלה ולא באמצע ולו יהא דהוי ספק בדעת רש"י אם דוקא בשמאלה נראה נמי דפסולה מכח ס"ס דלמא כדעת ר"ת ואת"ל כרש"י דלמא דוקא בשמאלה ועיין בפמ"ג סי' ל"ו כיוצא בו דפוסל אם עשה סתם חי"ת דפסולה מכח ספק א"כ ה"ה בזה וז"פ:
25
כ״ושא' דעשה סופר שיני"ן של תפילין מקלף אחר והניח על הבתים הנה כבר הארכתי בזה הרבה לק"ק סלאנים ופסלתי כמה מאות תפילין והאיר ה' עיני כי הוא ש"ס מפורש בשבת דף כ"ה דקאמר תני ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכת' לתפילין תפילין בהדיא כתיב למען תהי' תורת ה' בפיך אלא לעורו והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני וא"כ אם איתא שמותר להיות השי"ן מקלף אחר מה פריך הרי י"ל דמשכחת לה דהעור יהי' מבהמה טמאה והשיני"ן מטהורה ובע"כ דבעינן דהשי"ן יהי' מגוף העור וכן הוא בפרש"י דהשי"ן של תפילין דיהי' העור נקמט מבחוץ ג' קמטין ודומה לשי"ן וכו' וכיון דאות של שם נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן ומקרא נפיק וכו' א"כ מוכח להדיא מפרש"י דבעינן השי"ן יהי' מגוף העור לכך כל התפילין כאלו פסולין והמניחין הוי קרקפתא דלא מנח תפילין והסופר פסול ועיין בס' ק"ס שלי:
26
כ״זשא' בתפילין שהי' כתוב בהם וקשרתם אותם אותם והי' תיבת אותם כפול ורצה הסופר לתקן ולמחוק את אותם הראשון כך שימחוק האל"ף והוי"ו וישייר התי"ו מ"ם ומתיבת וקשרתם ימחוק התי"ו והמ"ם וימשוך ראש הרי"ש עד תי"ו מ"ם של אותם הראשון הנה חלילה לעשות כן דהוי שלא כסדרן דתיבת וקשרתם כיון דנמחק ממנו אינו תיבה ומה דמשכו לתי"ו מ"ם עשהו תיבה מחדש הוי שלא כסדרן ומה לי אם הי' כותב תי"ו מ"ם מחדש או מושכן לתי"ו מ"ם שכבר נכתב כיון דעכ"פ לא הוי מחובר תחלה רק עכשיו מחברן הוי של"כ ואף שאומר הסופר שכיוצא בזה מבואר בפמ"ג אין לי פנאי לעיין אם אמת כן ואם באמת כן אין דבריו נראין וחלילה לעשות כן ואם עשה כן התפילין פסולין [ומה שחזר והקשה למה לא דחיתי ראיות הפמ"ג מתיבת לאבותיך הנה באמת קצרתי על דברינו ובאמת דברינו נכונין דבלאבותיך אפשר להרחיב הב' טרם שמוחק הוי"ו וכן כתבתי לעיל בתשובה ולכן לא הוי שלא כסדרן אבל בנדון דידי דהוי תיבה שלימה מיותר ודאי יהי' נראה חלוק והוי שלא כסדרן:]
27
כ״חשא' באחד שהביא תפילין של יד והי' כתוב בה שם הוי' ב"ה בשני יודי"ן קודם ה"א ראשונה ופסק רו"מ דימחוק יו"ד ראשונה יפה הורה וכוון רו"מ לדברי המ"ע בתשובה הובא בא"ר סי' קמ"ב ובפמ"ג סי' קמ"ג דאות הראשון או האחרון הכפול מותר למחקו ולא האמצעית עיי"ש ובטעם הדבר הארכתי בעזה"י בכמה תשובות:
28
כ״טשא' בלמ"ד שנכנס תוך כ' פשוטה הנה זה פשיטא שפסולה דהיינו אם קו הלמ"ד עומד רחוק מרגל הימין של הכ"ף בענין שאם הי' ניטל החלק הלמ"ד של מטה הי' נראה כה"א ודאי פסולה אך אם הקו של הלמ"ד הי' סמוך אל רגל הימין של הכ"ף קרוב ממחצה של רוחב החלק מן הכ"ף בענין שאף אם ניטל הלמ"ד נמי לא הוי צורת ה"א זה כשר בדיעבד כן אני מורה תמיד והיא נכון בעזה"י:
29
ל׳שא' בראש למ"ד הנכנס לתוך ד' אם מהני לגרור הראש של הלמ"ד לדינא הי' נראה דאם הוא בס"ת דאפשר לתקן לגמרי ודאי יתקן גוף הדל"ת אך בתו"מ דפסול של"כ ודאי פסול ואם בס"ת א"א לתקן כל הדלי"ת בקל מותר למחוק הראש של הלמ"ד:
30
ל״אנדון התפילין שהי' אות יו"ד שני הראשין כמעט שוין היטב אשר דיבר שאין לו תיקון ופסולין ולא מהני בזה קריאת התינוק ליו"ד כל דניכר שאין עליו צורת האות ואין בזה שום תיקון:
31
ל״בבדבר שאלתו דברי שניכם לא יתכנו כי לפי הנראה ממכתב רו"מ גם בצד שמאל בראש הה"א לא הי' תג והה"א גופא הי' כעין רי"ש וזה ודאי פסול לכ"ע כמ"ש במנחות דף כ"ט דבעינן תגין אך מ"מ לפסול הס"ת והתפילין זה שקר דהרי הא דבעינן כסדרן היינו אם לא נכתב האות כדינו אבל בזה הרי נכתב הה"א כדינו רק הללמ"מ דבתפילין בעינן תגין בזה די אם יעשה כעת תגין בצד שמאל בראש הה"א וכשר לדעת רש"י ודעמי' וכשר בדיעבד ואין לפסול מכח זה הס"ת או התפילין. ואח"כ הוספתי עוד דאף בה"א אחרונה של הוי' ב"ה אף שנכתב ג"כ עגול קצת ולא מרובע נמי כשר הכל ויסכר פי דוברי שקר:
32
ל״גשא' בעורות שנתן למים לשם ס"ת ותו"מ אבל לא אח"כ כשנתנם לסיד ובטו"ז סי' ל"ב ס"ק ג' כתב שבשעה שנותן למים די ובנוב"ת סי' קע"ה חולק ע"ז מה דעתי. הנה לדעתי הם כשרים כיון דעכ"פ הנתינה במים הוי מכשיר ליתנו להסיד די בזה ובפרט מה שנותן אח"כ בסיד הוי על דעת הראשונה הוא עושה והה"נ בזה ומה"ט ראוי להקל אם בסוף העיבוד אומר לשמו דמהני כמ"ש בזבחים דאף אם סתמא פסול מ"מ בזה כשר בסתם ואח"כ לשמו דסופו מוכיח על תחלתו עיי"ש כן ה"נ בזה מיהו י"ל כיון דיש פלוגתא דתנאי בזה רשב"ג ורבנן בחולין אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו. א"כ י"ל דכוונת הש"ס שם דמוקי לה כמ"ד דס"ל דאמרינן הוכיח סע"ת אבל לדידן כיון דספקא הוי אם אמרינן הסע"ת לכך י"ל דלא מהני אם כוון אח"כ לשמו וכו' אבל בזה לומר ע"ד ראשונה הוא עושה ליכא בזה פלוגתא א"כ מוכח דלכ"ע הוי כן לכך ה"ה נמי בזה הוי כן ולכך לדעתי הוי הרצועות כשרים מיהו אני מבטל דעתי נגד דעת הנו"ב ואין לעשות מהם רצועות לתפילין לכתחלה מיהו אם הוי שעת הדחק דליכא אחרים נראה דמותר להניחן ולברך עליהם כדעת הט"ז הנ"ל:
33
ל״דשא' באחד שהי' מסופק אם בירך ברכת התורה לדעת הפר"ח שצריך לחזור ולברך מספק אם יכול להוציא את חברו שמסופק ג"כ אם בירך בה"ת י"ל דאיכא ס"ס לקולא שמא הוא לא בירך עדיין ואפי' את"ל דבירך דלמא גם חברו בירך בה"ת או דלמא אמרינן להיפוך שמא הוא כבר בירך וחברו לא בירך עדיין וא"י להוציאו מספק. הנה לא ידעתי ספק זה הרי קיי"ל בכל הברכות אם יצא מוציא חוץ מברכת הנהנין א"כ מה בכך אם הוא בירך כבר וחברו לא בירך נמי יכול להוציאו ומה ספק הוי לו בזה. ומ"ש לפשוט ספק שלו דלא אמרינן ס"ס לקולא ממנחות דף ל"א במ"ש שם א"ד א"ל קח לך מן הנכרי ולימא לי' קח לך מן השוק קסבר אין רוב ע"ה מעשרין הם ופרש"י לא מספקא לי' בי' והוי מחצה על מחצה הלכך איכא למימר המעורב נתעשר וזה לא נתעשר והא הוי ס"ס לקולא עכ"ל. גם ז"א דמה ס"ס הוי כיון דאסור לעשר מן החיוב על הפטור וכן מן הפטור על החיוב א"כ אין כאן ס"ס דאם רק אחד מעושר אסור להפריש זה מזה ואין היתר להפריש רק אם שניהם אינן מעושרין ואף את"ל דהוי ס"ס שמא שניהם מעושרין ומן הפטור על הפטור מותר ואת"ל שאינן מעושרין דלמא שניהם אינן מעושרין והוי מן החיוב על החיוב אך זה אינו דהוי נמי ס"ס להיפוך שמא זה מעושר וזה אינו מעושר ואף אם ירצה לומר דספק זה שמא חד מעושר וחד אינו מעושר הוי חד שמא והוי כחד ספק משא"כ שמא שניהם מעושרין או שניהם אינן מעושרין הוי תרי שמא והוי ס"ס מ"מ גם זה אינו ראי' דהרי קיי"ל לא סמכינן אס"ס היכי דאיכא לברורי ואף הסוברים דהיכא דאיכא לברורי סמכינן אס"ס מ"מ זה לכ"ע אין עושין ס"ס לכתחילה א"כ ה"נ אין ליקח מן הע"ה ולעשות ס"ס לכתחלה כיון דאפשר ליקח מן הנכרי ומה דקאמר דס"ל אין רוב ע"ה מעשרין הן היינו דאם הוי רוב ע"ה מעשרין כיון דהוי רוב וגם ס"ס ודאי הוי מיעוטא דמיעוטא ובזה מותר לעשות אף לכתחלה לכך קאמר דס"ל אין רוב ע"ה מעשרין הם וי"ל עוד ע"ד פלפול דהך ס"ס שמא שניהם מעושרין הוי ס"ס דתליא במעשה וי"ל כמו רובא דתליא במעשה לא אמרינן אבל בעלמא ודאי אמרינן ס"ס אף לקולא כדמוכח בכמה דוכתי ולא ידעתי מקום ספקו לומר דלא אמרינן ס"ס לקולא מאין הרגלים לומר כן והדבר פשוט להיפוך:
34
ל״השא' אם עמד קודם אור הבוקר ובירך ברכת התורה אף שהי' ניעור כל הלילה אם יוצא בזה הנה לדעתי ודאי צריך לחזור ולברך כיון דהברכה ראשונה הוי לבטלה אינו יוצא בזה וכן נראה מלשון הש"ע סי' מ"ז שכ' המשכים קודם אור היום וכו' וא"צ לחזור ולברך משמע הא אם הי' ניעור כל הלילה ובירך קודם אור הבוקר צריך לחזור ולברך בשחרית והנה אין לומר דהוי ספק ברכה ז"א דאף המג"א ס"ק י"ב שמפקפק בזה היינו רק אם חייב לברך בבוקר או לא אבל בלילה ודאי פטור וא"כ הוי ברכה לבטלה ובודאי אינו יוצא ואף דעכ"פ הוי ספק אם חייב לברך ביום כשניעור כל הלילה כמ"ש המג"א מ"מ אינו בכלל ספק ברכה דהוי ס"ס כיון דדעת רש"י הובא בב"י סי' מ"ז דאפי' הי' ישן ובירך בלילה צריך לחזור ולברך ביום וא"כ נהי דלא קיי"ל כך מ"מ בזה הוי ס"ס דלמא חייב לברך בלא"ה אף שהי' יוצא בברכה קודם ע"ה ודלמא חייב כל הניעור בלילה לברך בבוקר ואינו יוצא במה שבירך ברכה לבטלה. ובהיותי בזה ראיתי תמיה במג"א סי' מ"ז ס"ק י"ג מ"ש כל זמן שלא ישן משמע דאם הי' ניעור כל הלילה א"צ לברך בבוקר וכו' ולא ידעתי מהיכן משמע לי' כן דלמא כוונת המחבר דא"צ לברך היינו קודם ע"ה א"צ לברך כ"ז שלא ישן אבל בבוקר חייב לברך ולכך ודאי דחייב לברך שנית בבוקר ומ"מ אם אפשר שישמע מאחר להוציאו מה טוב ואם ליכא אחר חייב לברך ועיין בסי' ר"ט מ"ש שם הרמ"א אם הוציא אחרים י"ח וכו' משמע הא בלא"ה אין הברכה בטעות פוטרו דהוי ברכה לבטלה רק כיון דהוציא אחרים אינו לבטלה לכך הוי ברכה עיי"ש כך הדבר פשוט:
35
ל״ושא' בא' שמברך ברכת השחר שלא עשני עכו"ם ואין רצונו לברך שלא עשני גוי דגם ישראל נקראו גוים. הנה נוסחא זו ודאי הוי צד אפיקורסת דהרי עכו"ם הוי ר"ת של עובדי כוכבים ומזלות ואם אומר כן משמע דנכרים דאינן עובדים כו"מ עליהם אינו מברך והוא צד אפיקורסת ואם רצה לשנות נוסחת השם מכח דאף ישראל נקראים כן הול"ל שלא עשני נכרי אבל מדברך שלא עשני עכו"ם הוי בו צד אפיקורסת ועל ההערה גופה דישראל נמי נקראו כן הוא טעות דהנה ישראל בכלל נקראים גוי כמ"ש גוי וקהל גוים יהי' ממך וכן הוי גוי חוטא אבל כל אחד מישראל בפ"ע אינו נקרא גוי אבל בנכרים כל יחיד מהם נקרא גוי והטעם עפמ"ש במדרש דביעקב הוי שבעים וכתיב נפש ובעשו הוי שש עשרה וכתיב נפשות דישראל הם מעולם היחוד אבל הגוים הם מעולם הפירוד עיי"ש ולכך א"ש דבנכרי כיון דכל אחד הוי דבר בפ"ע נקרא כ"א מהם גוי אבל בישראל כ"א ביחוד הוי רק משהו וחלק קטן מן הכלל לכך לא נקרא יחיד בפ"ע בכלל גוי וראי' ממ"ש מגיד דבריו ליעקב וכו' לא עשה כן לכל גוי ואיך אמר לא עשה כן לכל גוי והרי ישראל נמי נקראו גוי אך הכונה דבישראל מגיד הוא ית' דבריו לאחד כמו שהגיד התורה למשה רבינו לבד והוא למדה לישראל וכן לכל דור מגיד דבריו לחכם הדור אבל לא עשה כן לכל גוי להיות מודיע לגוי אחד ולכך שפיר אמר לכל גוי דישראל אחד לא נקרא גוי ולכך לא ימצא לומר על רבים מישראל לשון גוים דלשון רבים משמע הרבה גוים ובישראל ליכא הרבה גוים אבל בגוים נאמר נביא לגוים נתתיך וכן רם על כל גוים ה' אבל יעקב או ישראל נקרא אף אחד והרבה נקראו ישראלים ולכך שפיר מברך כ"א שלא עשני גוי דאם הייתי נכרי הייתי אני לבדי נקרא גוי לא כן עתה לא נקראתי בפ"ע גוי וכן נאמר ביחזקאל ל"ז והי' לגוי אחד בארץ דבכלל נקרא גוי אחד ואמר שם ולא יחצו עוד לשני גוים דאז כיון דנעשה פירוד ביניהם יהי' לכ"א מלך אחר נקרא כל חד מהם גוי וביחד ב' גוים אבל כל יחיד מהם לא נקרא גוי ולכך צריך לברך רק שלא עשני גוי והמשנה מזה עתיד ליתן את הדין:
36
ל״זמה דנסתפק להסוברים בסי' מ"ז דמהרהר בד"ת א"צ לברך אם שומע ד"ת צריך לברך אם שומע הוי כעונה. הנה זה תליא בפלוגתת רש"י ור"ת בס"פ לולב הגזול והובא בטור וב"י סי' ק"ד דלרש"י דס"ל דמותר לשתוק באמצע התפלה ולכוין למה שהש"ץ אומר הרי דס"ל דשומע אינו כעונה ממש רק כמהרהר ואינו הפסק ה"ה דאין לברך בה"ת על זה אבל לר"ת וסייעתו דס"ל דלא ישתוק דשומע כעונה והוי הפסק א"כ ה"ה דצריך לברך בה"ת כיון דהוי כדבור ממש וכיון דאנן לא קיי"ל כר"ת וקיי"ל בסי' ק"ד דישתוק ויכוין ולא הוי הפסק ה"ה דא"צ לברך ובפרט דלרש"י וסייעתו דקיי"ל כוותייהו דלא נחשב הפסק מוכח בודאי דאינו כדיבור ולהיפוך לר"ת אין ראי' די"ל התם כוונתו כיון דקיי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו א"כ י"ל התם כיון דהוי באמצע התפלה א"כ אינו ראוי לענות בפה שיהי' הפסק לכן בילה מעכבת בו ואין די בהרהור ובע"כ אם ישתוק יצטרך לומר דשומע הוי כעונה ממש וזה גופו דיבור הוא וא"כ אם מחשב כדיבור ממש שוב הוי הפסק אבל בעלמא היכא שראוי לענות שוב י"ל אין בילה מעכבת בו ודי בהרהור לכך לא הוי בזה כדיבור ממש רק דינו כמהרהר ואף ר"ת מודה בזה וז"ב. [והחריף ר' יוסף פיניליש מדאברמיל רצה לומר דזה דומה למ"ש הפוסקים בביטול חמץ דאין מברכין על דברים שבלב הנה אין לו דמיון כלל עמוד והבן א"כ אם מבטל בפה יברך על הביטול כמו על ד"ת ולמה אין מברכין התם כלל על הביטול אך בע"כ שאני דהתם עיקר המצוה הוי רק בלב ולכך כיון דעיקר המצוה הוי בלב ולא בפה אף אם אומר בפה נמי אינו מברך עליו אבל בד"ת הוי להיפוך דעיקר המצוה הוי בדבור כמ"ש ושננתם לבניך ולכך אף אם הוא בהרהור נמי חייב לברך דבזה הוי להיפוך דהרהור הוי כדיבור. ומ"ש דהרי אנן קיי"ל בסי' ק"ד דישתוק וישמע ואעפ"כ קיי"ל דערום לא יתרום ולא ישחוט דאסור להיות שומע כעונה הנה הא לא קשיא דבשמיעה באמצע התפלה מה איכפת לנו אם ישמע ויכוין אחר דאינו כדבור להיות הפסק אבל בשוחט או תורם כיון דהוא חייב לברך ואסור לעשות הדבר בלי ברכה א"כ הרי אינו ראוי לבילה דאינו ראוי לענות כיון דהוא ערום וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכיון דאינו ראוי לענות אינו יוצא בזה ידי הברכה גם הוי תרתי דסתרי אהדדי אם הוי כעונה הוי ערום ואסור לענות ואם אינו כעונה אינו יוצא ידי הברכה שהוא חייב אבל באמצע התפלה מה איכפת לנו אם ישתוק ויכוין ונאמר באמת דאינו כדבור ואינו הפסק אבל להסוברים דאסור לשמוע דבע"כ הוי כדבור חייב אף לברך. ומה שהקשה דלמה לא משני בנדרים דף ח' באומר אשנה פרק זה דלכך אינו מושבע ועומד מכח דיוצא בהרהור זה לק"מ דעיקר מצוה הוי הדיבור כמ"ש ושננתם לבניך וכדמוכח בברכות וכמה דוכתא דעיקר הלימוד הוי בפה ולכך הוי על זה מושבע ועומד לכך מה"ט אם מהרהר א"צ לברך דאין זה מן המצוה. ומ"ש לעיל דלכך אם מהרהר נמי צריך לברך היינו למ"ד הרהור כד"ד אבל אנן דקיי"ל הרהור לאו כד"ד א"צ לברך על ההרהור כמ"ש באו"ח סי' מ"ז רק אם שומע דלמ"ד שומע כעונה הוי כדבור ממש וחייב לברך ובזה שגה עוד במה שמדמה ספק הנ"ל לחמץ דהתם הוי די בהרהור לבד בלי שמיעה מאחרים ולכך לא הוי כמעשה אבל כאן מהרהר בד"ת באמת א"צ לברך רק בשומע ד"ת כתבתי דצריך לברך דבזה להסוברים דהוי כעונה ממש להפסק הוי כעונה ממש לברכה וד"ת נמי אינו יוצא בהרהור רק בדבור וא"ש.] שוב ראיתי בצל"ח דף כ"א מבואר בו כעין ספק שלו והכל אחד עיי"ש ופשטו מהנ"ל וכוונתי לדבריו בזה:
37
ל״חשא' בש"ץ שיש לו שונאים ואומר בתפלתו בקול רם בברכת המינין וכל אויבי עמך ואויבי מהרה יכרתו וכו'. הנה רע עלי המעשה מכמה טעמי אחד דאסור להזכיר בקו"ר מה דשייך ליחיד רק מה שהוי צורך רבים מותר להוסיף בקו"ר אבל מה ששייך ליחיד אסור להוסיף בתפלתו על תקנת חז"ל. ועוד עובר על דברי חז"ל שאמרו מי כתיב יתמו חוטאים חטאים כתיב. והיותר קשה מ"ש בש"ע סי' נ"ג במג"א דצריך הש"ץ להסיר הקנאה בתפלתו עיי"ש ועוד מבואר בסי' תקפ"א שאם מכוין שלא להוציא שונאיו בתפלתו גם אוהביו אינן יוצאים בתפלתו והטעם נראה עפ"ד המג"א הנ"ל כיון שמכוין שלא להוציא שונאיו מוכח דאינו מסיר הקנאה מלבו בזה פסול להיות ש"ץ וזה שאומר ואויבי גלי דעתי' שאינו מכוין להוציאם ואומדנא דמוכח הוא ואף אם הוא אינו מכוון לכך עכ"פ אויביו לא יענו בזה אמן על ברכה זו וא"כ הם אין יוצאין בתפלתו והוא הגורם להם במה שאומר כן וא"כ כיון שגורם שאויביו אין יוצאין בתפלתו גם אוהביו אין יוצאין בתפלתו ומה גם בברכת המינים בזה ראוי להחמיר יותר דהרי י"ל לפרש הכונה שאומר דדוקא תרתי ביחד שאם הוי אויבי עמך וגם אויבי הם יכרתו אבל אם הם אויבי עמך ואינן אויביו לא יכרתו וא"כ הוי אוהב לאויבי ישראל וכל כה"ג ראוי לדקדק בברכת המינים ביותר כמו שחששו חז"ל ביותר בברכת המינים לכך ראוי לסלקו מן הש"ץ ולהדפו ולרדפו ביותר:
38
ל״טשא' בש"ץ שאמר בש"ת אתה הראית והמנהג שמי שאומר אתה הראית צריך לומר גם החרוזים והוא אמר שחזן מבהמ"ד יאמר החרוזים וחלץ הטלית ואח"כ כיבד השמש את התורה לכהנים ולוים להקיף הקפה ראשונה ואח"כ בהקפה ב' כיבד לאנשים מכובדים ולגבירים וגם לש"ץ מבה"כ ולא רצה לקבל התורה וכן בהקפה ג' וד' כיבדוהו ולא רצה לקבל התורה ואדרבה דחפה בכל פעם בב' ידים ואמר הטעם מפני שצריכין לכבדו בהקפה א' אעפ"י שאינו לא כהן ולא לוי. הנה ש"ץ זה ראוי לנזיפה ומקורו בברכות פ"ט שאחד מדברים המקצרים שנותיו של אדם הוא אם קראוהו לעלות לתורה ואינו עולה ובפ"ק דף ח' ועוזבי ה' יכלו זה המניח ס"ת כשהוא פתוח ויוצא והנה כל עיקר טעמם בזה הוי מכח בזיון התורה ומה לי בזיון זה או זה כל דניכר דהוי בזיון התורה הוי בכלל זה והנה המג"א בסי' נ"ג ס"ק כ"ב נראה שהוא חילקן לשני מאמרים שונים ותמוה דבאמת חדא היא ומא"ח ומא"ח וכל אחד פי' כוונת חברו דהנה ודאי עוזבי ה' יכלו היינו קיצור ימים ושניהם חד טעמא דהוי בזיון התורה ושניהם צריכין זל"ז דמקרא דועוזבי ה' יכלו מנ"ל דהוי העדר כבוד התורה דלמא על ענין אחר אך כיון דכתיב כי הוא חייך מן ההן נשמע הלאו לכך מסתבר לו' דעוזבי ה' יכלו הוי על בזיון התורה ומקרא דכי הוא חייך נמי לא משמע דדלמא אם מכבד התורה הוי לו שכר אורך ימים ואם ח"ו עושה בזיון לתורה אין לו שכר ברכה ומ"מ גם קללה אין לו וכדקאמר כעין זה בפ"ג דקדושין לרבנן דס"ל דל"ב ת"כ למה כתיב ואם בחוקותי תמאסו וקאמר שם דהוי ס"ד לא ברכה ולא קללה וכו' כן ה"נ בזה לכך צריך קרא דועוזבי ה' יכלו וכל חד מפרש מה דסתם חברו ויפה כ' הכה"ג דהכל אחד הוא, מיהו בין להכה"ג בין להמג"א עברה הוי דהוי בזיון התורה והוי בכלל עוזבי ה' יכלו או מקצר ימיו וא"כ הוא אין ראוי להיות ש"ץ דהש"ץ צריך להיות הגון ומכובד כמ"ש בסי' נ"ג דאין לו זקן אסור להיות ש"ץ מפני כבוד הצבור ומכ"ש המבזה התורה ועלי' אמר התנא כל המבזה התורה גופו מחולל על הבריות ולמד מקרא דבוזי יקלו והרי כל בזיון בכלל וכן אמרו מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה נמי הכונה כיון דמסיר אזנו משמוע תורה הוי בזיון התורה לכך גם תפלתו תועבה לכן מן הדין להעבירו מיהו אפשר שהוא י"ש ודרך מקרה הוא לו אזי די לעונשו והעברה על איזה זמן כפי אשר יבינו כי אני מבחוץ:
39
מ׳שא' ע"ד הרבנים שמתקבלים על ג' שנים אם יכולין אח"כ לדחותם הנה מ"ש בטעם המנהג על ג"ש מכח שלא ימכרו ממכרת עבד זה נכון ופשוט דהרי הרב אומר כן בסי' של"ג במלמד ומה לי מלמד ומה לי רב אך שטעם זה יועיל שלא לדחותם אח"כ ז"א דסוף סוף כיון שמקבלין רק על זמן אם כלה הזמן יכולין לדחותו אך זה כמה כתבתי לק"ק פאמרין דנהי דיכולין לדחותו היינו רק רוב הצבור ולא המיעוט דנהי דכתב הטו"ז בסי' נ"ה דזה דומה לתחלת הקבלה ואף היחיד יכול למחות היינו רק בש"ץ וכדומה אבל ברב דהוי בזיון התורה אנן סהדי דלא הוי דעתייהו להכי שגם היחיד יהי' יכול למחות ולבזות כבוד התורה לכך בזה אין המיעוט יכולין לדחותו רק הרוב יכולין לדחותו ועכשיו נחשב הרוב היינו רוב פורעי המס כמ"ש המג"א שם מיהו אם ישתקו איזה ימים ולא יסלקו אותו מיד נשאר כמעיקרא ואין בידם עוד לדחותו עד גמר עוד ג' שנים כמקדם:
40
מ״אשא' בנדון הישובים שלו דכפר א' השייך לעירו וסמוך לכפר הנ"ל יש כפר ב' רחוק ממנה רק רבע שעה ודר שם אחד וזה י"ד שנים שכפר ב' שייך לישוב א' ולרבנות של רו"מ בכל וכל ועד עתה התחבר האיש הנ"ל עם הישוב א' בכל התשלומין ובכל ההוצאות הן במעות ראבינאט והן בצרכי בהכ"נ שם ובשאר כל הוצאות ועתה חוזר האיש ואינו רוצה ליתן שום חלק לכפר א'. הנה ידע דהישובים בדת המלך ושריו תליא מלתא אם האיש בידו לפעול אצל שרי המלוכה להפריד עצמו מכפר א' בענין המסים וחוקי המלך הרשות בידו אבל כ"ז שמצד הממשלה בענין מסים וחוקי המלוכה שייך עדיין לכפר א' אזי מחויב ליתן להצטרכות שצריך כפר א' הן לשכירות הרבנות הן לצורך בה"כ וכדומה ואינו דומה כלל למ"ש המג"א באו"ח סי' נ"ה בסופו שדייק בלשונו וז"ל כתב במע"צ השיב מהרי"ל על ישובים הצריכין לשכור מנין וחזן סביבות הבאים לשם א"צ ליתן כלום להישוב דאי בעי ישבו בביתם או ילכו לעיר אחרת עכ"ל א"כ בדיוק כתב דהסביבות אינן מאותו הישוב רק מישוב אחר רק שבאים לשם להתפלל בזה אין צריכין ליתן למנין וחזן וכן מורה סיום הלשון שיכולין לישב בביתם או ילכו לעיר אחרת משמע דאין עליהם חיוב ליתן רק מכח הנאה שבאים לשם בזה כתבו דא"צ ליתן להם אבל אם הם מאותו הישוב צריכין ליתן בכל ענין כבני העיר ממש וגם נראה דאף אם אינו מאותו ישוב מיירי שם המג"א בענין שההילוך לעיר אחרת הוא שוה כמו ההילוך לאותו ישוב וגם מיירי שגם במקומם אם ירצו לשכור מנין וחזן לא יצטרכו ליתן יותר ממה שיצטרכו ליתן לאותו ישוב לחלקם אז כיון דאין נהנין ומרויחין ממון מביאתם להישוב בזה א"צ ליתן להם חלק אבל אם אין ביד הבאים לשכור להם מנין וחזן וגם העיר האחרת רחוקה יותר ויצטרכו ליתן יותר הוצאות אם ילכו לעיר אחרת א"כ נהנו הרווחת ממון במה שבאים לאותו ישוב ודאי צריכין ליתן חלק למנין וחזן כיון דנהנין מזה הרווחת ממון כעין דקיי"ל בפ"ק דב"ב ובחו"מ סי' קנ"ח ס"י במקיף את חברו מד' רוחותיו אף אם עמד מקיף וגדר את הרביעית מחייבין אותו ליתן חלקו. לכך העולה מזה אם דת המלך אינו חולק אותו משייכות לכפר א' צריך ליתן סיוע לכל הצטרכות כפר א' אבל אם דת המלך לחלקו מכפר א' אז אם יש עיר אחרת קרובה לכפר שלו כפי ערך ההילוך לכפר א' א"צ ליתן כלום לצורך בה"כ של כפר א' אף שבא להתפלל לכפר א' אבל אם אין לו עיר קרובה כמו כפר א' אז צריך ליתן חלק לבה"כ כמו שנותן כ"א מכפר א' והחילוק הוי לפי ממון וכו' כנלפענ"ד בזה לדינא:
41
מ״בשא' אם מותר לענות אמן כשבית עכו"ם מפסיק. הנה ברור לי דאף שהפוסקים נקטו בלשונם קדיש או ברכו באמת אין חילוק בדבר רק אף אמן הוי בכלל כי מ"ש די"ל דוקא קדיש וקדושה דבעינן עשרה ז"א דמה בכך הרי שם במקומו יש עשרה ונאמר בעשרה ולענות איש"ר זה בפ"ע מותר לאמרו אף בפחות מעשרה ודוקא קדיש בשלימות אסור לאמרו רק בעשרה אבל יהא שמי' רבא לבדו מותר לומר בלתי עשרה רק מצד האמן הוי איסור דהוי אמן יתומה א"כ אם במקום הקדיש עשרה למה לא יענה אמן יש"ר וגם ברוך ה' המבורך לעולם ועד א"צ עשרה רק אמירת ברכו צריך עשרה ובע"כ כיון דהעני' לא שייכת רק בהצטרפות האמירה וכל דהוי עכו"ם מפסיק אין להם הצטרפות ונדון כעונה בפ"ע בלתי שמיעת ברכו או קדיש א"כ ה"ה בברכה לענות אמן נמי הוי כן כל דבית עכו"ם מפסיק אין לו הצטרפות עם המברך ונדון כעונה בלי שמיעת הברכה וז"ב ופשוט:
42
מ״גשא' באם רוב העשרה כבר מתפללין רק מיעוט לא התפללו ועמד אחד והתפלל בקול רם אם יכול לומר קדיש שלם לפענ"ד אין לומר ק"ש דאיך יאמר תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל והרי הם לא התפללו אז לכך נראה שיאמר קדיש בלא תתקבל מידי דהוי על יום ט"ב דאומרים אחר התפלה קדיש בלי תתקבל כן יעשה עתה ומ"ש רו"מ בשם תשובת שבו"י ח"ג סי' ג' שכתב בכה"ג דיאמר ק"ש ולפענ"ד אין נראה כן רק נראה להכריע שיאמר קדיש בלי תתקבל:
43
מ״דשא' שמנהגו לומר ק"ש בטלית ותפילין בבוקר השכם אך שמתנה אם יתפללו הצבור קודם העברת זמן ק"ש לא יהי' יוצא בזה רק עם הצבור ואח"כ עלה בלבו ספק דאולי תליא זה בדין ברירה. הנה נעלם ממנו הטו"ז באו"ח סי' תפ"ט סק"ו שכתב דאין להתנות למצוה מספק עיי"ש אך עיין במג"א סק"ז שכתב דיתנה אם אזכור בלילה לא אהי' יוצא בזה מוכח דמהני בזה תנאי ולא אמרינן בזה אין ברירה ואין לומר דכוונתו כיון דספירה בזה"ז דרבנן לכך יש ברירה ז"א דאם כוונתו שם כן א"כ מה זה שכתב ונראה דאזיל למ"ד מצ"כ ואם ספירה דרבנן הרי הוא עצמו כתב בסי' ס' דדרבנן לכ"ע ל"ב כונה דבזה דינו כשל תורה וכן מחלק הש"ס פ"ג דעירובין בין עיקרו דאורייתא או לא א"כ ה"נ לענין ברירה הוי כן דבמה דהוי עיקרו דאורייתא הוי כשל תורה ואין ברירה ואעפ"כ כתב שיתנה תנאי בזה וא"כ דינו מפורש במג"א ובדין שלו אני תמה ביותר דבשלמא בנדון המג"א אם נימא א"ב וכבר יצא שוב אסור לו לברך ויהי' ברכה לבטלה לכך הי' מקום לחוש לברירה אבל... אף אם כבר יצא ידי ק"ש הרי הברכות לא אמר ואין כאן אח"כ ברכה לבטלה וא"כ אף אם א"ב מ"מ שוב יצא ידי ק"ש בתחלה דאדרבא אם א"ב ושוב כיון דלא קלקל יוצא ידי ק"ש בזמנו מה איכפת אם מתנה כן לשופרי דמלתא דהרי לרוב הפוס' מה דקיי"ל א"ב הוי רק מכח ספק וא"כ אולי י"ב ויהי' יוצא עם הצבור. ומלבד כ"ז אינו נופל בדין ברירה חדא די"ל דדומה למ"ש הר"ן ר"פ השותפין דאף דקיי"ל א"ב קיי"ל התם כראב"י מכח דזה ידוע מתחלה דפעם ישתמש זה ופעם זה הוי כעיקרו מבורר מתחילתו כן ה"נ כיון דשכיח הוא דפעם מאחרין זמן תפלה ופעם מקדימין א"כ עיקרו מבורר בתחלתו ורק מיעוטו מבורר בסופו איזה יום כך ואיזה כך בזה קיי"ל כראב"י די"ב. ועוד נ"ל דברירה לא שייך רק בדבר התלוי במעשה ולא בדבר התלוי במחשבה דהנה בגט וכדומה הוי מעשה וכן בתרומה כיון דאמרינן בפ"ג דקידושין דמחשבה דתרומה כמעשה דמיא ולכך תליא בדין ברירה אבל במה דאינו מעשה רק במחשבה וכונה על כונה ומחשבה י"ב וראי' ממ"ש בפ"ב דפסחים בחלת תודה עשאן לשוק יוצא בהם ומפרש בש"ס הטעם דכל לשוק אמלוכי אמליך אם לא מזדבן איפוק בהו אנא והקשיתי בחי' הרי א"ב ונראה דא"ש כיון דבמעשה שוה ואין החילוק רק אם הוי לשם תודה או לשם מצוה וזה אינו נופל בדין ברירה ומהני הכונה. ועוד ראי' מפ"ט דפסחים בשכח מה אמר לו רבו ילך אצל רועה ויאמר אם טלה שלו וגדי שלי וכו' והרי א"ב ומה יועיל אח"כ שיבורר מה שאמר לו רבו איך יחשב למפרע הפסח ע"ש עבדו הרי א"ב ובע"כ כיון דהמעשה שוה ואינו תלוי רק בכונה אם הוי לשם זה או זה ודאי אמרינן ברירה וטעם הדבר נ"ל דענין ברירה הוי רק כעין מחשבה וכמו דקיי"ל דאין מחשבה מוציא מידי מעשה כן ה"נ אין ברירה דאינו מוציא מידי מעשה אבל בדבר דתלוי רק במחשבה מהני ברירה דבזה מחשבה מוציא מידי מחשבה ולכך נ"ל דאין חשש במנהגו:
44
מ״המה שהעיר ע"מ שאנו אומרים בנוסח יה"ר שבתהלים ה' ה' אל ארך אפים והוי חצי פסוק וכן הרבה בנוסח התפלה בפסוק וחנותי את אשר אחון וכו'. ולפענד"נ דע"כ לא אמרינן דפסוקי דלא פסקי' משה באורייתא אנן לא פסקינן רק אם מכוון דרך קריאת הפסוק ביחוד אבל אם אינו אומרו רק דרך ראי' מן המקרא זה מותר לומר אף חצי פסוק והרי חז"ל בש"ס הביאו ראי' מכמה מקראות והביאו רק חצי מקרא ובע"כ דדרך ראי' אין צריך להביא רק מה שצריך לו וכן ה"נ מסדרי התפלות הביאו להם ראי' מן המקרא ודי בזה אף בחצי מקרא ומה שקורין בצבור י"ג מדות ומתחילין ה' ה' הוא כך דהרי כתב המג"א בסי' מ"ט דהיכא דנאמרה בתחלה פסקי פסקי מותר להפסיק והרי בכתוב ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' וכו' הרי הכתוב אומר בפירוש שהוא ית' קרא רק ה' ה' אל ארך אפים א"כ התחיל הוא ית' בחצי פסוק ומכ"ש לדעת הר"ן גאון הובא בתוס' ורא"ש פ"ק דר"ה דמפרש דהתחלת י"ג מדות הוי מן הוי' השני' ומ"ש ויקרא ה' נמשך לדלעיל מינה שהשם קרא ה' אל ארך אפים א"כ אומר מפורש שהוא ית' קרא רק מכאן ואילך גם לדידן מותר להתחיל כן ועיין ברא"ש שם דהמנהג דהצבור אין מתחילין רק מן ה' והיינו מטעמא דאמרן ומה שמוזכר כמה פעמים בפיוט חצי פסוק שלא דרך ראיה ולא נאמרו פסקי פסקי גם זה א"ש. דכלל זה דכל פסוקי דלא פסקי' משה באורייתא אנן לא פסקינן הוי רק אם בא לומר כתוב זה בפ"ע ואינו מעורב בדברים אחרים בזה נראה שהוא מכוין לומר הפסוק של תנ"ך בזה אסור לו לשנות מסידורו אבל אם נאמר מערבא בנוסח התפלה ושבח שסדרו הראשונים מדעתן ולא בלשון המקרא בזה יכול להזכיר גם לשון המקרא מעורב בו אף דהוי חצי כתוב דבזה אין נראה כאלו מכוין לומר המקרא שכתוב בתורה רק כאומר כן מדעתא דנפשי' וכשאר התפלה ושבח שאומר ואטו בשביל זה שנאמר במקרא לשון כזה לא יהי' רשאין לכוין גם מדעתו לכתוב כן זה לא מצינו איסור רק אם ניכר שמכוין לומר את המקרא אסור לשנות לומר חציו אבל אם אינו ניכר שמכוין לקרוא מקרא רק שאומרו דרך עירוב עם שאר נוסח התפלה אין קפידא כנ"ל להמליץ בעד הפייטנים ומנהג העולם:
45
מ״ושא' אם מותר להפסיק בתוך ברכת ק"ש לומר הי"ג מדות עם הצבור ותלה לה בפלוגתת הטור עם רבנו נתן בסי' תקס"ה אם מותר לומר י"ג מדות ביחיד הנה לא עיין בטו"ז שם שכתב דגם הטור אינו מתיר רק לאומרם כדרך הקורא בתורה אבל בלשון תחנונים מודה דהוי דבר שבקדושה אבל להפסיק אינו נראה דמה בכך דהוי דבר שבקדושה מ"מ אינו מחויב לאמרו ואינו דומה לקדיש ולקדושה ולברכו דהוי החיוב על האדם ואף בשומע קדיש שאינו מחויב בו לשמוע מ"מ חדא דשם קדיש הוי מחויב ועומד דיש קדישים שמחויב לשמוע גם אף באינו מחויב לענות דהרי אומר ואמרו איש"ר אך בי"ג מדות אין שום חיוב עלי' מדינא דש"ס לאמרן וגם אינו מחויב לענות אם שומע והרי באמן אחר ברכת הש"ץ בתפלה בקול רם דהוי ודאי דבר שבקדושה כל התפלה ומ"מ לא יענה אמן רק אחר האל הקדוש ושומע תפלה ומכ"ש בי"ג מדות. ושאלתו אם היחיד העונה צריך לומר איזה פסוקים קודם שאמר י"ג מדות ז"א ואצ"ל שום תפלה ובקשה רק יוכל לומר הי"ג מדות לבד ומלבד מה דהסברא והשכל נותן כן פוק חזי מה עמא דבר בת"צ שקורין ויחל אז אומרים כל הצבור רק הי"ג מדות ולא יותר:
46
מ״זשא' בבני ליטא הבאים לק"ה איך יתפללו אם מנהג ספרד או אשכנז הנה בזה יפה אמר דלא שייך בזה חומרי מקום שהלך כי מה חומר הוי בזה או בזה והנה המג"א הביא בשם הרדב"ז הל' יו"ט סי' תצ"ז שבני א"י הבאים לח"ל מתפללין י"ח במקומן א"כ מבואר דבתפלה לא שייך חומרי מקום שהלך לשם אך יש לעיין אם שייך בזה לא תתגודדו הנה בנוסח שלפנינו במג"א הוי הגירסא במקומן בב' והוא מחוסר הבנה אך נראה דהכונה היינו שיתפללו בכונה בביתם ולא ילכו לבהכ"נ דא"כ הוי אגודות אך בפמ"ג משמע דגרס בכ' כמקומן משמע הא במקום אין קפידא ומותרין להתפלל כן בבהכ"נ שמתפללין בו תפלת יו"ט ולא שייך בזה לא תתגודדו ובאמת בהל' שבת סי' רס"ג ביחיד שבא לבה"כ שכבר קבלו שבת אין לו להתפלל מנחה באותו בה"כ מוכח דשייך גם בתפלה לאו דלא תתגודדו ועיין ביבמות פ"ק מוכח דגם בקריאת המגלה לא שייך ל"ת ובע"כ מה דנהגו בכל עיירות דיש מתפללין כך ויש כך היינו כיון דהוי בב' מקומות הוי כב' בתי דינין בעיר אחת כדמשני כן ביבמות גבי מגלה אבל להתפלל באותו בהכ"נ זה כך וזה כך ודאי דשייך בי' לא תתגודדו והיינו הדין בסי' רס"ג ולכך נראה דמותרין בני ליטא להתפלל כמנהגן אך בפ"ע לא במקום שמתפללין בנוסח ובמקום שמתפללין בנוסח ילכו אחר הרוב כן יעשו כולם כמ"ש לרו"מ כבר ועיין בק"א:
47
מ״חשא' בתפלת שחרית אם אסור לאכול חצי שעה קודם הזמן כמו במנחה וערבית או לא.
48
מ״טתשובה. זה מבואר בפמ"ג בא"ח סי' פ"ט ס"ק ט"ו וז"ל הא שאר מלאכות דין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה וכו' עכ"ל וא"כ הרי בסמוך למנחה אסור ח"ש קודם ולכך נקרא סמוך למנחה וכמ"ש סי' רל"ב א"כ ה"ה סמוך לשחרית הוי כן וכ"מ מן הכ"מ פ"ו מתפלה דין ח' שכתב על הרמב"ם דלמד דתספורת מותר בשחרית מדנקט במשנה לא ישב אדם סמוך למנחה מוכח דבשחרית מותר תספור' עיי"ש ואם איתא דבשחרית מותר ח"ש קודם אף באכילה ומלאכה ג"כ מה ראי' דלמא לכך נקט מנחה דאז אף בסמוך אסור אבל בשחרית סמוך מותר דלא גרע ממלאכה ואכילה אבל בזמן שחרית י"ל דאף תספורת אסור ומנ"ל לחלק בין תספורת לאינך בע"כ דס"ל דאין חילוק בין שחרית למנחה וערבית ובכל ענין אסור חצי שעה קודם ולזה שפיר הוכיח מדנקט סמוך למנחה מוכח דבתספורת מותר בשחרית לגמרי לפ"ז מוכח מהכ"מ ומהפמ"ג דאסור אף חצי שעה קודם שחרית אך מהרמב"ם יש להוכיח להיפוך בפ"ו מתפלה הל"ז אסור לו שיטעום כלל או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה ע"ה עד שיתפלל תפלת שחרית וכו' אבל טועם ועושה מלאכה קודם שיתפלל מוסף וקודם מנחה אבל אינו סועד סמוך למנחה והנה מ"ש מאחר שיעלה ע"ה ולא קודם מזה אין ראי' דהתם הכונה טעימה בעלמא ומלאכות עראי תדע דהרי מתירן קודם מנחה ואכילה ומלאכה גמורה אסור קודם למנחה ובע"כ דטעימת עראי ומלאכת עראי מיירי וזה שפיר אינו אסור רק מעה"ש ולא קודם אבל זה קשה מה שסיים אבל אינו סועד סמוך למנחה והנה סמוך למנחה הכונה ח"ש קודם כדמוכח בש"ס ופוסקים וקשה למה נקט מנחה ולא שחרית והל"ל אבל אינו מועד סמוך למנחה ושחרית בע"כ דס"ל דבסמוך לשחרית שרי אף לסעוד והטעם נראה כיון דעיקר הטעם דסמוך למנחה אסור דאתי למטעי אף בזמן מנחה ממש וא"כ י"ל דוקא בסמוך למנחה דלא ניכר בין החצי שעה לגוף הזמן בזה גזרו ח"ש קודם ובערבית אף דניכר ההפרש מ"מ כיון דזמנו כל הלילה וגם שכיח שינה דחיישינן דפשע לכך אסרו ח"ש קודם אבל בשחרית דלא שייך הך טעמא ובין קודם עה"ש לאח"כ ניכר דומה למה דאמרינן בפ"ק דפסחים בין שש לשבע לא טעי אינשי דבשש חמה למזרח וכו' כן ה"נ הוי ההפרש ניכר ולכך לא אסרו ח"ש קודם כן הי' נראה בטעם הרמב"ם אך ממ"ש הרמב"ם אבל אסור לסעוד קודם מנחה ולא כתב גם קודם ערבית משמע דס"ל דאף בערבית מותר ח"ש קודם מטעם הנ"ל דבין יום ולילה לא טעי אינשי אבל לדידן דקיי"ל בסי' רל"ה דאף בערבית אסור ח"ש קודם י"ל ה"ה בשחרית כן ושפיר כתב הפמ"ג כן לפסק המחבר וכ"נ עיקר לדינא ולפמ"ש מ"ש הרמב"ם דבתספורת סמוך לשחרית מותר אין כן מן הראי' שכ' הכ"מ דלהרמב"ם לשטתו ליכא ראי' די"ל דנקט סמוך למנחה בשביל ח"ש קודם רק מסברא כתב הרמב"ם כן ולדינא העיקר כפמ"ג דערבית ושחרית שוין המה:
49
נ׳שא' במה שנהגו כמה לעבור זמן ק"ש גם ברכת ק"ש ומאחרים להתפלל אם טוב ליחיד להתפלל ביחידות בזמן ק"ש ותפלה אף שאינו מתפלל עם הצבור או טפי עדיף להתאחר ולהתפלל עמהם. תמה אני מה זו שאלה הן אמת אם לא היו עוברים זמן ק"ש והברכות והיו מתפללין בזמנם רק שאחד הי' רוצה לעשות כותיקין להתפלל עם דמדומי חמה בזה ודאי אסור לעשות כן ולהתפלל ביחידות ובזה תפלה בצבור עדיף אבל לעבור זמן ק"ש וזמן ברכת ק"ש והוי ברכות לבטלה ג"כ ודאי אין צריך ראי' שביחידות בזמנו עדיף טפי ויפה עשה ומני' לא יזוע ואפי' אם אין עוברים זמן הברכות רק שעוברים זמן ק"ש נמי ראוי להתפלל ביחידות לקרות ק"ש בתפילין ובלא"ה אף שיקרא ק"ש בלי תפילין לא מהני ועדיף ק"ש בתפילין בזמנו מתפלה בצבור וק"ש להיות בלי תפילין כי מה שקורין אח"כ ק"ש בצבור אין לו דין ק"ש רק כקורא בתורה לכך עדיף טפי להתפלל ביחידות וכ"ז פשוט וא"צ לראות. ונדון שמוחה במי שרוצה לשתות במרחץ במקום שאסור לברך הנה הדין עמו וא"צ להאריך:
50
נ״אשא' דבעירו יש כמה בתי מדרשים ישינים משנים קדמוניות אשר הי' נעשה בהם בכותל מזרח כתקון עולם וכדין הש"ע בסי' צ"ד היינו נגד קרן מזרחית של עולם וכעת הסכימו אנשים מבהמ"ד לסותרו ע"מ לבנות במקומו בהמ"ד חדש ורצונם לשנות מכותל מזרח שהי' מקודם לכותל דרום ולהעמיד שם הארון קדש ולהתפלל כולם לצד כותל הנ"ל מחמת שיש בכותל דרום לעשות שם עוד מקומות כי הוא רוחב מכותל מזרח שהי' מקודם באומרם שגם שם הוי נגד זריחת השמש ושאלו את פיו ואסרו שח"ו אסור לשנות באין אופן ולא הטו אזנם ושינו את הכותל הנ"ל. הנה היטב אשר דיבר שחלילה להתפלל כך רק יסתרו ויחזירוהו כמקדם לכותל מזרח מצד הטעמים שלו וחוץ מטעמי' אפי' כל העיר אם רוצים לשנות אין רשאים ומתשובת יד אליהו שהביא הבאה"ט בסי' צ"ד אין ראי' דשם מיירי שהצבור אינן שואלים והמה סותרים רק בצד דרום רק ששואל לענין היחיד מה יעשה בזה פלפלו מה יעשה היחיד וגם כל הפוסקים שמדברים מזה מיירי בבונה בית הכנסת לכתחלה מה יעשה אך בזה כיון שכבר הי' בית המדרש ובכותל מזרח הי' הארון ועכשיו באו לעשותו בכותל דרום הוי הורדה מקדושה לכותל מזרחי וקיימא לן דמעלין בקודש ולא מורידין ומה גם דיש שם כמה בהכ"נ דהוי במזרח ואחד יהי' בצד דרום הוי בזה בכלל לאו דלא תתגודדו לכך חלילה לעשות כן אף בדיעבד אסור ויחזירו ליושנה כבתחלה:
51
נ״בשא' בנדון אם אמר צ' פעמים מוריד הטל דמהני. גם אם התפלל ט"ו יום כל יום ואחר ט"ו יום אם אמר מ"ה פעמים אם מהני או לא. גם אם יש צדי"ק תפלות בפחות מלמ"ד יום כגון שהתפלל מוספין או שכח יעלה ויבא וכדומה וחזר והתפלל ויש צ' תפלות בפחות מלמ"ד יום אם די בזה. הנה אין מקום ספק בזה כי אף שמצינו בש"ס פ"ב דגיטין גבי ידו אחת בנטילה וידו בטבילה וכן בקיום הגט או כולו בקיום הגט או כולו בתק"ח מ"מ זה אין לו דמיון לכאן הדבר תלוי בהרגל האדם וטבעו לכך מה לי זה או זה כל שהזכיר צ' פעמים כן די בכך וכן ביארו האחרונים ובנוב"ק עיקר טעם של הר"מ מכח דתלוי בהרגל האדם וטבעו א"כ ה"נ בזה הוי כן ועוד הרי עיקר טעם של הר"מ הוי דאם ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש וה"ה בזה וא"כ הך ק"ו גופו יש אם התפלל ט"ו יום וחזר מ"ה פעמים יתר הוי נמי ק"ו זה ממש וכן אם התפלל צ' תפלות בפחות מלמ"ד יום הוי נמי ק"ו זה ממש. והנה הטו"ז והמג"א בשם השבו"ה תמהו על ראיות הר"מ דהרי אנן קיי"ל והמג"א כתב דהתם שאני די"ל תונבא בעלמא הוא דנקט וקשה דהרי בש"ס אמר ר"י דזבה תוכיח ולא מטעם דתונבא הוא דנקט לי' אך א"ש ודברי המג"א מוכרחין דאל"כ ק"ל הרי אמרינן בנדה ל"ט דבחזאי כ"ה בירחא ור"ח דדמא יתירא הוא דאתוספי בה וא"כ מה קאמר ר"י זבה תוכיח הרי בזבה ליכא ק"ו לומר דרחקה ראיותי' טמאה קרבה ראיותי' לא כ"ש הרי י"ל דשאני קרבה ראיותי' די"ל דמים יתירים הוא דנתוסף לה וחד ראי' הוא משא"כ בראתה כל יום הוי כל חד ראי' בפ"ע ומה ראי' מזה לשור המועד ולכך נראה דבאמת כוונת ר"י לומר דגם בשור המועד ליכא ק"ו די"ל דבחדי יומא תונבא הוא דנקט לי' רק דהוי קשה לו מנ"ל לתלות זה באיזה תלי' טפי הוי מסתבר לומר כיון דאירע כן ג"פ לומר דהוי חזקה משנתלה במילי דעלמא בספק ודומה למה דאמרינן בעלמא אין ספק מוציא מידי ודאי וכיון דודאי הוחזק בכך ג"פ מה"ת נתלה בספק לומר דאיזה תונבא וכו' לכך אר"י זבה תוכיח ובע"כ הטעם מכח די"ל דדמים יתירים הוא דאתוספו בה וא"כ חזינן דתלי' בעלמא מוציא מידי חזקה וא"כ ה"נ בשור המועד תלי' זו די"ל תונבא וכו' מוציא זה מידי חזקה. וי"ל עוד דר"י אמר ממ"נ אם מה שזבה אינה מטמאה בראיות אינו מטעם די"ל דמים בעלמא הוא דאתוספי בה רק הוי גזה"כ א"כ מוכח דק"ו זה אינו ק"ו א"כ גם בשור המועד אינו ק"ו ואם אינו מטעם גזה"כ רק די"ל דמים יתירים וכו' וחזינן דתלי' זו מוציא מידי חזקה א"כ גם בשור המועד י"ל כן דתונבא וכו' ולכך ממ"נ ליכא ק"ו אבל בעלמא מודה ר"י דהוי ק"ו זה ק"ו ולכן מביא הר"מ ראי' כך כיון דלר"מ חזינן דס"ל דהוי ק"ו זה ק"ו גמור וא"כ לר"י אין ידוע אם ס"ל דאין ק"ו זה ק"ו או דמודה דהוי ק"ו רק בזבה ושור המועד שאני דיש לתלות זה בתוספת דמים וזה בתונבא בעלמא לכך אין ספקו של ר"י מוציא מידי ספקו של ר"מ ולכך ילפינן מזה לעלמא. ולולי דברי המג"א י"ל בענין אחר ע"ד הנ"ל דהנה קיי"ל ביו"ד סי' נ"ז לענין דרוסה דאם קטל חד מינייהו נח רוגזי' ולא חיישינן עוד לדרוסה עיי"ש וא"כ י"ל ה"נ בזה כיון דהתורה לא חייבה את הבעלים בשור המועד רק עבור שלא שמרו כראוי וא"כ תינח היכא דהו"ל לאסוקי אדעתי' שיזיק ולא שמרו אז חייב וכמשמעות המקרא והועד בבעליו ולא ישמרנו אבל אם לא הו"ל לאסוקי אדעתי' שיזיק אין לחייבו וא"כ בשלמא ביום ב' וג' כיון דראה דכבר נגח אתמול הו"ל לשמרו גם היום גם מחר לכם הוי מועד אבל ביום אחד י"ל כיון דראה דכבר נגח היום סבר דכבר נח רוגזי' ולא יגח עוד ולא הי' מחויב לשמרו עוד ולכך פטור ואין ק"ו של ר"מ ק"ו ומנ"ל דהם לשטתם אזלי דהנה באמת ממה דקיי"ל בדורס נח רוגזי' אין ראי' לנ"ד דהתם באותו רגע שדרס זה אין לחוש לשמא דרס עוד דברגע זו נח כעסי' אבל אין ראי' מזה לשאר היום ואם אח"כ חזר ונכנס לכלוב יש לחוש שפיר לדרוסה וכאן ס"ל לר"י דכל היום לא נעשה מועד אך י"ל דנהי דלא אלים הך סברא דנח רוגזי' להועיל על כל היום מ"מ קצת סברא יש לחלק בין ג' ימים ליום אחד ויש צד לומר דג"י גריעי מיום אחד ור"י לשטתו דס"ל דבתם בעינן שמירה מעולה ובמועד סגי בשמירה פחותה וא"כ חזינן דבמועד הקילה התורה מבתם ואף בשמירה פחותה אף דהו"ל לאסוקי אדעתא שאין שמירה זו די לו מ"מ כל דיש לו צד סמיכה כל דהו שסמך על זה פטור במועד וא"כ ה"נ י"ל ביום אחד כיון דעכ"פ יש לו איזה צד לסמוך לומר דכבר נח רוגזי' נהי דאין זה ברור עכ"פ לא גרע משמירה פחותה דפטור דכל שיש לו איזה צד כל דהו לסמוך עליו פטרתו התורה ולכך לר"י אין זה ק"ו אבל ר"מ לשטתו דס"ל דבעינן שמירה מעול' ואין די בפחות' לכך למד ק"ו שפיר ליום אחד ולכך לשטתם אזלי ומה דקאמר ר"י זבה תוכיח היינו לדבריו דר"מ קאמר לדידי' דס"ל דבעינן שמירה מעולה נמי ליכא ראי' דזבה תוכיח אבל אנן לדידן קיי"ל בזה כר"מ דק"ו הוי ק"ו וזבה לא הוי הוכחה די"ל דמים יתירים הוא דאתוספי בה ומה דקיי"ל כר"י היינו מטעם אחר כיון דאנן קיי"ל כר"ש בזה דמועד די בשמירה פחותה לכך ממילא אזיל לי' ק"ו דר"מ אבל בעלמא הוי זה ק"ו גמור וא"ש דברי הר"מ ודו"ק וממילא אזיל לי' כל ספקו של רו"מ דגם בהם הוי ק"ו ממש של הר"מ, ודו"ק היטב:
52
נ״גשא' מי ששכח איזה דין בהזכרת יעלה ויבוא אם מותר לו באמצע תפלת י"ח לילך לעיין באיזה ספר. הנה ח"ו לעשות כן כי הן אמת דהליכה לא הוי הפסק והנה מדין נט"י אין ראי' דהתם מיירי רק בדבר דהוי חיובו מכח להיות סמוך זה לזה בזה י"ל דהליכה עד כ"ב אמה לא הוי הפסק אבל להפסיק בדבר שצריך להיות יחד דהוי כולו חד להפסיק באמצע י"ל אף הליכה נמי הוי הפסק והן אמת דבס"ס צ' ובסי' צ"ב ובריש סי' ק"ד ובמג"א סי' ק"ג מבואר דהליכה לא הוי הפסק מיהו היינו דוקא הליכה לבד אבל לא ליקח ספר ולעיין דזה ודאי הוי הפסק והרי מבואר בסי' צ"ג סעיף ד' אם נשמט טליתו מעליו אם נפל כולו לא ילבש דהוי הפסק ועוד נהי דהליכה לא הוי הפסק היינו אם עכ"פ בכל שעה פניו למקום שהי' עומד בתפלה אבל אסור לו לחזור פניו כמ"ש בסימן ק"ג שאסור להחזיר לאחוריו עיי"ש וגם אף שמבואר בסי' צ"ו שמותר לילך אחר מחזור או סידור אם הי' במקום מוכן התם מיירי שילך רק ליטלו אבל לא לעיין איזה דין כי זה ודאי הוי הפסק גם מיירי שהי' לו מקום מוכן מתחלה ולא יצטרך לבקש אחריו ובאם אינו מקום מוכן אסור גם מיירי דהליכה הוי רק לפניו ולא שיהפוך פניו לצד אחר לכך ודאי דבחסר אחד מאופנים הללו דהוי הפסק וחלילה לעשות כן וחוץ מזה בזה"ז הלזות שפתים וחילול השם בדבר זה וחלילה לעשות כן מפני מ"ע וחוץ ממה שנראה שמדינא אסור ואף שכ' שבחיי אדם מתיר ואם כן הוא חלילה לסמוך עליו. ומה שרצה לפרש דברי הרמ"א בסי' צ"ו בנדון המחזור דאין כוונתו לילך אחריו רק שהי' מונח במקומו ז"א כלל דהמעיין בלשון רמ"א שכתב לא יחזור אחריו ולא כתב לילך אחריו מוכח דוקא לחזור לבקשו אינו רשאי אבל למקום מיוחד מותר לילך וכן במ"ש אם יש לו מקום מיוחד מוכן ולא כתב אא"כ מונח לפניו מוכח דכל שאינו צריך לחזור עליו חלילה רק למקום מיוחד מותר לו לילך ליטלו וז"ב:
53
נ״דשא' במי ששכח יעלה ויבוא בשחרית וצריך להתפלל לתשלומין איזה יקדים אם התשלומין או המוסף הנה לדעתי אין כאן מקום לספקו כלל דממ"נ אם עדיין זמן תפלת שחרית דהוי קודם חצות א"כ בזה אין שם תשלומין עליו רק היינו ממש כאלו לא התפלל ויקדים שחרית ואח"כ מוסף ואם מיירי שכבר הוי אחר חצות שאין עוד זמן שחרית א"כ בזה הרי אין מקום לתשלומין עד שיקדים מתחלה מנחה ואח"כ יתפלל תשלומין וא"כ היינו הדין המבואר בסי' רפ"ו באם הי' לפניו ב' תפלות מוסף ומנחה איזה יקדים עיי"ש ב' דעות בזה ולכך אין מקום לספק שלו כלל ומה שרצה לפרש שאלתו אח"כ דכוונתו הי' ששכח ערבית ויש לו להתפלל שחרית ב' וגם מוסף לפניו וכו' בזה הורע כח שאלתו דמה זו שאלה הרי התשלומין בעינן סמוך לשחרית ואם יפסוק באמצע במוסף אינו סמוך וגם המוסף אינו שעה עוברת והתשלומין הוי שעה עוברת ובזה ודאי התשלומין קודמין כמו במנחה ומוסף ודוק:
54
נ״השא' מה שאירע שהתפלל ביוה"כ במקום מוסף שחרית ואח"כ נזכר והתפלל מוסף אם צריך עוד להתפלל מנחה או שיצא במה שהתפלל שחרית שנית ופלפל בדין אם דרבנן בעי כונה. הנה נעלם ממנו דין פשוט בסי' ק"ח סעי' א' בדין תשלומין שאם כוון ראשונה לתשלומין והשני' לחוב לא יצא וצריך לחזור ולהתפלל הרי דבעינן בתפלה כונה לשם מה מתפלל ואם לא כוון צריך לחזור ולהתפלל והטעם נראה דאף דרבנן אצ"כ ואף להסוברים דגם באמירה ל"ב כונה מ"מ תפלה שאני חדא דדעת כמה דתפלה דאורייתא ואף הסוברים דרבנן שאני תפלה כיון דהוי עיקרו בלב כמשאחז"ל בפסוק ולעבדו בכל לבבכם זה תפלה לכך בזה ודאי בעי כונה דתפלה עיקרה בלב הן אמת דהטו"ז ומג"א חולקין ומוכח מדעתם דהיכא דליכא ג"ד יוצא אף שלא כוון לכך מ"מ מלבד דאין קושייתם מוכרח די"ל דשאני תפלת ערבית דהוי רשות והרי זה קיל לענין יעלה ויבוא בר"ח לחד טעם דא"צ לחזור דהוי רשות כן י"ל דקיל לענין זה דאצ"כ ולכך א"צ לחזור רק בג"ד אבל בשאר תפלות צ"כ וא"ש המחבר רק אף להט"ז ומג"א נראה דכאן כיון דהכל מתפללין אז מוסף ואין דרך להקדים מנחה למוסף ובפרט להיות מתפלל שלא עם הצבור זה ודאי הוי כג"ד שהתפלל במקום מוסף לכך ודאי צריך לחזור ולהתפלל מנחה ועיין בפמ"ג בא"א שכתב דהעיקר כהמחבר וגם עיין בסי' ק"ח ס"ק י"ד שכתב דאף דמבדיל בשתיהן אם כוון בראשונה לתשלומין לא יצא לכך ודאי דהי' חייב להתפלל מנחה שנית:
55
נ״ושא' במי ששכח להתפלל מנחה בעש"ק שצריך להתפלל ערבית ב' אם מותר לסמוך להתפלל עם הש"ץ ברכת מעין ז' לשם תפלת ערבית כי עבור תשלומין ודאי לא מהני כיון דהתשלומין הוי לשם חובה והרי המקילין לא מקילין לסמוך על מעין ז' רק מכח דתפלת ערבית רשות והתשלומין הוי חובה רק אם מותר לסמוך על הש"ץ לשם תפלת ערבית. הנה מ"ש דלדעתו אינו יוצא כיון דיש דעות דתפלת שבת ויו"ט הוי חוב כמ"ש בס' מור וקציעה וכו' הנה זה אינו חידוש דהרי בטור תמה ודחה דעות הללו דס"ל דיוצא יחיד במעין ז' רק הב"י מיקל וכן המג"א מכח דס"ל דת"ע רשות אבל להסוברים דתפלת שבת ויו"ט הוי חוב ודאי הדין כדעת הטור דאין יחיד יוצא בזה מיהו בזה אין לחוש דכדאי הב"י ומג"א לסמוך עליהם בזה ומשמעות כל הפוסקים לא משמע לחלק בזה בין יו"ט לחול מיהו בלא"ה נ"ל דבר חדש דאף דת"ע רשות היינו רק אם לא טעה בתפלת מנחה אבל אם טעה בתפלת מנחה וצריך תשלומין מחויב להתפלל תחלה לשם חובת שעתא ובלא"ה לא הוי נחשב תשלומין כיון דחז"ל תקנו דהתשלומין הוי רק בזמן תפלת שעתי' ותחלה יתפללו של עתה ואח"כ לתשלומין צריך לעשות כן ובפרט אם לא יתפלל תחלה חובה אין ניכר אם הוי תפלה זו לתשלומין או לא ולכך צריך להתפלל תחלה לחובה ואח"כ לתשלומין לכך בזה הוי ת"ע חובה כדי שיוכל אח"כ להשלים של מנחה ובלא"ה לא נחשב תשלומין ולכך כמו דהתשלומין הוי חוב הוי ערבית הזה חוב לכ"ע וראה זה דבר חדש ונכון הוא לדעתי בעז"ה:
56
נ״זבנדון מ"ש באם לא התפלל תפלת מנחה בעש"ק דהי' צריך לומר בי' יעלה ויבוא והתפלל ערבי' ב' והתפלל התשלומין של חול וכתב רו"מ דאף דפליגי בזה המג"א עם הטו"ז בסימן ק"ח אם יצא או לא דלדעת הטורי זהב אינו יוצא ולהמג"א יוצא וכתב רו"מ דאף להמג"א לא מהני כיון דבמנחה הי' צריך להזכיר יעלה ויבא וכעת לא זכר יעלה ויבא א"כ ממ"נ אם בתר השתא אזלינן צריך להתפלל כדהשתא ואם בתר מעיקרא הרי הי' חייב יעלה ויבא וכו' אין נראה לי דהרי בשבת נמי הי' ראוי להתפלל של חול רק דלא אטריחוהו רבנן אבל במלתא דלא שכיחא לא תקנו לכך די בשל חול ולכאורה הי' נראה להחזיק דבריו דנהי דבשבת הוי מדינא לצלויי י"ח מ"מ הי' צריך להזכיר של שבת בו כמו בר"ח וא"כ כיון דלא זכר בו כלל של שבת לא הוי תפלה כלל אך כיון דעיקר ראיית המג"א הוי מהטור סי' תכ"ב שכתב כעין זה דבדינא הוי שייך בשבת נמי של חול וכו' והרי קשה נמי כן דנהי דמדינא הי' שייך בשבת תפלה של חול מ"מ הי' מזכיר בו של שבת והרי עתה לא זכר של שבת ובע"כ לא ס"ל סברא זו לכך ה"נ בזה יוצא בשל חול אף דלא זכר יעלה ויבא נחשב שהתפלל כדהשתא כיון דבשבת נמי הוי שייך תפלת י"ח לכך יצא גם בזה להמג"א ובאמת הטור בסי' תכ"ב צ"ע בזה בטעמו דהרי עכ"פ הי' צריך להזכיר של שבת בו מיהו לדינא אין בידנו לחלוק על הטור לכך הדין דיוצא בזה לדעת המג"א:
57
נ״חומה שרצה לומר דתפלת ר"ה בלילה אינה חובה אף להסוברים דתפלת יו"ט חובה בר"ה אינו חוב כיון דאין מקדשין החודש בלילה. הנה זה טעות דבשלמא בר"ח כיון דת"ע רשות גם הרי התפלל ערבית רק דלא זכר יעו"י והרי ביעו"י מזכיר רק ר"ח לכך כיון דאין מקדשין החודש בלילה אין ר"ח מכריחו לחזור אבל ביו"ט אם התפלה בפ"ע חובה כיון דבזה אינו מזכיר ר"ח רק יו"ט גם גוף התפלה הוי חובה ואין הר"ח מכריחו לחזור רק היו"ט גם בשלמא ר"ח כיון דאין מקדשין החודש בלילה הוי כאלו בלילה אינו ר"ח כלל ומה בכך שלמחר ביום יקדשו החודש מ"מ בלילה אינו ר"ח אבל בר"ה אם יקדשו החודש למחר הוי הלילה שלפניו יו"ט א"כ הוי חוב להתפלל של יו"ט דדלמא למחר יקדשו החודש גם אף אם לא יקדשו הרי תיקן ריב"ז דנוהגין היום קודש ולמחר קודש והוי כיומא אריכתא א"כ בלי החודש הוי היום יו"ט מדרבנן ולכך חייב בו להתפלל לפי הסוברים דת"ע הוי חובה גם מבואר בה"פ דבחוה"מ אם לא זכר ערבית יעו"י הוא חוזר ובע"כ אף דת"ע רשות מ"מ השתא הוא חוזר רק בר"ח אינו חוזר בע"כ עיקר הטעם דאין מקדשין החודש בלילה ובר"ה לא שייך זה לכך בודאי הוא חוזר:
58
נ״טמה ששאל בברכת השנים שאנו אומרים ברך עלינו את השנה הזאת ואיך אנו מתפללין כן בסוף השנה למ"ד ל' יום בשנה חשוב שנה ופחות מזה אינו שנה. נעלם ממנו ש"ס דר"ה י"ב ע"ב ת"ר המודר הנאה מחברו וכו' ואם אמר לשנה זו אפי' אמר בכ"ט באלול כיון שהגיע אחד בתשרי עלתה לו שנה ואפי' למ"ד יום אחד בשנה אינו חשוב שנה הכא לצעורי נפשי' קיבל עלי' והא מצטער נפשי' ואימא ניסן בנדרים הלך אחר לשון ב"א עיי"ש ולכך לא מבעיא לפי המסקנא דהטעם מכח דבנדרים אזלינן בתר לשון ב"א וא"כ ה"ה לענין השנה הזאת בלשון ב"א נקרא יום אחד בשנה שנה וא"כ ה"ה בתפלה נתקן בלשון ב"א וכמו דדנין בשטרות כמו בנדרים ה"ה בנוסח התפלה נתקן כלשון ב"א רק אף בלא זה א"ש דהרי להס"ד לא ידע מהך טעמא דבנדרים הלך אחר לשון ב"א ואעפ"כ ניחא לי' מכח דלצעורי נפשי' קמכוין והא מצטער לי' הרי אף דאמר בלשון השנה הזאת מ"מ כל דהוי משמע לי' אף יום אחד מפרשינן כן א"כ ה"נ לענין תפלה כיון דלברוכי נפשי' קמכוין והרי מתברך ודומה ממש לנדרים. ועוד באמת לשון זאת מורה לפעמים נמי אדסמיך לי' אח"כ כמ"ש בזאת יבא אהרן ומספר אח"כ ענינו וכן וזאת הברכה אשר ברך זאת חוקת התורה וכו' א"כ ה"נ הוי ממ"נ למ"ד יום אחד בשנה חשוב שנה א"כ עדיין השנה שלפנינו עומדת ולא חלף לו הוי הכונה של ברך עלינו את השנה הזאת על שנה שעומד בה עתה ולמ"ד דפחות מלמ"ד יום לא חשיב שנה א"כ כבר נחשב ככלה והלך לו השנה שעברה ועומד לפנינו השנה הבאה והוי כאלו עומד סמוך לשנה הבאה ומבקש ברך עלינו את השנה הזאת היינו העתידה לבוא במהרה וא"ש גם י"ל דנוסח הברכה כן הוא וכמו שאנו מתפללין ואת כל מיני תבואתה לטובה ואיך מתפללין זה כשכבר נגמר ונקצר התבואה ובפרט בא"י דהתבואה נגמר בניסן ואיך מתפללין כל הקיץ על מיני תבואתה ובע"כ דטופס ברכות כן הוא ולא רצו לשנות חז"ל הנוסחא כל פעם כן ה"נ בזה וא"ש.
59
ס׳ומה שהעיר על הזכרת בנוסח הפיוט כ"פ לשון פיתוי והטו"ז כ' שאין לומר כן דפיתוי הוי בדברי שקר בחבורי סה"ח סי' קל"א הערותי בזה והבאתי מקרא מפורש בירמי' כ' פיתני ה' ואפת ובילקוט אמור אשרי העם יודעי תרועה שיודעים לפתות את בוראם בתרועה וגם הבאתי דהסתה הוי נמי לשון שקר כמ"ש כי יסיתך אחיך בן אמך והרי מקרא אומר באיוב ותסיתני בו לבלעו חנם א"כ מוכח דאין קפידא בזה ובזה דחיתי דברי הטו"ז:
60
ס״אשא' אם ראוי לענות אמן אחר ברכת תפילין של ראש כי הוא רק ספק ברכה ואף דרוב הפוסקים ס"ל דצריך לברך מ"מ יש לחוש למיעוטא כמו דאין עונין אחר נכרי המברך וכ' הב"ח מכח דחיישינן למיעוטא שמכוין לע"ז וכתב דהפמ"ג נסתפק בזה. הנה לדעתי אין בזה שום ספק דבשלמא אחר נכרי אם מכוין לע"ז הוי איסור ממש בעונה אמן דהוי כמברך לע"ז לכך יש בזה לחוש למיעוטא אבל באמן אין בו איסור רק באמן יתומה והיינו שיודע דהוי בחנם אבל כל שא"י שהוי בחנם ועונה מכח ספק אין בו חשש אמן יתומה והרי כמה אמן ואמן אנו אומרים בתפלה אף שלא אחר ברכה וגם המברך את ישראל חייב לענות והרי אינו ברכה לו ית' ובע"כ דכל שאינו בחנם ממש רק איזה צורך אין בו חיוב איסור אמן יתומה א"כ ה"נ אם עונה אמן מכח ספק אין בו חשש אמן יתומה אף אם באמת לא הוי צריך ברכה מן הדין כיון דעכ"פ הוא חייב לענות אמן מספק אין בו חיוב אמן יתומה ואינו דומה למברך ברכה שא"צ דאסור לענות אמן דהתם ידעינן שעושה עברה ולכך ע"ד עברה אין לענות אמן דהוי כמחזיק ידי ע"ע אבל כל דהמברך אינו עושה איסור דמברך מספק ודאי מכ"ש דהעונה אמן אינו עושה איסור וגם הרי אומר המברך בשכמל"ו ועל זה לבד נמי מותר לענות אמן דלא גרע מאמר בשכמל"ו ממברך לישראל דעונה אמן ואם בשכ"מ מוציא מידי חשש ספק ברכה מכ"ש דמוציא מחשש אמן יתומה. והנה מ"ש על פרש"י מנחות דף נ"ו ע"א דפי' סח בין תפלה לתפלה דעברה היא בידו היינו מה שלא בירך ולמה לא פי' דאף דבירך הוי בידו דגרם ברכה שא"צ כדמוכח ביומא. הנה התוס' במקומו פירשו כן והול"ל בקיצור למה לא פרש"י כתוס' אך נראה דס"ל לרש"י דנהי דאסור לגרום ברכה שא"צ מ"מ לא שייך בזה לחזור מעורכי המלחמה דהרי אמרינן בסוטה פ"ג דגדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה והרי אמרי' בקוברי המת ביו"ט א' דכשרים לעדות דסברי מצוה קעבדי וא"כ ה"נ המברך ברכה שא"צ עכ"פ הוא סבר מצוה קעביד והוי עברה לשמה ולמה אינו חוזר מעורכי המלחמה עבור מצוה שלא לשמה ובע"כ דבזה אינו חוזר וא"כ ה"ה נמי בעברה לשמה אינו חוזר מעורכי מלחמה משא"כ בסח ולא בירך בזה לא הוי כאן צד לשמה לכך חוזר מעורכי המלחמה גם מדנקט סתם סח ולא חילק מה הוי הסיחה אם הוי לדבר מצוה או לא ובשלמא אם לא בירך כלל שפיר הוי עברה בידו דלו יהא דהוי הסיחה מצוה מ"מ הו"ל לברך אח"כ אבל אם בירך רק דהעברה מכח ברכה שא"צ בזה אם הסיחה הוי לדבר מצוה לא הוי ברכה שא"צ כמ"ש המג"א בשם השל"ה דבשבת לא שייך גורם ברכה שא"צ ואף המג"א מודה דעכ"פ יכול לצאת שלא להביאם עד אחר בהמ"ז ובזה כל זמן דלא נטל השל ראש בידו להניחו הוי כמו אם לא הביאו עדיין לפניו וא"כ בזה לא הוי עברה ואם גם בזה הוי עברה עכ"פ הוי עברה לשמה והוי כמצוה שלא לשמה ולמה יחזור מעורכי מלחמה והול"ל סח שיחת חולין עברה בידו ומדאמר סתם סח מוכח אף אם הוי שיחה של מצוה ולכך מוכרח רש"י לפרש דמיירי בלא בירך כלל:
61
ס״בשא' אם שח בתפל' כנהוג בזמנינו שאומרי' כדומה בברכת אתה גבור בל"א לעבעדיגער גאט העלף אונז וכדומה אם זה הוי הפסק. הנה לדידי נראה הדין כך דאם הוי בצבור כיון דמותר להתפלל בכל לשון הוי בזה כאלו הוסיף בלה"ק איזה תיבות ובזה ודאי לא הוי הפסק דהרי בנוסח הפיוטים מוסיפין כמה דברים ואף דהוי לשון בקשה גם בפיוטים ימצא הרבה בקשות על העתיד ואין זה הפסק אבל אם מתפלל ביחיד בזה להסוברים דאסור להתפלל בשאר לשון ודאי הוי הפסק והוי כשיחה בטלה מיהו כיון דעכ"פ אינו מזיד רק סובר דמצוה קעביד הוי כאומר מותר שכתב המג"א בסי' ק"ד דלא הוי כשח במזיד ולכך בכל ענין א"צ לחזור מיהו לכתחלה ודאי אין לעשות כן והמוסיף גורע וה' הטוב יכפר בעדם:
62
ס״גשא' בחתן בתוך שבעת ימי חופתו אם מותר לו לקבל על עצמו תענית להתענות בהם או לא.
63
ס״דתשובה. נראה דחתן וכלה מותרין להתענות בתוך ז' ימי שמחה שלהם אף דהוי ימי שמחה וראי' לכאורה ממגלה דף ו' ושמחה מלמד שאסורין בהספד משתה מלמד שאסורין בתענית א"כ משמע דוקא מלשון משתה מוכח דאסורין בתענית אבל מלשון שמחה לא הי' מוכח שאסורין בתענית ומוכח מזה דאף שנקראים שמחה יתכן שיהי' מותרין בתענית מדלא יליף תרווייהו משמחה והל"ל שמחה מלמד שאסורין בהספד ותענית אלא ודאי דמשמחה לא מוכח איסור תענית רק הספד א"כ בחתן נהי דקבעו לו חז"ל שבעת ימים לשמחה מ"מ לא קבעוהו למשתה ומותרין בתענית ונהי דנקרא בלשון הש"ס ז' ימי משתה היינו רק כיון דקבעוהו חז"ל לימי שמחה ממילא הוי הדרך לעשות בהם משתה ג"כ ונקראים ימי המשתה כיון דדרך לעשות בהם משתה ואם עושין בהם משתה הוי החיוב לברך בהם ברכת חתנים אבל עיקר תקנו חז"ל ז' ימים רק לשמחה אבל לא קבעוהו למשתה ולכך אסורין רק באבלות והספד דנקבע לשמחה אבל אינו אסור בתענית כיון דלא נקבע למשתה ותדע דאם תקנו חז"ל למשתה א"כ יהי' אסור מדינא בתענית ועיין במג"א סי' תקנ"ט ס"ק י"א ויהי' אסור להתענות אף בתענית צבור בתוך ז' ימי משתה וזה לא שמענו מעולם ומוכח בפוסקים להיפוך ובע"כ דלא נקבע מדינא דש"ס למשתה א"כ אף תענית יחיד מותר והן אמת דעל הש"ס מגלה ק' דמשמע דמשמחה לא מוכח רק הספד לא תענית והרי אדרבא מוכח בכמה דוכתא דתענית קיל מהספד ויש ימים שאין אומרים בהם תחנון ואסורין בתענית ומותרים בהספד ויש שאסורין אף בהספד אבל לא מצינו שיהיו אסורין בהספד ומותרין בתענית וגם אי' בתענית ט"ו כל הכתוב במגלת תענית דלא למספד בהון לפניו אסור לאחריו מותר דלא להתענאה בהון לפניו ולאחריו מותר א"כ מוכח שם דתענית קיל מהספד דהרי האסור בתענית אינו מקדש לפניו ולאחריו והאסור בהספד תופס אף לפניו וא"כ הוי ק"ו מה דאסור בהספד דאסור בתענית וא"כ כיון דכתיב שמחה דאסור בהספד למ"ל עוד משתה דאסור בתענית והוי זה ואצ"ל זה ולמה לא יליף תרווייהו משמחה ולפ"ז הי' מוכח כיון דבחתן חייב ז' ימים בשמחה ואסור בהספד מכ"ש דאסור בתענית אך מכח ק"ו אין לדחות גמרא ערוכה דמוכח להיפוך וגם מנהגנו דמתענין ת"צ לכך גם תענית יחיד אין איסור בדבר ובפרט במילי דרבנן כנ"ל [ואין לדחות ראי' הנ"ל ממגלה די"ל כוונת הש"ס כך דמיתורא ילפינן דשמחה מלמד על הספד דאין לומר דשמחה אתי על תענית לבד דהרי כבר כתיב משתה מלמד שאסור בתענית א"כ למ"ל תחלה שמחה על תענית ובע"כ דאתי ללמוד על הספד ומה דלא דריש להיפוך שמחה לתענית ומשתה להספד למעט תענית למ"ל שמחה תחלה בע"כ למעט הספד ז"א דבע"כ לאו מיתורא ילפינן דלאו יתורא הוא דאיצטרך לגופי' לקיים מצות שמחה ומשתה וא"כ לגופייהו איצטרך ואינן מיותרין כלל ובע"כ דלאו מיתורא ילפינן רק ממשמעותי' דקרא דמלשון שמחה ממילא משתמע הספד כיון דחייבין בשמחה ומלשון משתה ממילא מתמעט תענית כיון דחייבין לשתות וא"כ כיון דמשמעותי' מוכח כן קשה שפיר קושייתנו כיון דכתיב שמחה תחלה ומתמעט תענית והספד למ"ל להביא אח"כ קרא דמשתה הול"ל זה עצמו שמחה מלמד שאסור בתענית והספד בע"כ מוכח שמשמחה לא מתמעט רק הספד לא תענית וא"ש דברינו הנ"ל:]
64
ס״השא' באלמן שנשא אלמנה ומתפלל בבה"כ אם יאמרו הקהל תחנון בתוך ג"י לנשואין. הנה המנהג בעולם דגם באלמן ואלמנה אין אומרים כל הקהל תחנה ג"י ואם כי אין לו מקור בש"ס אעפ"כ אבאר לו טעמא דמלתא דאין סברא לחלק בזה בין בחור שנשא בתולה או אלמן או אלמנה כיון דכבר ראה רו"מ בש"ע אהע"ז דגם באלמן ואלמנה חייב לשמוח עמה ג"י ולא חלקו בין אם היתה כשרה או נדה וכיון דעכ"פ הוא בשמחה אין סברא לחלק בינו ובין בחור לענין לפטור כל הקהל דהרי אף בבחור ובתולה קשה מה ענין מה דהוא שמח שיפטרו כל הקהל בזה אך הפוסקים נתנו טעם מכח דכתיב באור פני מלך חיים וחתן דומה למלך לכך נמשך שמחה על הכל והנה מה שחתן דומה למלך היינו דבמלך כיון דעלה לגדולה מוחלין לו כל עונותיו כמו שלמדו חז"ל מפסוק בן שנה שאול במלכו וחתן נמי כיון דהנושא אשה מוחלין לו עונותיו וכמשאחז"ל ביבמו' הנושא אשה עונותיו מתפקקין ולכך דומה למלך ולפ"ז הה"נ באלמן הנושא אלמנה מוחלין לו עונותיו דהרי זה למדו מקרא דמחלת בת ישמעאל דנמחלו לו עונותיו והרי עשו הי' לו כמה נשים ומחלו לו ואין לומר דהתם אפשר בתולה היתה דלענין מחילת עונות לו אין סברא לחלק בין אם היא בתולה או אלמנה דזה רק בנשואין תליא מלתא וא"כ כיון דנמחלו לו עונותיו הוי שוה לבחור ובתולה וכל זמן דהוי שמחה לו הוי שמחה לכל הצבור ומנהג ישראל תורה הוא:
65
ס״ונסתפקתי באם אין כאן אבלים רק אנשים אחרים שנשכרו לומר קדיש בעד מתים אחרים ואחד אומר קדיש עבור שני מתים ואחד אומר עבור מת אחד אם שייך הקדיש לשניהם בשוה או מגיע לזה שאומר בעד שנים ב' חלקים ולהשני חלק אחד. נ"ל ברור דלזה שאומר קדיש בעד ב' יש לו ב' חלקים ולהשני חלק אחד די"ל זה למ"ש בש"ס וחו"מ לענין חצר לפי פתחים מתחלקת כן ה"נ בזה כיון שהוא אומר בעד ב' מתים מגיע לו ב' חלקים ולהשני שאומר רק בעד אחד מגיע לו חלק אחד. ואל תשיבני ממ"ש המג"א בסי' קל"ב וז"ל מי שאבל על אביו ואח"כ מתה אמו יש לו כל דין כל הקדישים מדין למ"ד ואעפ"כ חולק בשאר קדישים עם שאר אבלים מצד אביו וכתב עליו הבאה"ט בשם הכנ"י וז"ל בכנ"י הקשה עליו דא"כ מי שאבל על אביו ועל אמו יאמר קדיש כפל משאר אבל וז"א שזכרון אחד עולה לכאן ולכאן עכתו"ד וא"כ מוכח מזה דאין שייך לאבל ב' חלקים אף שהוא אבל על אביו ועל אמו. אך באמת אין זה ראי' דטעם הכנ"י דזכרון אחד עולה וכו' אין נראה דאינו דומה להתם דהתם בש"ס לענין להזכיר ר"ה בפ"ע ור"ח בפ"ע בזה שייך לומר שפיר כיון דעיקר הכונה לזכרון בעלמא אז זכרון אחד עולה לכאן ולכאן אבל בענין אמירת הקדיש דזה הוי כפרעון חוב על עונות אביו ואמו וא"כ ודאי אם חייב אביו מנה ואמו חייבת מנה ודאי לא יפטור בזה הבן אם ישלם הבן מנה עבור שניהם וא"כ ה"נ כיון שהקדיש הוי כעין הגנה ופרעון חוב על עונות אביו ואמו צריך פרעון מיוחד לכ"א בפ"ע מיהו עכ"פ חזינן דבאמת לא"ה הוא דהרי מי שאבל על אביו ואמו אינו נוטל ב' חלקים. מיהו אכתי לא הוי ראי' בזה לנדון של המג"א די"ל כיון דבע"כ הטעם דבתוך למ"ד יש לו כל הקדישים מכח דתוך למ"ד הוי מדה"ד יותר מתוחה על המת וצריך כפרה יותר מאחר למ"ד א"כ י"ל כמו דיש חילוק בין תוך למ"ד לאחר למ"ד לענין כל הקדישים דבזה יש לו כל הקדישים ובזה א"ל כל הקדישים א"כ חמור נמי בזה דבתוך למ"ד אין מועיל כפרת קדיש אחד להיות עולה לב' מתים וצריך המת שבתוך למ"ד קדיש מיוחד ואין מועיל קדיש אחר לתוך למ"ד ואחר למ"ד אבל אם שניהם הוי אחר למ"ד י"ל שפיר דקדיש אחד עולה לכאן ולכאן וא"ש דברי המג"א. מיהו נראה דברי הכנ"י נכונין די"ל דאף אם אומר קדיש רק על אביו או על אמו אין כל הזכות של המת לבד כיון דבע"כ מה דברא מזכה אבא ומועיל לכפר על אביו ולהיפוך אבא לא מזכה ברא בע"כ הטעם מכח דהאב גורם להולדת הבן ולהביאו לעולם לכך הוא מזכה ברא אבל להיפוך הבן אינו גורם להולדת אביו בעולם לכך אין אב מזכה בן וא"כ בזה אף מה שברא מזכה אביו אין כל הזכות של אביו דהרי לאו על ידו לבד בא לעולם רק בצירוף אמו שניהם שותפין באדם וא"כ בזה אף אם הבן אומר קדיש רק על אביו או רק על אמו נמי אין כל הזכות שלו רק מחצה ומחצה שייך לאמו א"כ לכך אף כשמתו שניהם נמי קדיש אחד עולה לכאן ולכאן דבלא"ה שייך לכ"א רק מחצה השכר מן הבן ולכך א"ש דברי הכנ"י לדינא וא"כ נראה דהיינו דוקא באומר קדיש על אביו ועל אמו דאז אף באומר רק על אחד מהם אין כל הקדיש שלו רק שייך הזכות לאמו ג"כ אבל באומר על אחר קדיש דבזה אין שייכות לאחד על חבירו לכך ודאי אין קדיש אחד עולה לכאן ולכאן וצ"ל לכ"א קדיש בפ"ע וא"כ כמו שצריך לומר לכ"א קדיש מיוחד ה"ה אם יש אחד שאומר קדיש בעד מת אחד ואחד אומר בעד שני מתים אז יש לזה שאומר בעד שני מתים שני קדישים וזה שאומר בעד מת אחד רק קדיש אחד ואין זכרון אחד עולה לכאן ולכאן משא"כ באומר על אב ואם דהוי ענין אחד דשניהם יחד גרמו לו לבוא לעולם לכך ברא מזכה אביו בזה שפיר זכרון אחד עולה לכאן ולכאן כדברי הכנ"י. ונ"מ עוד באם אומר על אביו ועל אמו רק נהי דבזה כל אבלים שוין מ"מ נ"מ אם הוא אורח ואחד אומר קדיש עבור אחר והוא תושב שבזה נראה דשניהם שוין כיון דלכ"א יש מעלה זה אורח ואומר על אביו ואמו וזה אומר על אחר אבל הוא תושב ולכך בזה נראה דחולקין בקדישים ולכך נראה דשוב אם אחד אומר קדיש על אביו ואמו והוא אורח והשני הוי תושב ואומר קדיש עבור אחר אז לזה שאומר קדיש עבור או"א מגיע לו שני קדישים ולזה שאומר רק עבור אחד קדיש אחד דבשלמא בסתם אבלים אף שהוא אבל על אביו ואמו אין לו רק קדיש אחד בין שאר אבלים דבזה הוי ממ"נ בתורת אחר אין לו קדיש נגד אלו שהם אבלים על אב או על אם ובתורת אביו ואמו בזה הוי זכרון אחד עולה לכאן ולכאן לכך הם כולם שוין אבל בזה נגד זה שאומר עבור אחד קדיש א"כ שוב לא גרע מה שאומר על אביו ואמו מאומר על אחר ולכך נחשב כאומר על שניהם לכך יש לו ב' קדישים ולהשני רק קדיש אחד. מיהו יש לומר דלענין קדיש השני שאין לו בתורת אב ואם רק בתורת אחר א"כ הדר הו"ל דין אורח שאומר עבור אחר וזה הוי תושב ואומר עבור אחר לכך התושב קודם וא"כ בע"כ מוכרח לבוא רק בתורת אביו ואמו ושוב הוי זכרון אחד עולה לכאן ולכאן ושניהם שקולין ומיהו יש ללמוד מזה לכל כיוצא בזה:
66
ס״זשא' לבאר לך איך אנו נוהגין להטיל גורל בקדיש וכדומה הא כתב הש"ך בשם התוס' דאין שואלין בגורלות. הנה דע כוונת התוס' הוי על מה ששואלין בגורלות על להבא מה יהי' כגון אם יחי' החולה או ימצא האבדה וכה"ג על ענינים דלהבא אין לשאול דכתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך אבל להפיס בין ב' ענינים לידע אם שייך לזה או לזה זה ודאי מותר ואין שייך בזה לומר תמים תהי' שהרי בבהמ"ק הי' מפייסין מי שוחט וכו' וכן שנינו במשנה ופוסקים אין מטילין וכו' ביו"ט מכלל דבחול שרי להטיל גורל וכן בקרא מפורש אך בגורל תחלק הארץ ואיך מצוה הקב"ה לעשות דבר שלא כהוגן ובע"כ דבכה"ג ליכא איסור גורל כלל לכך להטיל על קדישים או כדומה לזה אין בזה מיחוש ופקפוק כלל:
67
ס״חשא' מה שנהגו בק"ה שהתוכחות אין קורין שום אדם רק הקורא קורא אותם בלי ברכה תחלה וסוף. הנה רע מאד מנהג זה ושתים רעות עשו אחד דנראה דמבזה התוכחות ועוברין על מוסר ה' בני אל תמאס וכו' ועוד דהוי בזיון לגוף התורה דעל כל הפרשיות מברכין ועל זה אין מברכין והוי בזיון התורה. והנה מ"ש רו"מ ראי' ממגלה דחייב לברך על התוכחה יפה אמר וכן מן המדרש פ' ראה דאמר שם דהתוכחות אחד קורא את כולן ומפרש שם הטעם דאמר הקב"ה אינו בדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך עיי"ש ואם איתא יעשו קוצין קוצין ובלי ברכה ובע"כ דחייב לברך ועוד יותר מבואר בתשו' ג"א יהודא חאו"ח סי' ע"ג בשם מ"ס פי"ב דאף בזמן הש"ס שלא הי' כ"א מברך רק הראשון והאחרון מ"מ על הקללות היו מברכין תחלה וסוף עיי"ש א"כ ק"ו מה בזמן הש"ס שלא הי' מברך כ"א על עליה שלו מ"מ על הקללות היו מברכין מכ"ש בזה"ז דכ"א מברך דחייב לברך על הקללות וטעם הדבר הי' נראה דגם בזמן הש"ס הי' מברכין על הקללות לרמז דהם מקבלין הקללות והיסורין באהבה גם י"ל הטעם דמברכין על זה הוא מכח דכתיב ואברכה מברכיך וכן מברכיך ברוך ואם על אדם כך מכ"ש המברך לו ית' וכדי שלא יחול בו הקללה באיש שקורא הקללות לכך מברך כדי שיתברך הוא והנה באמת המג"א בסי' תכ"ח הביא בשם הב"ה שבמקומו הי' החכם קורא התוכחה ולא הי' ירא והמהרי"ל שהקפיד הי' אומר שבשכירות אין קפידא וא"כ למה לא יכופו הש"ץ או השמש שיעלו ויתנו להם איזה דבר או אטו אם לא ימצאו איזה עני ויתנו לו איזה דבר ויעלה ואם לא יטילו גורל מי יעלה לתוכחה וע"פ הגורל מי שיפול עליו נמי אין קפידא:
68
ס״טשא' בנדון הס"ת שבעל בת המנוח לקח הס"ת מן המנין שנתנו בעל הס"ת קודם פטירתו והחזירו לבהכ"נ הראשון שהי' בעל הס"ת מתפלל. הנה שלא כדין עשה וחלילה להבהכ"נ להיות קורין בו ולברך עליו דהוי מצוה הבאה בעבירה ואף דבהכ"נ רוצים ליתן טראטו לבתו והמנין אין רוצים ליתן טראטו מ"מ שייך הס"ת להמנין כי אין להבת ובעלה שום זכות בהס"ת וכשיגדלו היורשים שהם יורשים מד"ת להם משפט הבחירה מה לעשות וכעת שאין היורשים בני דעת היכי דקיימא הס"ת בעת מיתת בעל הס"ת שם תהא עד אשר יגדלו הנערים:
69
ע׳שאלתו בנדון הס"ת שנדר אחד וכעת רוצה ליטלו והקהל מוחין. הנה עיין בטו"ז סי' קנ"ג שהביא פלוגתא בזה ואני בק"א לסה"ח העליתי לחלק דאם הס"ת שלו דקיים בי' מצות כתיבת ס"ת אנן סהדי דלא יתנה לחלוטין ואז יוכל ליטלו בלי ראי' אבל אם ירשו מאבותיו הדין כהסוברים דבעי ראי'. ועכ"פ לדינא העליתי להחזיר לו הס"ת:
70
ע״אשא' מה השיעור הפסק כתיבה אחת הנראה כב' תיבות והוא אם יש הפסק כמלא אות קטנה בתיבה אחת בין האותיות והתינוק קורא אותו כתיבה אחת מכח דבשאר תיבות הוי ההפסק יותר בין תיבה לתיבה וכו' הנה יעשה כך יכסה כל הכתב שלפניו ושלאחריו ולא יראה התינוק רק זאת התיבה לבד אז אם יקרא אותו תיבה אחת כשר ואם לאו פסול:
71
ע״במה ששאל על הס"ת שהי' נפסק איזה אות אך לא ניכר ההפסק להדיא והורה שלא להוציא אחרת יפה הורה ומה שהראה לו אחד בשם השערי אפרים להיפוך דדוקא לענין תפילין לענין שלא הוי שלא כסדרן מהני זה אבל כל שלא תיקן הוא פסול. הנה דבריו תמוהין דהרי הוי תרתי דסתרי מהדדי דממ"נ אם הוא פסול וצריך להוציא אחרת בע"כ אין שם אות עליו וא"כ למה לא נחשב שלא כסדרן אם אין עליו תורת אות עתה ואם לא נחשב שלא כסדרן בע"כ דהוי עליו תורת אות אף בלי תקון וא"כ למה נצטרך להוציא אחרת לכך דבריו תמוהין והדין דין אמת כמ"ש בחבורי:
72
ע״גלכהן, מה ששאל כשעולה ג"כ במקום לוי אם לומר ברכו שנית דהא"ר כתב דאין לומר ברכו שנית. הנה לדעתי אל ישנה מן המנהג ומה קפידא הוי לומר ברכו אפי' בחנם הרי אינו ברכה רק שבח בעלמא לכך ודאי יאמר ברכו שנית כפי המנהג:
73
ע״דמה ששאלת על מה שעשו בבהמ"ד צורת ידים כמו שהכהן עושה כשנושא את כפיו הנה לדעתי אין איסור בזה דבסי' קמ"א כיון דהוי רגל"ד מה דעומד על בסיסו לכך חיישינן לי' ואף להרמב"ם דס"ל אף באינו עומד על בסיסו אסור היינו דס"ל דבזה לא אזלינן ב"ר מכח דקשה למה עשאוהו והוי כרגל"ד דעשאוהו לעבוד אבל בבהמ"ד דניכר דעשאוהו כדמות הכהנים שעולים לדוכן לחוש למראות עין שעשאוהו לעבוד זה ודאי לא חיישינן כיון דאין דרך לעבוד לידים לבד ליכא בזה חשש מ"ע לכך מותר להיות כן דלמ"ע לא חיישינן בדבר דלא שכיח לעשות כן:
74
ע״השא' ע"ד החלון שנדב בעה"ב ועשהו אצל אומן והאומן עשה תחלה חלונות לבית ע"ז ועשה החלון הזה כדמות החלונות שעשה לשם גם יש בתוך החלון הזה מראה שנראה כשתי וערב. הנה אין להעמידו בבה"כ לא מבעיא אם יש בו דמות ש"ו שעשה ובפרט דהוי רגל"ד דהוי בו דוגמא זו כיון דעשאו דוגמא שעשה להם ולהם בודאי כוון לכך רק גם אף בלי ש"ו כיון דכוון להיות דוגמת שעשה להם אסור להעמידו בבה"כ דהרי המצבה היתה אהובה לפני המקום וכו' והרבה דברים מצינו בסנהדרין דאסור לעשות משום דהם עושין כן ומשום בחוקותיהם וכו' נהי דשם נאסר כיון דהרבה עושים כן אך התם נאסר אף באינו מכוין לעשות כמותם אבל במכוין לעשות כמותם אסור אף אם אין רבים מכוונים לכך ובפרט דחוששני לאומן הזה אולי יש בו צד מינות לכך אין להעמיד החלון הזה בבהכ"נ. אח"ז שלחו אלי ציור החלון וראיתי כי יש בו צורת ש"ו רק שיש הרבה ג' או ד' והשבתי להם כי ראיתי ציורו והוא באמת ציור ש"ו אף דהוי בו כמה כן מ"מ הוי דמות ש"ו ואף דבבית בעלי בתים הוי כן החלונות מ"מ בבה"כ אין להיות כן ועיינתי בחלונות של בתי כנסיות שלנו וראיתי כי לא נעשו כציור חלונות בעה"ב ועמדתי על דעתם כי נעשה כן בכונה שלא יהי' כציור ש"ו לכך מהיות טוב וכו' אין ראוי להיות כן בבה"כ במקום המקודש:
75
ע״ובמ"ש בסי' קנ"ג בהג"ה אסור לעשות דבר מאתנן והאריך המג"א בדיני אתנן ונסתפקתי באם הי' שוגג וסבר דאינו אתנן או שמותר לזנות אם נחשב אתנן כי אפשר דוקא במזיד הוי אתנן אבל בשוגג לא הוי אתנן כיון דהוי אומר מותר וגם י"ל דהוי נתינה בטעות אם ידע שהי' איסור לא הי' נותן א"כ אינו אתנן או אף בשוגג הוי אתנן וממ"ש בש"ס אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו דמחייבי מיתות ב"ד הוא ולמ"ל לזה הרי אפי' אם הוי מחייבי לאוין נמי קיי"ל דאין לוקה ומשלם א"כ אלו תבע לי' לא אמרינן זיל שלים ובע"כ דמחל לא הוי ראי' די"ל דמיירי בשוגג וקיי"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין לכך הוי אתנן ולכך מביא ראי' מחייבי מיתות דאפי' בשוגג פטורין מתשלומין וא"כ מוכח דגם בשוגג אפשר לומר דמיירי במזיד ולא התרו דהוי כשוגג לענין חיוב תשלומין (גם י"ל דאלו מיירי בזונה כותית או שפחה ובצינעא ליכא לא מלקות ולא מיתה לכך מוכיח מחייבי מיתות כמ"ש התוס' דבע"כ בהכי מיירי שם עיי"ש) ולכך מוכיח מחייבי מיתות ולענין אתנן הוי אתנן כיון דהוי מזיד אבל בשוגג ממש י"ל דאינו אתנן אך יש להביא ראי' להיפוך דהרי אם הי' שוגג ודאי לא הי' חייב ליתן לה האתנן כדקיי"ל ביו"ד סי' קי"ט באם מכר לו טריפות בשוגג דאין מנכה לו מן הדמים וא"כ הול"ל אתנן אסרה תורה אפי' בשוגג ואלו תבעה לי' לא הוי חייב לשלם ומ"מ אם נתן הוי אתנן מזה מוכח דדוקא בקבד"מ דחייב עכ"פ לצי"ש לכך הוי אתנן אבל בשוגג דאף לצי"ש פטור לא הוי אתנן מיהו אין זה ראי' גמורה דלהוכיח מזה לא הי' אפשר די"ל דלמא מיירי במזיד וכמו שהקשו התוס' שם ולכך מוכיח דרק אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו וכמ"ש התוס' דזה מוכרח דמיירי קרא בהכי אבל לפי מה שמוכיח דאף דאלו תבעה לי' בדינא פטור מ"מ הוי אתנן י"ל אף בשוגג הוי אתנן וצע"ב. [והנה בהיותי בזה ראיתי במשל"מ פ"ד מאיסורי מזבח הלכה י"ג שהביא דברי מהרי"ט בח"ב חלק חו"מ סי' כ"ו שכתב וז"ל ושמא אפי' חיוב אין כאן עליו כיון דאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בו והמשל"מ כתב עליו דמפורש הוא בהרא"ש שחייב לשלם בתורת שכירות עכ"פ עיי"ש והובא בהרא"ש ר"פ השוכר את הפועל ואני תמה יותר דהרי קו' המהרי"ט ג"כ מבואר שם בהרא"ש ותירוצו ובאמת הי' נראה לחלק הענינים דהיכי דליכא חיוב מלקות ומיתה בענין שאינו פטור מכח קלבד"מ אז ודאי הוי כמו שכירות דעלמא דנתחייב בלי קנין כן ה"נ בזה אבל היכא דשייך חיוב מיתה או מלקות בענין דאף אי נימא דחל החיוב לשלם מ"מ אלו תבעי לי' בדינא קמן הי' פטור מלשלם רק דנ"מ אם חל החיוב אז עכ"פ לצי"ש חייב לשלם וכן אם תפס לא מפקינן מיני' אבל אם אין החיוב חל אז אף לצי"ש פטור ותפיסה לא מהני א"כ בזה י"ל דאינו דומה לשכירות דעלמא דשם חל החיוב מדינא אז חל אף בדבור אבל בזה כיון דאף אם יתחייב לא יצטרך לשלם א"כ גרע כח שכירות זה י"ל דנהי דלצי"ש חייב היינו אם גזלו ממש או הזיקו היזק ממון ממש או אם עשה איזה קנין להתחייב בו אבל בדבור בעלמא כיון דאינו רק דיבור והוא דיבור גרוע הוי במקום מיתה או מלקות י"ל דלא חל החיוב בדבור כלל ואפשר דבזה נסתפק המהרי"ט והרא"ש מיירי היכא דליכא חיוב מלקות או מיתה ולדינא צ"ע בכל זה:]
76
ע״זשא' באחד שקנה רעהם של עץ משפיעגעל ונתן אותו לבהכ"נ להעמידו לארון הקודש והוא מיחה בו כיון דבא משפיעגעל הנעשה לדברים המכוערים כמ"ש במד"ר תנחומא פ' ויקהל ורש"י מביאו דלא רצה משרע"ה לקבל מראות הצובאות ויש בפי' התוס' על חומש דמשמע מדבריהם דאין לחלק בין אם האשה עצמה נותנת כן או אחרים קנו ממנה ונתנו אותה לבה"כ וכו' הנה מ"ש ראי' מן התוס' הוא למותר דכן מפורש בסי' קמ"ז בהגהה דאין לעשות מפות מדברים ישנים שנשתמש בהם הדיוט ומוכח מזה דאין הדבר תלי' בבעלים רק בגוף הדבר כיון דנשתמש בו הדיוט אסור להיות ממנו מפה וה"ה שאר תשמיש לבהכ"נ ובפרט מה דהוי לכבוד התורה והיטב אשר דיבר רו"מ מה לי גוף השפיגעל מה לי דבר המחזיקו סוף סוף הוי נשתמש בו הדיוט בדברים המכוערי' ואם כי בסה"ח סי' הנ"ל הקשיתי שם מן המשנה דכיפה שנתנו לספר וכו' מ"מ שאני ושאני כיפה דאינו נעשה לדבר עברה משא"כ מראה השפיגעל ובפרט מנכריות ודאי הוי תשמישו לדבר מגונה ובפרט דניכר דבא ממגונה כמ"ש רו"מ וראי' דלמה לא רצה משרע"ה לקבל המראות הצובאות הרי הוי שינוי מעשה שהי' מראה וכעת עשו ממנו כיור והוי שינוי מעשה והרי אמרינן בב"ק נ"ד וס"ה ובתמורה ל' דבאתנן זונה ומחיר כלב לדעת ב"ה וקיי"ל כן דהם ולא שינוייהם א"כ מותר אתנן זונה אם נשתנה ולמה לא רצה משה רבינו לקבלם ואין לומר דהוי שינוי החוזר דודאי יהי' בידם לעשות באופן שלא יהי' אפשר לחזור למראה ודוחק לומר דהמדרש יסבור כב"ש דאוסר שינוייהן אך הטעם דבשינוי מאתנן זונה ומחיר כלב אין הדבר ניכר אם קמח זה נעשה מאתנן זונה ומחיר כלב וכיון דאין הדבר ניכר מגופו לכך נהי דהאתנן ומחיר כלב גופו אסור אף דאינו ניכר מ"מ בנשתנה מותר אבל במראות הצובאות דניכר שבא ממראה אף בהיותו כיור יהי' ניכר שבא ממראה ובפרט דבלא"ה אין דרך לעשות כיור מדברים כאלו אם לא שהנשים התנדבו וא"כ כיון דניכר שבא מדבר מאוס אף שינוי לא מהני אף דשינוי מעשה מהני בכל מקום ונחשב כדבר אחר מ"מ כיון דעכ"פ ניכר שבא מכח מאוס לא מהני א"כ ה"נ נהי דאין זה גופו המראה כיון דעכ"פ ניכר שבא מדבר מאוס אסור לגבוה:
77
ע״חשא' שרצה לעשות סעודת נשואין בבה"כ של נשים לדעתי לא תהא זאת בישראל ואם בהכ"נ של אנשים יותר מקודש עכ"פ גם עזרת נשים הוי קודש וראיות הרב מרימאלוב אינן ראיות ועיין זבחים ס"ג ע"א עבודה דאדם עובד במקום רבו אמרינן שלא יהא טפל חמור מן העיקר אבל אכילה דאין אדם אוכל במקום רבו לא אמרינן שלא יהא טפל חמור מן העיקר ועיין רש"י שם והרי אכילת קדשים ודאי הוי מצוה כידוע ואעפ"כ לולי קרא לא הי' מותר כן ה"נ כל ראיותיו הוי לדבר מצוה שאין בה הנאת הדיוט אבל כל דהוי הנאת הדיוט כגון אכילה ושתי' אסור ועיין באו"ח סי' קנ"א במג"א סק"ה עי"ש והבן:
78
ע״טשא' ע"ד הבה"כ שלהם היות כיון דהוי הכרח לסתרו מכמה טעמים בודאי מותר לסתרו ולבנות אחרת אך אם אפשר יבנו תחלה הבהכ"נ החדשה ואח"כ יסתר הישנה ואם א"א יסתרו הישנה תחלה אך ח"ו למכרו לעכו"ם כי הוא יבנה שם בית ויכנס לתוכו ע"ז וזה גרוע מד' דברים המבוארין בש"ע וגם הוי גנאי גדול שבמקום בהכ"נ ידור עכו"ם לכך לזה אל יעשו כן רק ישארו המקום פנוי ויעשו ממנו גן לזרוע ולא למכרו לעכו"ם:
79
פ׳שא' ע"ד הפלאץ מבהכ"נ הנשרף והפלאץ נשאר פנוי ונעשה ממנו הילוך לרבים וב' אנשים יש להם פלאץ אחד מימין מקום הבהכ"נ ואחד משמאל מקום הבהכ"נ וכעת רוצים לבנות בתים וליקח מקום הבהכ"נ לעצמם. הנה חלילה לעשות כן כי הן אמת מצד מיצר שהחזיקו בו רבים לא שייך בזה"ז כמ"ש בסמ"ע סי' קס"ב מ"מ מצד שהמקום מקודש משל בהכ"נ בזה לא מהני דינא דמלכותא ולומר דזט"ה מוכרים אותו הנה ז"א דמלבד מ"ש בקונטרס פרט ועוללות לס' סת"ם דבזה"ז לא שייך דין זט"ה כיון דאינו נעשה ברצון העיר רק בערכאות וד"ל אך מלבד זה הנה בדרך הרבים במיצר שהחזיקו בו רבים לא מהני זט"ה וא"כ כאן ממ"נ מצד דת המלך לא מהני מכח קדושת בהכ"נ ומצד זט"ה לא מהני מכח מיצר שהחזיקו בו רבים לכך חלילה למכרו לבנות עליו בית ולהשומעים יונעם ותבוא עליהם ב"ט:
80
פ״אע"ד המחלוקת בין הראשים ובין הח"ק בעיר צאנז חדש. הנה הדין עם הח"ק כי לעשות ממקום שמתפללין שם אנשים לעשות ממנו עזרת נשים הוי הורדה מקדושה ובקונ' פרט ועוללות לס' שנ"ה כתבתי דודאי הוי שינוי גמור ואיך יעלה לומר דאין זה הורדה מקדושה לעשות מבית התפלה לזכרים בית תפלה לנקבות דבתפלת אנשים פורסים על שמע ואומרים קדושה וברכו ותפלה בקו"ר בחזרת התפלה וכ"ז אינו בנשים גם יש כמה מצות כגון ק"ש נשים פטורות וגדול המצווה ועושה וכו' גם בערבית ע"פ רוב אין באים נשים ואנשים מתפללים בצבור גם יש קה"ת וכמה אנשים מברכים עליו מה שאין בנשים גם יש כמה דהוי מ"ע שהז"ג דנשים פטורות ואנשים חייבים ועיין פ"א דכלים משנה ח' דמונה עשר קדושות ומונה עזרת נשים ואח"כ למעלה ממנו עזרת ישראל שאין ט"י נכנס וחייבין עליו חטאת גם ידוע משאחז"ל דלא המקום מכבד את האדם וכו' וראי' מהר סיני וא"כ ודאי הזכרים עדיפי מנשים דהרי מברכין בכל יום שלא עשני אשה לכך פשוט דהוי הורדה. ומ"ש שקודם פסח מניחין שם קמחא דפסחא מה בכך חדא דמפורש בסי' קנ"א דמחשבין שם חשבונות של צדקה וא"כ מוכח דדבר השייך לצדקה מותר לעשות בבה"כ. וגם מה שאוכלין שם לפעמים כשמתאספין. הנה מן הסתם מתאספין לאיזה דבר מצוה והרי מפורש בסי' הנ"ל בשעה שמתאספין לעיבור שנה מותר לאכול שם והרי קדושת בהמ"ד חמור מקדושת בהכ"נ ואעפ"כ אורחים אוכלים שם וכן מקדשין קידוש בליל שבת בשביל אורחים דגני בבי כנישתא הרי היכא דהוי לצורך מצוה מותר לאכול שם. ועוד אף אם עושין שלא כדין בבהכ"נ אטו בשביל זה תפקע קדושת בה"כ אפי' אם ח"ו יתנהגו כמה פריצות בבה"כ מ"מ לא תתבטל בזה קדושת בה"כ המה יקבלו עונשם על כך והבה"כ נשאר בקדושתה לכך חס מלשנות. והנה בטענה זו לבד הי' די להחזיק דברי הח"ק ואעפ"כ אבאר יתר הטענות מה שטענו הח"ק שהחזיקו בו כמה שנים להיות לח"ק והמנהיגים משיבים דהוי חזקה שאין עמה טענה. הדין עם הח"ק דלא בעינן טענה רק ברוצה להחזיק בשל חברו בזה בעינן טענה אבל בענין כזה הוי רק כעין חלוקה שבשעת בנין בה"כ נתחלק להיות חדר זה לח"ק ואטו הם באים להוציא קרקע או ממון מן השני הרי רוצים רק להיות בית תפלה לאנשי ח"ק וביד כולם להתחבר אל החבורה ויהי' לו זכות עמהם ובחו"מ סי' קמ"ט ובמג"א סי' קנ"ד ביחיד שהחזיק באיזה מצוה וחלוקת כבוד לא בעינן שום טענה רק אם נותן לו במתנה כך וחלוקת כבוד דהוי חזקה וכל כה"ג דהוי חזקה לשם ח"ק הוי חזקה זו להם ולכל הדורות שיהי' בחבורה זו. ומ"ש דהוי של כרכים זה תמוה דמה דשל כרכים אינו נמכר היינו להפקיע מקדושתו בענין שלא יוכלו רבים להתפלל עוד שם וכדומה אבל בזה אטו אין רשאים לבנות ממעות שגבו מן הכרכים לעשות ממנו ב' בתי כנסיות ויהי' חייבין לעשות רק בהכ"נ אחת זה ודאי אינו דכל שיהי' ביד הכרכים להתפלל שם יוכלו בני העיר לבנות כרצונם אם בה"כ אחת או כמה כן ה"נ אטו בני הח"ק ימחו בבן כרך שיבוא להתפלל שם שלא להתפלל ובפרט שיוכל איש האורח הבא להתחבר אל החבורה להיות כאחד מהם ואין זה שינוי רצון הכרכים. גם מ"ש הח"ק כי אם יבטלו זה החדר יתבטל הח"ק גם זה טענה נכונה ומ"ש הם כי יהי' ח"ק ז"א כי אין בידם לבטל אנשי הח"ק ממצותם שזכו הם בו והם רוצים לקיים מצוה שזכו מכבר ומה להם בכך מה שאפשר להתקיים ע"י אחרים גם זה דומה למה דקיי"ל בש"ס ופוסקים דאין לסתור הבה"כ הישנה תחלה מכח דחיישינן לפשיעותא כן ה"נ אם תתבטל הח"ק חיישינן לפשיעותא שלא יהי' נעשה חבורה חדשה. והנה זה ודאי דהח"ק מחויבין ליתן להבה"כ החלק שהתנו מתחלה אבל מ"מ אם אין נותנים לא נפקע בזה קדושת החדר שהי' מתפללין שם הח"ק ומצינו סמך לזה בבית אלקינו שנבנה ממעות כל ישראל וחלקו כמה לשכות זו לכך וזו לכך ומעולם לא שינו לעשות מלשכה זו תשמיש אחר כי כן נתחלק מתחלה כן ה"נ מסתבר לומר בשעת בנין הבה"כ נעשה כך מתחלה שחדר זה יהי' לכך וחדר זה יהי' לכך ולזה אין ביד המנהיגים לשנות החדר של ח"ק בשום אופן שבעולם כן הוי דעתי בעזה"י:
81
פ״בשא' וז"ל בנדון אשר אנשי ק"ה רוצים לחדש כיפת הבהכ"נ אשר מימי קדם בנוי היתה לבנות עלי' כיפה כפי הרשימה אשר ניכר מתוכה ונדבו נדבות וגם שכרו בע"מ מפורסם ואחרי אשר הבעה"מ שם עיניו על הכותל בהכ"נ והרשימה שבתוכה לכיפה לפי בינתו אומר כי הרשימה לא הוטב בעיניו וצריך להוסיף על הכתלים ולהרבות כמו ששה אצבעות עד תשעה לכותל דרום וכן לצפון וע"ז תתמעט חלל הבהכ"נ אם נכון לעשות כן ע"פ תוה"ק... הרב מטשארטקוב. תשובה חס להזכיר לשנות חלל בהכ"נ ולמעטו אפי' אצבע אחת אין למעטו מקדושתו ואף שיהי' טוב לכיפה הנה מלבד שאין הכיפה בהקדושה של בהכ"נ אף גם אם היה זה צורך גוף הבהכ"נ אסור לסתור דבר אפי' ע"מ לתקן ואפי' דעת זט"ה לא מהני בזה כמ"ש בקונ' פרט ועוללות ואף לסתור מרצפת אבנים של בהכ"נ אין לסתור דכל דהוי נוי בהכ"נ אסור לסותרו והוי בכלל ל"ת כן לד' אלקיכם. ומ"ש דהוי רק איסור דרבנן ונסתייע מן המג"א סי' קנ"ג ס"ק מ"ו לא דמי כלל דהמג"א מיירי לענין אתנן זונה דשם כתיב בית ה' אלקיך ולשון בית ה' אלקיך לא הוי רק הבהמ"ק ממש וגם מדלא קיצר בלשונו לומר לא תביא לה' אלקיך וכתב ביתור לשון בית ה' אלקיך בא למעט שאר דבר שבקדושה אבל לשנות מדבר קדושה דהוי דרך בזיון נלמוד מקרא דל"ת כן לה' אלקיכם זה כולל כל השייך לד' וכעין דאמרינן בפ"ב דביצה י"ט וב"ה סברי לה' כל דלה' כן ה"נ בזה וראי' דהרי בבעיא דפ"ד דמגלה בס"ת ישן למכור לקנות חדש הוי בעיא דלא אפשטא וקיי"ל לחומרא והנה כל איסור זה דהורדה מקדושה אין לו שורש בתורה רק בקרא דל"ת כן וכו' דכל דהוי דרך בזיון הוי בכלל לאו זה וכיון דקיי"ל האיבעיא לחומרא מוכח דהוי איסור תורה לכך לדעתי ח"ו לשנות דבר מבה"כ פן תכשל ותאשם ח"ו. אמנם אח"כ לפי רוב התנצלותם התרתי לו לשנות רק שיבנו תחלה הכיפה ואח"כ שיהי' חשש מן הכתלים יהיה כחזו בו תיוהא ויהי' מותר יותר לשנות רק עכ"פ יעשו ע"פ זקני העיר ורוב אנשי העיר וד"ל:
82
פ״גשא' היות שבק"ק סקאליט יש בהמ"ד הגדול וכנגדו בהמ"ד הקטן והוא מנין קבוע ותדיר ערב ובוקר ועתה נשרף הגג מעל שניהם וכתלים המה חזקים כמקדם ורוצים לסתור הבהמ"ד הקטן ולעשות על זה המקום מעלות לעלות לעזרת הנשים אשר למעלה בבהמ"ד הגדול ובהמ"ד הקטן אינו של חבורה רק של רבים כמו בהמ"ד הגדול וכאשר בנו בתחלה בנו שניהם יחד. תשובה ח"ו להרוס כתלי בהמ"ד ולעשות שם מעלות לעזרת נשים ולא מבעיא אם הכתלים עומדים רק אפי' אם גם הכתלים הם נשרפין רק הקרקע נשאר ח"ו לשנות מזה לתשמיש לעזרת נשים כי אין זה מעלה רק ירידה להוריד מקדושתן ולא מבעיא בלי הסכמת זט"ה במא"ה דאסור רק אף אם יסכימו זט"ה במא"ה אסור לשנות כמבואר בקו' פרט ועוללות כי בזה עקולי ופשורי בזה"ז ואין לסמוך ע"ז למעשה ובפרט בזט"ה בעינן שכל העיר יסכים לכך וכאן הרי מקצת אין מסכימין וגם הרב החבר אינו מסכים ולדעתי אף יחיד יכול למחות בזה לכך אין לשנותו והמשנה ידו על התחתונה ועתיד ליתן הדין ולהשומע יונעם ותבוא עליו ב"ט כמאה"כ אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין:
83
פ״דשא' בנדון בהכ"נ החדשה דבהתאסף ראשי עם יחד עם אנשים אשר הי' להם מקומות בבהכ"נ הישנה והתוכחו זע"ז ראשי העם ויח"ס רוצים שאנשי המקומות יאבדו זכותם כיון דנהרס הבנין של הבהכ"נ שוב אין להם זכות בבהכ"נ החדשה ובפרט שרצונם להגדיל הבהכ"נ באורך וברוחב והרחיקו הכותל הלאה באורך וברוחב ואין להם זכות במקום מעמדם אצל הכותל ואנשי המקומות טוענים כי כבודם במקומם מונח שיש להם חזקה להמקומות שהי' להם מאז אצל הכותל כן גם עתה ואף שהרחיקו הכותל הלאה מ"מ מגיע להם מקומות אצל הכותל כמו שהי' להם מקודם כדי שיוכלו להסב פניהם אל הקיר ואף גם זאת רוצים שיהי' הוספת מקומות אחרי כלות מקומם. תשובה. נלפענ"ד דאבדו זכותן אנשי המקומות דקיי"ל בחו"מ סי' קנ"ג סעי' ב' דאם החזיק בנעיצת קורה בכותל הידוע אם נפל הכותל וחזר ובנאו אין לו לנעוץ על אותו כותל החדש מכח דנפל אזדא לי' ופ"ח בא לכאן ועיין בסמ"ע שם ובסי' קנ"ד שכתב בשם הרשב"א לחלק בין אם גוף הדבר שנשתעבד לו הוא קיים אז לא אמרינן נפל אזדא לי' ובין אם גוף הדבר שנשתעבד אינו בעולם אז אמרינן נפל אזדא לי' וכו' עיי"ש ולפ"ז אדרבא מגרע טענת הבעלי מקומות שטוענין שהחזיקו מקומם אצל הכותל דאם יעשו עיקר החזקה בכותל לעמוד אצלו א"כ אם נפל אזדא לי' ואין מגיע להם עוד כלום אך אפשר להם לטעון דחזקת מקומות לאו בכותל תלוי רק בקרקע דהוא עיקר מקום העמידה והמשיכה לכך אם הם בונים בהכ"נ חדשה ממש כתבנית הראשונה הי' להם חזקה במקומות שלהם כיון דעיקר זכותם הוי בקרקע והקרקע עדיין קיים אך כיון דהוסיפו על בהכ"נ באורך ורוחב א"כ ממ"נ קרקע זו שאצל הכותל לא זכו בה מעולם וממ"נ אין להם זכי' אצל הכותל רק באמצע הבהכ"נ. אבל מ"ש רו"מ דגם באמצע בהכ"נ אין להם מקום מכח טענת ריבוי הדרך זה אין לו ענין לנ"ד דהתם הראשונים כבר קנו ועתה באים להוסיף ספסלים מחדש בזה יכולין הראשונים להקפיד מטעם ריבוי הדרך אבל בזה הוי להיפוך דאלו כבר זכו בקרקע זו להיות מקומם במקום הזה ואין לדחותם ממה שכבר זכו והאחרים הבאים לקנות אצל הכותל המה קונים מחדש והרי קונים אדעתא דהכי שיהי' שם ספסלים כך וכך ולא שייך בזה ריבוי הדרך כנלפענ"ד לדינא ולא כספר נ"מ שנראה מדבריו בסי' קס"ב דבכל ענין אף דלא הרחיבו הבה"כ נמי אבדו המקומות וזה לא נראה כן עיי"ש שכתב בלי טעם וראי' ומ"ש כיון דיכולין למכרו ג"ז אינו ראי' דדלמא מה דיכולין למכרו היינו במקום דאין לשום אחד חזקה במקומות ידועים אבל במקום דהוי להם חזקה במקומות ידועים הוי לכ"א מקומו כביתו וכמו דא"י זט"ה למכור ביתו בלי דעתו כן ה"נ בזה וראייתו צריך ראי' לכך נראה דאם נבנה כתבנית של הראשון צריך ליתן להם מקומם אבל אם הוסיפו עליו באורך ורוחב אין מגיע להם רק באמצע בהכ"נ אך זה עכ"פ צריך ליתן להם וז"ב ונכון. [ומה שהקשה עמ"ש הש"ע בסי' קע"א דאם רצו להוסיף על המקומות יכולין לערער דמתחלה הי' המה שני לראש ועכשיו יהי' שלישי לראש והקשה מהש"ס שאמר הקב"ה ליו"ד של שרי דמתחלה היתה בסוף התיבה ועתה תהי' בראש התיבה ומ"ט לא התרעמה הה"א דמתחלה היתה ראשונ' בהושע ועתה תהי' שני' וכו' הנה מלבד מ"ש רו"מ דאין למדין הלכה מפי מדרש נמי א"ש דידוע דברי התנא הוי זנב לאריות וכו' ולכך בשלמא גבי מקומות בהכ"נ דהוי מתחלתו סמוך לאה"ק ועתה נעשה רחוק ממנה גם בישיבת המקומות אין להם שייכות זל"ז וכ"א הוי בפ"ע שפיר יש קפידא שהי' מתחלה שני לראש ועתה ג' אבל בה"א של יהושע כיון דהיו"ד של יהושע מורה על שיהושע עלה למעלה יתירה ממה שהי' תחלה כשנקרא יהושע א"כ ודאי כבוד להה"א להיות זנב לאריות ממה שהי' תחלה ראש לשועלים וא"ש:]
84
פ״השא' בנידון המקומות של בהמ"ד שסותרין ובונין חדש מה יעשו באלו שהי' להם מקומות מכבר. הנה עיין בחו"מ סי' קע"ג סעי' ג' בהג"ה ולכן הדין כך אם לא קנו המקומות בממון רק הי' להם רשות בחנם ודאי כיון דבונין מחדש אין להם עוד זכות בהם ואבדו זכותם אבל אם קנו במעות הוי הדין כך אם יהי' הבהמ"ד בנוי כמו הראשון והספסלין יעמדו במקומו שהי' תחלה אז מקום זה נשתעבד להם והוי שלהם כבתחלה אבל אם יתרחבו הבהמ"ד ולא יהיו הספסלין במקום הראשון רק במקום אחר אז מקום זה לא נשתעבד להם וצריכים לקנות מחדש זה משפטם:
85
פ״ושא' בא' שקנה בית ובו הי' בהכ"נ ובתנאי שיוכל להתבטל ובעת המכירה התנו המוכרים שלא יתבטל הבה"כ לעולם רק שיוכל למכור המקומות לאחרים שלא התפללו שם עדיין אך אנשי בה"כ לא ילכו דרך ביתו רק יפתחו להם פתח דרך חלון והלוקח לא מיחה באנשי בה"כ והניח לילך דרך ביתו כמקדם ואחר שנה נסע הלוקח לאה"ק וקם בנו וסגר בה"כ כי אביו נתן לו במתנה ובשט"מ לא כתב כלום מהבה"כ שיהי' לעולם וגם בא בטענה שיש לו רשות לסתום דרך ביתו לכך בודאי אין להם רשות כלל בבה"כ אף אם ירצו לילך דרך אחר להבה"כ וגם שיש לו כח למכור המקומות ואנשי בה"כ טוענים מיצר שהחזיקו בו רבים כי הלוקח הניח להם שנה אחת ואף שימכור המקומות האמצעיות הבה"כ א"י למכור. תשובה. בדין מיצר וכו' אין לו ענין למה שבה"כ אין לו חזקה ושרשו של הדין מבואר בסי' שע"ז ולכאור' מוכח מן הסמ"ע סק"א דדוקא אם החזיקו גם רבים דעלמא לא בני העיר לבד אך י"ל התם הכונה אם החליפו מדעתו אבל שלא מדעתו גם בבני העיר הדין כן ובסי' קס"ב בהג"ה סעי' א' ובסמ"ע סק"ח מוכח דאף בבני העיר לבדם נמי שייך דין מיצר ושם מוכח דל"ב חזקה ג"ש וטענה אך כבר כתבנו דבזמנינו לא שייך זה כמ"ש הרמ"א קס"ב דבזה"ז דינא דמלכותא דינא ולכך אם יכול להשיג רשות בדיניהם לסתום הדרך דרך ביתו יכול לעשות כן כי הבית קנה אבל למכור המקומות של בה"כ כיון דהלוקח עדיין חי ולא מכר לו הבה"כ הוי הבן נגד המקומות כאיש אחר וא"י למכור עד שיתן לו אביו כו"ה או ח"ו בהעדר אביו לכך כ"ז שלא נתן לו אביו כו"ה א"י למכור המקומות רק לסתום הדרך יכול ולשנותו אין לו כח בשום אופן בין בחיי אביו בין אחר מותו ולזה לא מהני כו"ה כי גם אביו אין בידו לבטלו לגמרי. ובגוף הדין אם במיצר וכו' בעינן ג"ש וטענה או לא נ"ל לחלק דבאם הוי הדרך לילך למקום מצוה לבהכ"נ ובהמ"ד או מקוה בזה כיון דאמרינן דניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממוני' אז מן הסתם ניחא לי' שילכו דרך ביתו בזה הוי אומדנא דמחל והקנה לחלוטין להם ול"ב ג"ש וטענה אבל היכא דהדרך לסחורה או לטייל אז הוי אומדנא להיפוך דאין דרך אדם לוותר ממוני' בזה בעינן ג"ש וטענה וי"ל דלכך דייק הרמ"א בסי' קס"ב שהם הולכין לטבילה ולתפלה ולמ"ל זה ילכו מה שילכו אך הכונה בזה צריך ג"ש וטענה וגם אם הוי ג"ש וטענה לא הי' מועיל בזה דינא דמלכותא דאטו אם יקנה אדם איזה בית ושדה מאחר יועיל דד"מ ליטלו ממנו זה ודאי אינו ולכך ודאי מוכח מדברי הרמ"א דל"ב טענה ולכך דייק לטבילה ולתפלה בזה ל"ב טענה והוי מעלה אך כנגדו הוי חסרון דמהני בזה דד"מ אבל אם הליכה לדבר בעלמא אז בעינן טענה וכיון דבעינן טענה בעינן ג"ש ואז אם הוי אינו מועיל דדמ"ד בזה כן נ"ל להכריע בזה מיהו בנדון כזה דהוי לתפלה ל"ב טענה וג"ש אך מועיל בזה דדמ"ד אך מטעם אחר א"י למחות בהם בלי כו"ה מאביו. ועוי"ל דלא שייך בזה דין מיצר כיון דהראשון אף דהניח להם כמה שנים לילך דרך ביתו מ"מ הי' יכול לסתום הדרך כ"ש שירצ' ול"ש בי' מיצר דבידו לבטל כל הבה"כ כפי תנאו א"כ בידו לסתום הדרך ג"כ וז"פ וא"כ כיון דהוא הי' יכול לסתום אף הלוקח נהי שהתנה עמו שלא יבטל הבה"כ לגמרי מ"מ כיון דנתן לו רשות לסתום א"כ מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו לכך מכר לו כח זה שהי' לו לסתום בכ"ש שירצה כמו שהוא הי' יכול לעשות כן דנהי דהתנה עמו שלא יבטל הבה"כ מ"מ לענין זה שייר לו כח לסתום הדרך כאלו הי' יכול לבטל הבהכ"נ לגמרי.
86
פ״זומה ששאל אם אחד יכול לעכב וזה פשוט דיכול לעכב דאיך בידם לאבד זכות אחר ודאי יכול לעכב:
87
פ״חהנה בדין אם מותר למכור ס"ת לנכרי או לשרי המדינה ראיתי לאחד בחבורו שהתיר ואינו כדאי להזכיר שמו על שפתי וישתקע הדבר ולא יהי' נאמר למסור קדושה למק"ט ואחז"ל בריב"ח שכשנכנס אל המטרונה חלץ תפילין ברחוק ד"א כשיצא אמר לתלמידיו במה חשדתוני ואמרו אמרת אל יכנסו דברי קדושה למק"ט ואם זה הוי רק שעה חדא ואל ראשו מכ"ש למכור לנכרים להעמידה עולמית וס"ת כולה דחמורה מתפילין וגם הרי אסרו להשתמש בנ"ח (מאבוהון דכולהו דם) שלא יהיו מצות בזויות עליו וח"א משום בזוי מצוה וח"א משום אכחושי מצוה והנה בכאן נצטמד יחד דאין לך ביזוי מצוה יותר מזה וגם הוי אכחושי מצוה דהרי ביד ישראל יקראו בו ושם יהי' דרך גניזה מונח בקרן זוית והנה כל דהוי הורדה מקדושה אסור לשנות מכ"ש בזה דאין לך הורדה יותר מזה שיצא מיד ישראל שקורין בו כפעם בפעם ליד נכרי והרי הרמ"א כתב בסי' קנ"ג סעיף י"א ודוקא בדרך שמורידין מגדולתן אבל מותר להשאיל ס"ת אפי' מרבים ליחיד וכו' והנה מדכתב להשאיל משמע דוקא לפי שעה אבל למכור מרבים ליחיד דהוי עולמית שפיר הוי הורדה מקדושה ועיין מג"א סי' קנ"ג ס"ק א' שנסתפק אם מותר לעשות בה"כ מבהמ"ד של יחיד וע"כ לא נסתפק רק כיון דיש לו מעלה דהוי בהמ"ד דקדושתו חמורה מבה"כ אבל לבה"כ של יחיד ודאי אסור דהוי הורדה מרבים ליחיד מכ"ש למכור ס"ת לנכרי דהוי הורדה מקדושה ואסור לעשות כן והעושה עתיד ליתן את הדין על עלבון התורה והנה המחבר הזה התיר לכהן לטמאות למת כשאין לו קוברים רק נכרי כי הוי לו בזיון להיות נקבר ע"י נכרי (ג"ז שקר כמ"ש בתשו' טוטו"ד) וס"ת התיר למכור לנכרים ולא נחשב בזיון הביטו וראו מה הוי יותר בזיון אם קבורה ע"י נכרי אם להיות הס"ת ביד נכרים ועל מי יש לחוש יותר לבזיון אם לבזוי התורה אם לבזוי המת ולכך אוי לזמנינו מה שעלתה בזמנינו למחברי זמנינו ועלינו יערה רוח הבורא:
88
פ״טבנדון אשר שאל אם מחויב להתגרות ברשעים שהשעה משחקת להם במילי דשמיא. באמת יש בזה ב' דעות בברכות דף ז' הנה לחד לישנא אמר שם הא והא במילי דשמיא הא בשעה משחקת לו מוכח דבשעה משחקת לו אף במילי דשמיא אין להתגרות בו ואח"כ אמר אבע"א שעה משחקת לו שאני והוא תמוה והנה המהרש"ל מפרש דהכונה אף בצדיק גמור שעה משחקת לו שאני ולפ"ז י"ל דנשאר בהך סברא קמייתא דבשעה משחקת לו אף במילי דשמיא לא יתגרה אך הרי"ף בעין יעקב מפרש דהך אבע"א קאי אמילי דידי' א"כ שוב י"ל במילי דשמיא אף בשעה משחקת לו יתגרה וכיון דאנן קיי"ל כל"ב י"ל במילי דשמיא מחויב להתגרות אף דשעה משחקת לו מיהו י"ל כיון דהוי ספק סכנה הוי כשל תורה ואזלינן לחומרא כל"ק ולדידי נראה כוונת הש"ס דבמילי דשמיא יש חלוקים יש שמחויב להוכיח ויש שאינו מחויב כמ"ש בסי' תר"ח והנה הדיוקים סתרי אהדדי תחלה אמר ברשע שהשעה משחקת לו משמע דידעינן שהשעה משחקת לו הא באין ידוע מחויב להתגרות ואח"כ אמר הא ברשע שאין השעה משחקת לו משמע דידוע שאין השעה משחקת לו הא באין ידוע פטור ולא יתגרה ולכן נראה הכונה דנהי דתרווייהו במילי דשמיא מ"מ במילי דשמיא גופא יש חלוקים כנ"ל לכך אמר הא ברשע שידוע שהשעה משחקת לו בזה אף במה שחייב להוכיח יתגרה בו הא ברשע שאין השעה משחקת לו אף במה שאינו חייב להוכיח יתגרה בו אבל באין ידוע אם משחקת לו או לא זה תליא באם חייב להוכיח או לא דאם חייב להוכיח הוי ספקא לחומרא ויתגרה בו ואם אינו חייב להוכיח הוי ספקא לקולא ולא יתגרה בו ואח"כ אמר הש"ס שעה משחקת לו שאני דוקא בידוע שהשעה משחקת אבל באין ידוע הוי כידוע שאין השעה משחקת לו ואף במה שאינו מחויב להוכיח כיון דהוי מילי דשמיא מותר להתגרות בו. ולדינא דעתה אף באיש פרטי שאין השעה משחקת לו כיון דכולם כת אחד המה ולכולם בכלל השעה משחקת להם אל יתגרה בהם אפי' במילי דשמיא ואני רואה בכמה סימנים כאלו מן השמים מצווין ורוצים להניח להם לעשות מה שירצו וליתן להם תאות נפשם ואקיים בנפשאי מאמר הכתוב אל תתחר במרעים ומאחז"ל בפ"ק דגיטין ששלחו למר עוקבא דום לה' והתחולל לו השכם והערב עליהם לבהמ"ד והם כלים מאליהן וכן יעשה רו"מ ואנחנו נקיים בנפשאי לך עמי בא בחדרך ועת לחשות והמשכיל ידום בעת הזאת עד כי ירא ה' ממרום וישקיף ויביט בדכיינו וצערנו וישלח לנו עזרתו מקודש:
89
צ׳שא' באם הניחו קריין בחביות גדול של מים רק איזה שעה ולא נשתנה המים וראוי עדיין לבשל בהם ולשתי' ונסתפק היות כי להשרות קריין הי' די בב' וג' לוגין מים ולמה יאסור כל החביות ואין ראי' ממ"ש בש"ע דמי מקוה אין נפסלין במלאכה מכח דמחובר משמע הא בלא"ה הי' פסול אף דיש בו הרבה מים די"ל דהתם מיירי בהדיח בו כלי גדול דבעי הרבה מים ורצה רו"מ לדמות זה למ"ש בת"ה דמים שנפסלו בטלין ברובא כן ה"נ ופלפל באם בא לעולם ע"י תערובות אם בטל והביא דברי המרדכי. הנה הלך למרחוק דהת"ה מיירי במים שהי' פסולין לבדן ממקום אחר ואח"כ נתערבו במים כשרים בזה נופל דין ביטול אבל במים דהם ביחד לו יהא אלפי אלפים כל דנעשה בו מלאכה כולם נפסלו דהוי כגוש אחד ועל הכל חל שם פסול מלאכה וראי' ברורה מלשון הרא"ש בב"י סי' ק"ס ד"ה ועל המים שהנחתום מטביל בהם הגלוסקין פירשו הר"ש והרא"ש דהיינו קיטוף וכו' ופעמים מכניסין הלחם במים ופעמים נותן ידיו במים וטח פני הגלוסקין והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה דהוי כמו שורה בהם את פתו ואם מדיח בהם ידיו כלומר שטבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין בידיו כשרים לנטילה וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהל' ברכות מים שהנחתום מטביל בהם את הקעכים פסולים ושהוא חופן מהם בשעת לישה כשרים שהמים שבחפניו הן שנעשו בהם מלאכה אבל מים שחפן מהם הרי הם בכשרותם עכ"ל והרי אם ראינו שחפן מים בידיו מוכח דהי' די במה שבידיו והמותר לא הי' צריך לו כלל וא"כ מה איריא מכח דמים שבחפניו נעשה מלאכה ולא במים שבכלי הרי אפי' הי' טובל בו כעכין כיון דדי במעט מים שנטל בחפניו א"כ לא נפסל המותר ותערובות נמי ליכא דהרי אלו דנעשו בו מלאכה טח בהם הכעכין ומוכח דכל דהוי המים מחוברין יחד הוי על הכל נעשה בהם מלאכה. ועוד ראי' ממ"ש הב"י דעת רש"י וסייעתו הפוסלין מים ששתו מהם עופות מכח דנעשה בו מלאכה והרי להעופות הי' די במעט מים מה ששתו ולמה יחשב המותר דנעשה בו מלאכה ובע"כ ברור כמ"ש דאם הם מחוברין יחד חל שם מלאכה על כולם. ומ"ש רו"מ דעדיין ראוין לשתי' ולאכילה ואיך שייך לומר דנעשו כשופכין נמי ליתא דהכונה דלא פלוג רבנן כיון דלפעמים ע"י המלאכה נעשו שופכין ממילא תקנו דכל דנעשה בו מלאכה פסולין וראי' מהרמב"ם שהובא בב"י כל מים דנעשה בהם מלאכה נעשו שופכין ופסולין לנט"י עיי"ש ממילא דכל דנעשה בו מלאכה שם שופכין עליהם דאל"כ לא שייך לשון כל מים וגם לא נעשו שופכין רק הול"ל בוי"ו ונעשו שופכין וגם ראי' ממה שמחלקין בנחתום בין אם הדיח בהם הגלוסקין או חפן בידיו וממ"נ אם נעשו שופכין ודאי אף אם חפן בידיו פסולין כיון דהם שופכין ובע"כ בלא נעשה שופכין מיירי ומ"מ אם הדיח בו הגלוסקין כשרים וכן ממה דקיי"ל באם הדיח כלים חדשים מותר ובכלים חדשים ודאי לא נעשה שופכין וא"כ מה איריא חדשים אפי' ישנים אם נעשו שופכין כשרים ובע"כ בישנים כיון דאפשר שיהי' באים לידו שופכין נקרא מלאכה ופסולין אף אם לא נעשו שופכין רק בחדשים דא"א לבוא לידי שופכין בזה מותר אך זה אם השינוי בגוף הדבר דעושה בו מלאכה אבל אם מצד גוף הדבר שעושה בו המלאכה רק מצד אחר מצד רבוי המים לא נעשה שופכין בזה לא פליגי רבנן וכל דהדבר מצד עצמו ראוי לעשות שופכין הוי הכל בכלל מלאכה. ועוד ראי' דהרי דעת עקביא דאין פוסל מלאכה במים רק בנתכוין לעשות בו מלאכה אבל בלא נתכוין מותרין לנט"י וזה ודאי מיירי בלא נעשה שופכין דאל"כ מה חילוק הוי בין נתכוין ללא נתכוין וכיון דהכונה פוסל בו בודאי מיירי אף דלא נעשו שופכין וא"כ דומיא דידי' הוי לרבנן דס"ל בין נתכוין ללא נתכוין נמי בהכי מיירי דאל"כ במה פליגי ואדרבא אם לרבנן בעינן שיהי' נעשין כשופכין הרי בזה גם עקביא מודה והוא לא קאמר רק באם לא נעשו כשופכין אז אינו פוסל רק בנתכוין ואם נאמר כן רבנן לקולי קאתי ומלשון המשנה וכל המפורשים משמע דרבנן מחמירין בע"כ כמ"ש. ומ"ש שאם יהי' בשר או ד"א במים יהי' מותרין ומכח הקריין אפסלו לנט"י ז"א התם בטעמא תליא מלתא כל דליכא טעמא הן מצד דהטעם בטל בסמ"ך הן שלא שהא מעל"ע כל דליכא טעמא מותר אבל במלאכה דלאו בטעמא תליא מלתא אפי' יהי' משהו באלף נחשב מלאכה:
90
צ״אשא' בשכח ולא נטל ידיו ובירך המוציא אם צריך ליטול ולברך ענ"י ועיקר ספקו מסי' קנ"ח בניגב ולא בירך ענ"י ובירך המוציא אינו מברך עוד ענ"י וכאן נמי איך מברך ענ"י. תשובה. דין זה מפורש בסי' קס"ד מי שעומד בסעודה וכו' צריך לחזור וליטול ידיו ולברך ענ"י מוכח דמ"מ לא הוי הפסק לברך גם המוציא ועיי' בטו"ז שם ועיי' ס"ס קע"ח בהג"ה ובמג"א והרי המחבר פסק בסי' קס"ד דמברך ענט"י והרמ"א שותק מוכח דאודויי אודי לי' ולמה כ' בסי' קע"ח דלא הוי הפסק ומוכח מזה דברכת ענ"י לא הוי הפסק לברך שנית המוציא וא"כ מכ"ש בלא נטל ידיו כלל ולא הוצרך לנקביו דלא הוי הפסק והוי צורך סעודה ומה דק' למה בסעיף זה יברך ענ"י הרי בסי' קנ"ח פסק דאחר המוציא לא יברך לק"מ חדא הרי הוי רק דעת היש"ש אבל המחבר משמע שם דמברך תמיד אחר ניגוב אף אחר המוציא ושפיר פסק כאן המחבר לשטתו ואף להרש"ל דפליג היינו לכתחלה אין לו לברך אבל המחבר סי' קס"ז לא מיירי רק בדיעבד דאירע כך דבירך ענ"י ולו יהא לדעת הרש"ל דלא הוי צריך לברך מ"מ בדיעבד אם בירך לא הוי הפסק דהרי אף תפלה לא הוי הפסק באמצע סעודה מכ"ש ברכת ענ"י גם הרי עיקר טעם הרש"ל מכח דכבר עבר המצוה והרי הש"ע מיירי דעדיין לא ניגב בשעת המוציא וא"כ לא נדחה עדיין ואף דברביעית א"צ ניגוב חדא דהרי עכ"פ משום מיאוס יש לו לנגב והוי נמי צורך סעודה דא"א לו לאכול כך והוי עובר לעשייתן ועוד הרי המג"א סי' קנ"ח כ' דאף דברביעית א"צ ניגוב מ"מ לא פלוג רבנן א"כ כיון דבכל נטילות נחשב הניגוב עובר לעשייתן אף דנטל מרביעית ה"ה בזה הוי כן דכיון דעדיין לא ניגב לא הלך לו המצוה ולא נדחה מן הברכה גם לפי הבנתו א"צ לזה דבשלמא בנטל וניגב קודם המוציא דאז בשעת המוציא אזיל לי' כל מעשה נט"י לגמרי לכך כיון דבירך המוציא באמצע הוי זה הפסק והוי כהלך לו המצוה ואינו מברך אח"כ דהמוציא הפסיקו אבל בבירך המוציא קודם ניגוב א"כ אחר המוציא עדיין לא אזיל לי' מצות נטילה דהרי בעי ניגוב וכיון דבשעת ברכת המוציא לא כלה מעשה הניגוב שוב בין הניגוב דאח"כ להברכה של נט"י אין דבר אחר המפסיקו והוי כמו כל נט"י דמברך אחר ניגוב ואף דנטל מרביעית דלא פלוג רבנן כמו בכל נטילות וז"פ. [ולכאורה הי' נראה דמ"ש המג"א בשם המהרש"ל דאם בירך המוציא אינו מברך ענ"י זה הוי דוקא אם כבר אכל כזית כדין הראוי לכתחלה לאכול כזית להסוברים דכזית בעי נטילה או כביצה להסוברים דכביצה בעי נטילה בזה כיון דנעשה מצות נטילה שוב לא שייך לברך אח"כ כיון דכבר נעשה מצותו לא שייך לברך אחר העשי' אבל אם לא אכל עדיין כשיעור דבעי נטילה א"כ עדיין לא קיים מצות נטילה כיון דעל שיעור זה לא בעי נטילה לא נעשה מצותו עדיין והוי עדיין עובר לעשייתן ואפשר דלכך תקנו לברך אחר הנטילה והיינו כיון דהנטילה אינו לצורך עצמו רק להכשיר הסעודה דהסעודה אסור בלי נטילה כל שלא אכל עדיין לא נעשה מצותו ואדרבא אם לא יאכל יהי' ברכה לבטלה א"כ הוי עדיין עובר לעשייתן אבל כשאכל כבר נעשה מצותו וא"כ ה"ה אם לא אכל כשיעור עדיין מודה הרש"ל דיברך ענ"י מיהו י"ל דנהי דבפחות משיעור לא בעי נטילה היינו אם דעתו לאכול רק פחות מכשיעור אבל אם דעתו לאכול כשיעור א"כ כל משהו ומשהו שבו גורם החיוב נטילה דהרי לולי משהו זו לא הוי כשיעור לכך כל משהו אסור בלי נטילה והרי בעלמא אף ח"ש אסור מן התורה מכח דחזי לאצטרופי והוי ראוי גם בנט"י לומר כן ונהי דקיי"ל דפחות מכשיעור לא בעי נטילה היינו מכח כיון דהוי דרבנן לא גזרו פחות מכשיעור אך היינו אם באמת אין דעתו לאכול רק זה אבל באם דעתו לאכול יותר אף פחות מכשיעור בעי נטילה ויתיישב בזה קו' עצי אלמוגים למה לא תקנו לברך המוציא ואח"כ ליטול ידיו כדי להיות תיכף לנטילה סעודה ולפמ"ש א"ש כיון דדעתו לאכול הרבה אף משהו אסור בלי נט"י כיון דחזי לאצטרופי ומצטרף באמת ולכך ממילא אם נטל ידיו ובירך המוציא אף על כל שהוא כבר נחשב דעשה המצוה ולא הוי עובר לעשייתן ולא יברך ענ"י להמהרש"ל:]
91
צ״בשא' אם אכל פת הבאה בכסנין ורוצה לשתות מים אם צריך לברך על המים. נראה דודאי צריך לברך דמה שמבואר בש"ע סי' קע"ד דא"צ לברך היינו באכילת קבע אז אין אכילה בלי שתי' אבל באכילת עראי יש אכילה בלי שתי' וכמ"ש רו"מ שכן משמע מדברי המג"א סי' קס"ח ס"ק כ"ט עיי"ש. ובנדון מה שנתבשל מה' מינים עם שאר דברים א"צ ברכה רק על החמשה מינים לבד. ובנדון המוחה במי שרוצה לשתות במרחץ במקום שאסור לברך הדין עמו וא"צ להאריך:
92
צ״גבנדון החתיכות מצות האפויות שקורין ווארניטשקוס שהורה רו"מ לברך עליהם במ"מ אינו נכון דהן אמת שבסי' קס"ח מבואר במבושל אם אין בו כזית אף דיש לו תואר לחם מברך במ"מ אך שם מיירי במבושל ממש בדרך בישול אז מבואר במג"א שם דהבישול מבטלו מתואר לחם וא"כ י"ל היינו בישול ממש אבל הני חתיכות דלא נתבשלו ממש רק מערין עליהם רותחין והנה קצת פוסקים ס"ל דעירוי רק מפליט ומבליע אבל אינו כבישול ממש ואף להסוברים דעירוי הוי בישול ממש מ"מ זה אפשר רק לאיסור והיתר ומאן לימא לן דגם לבטלו מתורת לחם מהני עירוי דלמא לזה לא מהני רק בישול ממש לכך אין ראוי לאכלו רק תוך הסעודה וז"ב לדעתי:
93
צ״דמה שנסתפק אם אכל מעט וספק אם הי' בו כשיעור או לא ואח"כ אכל ברי' דהוי ספק אם מברך עליו ברכה אחרונה אם זה נחשב לס"ס דבתר גברא אזלינן או בתר אכילות ובכל אכילה הוי רק ספק אחד גם נסתפק אי נימא כיון דנפטר תחלה מברכה הוי כודאי ואינו מצטרף אח"כ לס"ס. הנה הדבר פשוט כמ"ש דבתר גברא אזלינן דהרי אין הספק רק אם הוא חייב לברך או לא ובו הוי ס"ס גם זה פשוט דספק דרבנן לקולא אינו כודאי רק ספק אף לפי דעת החינוך דמה דסד"ר לקולא ולא אמרינן הרי חייב מלא תסור מכח דרבנן לא גזרו על הספק מ"מ הם לא גזרו רק כשיהי' ספק אחד אבל אם יזדמן עוד ספק חזרו וגזרו וחזר תקנתן למקומן רק מטעם אחר אינו נ"ל זה דהרי לא נולדו ב' הספיקות יחד ולדעת כמה אין זה ס"ס לכך אין לברך בכה"ג זולת אם אכל יחד שני דברים דהוי ספק אם יברך אחריהם בזה הוי ס"ס וחייב לברך:
94
צ״המה שהורה בנדון מה שנתבשל מה' מינים עם שאר דברים שא"צ ברכה רק על החמשה מינים לבד. יפה הורה בזה:
95
צ״ושא' איך יתנהג ברפואה ששותה והוא טוב לשתי' אם יברך עליו וספקו הוי כיון שכתב הרמ"א אם אנסוהו לאכול אינו מברך עליו. לדעתי נראה דמברך עליו דלפי פשטות הש"ע אין דומה זל"ז דבאוכל לרפואה נהי דלולי חליו לא הי' אוכל מ"מ השתא עשהו כרצונו דעתה הוי ברצון ואנן בתר השתא אזלינן לענין ברכה אבל באונס השתא בשעת אכילה הוי באונס ולכך לא שייך ברכה ולכך באוכל איסור מפני סכנה פסק דיברך עליו ובע"כ ס"ל דסכנה אינה כאונס וא"כ פשיטא דיברך עליו אך לדעת הטו"ז הוא שפיר מדמה סכנה לאונס וס"ל דדא ודא אחת הוא א"כ לדידי' הוי שפיר מקום לומר דאף שהחיך נהנה ממנו יפטר כיון דהוי כאונס אך נראה דגם הוא מודה בזה דמברך עליו מדלא עמד דבריו על הרישא דבאם החיך נהנה ממנו פסק שיברך ובאנסוהו פסק שאינו מברך ואין לומר דמפרש דברי הש"ע שהחיך נהנה ממנו היינו דאם לא הי' חולה נמי הי' אוכלו דא"כ למה חולק הש"ע בין אם החיך נהנה ממנו או לא הרי באין החיך נהנה ודאי דלולי הרפואה לא הי' אוכלו א"כ הו"ל לחלק בהחיך נהנה ממנו גופו בין אם בלא"ה הי' אוכלו או לא ובע"כ דס"ל דבחיך נהנה ממנו אף דאכלו רק מחמת הרפואה נמי מברך עליו וא"כ מ"ש מאנסוהו לאכול ולכך מדלא עמד הטו"ז ברישא נראה דדוקא באוכל דבר איסור דבזה אנן סהדי דגם עכשיו אינו נהנה מזה ואינו מסכים עליו ולכך דומה לאונס אבל באוכל היתר אף דאכלו לרפואה כיון דהשתא טוב לו נהנה ממנו ואינו השתא באונס. ויותר נ"ל בכוונת הטו"ז דהאוכל לרפואה והאוכל לסכנה הם ענינים נפרדים דלרפואה הוי לרפאות חליו שבא עליו מכבר ובזה נעשה אכילתו השתא כאכילת כל אדם דגם כל אדם אם לא הי' רעב ולא הי' טבע האדם צריך לאכילה לא הי' אוכל רק לבטל רעבון נפשו הוא אוכל כן ה"נ בחולה דאוכל כדי לבטל חליו הוי לו זה אכילה רק כיון דלברך אינו רק מכח הנאה לכך בעינן שהחיך נהנה ממנו אבל איסור שהותר מפני סכנה ז"א להעביר חליו העבר מכבר דבשביל זה לא הותר איסור תורה אם לא הי' חשש שיכבד עליו חליו וימות דהרי כל שאינו פ"נ לא הותר לו לאכול איסור תורה רק מחשש שלא ימות אוכל זה לשמרו וזה פי' סכנה היינו שמסוכן שלא יבוא לידי מיתה א"כ זה אין אכילתו עבור הצלת העבר רק להגין על העתיד זה שפיר דומה לאנסוהו לאכול דאונס נמי הוי כן ולכך מדמהו הטו"ז סכנה לאונס והוי כעין מבריח ארי בעלמא דהוי נמי כן ולא נחשב הנאה אבל ברישא דמיירי שאוכל היתר לרפואה ומה שכבר בא עליו חליו וסלקו זה אין לו דמיון לאונס לכ"ע ולכך הדין אם החיך נהנה ממנו יברך עליו בלי ספק וברכת ה' הוא רפואתו:
96
צ״זע"ד שאלתו בקמח חטים שנתערב בשמרים ומים לעשות ממנו עיסה ובטרם שנתגלגל ונעשית עיסה לקחו ממנו ונתנו לתוך קמח של קאקאריזיס אם מחויב בברכת המוציא וכן בבהמ"ז על עיסה כזו. הנה נ"ל להקל בברכת המוציא דהוי דרבנן אבל בבהמ"ז דהוי דאורייתא בודאי אם יש בו כבא"פ חייב בבהמ"ז להרמב"ם כיון דיוצאין בו ידי מצה בפסח ולכן ראוי שלא לאכלו רק תוך הסעודה. ומה שחזר ותמה עמ"ש דבהמוציא הולכין להקל ותמה דבסי' ר"ח מבואר לענין המוציא לא בעינן כזית בכא"פ זה אינו דשם מבואר דאם יש בו טעם דגן ואני מיירי באם אין בו טעם דגן אז אם יש כזית בכא"פ חייב המוציא ואם לא יברך רק במ"מ עליו כן נ"ל:
97
צ״חשא' אם לברך שהחיינו על מרקחת אתרוג הנה ודאי מי שבירך שהחיינו על נטילת לולב אין לו לברך עוד על אכילת המרקחת והוי ברכה לבטלה כי לדינא דש"ס הוי עיקר הברכה של שהחיינו בשעת ראי' לא בשעת אכילה רק עתה נהגו להמתין על שעת אכילה אבל אם כבר בירך בשעת ראי' אין לו לברך יותר והוי ברכה לבטלה:
98
צ״טשא' בזי"ן ימי משתה האחרונים נתאספו המחותנים יחד עם חבורה לסעוד ורק ג' מהחבורה נטלו ידיהם לפת ושאר החבורה והחתן והכלה לא נטלו ידיהם לפת והי' בתוכם ג"כ פנים חדשות אשר לא נטלו ידיהם לפת רק אכלו מגדנות עם לחמניות שקורין פאנקיכען ומסתמא נזהרו מקביעות על ג' ביצים כדין הש"ע אם יש לברך שבע ברכות. הנה לדינא אם החתן לא נטל ידיו נראה דאפי' הי' כמה אנשים שנטלו ידיהם לפת לא יברכו ז' ברכות כי אין זה סעודת נשואין אפי' בלילה הראשונה אחר החופה אם החתן לא נטל ידיו לברך עמהם ברכת המזון לא יברכו ז' ברכות כי לא נקרא ברכת נשואין אם החתן אינו סועד עמהם אך אם החתן סועד עמהם נראה דבכל ז' ימי המשתה נקרא ברכת נשואין ודי אם ג' אכלו פת יברכו ברכת נשואין אף אם שאר החבורה לא אכלו וגם הפ"ח לא אכלו פת כיון דעכ"פ החתן והכלה שמחים בבואם יברכו ברכת נשואין ולא בעינן שהפ"ח יאכלו פת רק די אם יושבים עמהם בחבורה אחת ונהנין קצת ממגדנות שמחים חתן וכלה בשבילם ויברכו שבע ברכות:
99
ק׳בנדון שא' הדין כך אם כבר הוי צאת הכוכבים ודאי אם יש בידם למונעם מלומר קדושה הם מחויבין למונעם ואם אין בידם למונעם עכ"פ לא יענו אחריהם אמן ולא קדושה ואם עדיין אינו צה"כ אז עכ"פ מי שהתפלל ערבית לא יענה אחריהם קדושה כיון שהתפלל כבר ערבית אבל אמן יכול לענות. ולמחות בהם הדין כך אם הוי שם הרוב שכבר התפללו ערבית בידם למונעם שלא יאמרו שם קדושה ואם אין שם הרוב שהתפללו ערבית אין בידם למונעם מלומר קדושה אבל אלו שהתפללו ערבית לא יאמרו קדושה והנה אלו גופא שלא התפללו עדיין מנחה אם מותרין להתפלל שם מנחה בתשובה כתבתי דבש"ע מבואר רק בשבת אם כבר קבלו שבת אין להתפלל שם מנחה ואני כתבתי דאף בחול הוי כן וכ"נ לדינא. אך זה בהכ"נ או בהמ"ד דהוי מקום קבוע להתפלל בצבור אז לא יתפללו מנחה במקום שהתפללו ערבית אבל בעזרה שאין שם מקום קבוע להתפלל בצבור אז יכול להתפלל מנחה אך זה להתפלל מנחה בלחש אבל לומר קדושה אם יש שם רוב שהתפללו ערבית יכולין למנעו שלא יאמר שם קדושה כן נ"ל לדינא בזה:
100
ק״אמ"ש רו"מ לפרש לו דעת הב"י בסי' רט"ו עמ"ש הטור ויראה דעונין דקאמר לאו חיובא הוא וכו' דמשמע מדברי הב"י דלדעת הטור אין שום חיוב לענות אמן רק רשות ותמוה בעיני רו"מ לומר כן שלא יהי' חיוב כלל לענות אמן והביא דברי הב"ח מה שפי' דברי הטור דהטור קאי על עונין מעכו"ם וכו' וגם הביא דברי הטו"ז בסי' רט"ו סק"ב אבל על הב"י תמוה שלא יהי' חיוב כלל לענות אמן. יפה תמה ואני מוסיף דהרי אחז"ל דגדול העונה אמן יותר מהמברך א"כ אם המברך חייב לברך מכ"ש דהעונה אמן מחויב דאם אינו מחויב איך הוי גדול מן המברך הרי גדול המצווה ועושה מאינו מצווה ועושה ובע"כ דהוי חייב לברך וי"ל כוונתו כך דודאי הברכה שהאדם מחויב לברך כגון ברכת המצות וכדומה ודאי החיוב לענות אמן רק על ברכת הנהנין כיון דזה אינו חיוב רק רשות והרי המברך בעצמו אם אינו נהנה אינו מברך רק על הנאתו הוא מברך והרי השומע אינו נהנה ומה טיבו לענות אמן ובשלמא אם מברך על המצוה נהי דהעונה אמן אינו עושה עתה מצוה זו מ"מ הוא ג"כ מצווה על מצוה זו ושייך לענות אמן על ברכת וצונו אבל ברכת הנהנין דאין חיוב רק בנהנה ובאינו נהנה אסור לברך אף דנהנה פעם אחרת א"כ ה"נ העונה כיון דעתה אינו נהנה אין לו חיוב רק רשות וכיון דבמשנה נקט סתם עונין אמן אחר ישראל המברך משמע כל הברכות אף ברכת הנהנין ובפרט כיון דנקט דומיא דעונין אחר עכו"ם ובעכו"ם לא שייך ברכת המצות ובע"כ מיירי בברכת הנהנין ודומיא דהכי קאמר דעונין אחר ישראל היינו ברכת הנהנין וע"ז שפיר קאמר הטור דלא הוי חיוב רק רשות ולכך א"ש הוכחתנו הנ"ל דמה דאמרי' גדול העונה אמן יותר מן המברך זה מיירי גבי בהמ"ז דשם כיון דאחד מוציא חברו משמע דזה אינו בכלל ברכת הנהנין רק הוי ברכה חיובית ולכך בזה החיוב לענות אמן אבל בבה"נ דאין אחד מוציא חברו בזה י"ל דלא הוי חיוב לענות אמן רק רשות. ומ"ש לפרש לו כוונת הטו"ז סי' רט"ו סק"ב מה שמפרש דברי הטור במ"ש שלא שמע כל הברכה דמה סברא וחילוק יש בזה הנה י"ל כוונתו כן דעיקר עניית אמן נלמוד מקרא דויברכו שם כבודך על כל ברכה ותהלה וכן מפסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו ולכך עיקר עניית אמן הוי השומע הזכרת השם ולכך אם שומע כל הברכה היינו הזכרת השם אז חייב לענות אבל אם לא שמע השם רק יתר הברכה אין חיוב לענות אמן רק מ"מ כיון דיודע שהי' כאן הזכרת השם מותר לו לענות אמן:
101
ק״בנסתפקתי באחד שיצא ממקומו למקום אחר אדעתי' לחזור ואח"כ נתחדש איזה תקנה שם בדבר איסור וכדומה אחר יציאתו ונתוודע לו במקומו השני אם מחויב לקיים שם תקנה זו או לא אם שייך בזה חומרי מקום שיצא משם כיון שלא נתחדש התקנה עד אחר יציאתו או גם הוא צריך לקיים ובפרט אם נעשה שם תקנה לאסור שם כל הגבינות של נכרים בין שיהי' נעשה בין מה שכבר נעשה או כדומה שאסרו שם שחיטת פלוני בין מה שכבר שחט בין מה שישחוט ואחד הי' במקום אחר ודבר הנאסר בידו שם והוא הוציאו בהיתר משם אם נאסר עליו הדבר הזה בתורת חומרי מקום שיצא משם או לא. ולכאורה יש לפשוט מפסחים נ"ב אר"ש ברי' דר"א מלתא אחריתי קאמר ר"י וה"ק או ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע שכלו במקומו וכו' אלא איפוך דחייב לבער וכו' ולפ"ז בודאי הלכתא כת"ק דאינו חייב לבער ולא שייך בזה חומרי מקום שיצא משם כיון דהוליכם בהיתר א"כ יש ללמוד ק"ו מה התם דעיקר החיוב חל עליו מתחלה דאף בשעה שיצא כבר ידע ונתחייב דאם יכלו במקומו שיאסור לו אף שלו ואעפ"כ כיון דלא כלו ממש בשעת יציאתו לא חל עליו חומרי מקום שיצא משם ואף לל"ק שם דרבנן ס"ל חייב לבער היינו כיון דעכ"פ עיקר החיוב כבר חל עליו מתחלה אבל בתקנה שנתחדש אחר יציאתו ולא חל עליו מתחלה כלל אז כשיצא לכ"ע אינו חייב בחומרי מקום שיצא משם ובפרט כיון דר"ש גופו חזר והוכרח לפרש איפוך דדרבנן לקולא מוכח דאף בכה"ג לא שייך חומרי מקום שיצא משם מכ"ש בנדון דידן ואף דמשני שם הש"ס שינויא אחרינא מ"מ בגוף הדין לא חזינן דפליגי עליו לדינא ואף אם פליגי דוקא כה"ג שעיקר החיוב חל כבר לכשיכלה אבל כה"ג שלא חל כלל עד שיצא ל"ש כה"ג חומרי מקום שיצא משם דלמעט בפלוגתא עדיף בכל דוכתא כידוע כנלפענ"ד. ולכאורה יש לדחות ראי' זו דיש לחלק דשם מיירי לענין פירות דהנה זה ודאי דהאדם עצמו מותר לאכול מפירות מקום שלא כלו דבזה לא שייך חומרי מקום שיצא משם דפירות אותו מקום לא נאסר וכיון שכן אף פירות שלו מה בכך דהוא דעתו לחזור ונחשב בני מקום הראשון הפירות אין עתידין לחזור כיון דבא לאוכלם כאן א"כ שוב מאותן שאוכל כאן לא יחזרו עוד ושוב הם נעשו כפירות אותו מקום שלא אכלו ולכך מותר לו לאכול דהם כפירות אותו מקום ממש ובזה ל"ש חומרי מקום שיצא משם ומזה נלמוד דכ"ד שאסרו דבר אחד של מקומם והי' ביד איש מאנשי המקום דבר זה בעיר אחרת מקודם שנעשה תקנה זו מותר לו לאכלו שם דהדבר המאכל נעשה של מקום השני ולא נחשב של הראשון ובהיתר אוכלו אבל אם הוי התקנה על האדם שהוא לא יעשה דבר פלוני כגון מלאכה בע"פ קודם חצות או כדומה אז כיון דהאדם דעתו לחזור א"כ נחשב הוא של מקום הראשון וחל עליו התקנה עכ"פ ואסור לו לעשות זה וז"ב ונכון לדינא:
102
ק״גשאלה בבית אשר נבנה בשבת ע"י עכו"ם אם מותר לאדם חשוב לשכרו לדור בו. הנה כבר ראה רו"מ מ"ש בסי' רמ"ד שנכון להחמיר שלא יכנס בו ישראל ומה שחלק רו"מ בין כל הבית ובין חדר אחד שבטל ברוב דבר תמוה ומביא לידי גיחוך חדא בשלמא אם הוי אסרינן מן הדין הוי מקום לחקור ולומר דזה בטל ברוב אבל כיון דגם לש"ע מותר מן הדין רק מכח חומרא אוסר והיינו מכח קנס דקנסינן לי' וכדמוכח בש"ס ואחרונים וא"כ לענין קנס מה חילוק הוי אם נבנה כל הבית או מקצתו ועוד איך שייך לומר דכל הבית נבנה ביום אחד ובודאי גם כוונת הש"ע דמעט ממנו נבנה בשבת ומ"מ אוסר. ועוד אם נבוא מטעם ביטול הרי דר בכולו יחד לא שייך ביטול כמו דקיי"ל בטומאות משא דכמאן דאיתא דמיא. ועוד אם נבוא לדין ביטול נאמר דהרי זה הוי קבוע וכמע"מ דמי ול"ש בזה ביטול ואף אם הוי כוונת הש"ע לא ע"ד זה מ"מ היינו לאיש פשוט אבל אדם חשוב ודאי אין ליכנס בו כי אין זה מדת חסידות ות"ל עלה כן במחשבתי ואח"כ מצאתיו בעין יעקב בפכ"ג משבת במעשה דחסיד אחד שחישב וכו' ונמלך ולא גדרה שכתב בגליון בשם המהרש"א דאע"ג דהרהור מותר וגם הוי שוגג בהרהור מ"מ מדת חסידות עביד עיי"ש ומה דקנסו חז"ל באיסור שבת לא להבעלים קנסו רק להבית קנסו כעין דקנסו בחמץ שעעה"פ משום לתא דידיה קנסו כן ה"נ לא להבעלים קנסו רק להבית לכך לדעתי יחדל מזה ולא ישכרנו:
103
ק״דע"ד שאלתו נדון ר"ח שורף הנה בשביל לקיחתו שכר אכילת הבהמות והיי"ש אין בו איסור כלל כיון דהוי שכר שבת בהבלעה ושמירתו אין בו איסור אם לא ידבר כלום מהעסק כמ"ש כ"ז בסי' רמ"ד בסופו ובסי' ש"ז וממה ששתו הבהמות ממה שנולד בשבת כיון דגמרי בידי אדם אין בו איסור אפי' לאדם ומכ"ש לבהמות כמ"ש סי' רנ"ב ואין כאן איסור רק מה שהנכרי עושה זה בביתו והנה לפ"ז האמת הוא מושכר להנכרי בהבלעה ואין בו איסור רק מ"ע והנה אם כוונת רו"מ כמ"ש ר"ח שורף היינו שדרכו להיות פועל היי"ש הנקרא וויינר בזה הוי כידוע שדרכו להשכיר דמפורש בסי' רמ"ג שהוא מותר וה"נ בזה הוי כידוע שדרכו להשכיר דמי כיון דנקרא שמו וויינר וידוע דהוויינר אינו עושה מלאכה של הבעה"ב ובבית אחרים הוי כנתפרסם שדרכו להשכיר ואין בזה חשש כלל ואם אין כוונתו על וויינר ואין הדבר עדיין מפורסם שדרכו להשכיר להאדון אז יעשה כמ"ש בסה"ח שיהי' כותב כן בערכאות שלהם שהשכיר ביתו להאדון לשרוף בו יי"ש וכל מעשה ערכאות יש לו קול וליתר שאת יכתוב על נייר באותיות גדולות אשורות ויקבענו על פתח ביתו על הלוח להתודע ולהגלות כי בית זה מושכר להאדון למלאכת יי"ש ועי"כ יתפרסם הדבר ויצא קול ובפרט בשבת יהי' זה קבוע שם וליכא חשש לעובר ושב למ"ע:
104
ק״השאלה ישראל שיש לו רחיים של סוסים וטוחנין בשבת והבהמות של ישראל. הנה חלילה להתיר אף לא דרך מכירה כי הערמה אסור בשל תורה כהתב"ש וגם בדרבנן היכי דהוי חשש מ"ע ופרסום אסור ולא התירו רק בחמץ בפסח דהוי הפסד גדול ולרבים וגם הרבה עושים כן ואיכא פרסום דהוי דרך מכירה וליכא חשש מ"ע וגם חמץ בפסח חמור בעיני העולם ולא אתי למחשדי' אבל בעלמא אסור לעשות דעכ"פ מ"ע איכא. ומה שהעיר דבכמה דוכתא כגון במע"ב ובחמץ מהני הערמה ובב"מ פ' השוכר דאמר ערמה איתני עביד בהו ויזדבנון וכן ביו"ט אסור הערמה. זה לק"מ דהכלל כך דלפי מה שהוא לפנינו אין בו איסור כלל וגוף המעשה נעשה בהיתר כגון בחמץ דהנכרי אינו עובר בב"י ומותר להנות מחמץ וכן במע"ב דלפי מה דהוי לפנינו דהם פודין המעשר אין בו איסור רק דהחשש הוי דבאמת הוי שלו ולא של הנכרי ויש חשש איסור בזה אם הוי היתר לפנינו אף דהוי ע"י הערמה אין קפידא אבל התם בב"מ הנה לסרס גם הנכרי אסור וא"כ המעשה נעשה באיסור בודאי רק דהספק הוי אם נעשה בדעת ישראל וראוי לקנסו או שלא מדעתו ואין ראוי לקנסו לכך בזה דהערמה הוי רק בענין מי עשה האיסור ומי ראוי לקנסו לכך כיון דעכ"פ האיסור נעשה בודאי לא מהני הערמה וכן ביו"ט דהערמה גרע ממזיד דהתם בישול גופו הוי איסור דהרי לחול או לנכרי אסור מן התורה וא"כ המעשה הוי באיסור דמן המעשה לא ניכר אם מבשל ליו"ט או לחול או לכלבים רק אם הוא מכוין ליו"ט התירה התורה וכיון דמפאת המעשה יש כאן איסור מבורר רק הכונה מתירתו לכך כל דהוי הערמה הוי כאין כאן כוונת היתר ונשאר באיסורו כגוף המעשה וז"ב. ומ"ש על התב"ש ומק"ח שפלפלו בסוגיא דמעשר דמערימין ולא הביאו הירושלמי דשאני מעשר דכתיב בי' ברכה. א"ש בפשיטות דבע"כ ש"ס דילן לא ס"ל כן דאל"כ הרי אם נאמר דבעלמא אסור מן התורה הערמה ובמעשר יהי' מותר מכח דכתיב בי' ברכה א"כ מה פריך הש"ס בגיטין שם למ"ד דאינו זוכה לאחרים ממשנה דמע"ב נימא נמי דמע"ב קיל דכתיב בי' ברכה לכך בע"כ הש"ס לא ס"ל חילוק הירושלמי לכך לא הביאוהו ולדינא חס להקל בפרסום חלול שבת כזה ואוושא מלתא:
105
ק״ושאלתו בנדון הפאסט והסוסים של ישראל. הנה מה שצידד לומר דהוי רק דרבנן אין נראה דעכ"פ שביתת בהמתו הוי איסור תורה מיהו עצה זו שכתב רו"מ להפקיר אותו בפני ג' יפה כתב כיון דהוי פקודת המלך שילך אף בשבת עכ"פ שהוי בדיעבד מותר לכ"ע להפקירם בפני ג' ונראה לי עוד שאחר ההפקר ימכרנו לנכרי בכל ע"ש וממ"נ אם מועיל ההפקר די ואם אינו מועיל שוב מהני המכירה ודעת המק"ח דמכירה לנכרי מהני אפי' בשל תורה ונהי דאין דעתי כן עכ"פ בצירוף ההפקר יעשה כן ואם אפשר יעשה עוד דבכל עגלה לא יהיו כל הסוסים של אדם אחד רק יהיו מקצת סוסים מאיש זה ומקצת מאיש אחר ובאם הוי רק ב' סוסים בעגלה ויהי' מזה אחד ומזה אחד והנה קיי"ל בבני אדם בזה יכול וזה יכול ועשוהו ב' פטורין וכל שבאדם פטור בבהמה מותר לכתחלה ויעשה כל ההתפעלות שיהי' בדרך היתר גמור:
106
ק״זמ"ש להתיר בנדון המעשה פ"ק שטערוויטץ שכתבתי נוסח שטר מכירה דימכור גם הבייטין של יום ו' לנכרי ועז"כ כיון דמוכר הגוראלניע לנכרי שוב הוי כבשל בשר שלי לצרכך דמותר. יפה אמר אך לפי האמת ז"א דאם לא ימכור הבייטין של יום ו' א"כ יהי' היי"ש הבא מהם של הישראל והוי לצורך ישראל וגם אם נאמר כדעתו דהוי לצורך הנכרי י"ל כיון דבאמת פרהסיא הוי דהוי במחובר ומה שמכרו לנכרי על שבת זה אינו מפורסם כלל ועדיין יש לחוש למ"ע רק בתשובה לטארנפאל כתבנו טעם ההיתר בזה דחשש מ"ע אינו מוטל רק על הישראל בדבר שהוא שלו מחויב שלא להיות נמשך ממנו מ"ע וחשדא אבל היכי דהוי של הנכרי אז אף דאיכא בי' מ"ע אין החיוב על ישראל לקנות ממנו ולסלק המ"ע הנמשך מן הנכרי וכעין זה כתב המג"א בסי' ח' דאינו מחויב לקנות מן הנכרי לסלק החשש שמא יחזור וימכרנו לישראל עיי"ש כן ה"נ אם מכרו לנכרי אינו מחויב לקנותו מן הנכרי לסלק המ"ע ולכך תינח אם הוי הכל של הנכרי אבל אם הוי של ישראל נהי דהוי כבשל בשר לצרכך מ"מ כיון דהוי בפרהסיא ויש חשש מ"ע דסברי דהוי לצורך ישראל צריך לסלק ולכך מחויב למכור הכל לנכרי כאשר כתבתי בנוסח השט"מ בזה:
107
ק״חנדון למכור הרחיים שבעיר המושכר לישראל וגם הסוסים לעשות בהם מלאכת טחינת המצות בפרהסיא. תשובה. ישתקע הדבר ולא יהי' נאמר כי נעשה מומר לחלל שבתות בפרהסיא כי הנה היתר מכירה לא מהני רק היכי דהוי בצינעא לא מה דהוי בפרהסיא דיש לחוש למ"ע ואפי' באבלות דרבנן כתבתי בתשובה שאינו מותר במכירה לישב בחנות בפרהסי' והוכחתי כן בכמה ראיות ומכ"ש בשבת החמור ורק בפסח שאני דהכל עושים כן ויש הרבה בזה הוי גלוי לכל דהוי דרך מכירה וליכא מ"ע אבל בדבר דאינו לרבים רק ליחיד ודאי שייך מ"ע והרי במרחץ להשכירו הי' מותר מדינא ואינו אסור רק מכח מ"ע וא"כ מה לי זה מה לי מכירה סוף סוף מ"ע יש ואף דרחיים דינו כשדה היינו בזמנם דהוי הדרך לאריסות אבל כאן בזה"ז אין דרך רחיים באריסות והוי כמו מרחץ ובפרט הסוסים ודאי אין דרך לאריסות ומה מהני המכירה הרי יש מ"ע ומה גם לפ"ד התב"ש דלא מהני מכירה דרך הערמה רק בדרבנן ובתשובה לה"פ כתבנו באריכות לחזק דבריו מכל מערער וטוען וביקש הרב הגאון הקדוש עליון דק"ק בוטשאטש זי"ע לשלוח לו תשובתי ובימי' הללו מצאתי בירושלמי פ"ג דפסחים בסוגיא דביצה מפרישין חלה בטומאה ביו"ט מבואר בו כן דאינו מותר הערמה רק בדרבנן לא בשל תורה לכך ישתקע הדבר ולא יהי' נאמר זה להיתר:
108
ק״טנדון המרחץ להשכירו הבלן לשבתות לנכרי. אין לו היתר להשכירו לנכרי על השבתות לבד מטעם דהוי שכר שבת שלא בהבלעה ולכאורה הי' נ"ל היתר בזה דמה דאסרו הפוסקים ליקח שכר שבת שלא בהבלעה היינו אם המרחץ של ישראל בעצמו אז הוא נוטל השכר לעצמו וא"כ נוטל שכר שבת אבל בנדון רו"מ שבני העיר משכירים המרחץ לאיש אחד והבלן השוכר משכירו לנכרי בשבתות נראה דזה מותר כיון דשכירות לא קניא א"כ אין המרחץ של הבלן א"כ מ"מ בני העיר מותרין ליקח ממנו שכר אף של שבת כיון דלגבייהו הוי שכר שבת בהבלעה והבלן מותר ליקח שכר שבת מן הנכרי דהרי אינו נוטלו לעצמו רק נותנו לבני העיר א"כ אינו נוטל הוא שכר שבת ולבני העיר מה להם ממי מקבלים אם מישראל או מן הנכרי דסוף סוף הוי בהבלעה לכך הי' נ"ל בזה היתר חדש מיהו למעשה לא מלאני לבי גם בזה ליגע בכבוד השבת לכך נ"ל דיעשו כך דבני העיר ישכירו להנכרי המרחץ על כל השנה ואף דהנכרי אינו בר הכי הנה מדרבנן מותר להיות כידוע גבי חמץ גם בזה אין הערמה ניכר כל כך והישראל ישכור מן הנכרי על כל ימות החול וימות השבת יהיו נשארין להנכרי א"כ אין הישראל מקבל שכר שבת מן הנכרי כלל ובני העיר מקבלים שכרם בהבלעה וזה ודאי עצה נכונה ומותר. ומופלג אחד הראה לי דברי הפמ"ג ה"פ סי' ת"נ שכתב דדרך מכירה בכל ע"ש מותר ודוקא להשכיר אסור ולפענ"ד אין נ"ל זה דהרי מכירה לזמן הוי רק קנין פירות ולא כקה"ג דמי א"כ ממ"נ מכירת המרחץ גופו אינו מכירה והפירות אינן בעולם בשעת מכירה לכך הוי רק כשכירות קרקע והוי שכר שבת ואין לו היתר רק כנ"ל:
109
ק״ישאלתו במחזיקי הפאסט קבלתי עלי שלא להתערב ידי בשום היתר בשבת ובפרט בנדון מכירת הבהמות בשבת דהוי איסור תורה ובשל תורה ל"מ המכירה דהוי הערמה כדעת התב"ש והוא עיקר ואם כבר עשו ישכרו סוסים של נכרים לכל שבת ושבת ואז ממ"נ מותר אם שכירות קניא הדר הו"ל של הנכרי הנוסע בהם בשבת ואם שכירות לא קניא שוב אין הבהמות שלהם ומה שישלחו אגרת יסמכו על הדעה דשכירות לא קניא ואם ישלחו הסוסים בחיל ויתעכבו עד שבת אז יפקירו אותם כמ"ש בסי' רמ"ו ויותר מזה לא אכניס בחלול שבת:
110
קי״אבמורה שהורה שיבנו ישראל בתים בשבת ע"י שימכרו הבתים והקרקע לנכרים ובונים בריש גלי בשבת והבעלים עומדים אצל הבנין הנה זה חילול שבת גמור כי מלבד מה דהוי גוף המלאכה דאורייתא לא מהני הערמה כדעת התב"ש ואף דע"י נכרי לא הוי רק שבות מ"מ חדא דמלאכה גמורה ומפורסם כתבו האחרונים בשם ארעא דרבנן בשם הריטב"א דזה אסור מה"ת אפי' ע"י נכרי. ועוד דהערמה בדרבנן אינו מותר רק מה דגוף המלאכה דרבנן אבל מה דגוף המלאכה הוי של תורה כמו דאמירה לנכרי אסור משום שבות ה"ה מכירה לנכרי בהערמה אסור מכח שבות דכך הוי שבות לעשות ע"י נכרי בדרך מכירה כמו בדרך שליחות וחד טעם וחד שבות הוא כיון דהוי המכירה דרך הערמה וגם כיון דהוי פרהסיא ומלאכת מחובר בזה ודאי לא מהני מכירה דרך הערמה ואפי' באבלות דהוי דרבנן אינו מתיר מכירה בפרהסיא דדרך מכירה לא התירו רק בצינעא או בפסח כיון דהכל יודעין דהמנהג כן אבל בלא"ה אסור בפרהסיא במה שאין דרכו דרך מכירה והא מרחץ אסור אפי' דרך היתר כיון דאין דרכו בכך ואינו דומה לשדה ה"ה בזה. לכך מכל הלין טעמא אסור לעשות כן ולמע"ה לא יבנו עוד לחלל שבת בק"ה ובפרט דהבעלים עומדין ורואין רע עלי המעשה בהיתר זה:
111
קי״באשר שאל אם לנהוג היתר למכור הבהמות לעשות בהם מלאכה בשבת ויו"ט הנה חס להזכיר לעשות כן כי הוא מלאכה דאורייתא ויש בענין כזה פרסום בעיר לכך חלילה לעשות כן ומה שכתבתי לו כבר להיתר בימי אבל שאני אבלות דרבנן דקיל גם אינו פרסום כ"כ כמו חלול שבת ואף שתרצתי בזה הפמ"ג בהל' שבת מ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה כי יש לחלק בכמה גווני בין אבלות לשבת חדא דבאבלות הוי רק חד איסור מכח שהוא מרויח בהם אבל מה דבהמות עושין אז מלאכה אין איסור משא"כ בשבת הוי ב' איסורין אחד דגוף הבהמות עושין מלאכה והוי איסור אפי' אם הי' בחנם והשנית מה שנוטל שכר ואם השכיר הבהמות לקבל שכירות לפי ערך הימים יום יום הוי נמי נוטל שכר שבת ואסור ועוד אבלות לא שכיח משא"כ שבת ויו"ט זה קביעא וקיימא ואם נתיר יעשה כן בכל שבת לכך חלילה להתיר בזה:
112
קי״גשאלתו הנה כת ראשונה שנותנין להעכו"ם מעות בהלואה ואומרים להם שיקנו המלח ואם אצטרך אקנה ממך המלח בזה ודאי יפה עושים אם אי אפשר בע"א אך שני הכיתות השניים והשלישים המה עושים שלא כדין והמה מחללי שבת ולא מבעיא כת השלישית רק גם כת השני' הוי מחללי שבת כי יש דעות דיש שליחות לנכרי לחומרא ויש דעת הריטב"א דבכל דהדבר נעשה בפרהסיא ברבים אף מקח וממכר הוי ד"ת וגם עכ"פ שבות ודאי הוי ודעת התב"ש דכל דמחלל שבת בפרהסיא אף בדרבנן נחשב מומר לחלול שבת לכך חלילה לעשות כן רק כפי כת הראשונה מותר לעשות אם א"א בע"א:
113
קי״דשא' אם מותר לילך על ליצוטאציע בשבת הנה זה ודאי אסור וההולך הוי מחלל שבת בפרהסיא ועיין בתב"ש שכתב דהמחלל שבת בפרהסיא אפי' בדרבנן הוי מומר עיי"ש:
114
קי״השאלתו באשה שקנתה מנעלים ביום ד' דחוה"מ מחנוני אומן וראתה שהיו בחצי מלאכתם והיו צריכין עוד תקון קצת ואולם הי' שהות ביום שיוגמר מלאכתם קודם יו"ט וקצצו דמיהם ונדבר ביניהם לשלוח שליח למחרתו ביו"ט באור הבוקר בעת פתיחת החנות עם המעות ותקבל המנעלים ושאלה את פיו והורה דלשלוח המעות ביו"ט ודאי אסור רק ציוה לשלוח המעות בעיו"ט ולקבל המנעלים ביו"ט. לדעתי לא יפה הורה ראשון מ"ש רו"מ דבנכרי מעות קונות דבר תמוה אמר שרוב הפוסקים הסכימו לדעת ר"ת דבישראל מעות קונות ובנכרי במשיכה עיין חו"מ סי' קצ"ד וביו"ד סי' ש"כ וא"כ לא קנה הישראל רק כשמשך ועוד אף אם מעות קונות כאן כיון דבעת שנתנה המעות עדיין לא נגמרו המנעלים והוי כדשלב"ל דלא קנה כיון דלא נגמר והרי קיי"ל אף בהוכר העובר הו"ל דשלב"ל עד שנולד וה"ה בזה ואף דברמ"א סי' ר"ט מבואר דחנטו הפירות מקרי דבר שבא לעולם כבר מבואר בסמ"א דתרתי בעינן שיהי' בעין וממילא קרבו משמע הא אם לא רבו ממילא אף דהוי בעין ל"מ עיי"ש א"כ ה"נ דשלב"ל ועוד נראה דבלא"ה אסור מכח אין מביאין כלים מבית האומן ואף דהרמ"א התיר במנעלים היינו בזמנם דדרך הי' רוב אומנים עשו לעצמן למכור כשיזדמן ורוב העולם לא היו הולכין לאומנין לעשות להם מנעלים אבל בזמנינו אדרבא רוב העולם הולכין לאומנים עושי מנעלים ושוכרין עצמן לעשות להם מנעלים ואין בוחרין לקנות מה שנעשה ממילא הנקראים טאנדייט כי אומרים דזה עלולין להתקלקל יותר מהר לכך כיון דרובן עושין לאנשים הלוקחין מהם לעשות מנעלים ודאי אסור מכח אין מביאין כלים מבית אומן. ובהיותי בזה תמהתי על הג"א הובא במג"א סי' רנ"ב דנכרי העושה מנעלים למכור ואסרו הריו"ט משום מוקצה וכו' ותמוה הרי אין מוקצה בשל נכרי כמ"ש המג"א סי' תקי"ז עיי"ש והנה כוונת המג"א כפשוטן שתמה עמ"ש הב"י על הגהות מרדכי דיש לתמוה על המתיר דהא אין מביאין כלים מבית האומן ומתוך זה נכנס לחלק בין אם עושה האומן רק לישראלים הקונים ממנו או עושה למכור לכל מי שירצה וע"ז תמה המג"א דמה תמה הב"י על המתיר מהך דאין מביאין כלים הרי הך דאין מביאין הוי רק לכתחלה והגהות מרדכי מיירי בדיעבד ולכך נהי דאין מביאין לכתחלה מ"מ בדיעבד מתיר ויש אוסרין אפי' דיעבד אבל להתיר לכתחלה לכ"ע אסור ואין חילוק בין אם עושה לצורך ישראל המבקש ממנו לעשות לו או עושה למכור בשוק כן הוי כוונתו בפשיטות ואין פנאי לעיין בפמ"ג ובמחה"ש מ"ש בזה ולדעתי הכונה כן ולכך להמג"א מכ"ש דאסור בנ"ד וגם להרמ"א נראה לאסור מטעמים הנ"ל:
115
קי״ושאלתו איך יתנהגו הנשים בהדלקת נרות של שבת אם טובלין בליל שבת הנה עיקר התקנה שידליקו תחלה ויתנו שאין מקבלין שבת וכן אני מורה תמיד ומצאתי כן בסידור ד"ח ומ"ש רו"מ שהבעל ידליק ויברך גם זה נכון אך מ"ש שאחר ידליק והיא תברך אח"כ זה מנהג בורית דכל מצוה הנעשה ע"י שליח ראוי לברך השליח ועיין בטו"ז יו"ד סי' א' ובה"פ סי' תל"ד ובח"י ותמיהני למה לא הרגיש רו"מ בכ"ז ומצאתי בסידור הנ"ל שכתב ג"כ כן. ומ"ש דע"י שליח אין האשה מתקנת חטאה מה שכיבתה נרו של עולם לא ידעתי למה לא כוון דבכל התורה שלוחו כמותו והני כהני לולי מי איכא מידי הוי אמרינן שלוחי דידן נינהו והוי כפרתנו על ידן ולכך אף ע"י שליח הוי כפרה ומ"ש דא"כ יאסרו במלאכה ז"א דאיסור המלאכה הוי מכח קבלת שבת וזה הוי כמו נדר ונדר ע"י שליח לא מהני ולכך לענין המצוה וקיומה נעשה שליח אבל לחול איסור מלאכה לא מהני בזה שליחות:
116
קי״זע"ד אשר שאל במה שנוהג לומר ק"ש אחר צה"כ בביתו ומסתפק בעש"ק בלילה אם לומר קודם ק"ש שהוא ספק או לעשות קידוש קודם לדעתי אין ספק לומר קידוש אח"כ ומקודם לקרות ק"ש דמלבד שמנהג העולם לומר כמה דברים קודם קידוש ולמה יגרע אמירת ק"ש תחלה אך גם מדינא נראה כן דהרי ב"ש ס"ל בפ"ח דברכות דמברך על היום ואח"כ על היין דכבר קידש היום ועדיין יין לא בא רק ב"ה ס"ל להיפוך מכח דהיין גורם לקידוש שתאמר או דהיין תדיר אבל בק"ש הוי להיפוך דהרי חל הלילה תיכף וחל חובת ק"ש תחלה ואח"כ קידוש גם הק"ש הוי תדיר ודאי ק"ש קודם לקידוש וגם אסור לאכול עד שיקרא ק"ש תחלה וכל דאסור לאכול אסור לו לקדש דבעינן קידוש במקום סעודה חל ק"ש תחלה וז"ב:
117
קי״חבדבר מנהגו לקבל שבת ב' שעות קודם הלילה הנה ודאי יפה עושה וכל המוסיף יוסיפו לו ברכה מן השמים. וכל הזריז ה"ז משובח אך מה שהי' מנהגו להתפלל מנחה אח"כ זה לא יאות עביד כאשר הרגיש בעצמו אך מה שנהג אח"כ להתפלל מנחה אחר חצות יפה עושה ואל יניח מנהגו אף שלא יתפלל מנחה עם הציבור וכבוד שבת קודם ומה ששאל על מנהגי ידע כי אני איני נוהג שום דבר חומרא יותר מדלת העם ומהדיוט שבהדיוטים הלואי שיהי' חלקי לעוה"ב עם חד עמא דארעא הולך תמים ודל:
118
קי״טשאלתו במי שקידש עליו היום שפורס מפה ומקדש אם צריך לחם משנה הנה זה תליא בשני הדעות המבוארין בסי' רע"א דאם צריך לחזור ולברך המוציא אז צריך לח"מ ג"כ ואם א"צ לחזור ולברך המוציא א"צ לח"מ וז"פ:
119
ק״כשאלתו למה לא נהגו הנשים בלחם משנה ואין לומר דהזכר מוציאם בשלו א"כ לא יברכו ברכת המוציא ג"כ וזה גרם לו מה שראה בפמ"ג שכתב בשם אבודרהם דגם נשים חייבין בלח"מ מכח דאף הם היו באותו נס. לדעתי מנהג ישראל תורה הוא כי אין דברי האבודרהם נראין בזה דבשלמא גבי ד' כוסות ומגילה דעיקר המצוה הוי לזכרון והודאה על הנס עצמו לכך שייך לומר דאף הן היו באותו נס אבל בלח"מ אטו הוי זה להודאה על נס המן ז"א רק זה הוי זכרון על מה שירד ביום הששי לחם משנה וזה עדות ואות על מצות שבת וא"כ הוי מצותו רק לזכרון ועדות על השבת וא"כ הוי רק כשאר מצות והריב"ש כתב לולי דגלתה התורה דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה היו נשים פטורין אף מקידוש השבת לכך נהי דילפינן מזכור ושמור דחייבין בק"ה מיהו לשאר מצות שבת דהוי בקום ועשה פטורין דהוי מעשהז"ג. ועו"נ דהתוס' בחולין הובא בפמ"ג סי' שמ"ה במשבצות דבזמן שהיו ישראל במדבר הי' המדבר מצמחת עי"ש וא"כ לפ"ז לא היו צריכין למן אחר שהי' אפשר לזרוע במדבר אך י"ל ע"פ חז"ל בשבת פ"ה גבי מי שלא הי' לו שכר להניק וכו' דח"א כמה גרוע אדם זה וכו' ופירש הבעל עקדה הכונה דס"ל דנס שלא כדרך הטבע גרוע וטפי הי' עדיף אם הי' נעשה לו נס כדרך הטבע א"כ ה"נ בודאי הי' בידו ית' למעט בנס שהצמיח להם תבואה במדבר אך כיון דהם לא המתינו והתלוננו עליו ית' לכך עשה להם נס שלכדה"ט וירד המן מן השמים להראות כמה גרוע אדם זה וא"כ תינח הזכרים דהם התרעמו ולא היו ראוין לנס כדה"ט להצמיח להם תבואה לכך נחשב זה הנס להם לטובה דעכ"פ נתן להם מן ולא מתו ברעב אבל הנשים הם לא התרעמו ולא היו במתלוננים כמו שלא היו בעגל ובמרגלים א"כ הם לא נצרכו לנס המן רק הי' אפשר להם למעט בנס ולהצמיח להם במדבר כדרך הטבע לכך אין להם ליתן הודאה על זה ולכך אין נוהגין בזה כאבודרהם ומנהג ישראל תורה הוא. [שנית להשואל מה ששאל נהי דסתרי דברי האבודרהם דלא שייך בזה שאף הן היו באותו נס אכתי הרי הר"ן פרק כל כתבי כתב טעם של אבודרהם בשם הר"ת ואח"כ כתב דבלא טעם זה כיון דאיתקש זכירה לשמירה ונשים חייבין בקידוש היום ד"ת ה"ה לכל חיובי שבת והביאם המג"א סי' רצ"א ס"ק י"א עכ"ל הנה אין זה מוכרח דהרי קיי"ל די"ל קים לי כהפוסקים בהאי ולא קים לי בהאי א"כ ה"נ כיון דר"ת ואבודרהם נתנו טעם מכח שאף הן היו באותו נס ולא כתבו מכח דאיתקש זכירה לשמיר' בע"כ דלא ס"ל כהר"ן רק ס"ל דדוקא לזכירה איתקש ולא לשאר דינים א"כ בזה קיי"ל כוותייהו דליכא בזה חיובא לנשים מכח ההיקש ובזה לא קיי"ל כוותייהו לומר דאף הן היו באותו הנס מטעם שכתבתי ובפרט דלשון הש"ס דא"ר אדא ב"א נשים חייבות בק"ה ד"ת ולא אמר נשים חייבות בכל מ"ע של שבת ד"ת מכח ההיקש מוכח דרק לק"ה הוקש ולא לשאר דברים ולכך לא קיי"ל בזה כהר"ן רק כר"ת ואבודרהם ולטעם דידהו נמי לא קיי"ל מטעם הנ"ל ובאמת הטו"ז בסי' רצ"א לא נקט הטעם של המג"א בסעודה ג' רק מכח דלכולם נאמר אכלוהו היום והיינו דס"ל כמ"ש דאין הכרח לומר דלכל מילי שוין הם ודו"ק:]
120
קכ״אנדון הנר בשבת אם לסגרו ולראות בו דרך זכוכית ודאי מותר כיון דהוי היכר בגופו הוי כמו אם מסר שמירתו לאחר לשמרו כן ה"נ ואינו דומה למ"ש הב"ח בה"פ דאפי' גבוה י' קומות אסור דשם אין ההיכר בגופו דכמה פעמים מעמידין בלא"ה שם כלים אבל לסגור הנר אין דרך בכך מעולם והוי היכר גמור ודאי דמותר:
121
קכ״בשא' בדין אם מותר ללמוד בליל ש"ק נגד מיללעליכט נראה דמותר דלא שייך לומר לא פלוג במה דהוי לו שם מיוחד בפ"ע דודאי בנר שאין לו שם מיוחד רק בסתם נראה בזה שייך לומר לא פלוג אף דלא שייך בי' הגזרה שמא יטה אבל בנר דיש לו שם מיוחד כגון נר שעוה או נר מיללעליכט כיון דיש לו שם לוי בפ"ע לא שייך בזה לא פלוג דמותר ללמוד אצלו בלי חשש ופקפוק כלל:
122
קכ״גשא' אם מותר להדליק בבה"כ בנפט לבן בחול. תשובה. לדינא אם האמת כדברי הגבאי שנפט שבזמן הזה הוא מזוקק ואין בו סכנה נראה להתיר ואם כי כת"ר כתב שהוא כן בדה מלבו הנה זה הוי מלתא דעל"ג ואפשר לשאול עוד מבינים אם הסכנה בו שכיח או לא ואם לא שכיח הסכנה בו אף דאפשר שיבוא לידי סכנה אין בו חשש דבכל נר ובכל אש אפשר שיבא ממנו שרפה לפעמים גם לאדם אם יתחיל לשרוף בגדיו רק כיון דלא שכיח לא חיישינן לי' ומ"ש כת"ר דהוי דבר הנאסר במנין דצריך מנין אחר להתירו אינו דומה כלל דדבר הנאסר או לעשות קידוש קודם לדעתי אין ספק לומר שינוי רק טעם ההיתר בא ממקום אחר לכך אמרינן כיון דעכ"פ דבר זה נאסר במנין לכך צריך מנין אחר להתירו אבל אם הדבר הנאסר בו עצמו נעשה השינוי בגופו לא שייך לומר בי' דבר הנאסר במנין דהרי זה אינו נאסר במנין דהרי הוא גופו נשתנה וראי' ממשאחז"ל בפ"ב דשבת דבעי אביי מרבה שמנים שאמרו חז"ל אין מדליקין בהם בשבת מה שיתן להם שמן כ"ש וידליק ומה מבעיא לי' הרי הוי דבר הנאסר במנין והן אמת די"ל דזה כוונת רבה שהשיב לו דאין מדליקין מה טעם לפי שאין מדליקין והוא מחוסר טעם ולפי הנ"ל י"ל דכן הכונה לפי שאין מדליקין והוי דבר הנאסר במנין מיהו באמת ז"א דהרי מפורש בש"ס הטעם דנאמר גזרה אטו בעין ולא אמר הטעם מכח דבר הנאסר במנין וגם בחלב מהותך שנתן לתוכו שמן כ"ש מותר מכח דהוי גזרה לגזרה והרי הוי דבר הנאסר במנין ובע"כ מה דהוי שינוי בגוף הדבר ממה שנגזר עליו לא שייך לומר דהוי דבר הנאסר במנין וגם מ"ש כת"ר מכח דבא מדבר המאוס ז"א דדוקא באכילת העכבר הוי כן דהוא מאוס ביותר כמובן בחוש ולא בשאר דבר וראי' דהרי לא נאסר בשבת מה"ט דהוי מאוס והרי הוי נמי למצוה והרי באתרוג שאכלוהו עכברים פסול מכח דמאוס מוכח דגם לשאר מצוה קפדינן על מאוס ולמה לא נאמר כן בשבת לאסור נפט ובע"כ דזה לא נחשב מאוס לברך נ"ל דמותר להדליק בו בחול כנלפענ"ד נכון לדינא. [ומה שהקשה כת"ר על הב"י בהל' שבת דאכתי למה לא כתב הטור דין דנפט שחור דאין מדליקין בו בשבת, הנה זה י"ל דהוי ק"ו מעיטרן דבש"ס מאן דזוכר דאסור בנפט ס"ל דמדליקין בעיטרן לכך קמ"ל בנפט אסור אבל לדידן דאין מדליקין בעיטרן ק"ו בנפט שחור רק בנפט לבן י"ל דבו אין בו ריח כל כך כמו בשחור ואין ראי' לו מעיטרן לכך הוי להטור להזכירו לכך כתב הב"י דזה לא הזכיר כיון דאף בחול אסור. ומה שהקשה כת"ר על הרמב"ם בפ"ה משבת הלכה ט"ז שכתב כלים וכו' בין בנר של שמן זית בין של נפט שאורו רב הרי נפט לבן אוסר שם הרמב"ם אפי' בחול שם בהלכה יו"ד ואם מיירי שם בנפט שחור עכ"פ בשבת אסור אך נראה דא"ש חדא די"ל דהרמב"ם מיירי בהלכה ט"ז דיש שם גם נר אחר דאז מותר להדליק בנפט שחור דלא שייך שמא יניחנו ויצא ונר שבת חובה רק דהשמש בא לבדוק לאור הנפט. ועוי"ל כיון דמפורש בשבת דף כ"ו דר"ש שזורי מתיר להדליק בשבת בנפט ועיי"ש בתוס' שהקשו דמה קמ"ל ר"ש שזורי הרי ר"י בן נורי נמי מתיר ובאמת י"ל קושייתם דריב"נ דאמר מה יעשו וכו' מוכח דס"ל דנין אפשר מאי אפשר כר"א דס"ל כן וא"כ נ"מ לכל התורה דדנין אפשר מאי אפשר אבל ר"ש שזורי ס"ל כמ"ד דבעלמא אין דנין אפשר מאי אפשר רק כאן ס"ל דמדליקין בנפט מצד עצמו ולא מכח מה יעשו רק הם מותרין מצד עצמו וכיון דתנא תחלה ומדליקין בשמן דגים ובעיטרן ר"ש שזורי אומר מדליקין בשמן פקועות ובנפט ומדלא זכר בעיטרן מוכח דס"ל דבעיטרן אין מדליקין וס"ל דנפט קיל מעיטרן לכך ס"ל להרמב"ם דהלכה כר"ש שזורי לכך מתיר בנפט שחור. ומה דבמנחות גבי הלכה כר"ש שזורי דלא מנה גם זה היינו דלא מנה שם רק בשל תורה ולא בדרבנן גם לא מנה רק מה דמפורש להדיא דהלכה כר"ש שזורי כנלפענ"ד לפום ריהטא. ובהיותי בזה הוי ק"ל מה דאמרינן בש"ס דאין מדליקין בעיטרן מפני שריחו רע ונר בשבת חובה והרי הטו"ז בסי' רס"ד הקשה במה דאין מדליקין בחלב מהותך הרי זה גופא גזרה והוי גזלג"ז ותי' דחדא גזרה הוי עיי"ש וא"כ תינח בחלב דהוי גזרה בשוא"ת שלא להדליק בהם י"ל דהוי חדא גזרה אבל נר בשבת חובה דהוי נמי רק דרבנן דמן התורה לא מצינו דין בזה וא"כ הוי רק דרבנן וא"כ זה הוי חיוב בקום ועשה ומה דאין מדליקין בעיטרן הוי בשוא"ת וא"כ הוי ענינים נפרדים ולא שייך לומר חדא גזרה הוא וא"כ קשה הרי הוי גזרה לגזרה כיון דחובה גופה הוי רק דרבנן אך אפשר לומר דהחיוב להדליק נר בשבת הוי מתחלה כך דתקנו החיוב הדלקה רק במה דאין ריחו רע וא"כ אם מדליק במה דהוי ריחו רע לא קיים המצוה של נר שבת אך א"כ קשה מה קאמר ריב"נ מה יעשו וכו' מה קושיא הרי י"ל דאונס רחמנא פטרה ומה ראי' אם אין להם שמן אחר לאם יש להם שמן אחר הרי אונס רחמנא פטרה ואם הוי גזרה זו דאין מדליקין בעיטרן גזרה בפ"ע דרך איסור א"כ בע"כ הוי גזרה בפ"ע וא"כ קשה דהוי תקנתא לתקנתא וצ"ע אך אפשר דשאני נר שבת כיון דכתיב וקראת לשבת עונג ובלי נרות אין עונג וא"כ הוי דברי קבלה וכד"ת דמיא ולא נחשב גזרה לגזרה. והנה כ"ז אני כותב להלכה בדרך תורה דזה בונה וזה סותר אבל למעשה אני אומר כדבריו וחס לי להיות נוגע בכבוד הבה"כ להדליק דבר שאין דרך להדליק בו כי אין עניות במקום עשירות וקיי"ל דציבור לא מיעני לכך חס להזכיר להדליק בבה"כ דבר שלא הי' הדרך להדליק בו מעולם והרי על כיוצא בזה נאמר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וכיון דלפני מלך ב"ו אין עושין כן חלילה להדליק בו בבה"כ לחדש דבר חדש שלא שערום הראשונים ויפה הורה כת"ר:]
123
קכ״דשא' במי שמתענה ת"ח על חברו אם יתענה בשבת. תשובה. נראה דלא יתענה מכמה טעמי חדא כיון דאין מתענין רק על החלומות המפורשין בש"ס א"כ כמו דעל אלו שאין מפורשין אין מתענין א"כ ה"ה במפורשין רק על חברו דנמי אין מפורש בש"ס אין מתענין ועוד הרי בעינן נפשו עגומה עליו ועל חברו אין נפשו עגומה עליו כל כך ועוד דבשלמא על עצמו הוי זה רפואה ידוע דיפה תענית לחלום כאש לנעורת אפי' בשבת והיינו על עצמו אבל המתענה על אחר הרי ע"פ רוב איש בעונו ימות וכיון דהוא אינו שב בתשובה מי יודע אם יועיל לו תשובת אחר שמתענה עבורו ולכך זה אין רפואה ידועה להתענות בשבת והרי קיי"ל אף בפ"נ כל דלא הוי רפואה ידועה אין מחללין שבת מכ"ש בענין תענית חלום דאין להתענות בשבת ועוד כיון דבאמת דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין וא"כ אפשר דהבל הוא רק כיון דעכ"פ ספק הוי והוי ספק פ"נ ונמי דומה שבת ועוד כיון דעכ"פ הוי נפשו עגומה עליו מכח ספק והוי אכילה צער לו ולהיפוך התענית עונג לו לכך מותר להתענות אבל על חברו דהוי כמה ספקות אחד דלמא שקר לגמרי ושמא לא יועיל לו תענית זה ושמא אין נפשו עגומה כל כך להיות אכילה צער לו והתענית עונג לכך אסור לחלל עליו שבת וכיון דשורש דבר זה שהחולם על חברו יתענה לא מפורש בש"ס רק נצמח מס"ח שהביא המג"א סי' ר"כ לכך אין להחמיר בזה להתענו' בשבת ואסור לו לבטל תענוג שבת כנלפענ"ד. שוב ראיתי בש"ע קטנים באשל אברהם שכתב שם מהרדב"ז להיפוך ודעתי להנ"ל ושוב ראיתי בא"ר כתב כן בפשיטות בסי' רפ"ח דבשבת אין להתענות ועיין בו נזכר נמי מדין קראוהו לעלו' לתורה שמתענה:
124
קכ״הבדין אם יאמר האבל במוצש"ק ויהי נועם עיין בפמ"ג סי' רצ"ה שכתב שהאבל אין לומר בעצמו ויהי נועם אבל דעתי אין נראה כן דהרי פסוק ויהי נועם נאמר בלשון רבים וא"כ בשלמא בחוה"מ ויו"ט וט"ב שהכל אסורין במלאכה לכך אין לומר ויהי נועם אבל באבל נהי שהוא אבל ואסור במלאכה אחרים מותרין לעשות והוא מתפלל על אחרים וכמה תפלות מצינו שהאדם מתפלל על הכלל אף שאינו שייך לו ומצוה הוא להתפלל על חברו לכך יאמר ויהי נועם להתפלל על אחרים המותרין במלאכה וז"ב לפענ"ד:
125
קכ״ואשר שאל בנוסח מי שבירך לחולה שאומרים גם בנקבה לרמ"ח אברי' ושס"ה גידי' הרי באשה אברים יתירים וכו' באמת אין בידי ליתן טעם ללשון מנהג לבד אך להוציאו חלק א"א ונראה לומר כיון דאומר מי שברך לאברהם וכו' הרי דזוכר זכות אבות ונהי דזוכר אמהות מ"מ העיקר הוא האבות ואחז"ל אין פרי בטנה של אשה מתברך רק מפרי בטנו של איש וא"כ אין כח באחד להגן על השני אלא במה שבידו ויש לו ולא במה שאין לו וכיון דלאבות אין רק רמ"ח אברים ושס"ה גידים לכך אין זכותם מגין נמי רק על שיעור כזה ולא יותר ולכך אומרים רק לרמ"ח אברי' ושס"ה גידי':
126
קכ״זבמ"ש בש"ע סי' ר"צ סעיף א' ומיהו לשתות מים קודם קידוש מותר שעדיין לא חל עליו חובת קידוש נראה דהיינו דוקא אם עשה קידוש בלילה כדין אבל אם לא עשה קידוש בלילה בענין דמחויב לקדש ביום קידוש של לילה כמ"ש לעיל סי' רע"א אז אסור אף לשתות מים קודם תפלה כיון דחל עליו חובת קידוש של לילה ואף שלא התפלל דבשלמא קידוש של יום שעדיין לא חל עליו ואנו רוצים שיחול כעת בזה אנו אומרים קודם תפלה עדיין לא חל עליו חובת קידוש אבל אם כבר חל בלילה החוב עליו כיון שחל שוב לא פקע אף קודם תפלה ואסור לשתות אף בבוקר אף מים וז"ב:
127
קכ״חשא' במחזיקי יי"ש למכור ובשבת מוכרין לערלים ביוקר עם טאשפיע ובאמת הי' הערל מוצא לקנות במק"א בלי טאשפיע ובשלמא מה שהנכרי מוכר בשבת י"ל דהוי עבור מה שנותן לו רשות למזוג בשבת אבל מה שקונה המותר מכדי צרכו לשבת א"כ הוי הרבה מכדי שויו והרי האחרונים כתבו דאסור למכור בפסח ביוקר הרבה ואף דאין אונאה לנכרי ובע"כ הטעם כיון דניכר הערמה וא"כ ה"נ בזה בשבת ניכר הערמה גם חשש בימי הפסח שמוכרין כך עם טאשפיע. עכתו"ד. תשובה. עצה היעוצה הוי כך שימכור לנכרי בכל ע"ש היי"ש כל קווארט בכך וכך כל מה שיצטרך לשבת וא"כ כל מה שצריך לשבת אינו טעות במקח כיון דמגיע ממנו שכר המזיגה שנותן לו רשות למזוג ושכר שבת לא הוי חדא כיון דהוי רק בהבלעה דנותן לו בעד היי"ש בעד כל קווארט כך וכך ועוד דהרי הישראל אין הראנדי שלו רק של האדון א"כ גם הוא משלם כך וכך ואינו נוטל רק מה שהוא נותן ולא הוי שכר שבת ואף שנוטל יותר בעד זה היום ממה שעולה לו לכל יום הנה חדא דאין כל הזמנים שוין ויש זמן ששוה יותר ויש זמן ששוה פחות ועוד זה ודאי אינו ניכר והוי בהבלעה ולא נחשב שכר שבת ומה"ט אין זה ריעותא מה שמוכר בפסח ביוקר ממה שהי' יכול הנכרי לקנות במק"א אף אם פוסק לו הראטע שנותן בפ"ע ודמי היי"ש בפ"ע מ"מ הרי דמי הראנדע ודאי אינו שוה ואין לו קצבה ופעמים מוסיפין הרבה על שכרו בכל שנה א"כ נהי שמקבל ממנו מה שהוא נותן שכר להאדון מ"מ יתכן שהוא רוצה ממנו יותר להשכיר לו הראנדע וזה שנותן לו יותר בעד היי"ש הוא הדמים שמוסיף יותר בעד רשות המזיגה ועוד כיון דבאמת אין אונאה לעכו"ם רק החשש הוא דניכר הערמה ואימתי הוי הערמה אם מוכר לו בעד ריבוי הדמים יותר ומה שהישראל עצמו נתן עבור החמץ אבל אם מוכר לו רק בדמים שהוא עצמו נתן כן עבורו אף שהנכרי יכול לקנות בפחות אין בזה היכר הערמה וא"כ בזה הרי כיון דהישראל משלם שכר הראנדע יתכן שעד הנה לא הרויח שכרו בהראנדע והיי"ש עצמו ששרף עד הנה עולה לו כך וכך עם הטאשפעווי ואין ניכר בזה הערמה כלל ומקח טעות לא שייך בנכרי:
128
קכ״טומה ששאל באיזה אופן תהי' המכירה בשבת הנה זה פשוט דדי לו בהאנדשלאג ודרויף כיון דאיסור זה הוי רק דרבנן ודאי מהני מנהג הסוחרים ובשלמא בחמץ דצריך למכור גם החדר דאל"כ הוי חמץ בבית ישראל ולכך החדר הקרקע צריך שטר דעכו"ם לא קנה אלא בשטר אבל בשבת א"צ למכור החדר רק המשקאות ודאי די בהאנדשלאג ודרויף וז"ב:
129
ק״לשא' במורה שהורה לאחד שהי' לו תבואה בבית ישראל והי' צריך לשלחה למקום אחר והתיר לשכור עגלה ביום ו' ערש"ק וביום ש"ק יקחו הנכרים את התבואה מבית ישראל וימדדו הנכרים רק הישראל יעמוד אצלם שלא יגנבו ונתן עצה שימכרו התבואה וגם העלי' לנכרי בע"ג. הנה שלא כדת הורה לחלל שבת בזה ושמע קול עלה נדף ממכירת חמץ בפסח ואין הענינים דומין דאפי' חפץ של נכרי אסור להניח לנכרי ליטלו מבית ישראל מכח מ"ע ומה מועיל שמכר גם העלי' מי יודע זה אכתי מ"ע ופרסום איכא ובפרט אם בעל התבואה עומד אצלם אין לך חילול שבת גדול מזה:
130
קל״אשא' אם מותר ליקח סטאנציע געלד מן האורחים הבאים על שבת וגם שטאלל געלד מן העגלו' שבאים בשבת. שאלה גדולה שאל וללמד זכות עליהם נראה כיון שהאורחים באים קודם שבת וגם הם לנים שם במוצאי שבת או עכ"פ מתעכבין שעה וב' במוצ"ש א"כ לא ייחד שכר עבור שבת רק יאמר סתם ליתן לו סטענציע געלד ויהי' שכר שבת בהבלעה או אם אוכלים על שלחנו ירבה עליהם דמי אכילה ויהי' בהבלעה ושטאלל געלד לא מבעיא אם הם באים עש"ק דיש היתר כנ"ל אף גם אם העכו"ם באים בשבת נראה דמותר דבזה כיון דבהמות משליכין שם זבל ומקלקלין השטאלל ויצטרך להוציא הוצאות להוציא הזבל אם כן זה ודאי מותר ליקח לזה אם נוטל יותר בהבלעה ומותר ובתשובה לק' קראטשין כתבתי היתר אחר בזה"ז בשכר שבת:
131
קל״בשאלה ליתן לאורחים לחם ויי"ש לאכול זה ודאי מותר לצורך שבת כמ"ש בסי' שכ"ה וליתן שחת ושבולת שועל לבהמת האורחים מותר דהרי מותר ליתן לבהמתו וכן לבהמת אחרים העומדים בחצרו שלו רק שלא יזכור סכום מקח גם לא להוציא לרה"ר שלא יהי' נראה כמוכר:
132
קל״גע"ד שאלתו באחד שמסחרו עם עצים ועשה ספינות הנקרא באלירוס בכפר הסמוך לק"ה יותר מתחום שבת רק שדרים בכפר ההוא יהודים אם יש היתר ע"י מכירה לעשות מלאכתו בשבת דהיינו שימכור העצים והערלים יעשו מלאכתם ואחר השבת חוזר ולוקח מהם ונותן להם יותר מכפי שקנו מאתו. תשובה. נראה להיתר דלא גרע מכל הענינים שנוהגים היתר במכירה ועיי' בסה"ח שלי בהפאבריקין של גוואנט שהי' בק' ראוונע והתרתי והסכים הגאון האמתי מהר"ז מרגליות ז"ל והגאון הצדיק מאפטא ז"ל ושם הוצרכתי לפרסם הדבר יותר מחמת שהוא בבית ישראל אבל כאן די ככל מכירת חמץ ומכירת שענק בשבת. והנה לכאורה הי' אפשר אף בלי מכירה כי לדעתי מלאכה זו בקבולת הוא ובקבולת במטלטלין בלא"ה מותר אף בתוך התחום ואף שמפו' בסי' רמ"ד סעיף ד' דמלאכת פרהסיא כגון ספינה אסור כמו מחובר הנה המג"א בסי' הנ"ל סק"ט הקשה דברי הע"ש אהדדי במחובר ותי' הא"ר דבמחובר אסור אפי' אינו מפורסם קאי לדעת המחבר סעיף ב' ומ"ש דבאינו מפורסם מותר קאי לי"א דסעיף ב' עיי"ש א"כ ממילא במטלטלין בפרהסיא נמי תלוי בזה דלדעת המחבר דבמחובר אפי' מפורסם אסור ממילא י"ל דמה דאמרינן בש"ס דבאינו מחובר מותר היינו רק באינו מפורסם אבל במפורסם אסור אבל להי"א דבמחובר נמי מותר באינו מפורסם ממילא מוכח דבמטלטלין אפי' בפרהסיא מותר וא"כ כיון דמלתא דרבנן הוא ספקו להקל ומותר במטלטלין אפי' בפרהסיא. אך באמת צ"ע דא"כ למה לא הביא רמ"א י"א הללו גם בסעיף ד' הו"ל להביא דלדידהו מותר במטלטלין אפי' בפרהסיא גם ק"ל מן הש"ס פ' מי שהיפך דף י"ב דפריך שם למר זוטרא אמר שמואל מקבלי קבולת וכו' חוץ לתחום מותר ומשני א"ח שאני ולמה לא משני דהתם שאני דהויא פרהסיא ושמואל לא אמר דחוץ לתחום מותר רק באינו מפורסם אבל במפורסם אפי' חוץ לתחום אסור ובע"כ מוכרח דס"ל דאם לא הוי פרהסיא אפי' תוך התחום מותר ושמואל בע"כ במפורסם מיירי וא"כ משמע דאף חוץ לתחום מותר אפי' במפורסם ופריך שפיר א"כ מוכח כדעה זו דמחובר נמי מותר באינו מפורסם וממילא נשמע במטלטלין אפי' מפורסם מותר וקשה יותר על רמ"א למה סתם כאן ולענין קושייתי על הש"ס י"ל דס"ל לחלק בין פרהסיא דלא שייך רק בתוך התחום אבל חוץ לתחום אין לחלק בין פרהסיא או לא ועדיין צ"ע. גם הי' נראה כיון דבאמת הוי חוץ לתחום ואף דדרים שם קצת יהודים הרי אלו מכירים ויודעים שהוא בקבולת ואינו אסור רק בתוך התחום דחיישינן לאורחים הבאים לשם משא"כ בחוץ לתחום ובפרט דעכו"ם מפעי פעי ויודעים שהוא בקבולת מיהו מהיות טוב וכו' ובפרט דלחד דעה אסור במפורסם אפי' במטלטלין הן אמת דהכא שאני דהוי חוץ לתחום מ"מ נראה להחמיר ולהצריך מכירה ואם אפשר יעשה עצהיו"ט ימכור לנכרי דהוי אמוד לשלם ואז לא ניכר הערמה ואף דערמה לא שייך בזה כיון דהוי דרבנן דאין שליחות לנכרי ובפרט בקבולת מ"מ כל מה דאפשר להקל האיסור יעשה:
133
קל״דשא' בנדון קוני או שוכרי פראפינאציא מה יעשו בשבת. הנה ידע רו"מ כי יפה הוא צועק הן בנדון הגוראלניע דהוי חלול שבת גדול בפרהסיא הן בעבודה בשדה בכל עבודתם אשר עובדים. ומ"ש רו"מ להיתר כיון דהפקיד נוטל חלק בתבואה זה לא מהני ולא יפה דימה רו"מ לאריס דשם מיירי דהאריס בעצמו העובד אז מותר אבל באם הנכרי בעצמו אינו עובד רק שוכר נכרים אחרים והפועלים הם מקבלים שכר יום ויום זה ודאי אסור דהרואה ישאל וידע כי הם שכירי יום ומה דהפקיד שוכר אותם והוא נוטל חלק בפירות מזה לא ידע דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא ובפרט דאף אם ידע גם זה לא מהני דמה לי אם הישראל שוכר בעצמו הפועלים או שכרן ע"י אחר ותדע דהרי אף בישראל שיש לו שותפות עם הנכרי אסור בשבת אם לא התנו בתחלה טול אתה של שבת והרי בהתנו הנכרי מתעסק בשבת ואעפ"כ בעינן התנו ובלא"ה אסור ומכ"ש דלא מהני מה דהפקיד נוטל חלק בפירות והוי רק כשוכר ע"י שליח דאסור דעיקר שכרם הוי על בעה"ב ואינו דומה למ"ש בעצמו בסה"ח ומצאתיו אח"כ בחו"י די"ל דלומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר הוי שבות דשבות דזה במטלטלין וכדומה דאין האיסור מגוף המלאכה רק מכח האמירה דהוי שבות בזה י"ל בנכרי לנכרי הוי שבות דשבות אבל במלאכת מחובר דהאיסור מגוף המלאכה דהוי מחובר ופרהסיא בזה לא מהני אף ע"י אלף נכרים דסוף סוף שם הבעה"ב נקרא עליו לכך ודאי הוי חילול שבת גדול ויפה הוא צועק הלואי שישמעו לו וגם מצד הבהמות דהוי איסור דאורייתא דלמען ינוח דהוי בזה חלול שבת גדול וה' הטוב יכפר בעד שלא להיות אחד ערב בעד חברו:
134
קל״השאלתו בשוכר הדגים כי רצה השוכר הדגים לצוד דגים בשבת וגם ניצד דגים בעש"ק עד שעה עשירית בלילה ליל ש"ק ואיש אחד נסע עם הדגים עד חוף הנהר והערלים היו עומדין על היבשה והוא לקח הדגים מן הספינה ונתן לכלי שהי' ביד הערלים. הנה רע המעשה הן מצד צידת הדגים בשבת הן מצד הספינה וחלילה חלילה להיות נעשה עוד כן והאיש שעשה כן הי' ראוי להחרימו ולקללו על מה שכבר עשה ולהזהירו שלא יעשה עוד כן להבא:
135
קל״ושא' אותן המחזיקין הספוסטין מדגים ופורשים הרשת בעש"ק והיא מתמלאת בשבת אם מותר לומר לנכרי להריק הרשת אל הביבר הסמוך לו או לא ואם לא יעשו כן בשבת יבואו לידי היזק גדול ורו"מ הורה להם לומר להנכרי בחול למה לא עשית כך בשבת העבר כדי שידע לעתיד לעשות כן. יפה הורה והוראה זו אין בו חשש כלל ומבואר כיוצא בזה במג"א סי' ש"ז אבל לדעתי א"צ לכך כי אפי' בשבת יכול לומר כיון דהדגים כבר נצודין ברשת א"כ אין מחוסרין צידה ואין בהם איסור רק מכח טלטול מוקצה וא"כ הוי גוף הדבר רק דרבנן וע"י נכרי הוי שבות דשבות ומותר במקום הפסד כמ"ש בסי' ש"ז וליתר שאת יאמר לנכרי אחר שיאמר לנכרי זה ליתן אותם לביבר ואז הרי כתבנו בכמה דוכתא דאפי' בדאורייתא י"ל דהאומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר הוי שבות דשבות וא"כ בדרבנן הוי זה ג' שבותים ובודאי מותר במקום הפסד:
136
קל״זע"ד מה שנהגו בק"ה להיות עושים טהעע ומוכרין לאחרים ובשבת עושין ע"י נכרי ומוכרין הבית. לא יפה עושים דמכירה הוי הערמה ונהי דמותר בדרבנן היינו אם אינו ניכר להדיא אבל אם ניכר להדיא הערמה דהבעלי בתים דרים שם ומשתמשין בהבית ודאי אסור ולא מהני המכירה וחלילה לעשות כן גם דעת הריטב"א הובא בארעא דרבנן דמה דע"י נכרי הוא רק שבות הוי רק דרך מקרה אבל בקביעות הוי איסור תורה כן ה"נ כיון דבכל שבת עושין הוי איסור תורה ולא מהני מכירה בערמה:
137
קל״חשאלתו על דבר השוחטים ביו"ט ואחר יו"ט נותנים להם שכרם אם מותר או הוי שכר יו"ט. הנה פה"ק נוהגין ליקח ביו"ט ביצים בעד שכר השחיטה וקראו עליהם תגר וכתבתי בחבורי טעם להיתר אך שם הי' דהם לוקחים ביו"ט אבל במעשה שלו שלוקחים אחר יו"ט ודאי דמותר דנהי דאסור ליקח שכר שבת ויו"ט היינו אם הוי בידו לעשות או שלא לעשות אז ממילא מה דיהבו לי' הוי שכר שבת דהרי אם לא יקבל שכרו לא יעשה אבל שוחט או חזן הקבוע בעיר הרי אף אם לא יקבלו שכר מוכרחין הם לשחוט דאם לא יסלקו אותם לגמרי וא"כ כיון דמוכרחין לשחוט אף בלי שכר א"כ מה דנותנין להם אחר יו"ט שכר מתנה בעלמא הוא דיהבו להו ופ"ק דהוי הקבלה ביו"ט והרי ביו"ט אסור לקבל מתנה לכך הוכרחתי ליתן טעם אחר אבל לקבל אחר יו"ט ודאי דמותר בכה"ג דמוכרחין לשחוט וגם בלא"ה הרי הם שוחטין לכבוד יו"ט והוי מצוה וכמ"ש באו"ח סי' ש"ו לחד דעה בחזנים:
138
קל״טמה ששאל על מה שנהגו לתלות האנדטוך על תנור בית החורף בשבת. הנה אני לא ראיתי מנהג זה ובודאי לא יפה עושין הנוהגין כן ולא אחת הוא מה שמקילין בהל' שבת ההרים התלוין בשערה:
139
ק״משאלה מהרב מו"ה צבי הירש חיות אבד"ק זאלקווא ומה שנהגו בק"ה להגביה המת בשבת ע"י ככר ותינוק ורצה לבטל זאת. הנה חס להזכיר כי כן נהגו בכמה קהלות קדושות וטעמם נ"ל כיון דבמקים שיש חשש שיסריח מותר מדינא לטלטלו ולכך כיון שכתבו התוס' בנדה ג' ד"ה אשה מרגשת דאמרינן לא פלוג אפי' לקולא כיון דרוב פעמים מרגשת וכו' וא"כ מוכח דשייך לא פלוג אפי' לקולא היכי דהרוב שכיח טפי להיתר אבל אם האיסור שכיח טפי או שוה בשוה לא שייך לא פלוג ולכך בע"כ קים להו להני שנהגו היתר דהוי מקומות החמין ושכיח ברוב הפעמים יותר שיסריח או כיון דהוי קהלות גדולות ושכיח בהו ר"ל מתים בשבת וכיון דברוב הפעמים שכיח שיסריח ולכך לא פלוג רבנן אף אם אירע פעם דליכא חשש שיסריח מותר דלא פלוג בתקנתן וכיון דהתירו התירו והמג"א לא תמה רק על מה שנהגו במקומות הקרים דלא שכיח שיסריח או דהוי בעיירות קטנות דל"ש מת בשבת ולא שייך בזה לא פלוג לכך תמה כיון דעתה אין חשש שיסריח למה הקילו אבל בקהלות גדולות מודה דנכון כן. וגם י"ל כיון דהכלל כך הוא דלטובת המת התירו לו לטלטל ע"י ככר או תינוק רק אם אינו לטובת המת רק לטובת החיים בזה יש דעות האוסרין ולפ"ז י"ל אף אם עתה נזדמן מת שאין בו חשש שיסריח מ"מ אם נאסר לו שלא לטלטל יבואו לטעות שלא יגביהו המת לעולם מן המטה ולא ידעו לחלק בין אם יש חשש שיסריח או לא ולא כל העוסקים עם המת אזלי לשיולי ויומשך מזה שיסריח המת לכך התירו בכל ענין אף במקום שאינו מסריח כי מעתה אינו לצורך החיים רק לצורך המתים כדי דלא ליתי לחלופי ולאסור אף במקום שיסריח וכל דהוי בי' צד נגיעה וטעם לצורך המתים מותר לטלטל ע"י ככר אך תינח היכי דהוי קהלה גדולה ושכיח בהו ר"ל מתים בשבת ולכך אם נאסר במקום דליכא חשש שיסריח אתי למטעי אף במקום שיש חשש שיסריח לכך זה גופו הוי צורך המתים לכך מותר בכל ענין אבל בקהלה קטנה דלא שכיח בהו בשבת מתים ואם נזדמן הוי רק ע"ד המיעוט וליכא חשש בזה שיטעו לעשות כן אף במקום שיסריח בכה"ג אין זה צורך המתים רק צורך החיים שפיר כתב המג"א דראוי לבטל וגם רו"מ יפה כתב כיון דעכ"פ יש דעה המתיר י"ל דנהגו כהך דעה לכך אין לבטל בזה המנהג:
140
קמ״אשאלתו אם מותר להעמיד סם לפני הזבובים בשבת. נראה שהוא אסור ומה שרצה רו"מ לדמות זה למ"ש בחו"מ הל' נזיקין בהעמיד סם המות לפני בהמת חברו שהוא פטור דהו"ל שלא תאכל ז"א חדא דגם שם אינו רק פטור בדיעבד אבל לכתחילה אסור לעשות כן ועוד מה מדמה איסורא לממונא התם גרמא פטור ובשבת אפי' דבור אסור ויפה הביא רו"מ ממה שמוכח בש"ס ופוסקים שאסור להעמיד מצודה בשבת לצוד בו עופות ולמה לא אמרינן הו"ל שלא תכנוס ואף דאין ראי' דשם הוי במינו ניצוד וזבובין אין במינו ניצוד מ"מ הרי אסור מדרבנן גם התם הוי רק צידה וכאן ימותו והוי נטילת נשמה ואף דהוי מלאכה שאצל"ג מ"מ יש דעות דחייבין ע"ז ואף אם אינו מן התורה מדרבנן עכ"פ אסור לכך ודאי דיש לאסור זה:
141
קמ״בשאלתו בק"ה שהי' דרכם ללכת לבית קאפפע נכרים בשבת ובאו שם לכמה עברות וכעת עמדו יראים ושלמים ותקנו בית קאפפע ישראל לילך שם בשבת ולא יבואו לידי מכשולים אחרים גם העמידו שומרים לשמור שלא יבואו לידי עברות אחרים המקום ישלם שכרם וכעת מבקשים היתר בשתיית הקאפפע בשבת ע"י מה שנעשה ע"י נכרי בשבת. הנה כל היתרים שלו אינם נוח לי בפרט לכנוס בפרצה דחוקה להתיר איסור האסור בעיני כל העולם ולעשות חלול השם לומר התירו פרושים הדבר לחלל שבת ע"י נכרים ומאן מפיס אם הוי הכונה למעט האיסור או לא. והנה לומר לנכרי לעשות לנכרי אחר ומה שתמה עמ"ש בספר החיים עיין בספרי שנ"ח שהבאתי ראיות לכאן ולכאן אך אף אם נאמר בזה להיתר אין לו ענין לנידון דידן דהתם מיירי בשאר מלאכה אבל באכילה ושתי' כיון דאפי' עשה הנכרי מעצמו אסור לישראל להנות ממנו בשבת א"כ מה יועיל מה שהנכרי יאמר לנכרי אחר סוף סוף הנכרי המבשל יעשה בשביל ישראל ואסור לישראל להנות מזה בשבת לכך אין בידי היתר בזה מיהו לא ימחה בידם וטוב הוא למעט באיסורים ואולי במשך הימים גם זה לא יעשו ולא ישתו מדבר המתבשל בשבת. ומ"ש רו"מ בשם הר"ן בפ' במה טומנין דבלח בלח אין בישול אחר בישול הנה מלבד דלא קיי"ל כן אך גם דעת הר"ן הוי רק באם לא קיבל הלח טעם חדש ולא נשתנה מראיתו ממה שהי' תחלה כגון במים שנצטננו וחזר ובשלו כמו שהי' תחלה אך בנדון קאפע שהמים ע"י בישולם פעם ב' קבלו טעם חדש ומראה חדשה ודאי בכה"ג יש בישול אחר בישול ומודה בזה הר"ן גם כיון דנשתנה מראיתו הוי בו חשש איסור צובע ג"כ מיהו י"ל אין צביעה באוכלין אבל במשקין יש חשש צביעה וכעת אין פנאי לעיין בזה לכך אין בידי שום היתר בזה רק מוטב שיהיו שוגגין והנח להם וכו':
142
קמ״גהנה בדין אם לא נטלו חלה מפת של חמץ בשבת שחל בו ע"פ דעת המג"א בסי' תק"י והאחרונים דאין לו תקנה אך לדעתי נראה למצוא להם תקנה לשייר פחות מכזית פת וליתנו לנכרי במתנה ולומר לו הרי זה נתון לך במתנה ותחזור לי אחה"פ ואז מחויב הנכרי להחזיר לו והרי מדברי המג"א סי' תק"י משמע להדיא דדוקא מכח דאסור ליתן לנכרי על תנאי חיישינן שיאכלנו הנכרי אבל אם הי' מותר ליתן לו ע"ת לא הוי חיישינן שיעבור הנכרי ויאכלנו רק כיון דאסור ליתן לו ע"ת רק סתם אז חיישינן שיאכלנו הנכרי וא"כ אם יאמר ותחזור לי נמי מדינא מחויב הנכרי להחזיר לו וכל שמחויב להחזיר לו לא חיישינן שיאכלנו בפרט כיון דעיקר חשש זה הוי בדרבנן והנה המג"א כ' בסי' תמ"ח דבאומר ותחזור מותר מדינא ואינו אסור רק מכח חומרא דחמץ ונהי שהח"י השיג עליו כבר ישבתי זה בחבורי וא"כ כיון דמדינא מותר לומר ותחזור לי ואין הכונה מכח דבותחזור אין העכו"ם מחויב להחזיר לו כי יש בזה חיוב להחזיר לו [וראי' ממ"ש המג"א בטעמו כיון דאין המתנה תלוי' בחזרה לכך מותר מדינא ולמה לא נתן הטעם מכח דאין העכו"ם מחויב להחזיר כלל ובע"כ דאף באומר ותחזור חייב להחזיר והיינו מכח שכירות כמ"ש הרשב"א והרא"ש ביבמות גבי חליצה רק דאין המתנה בטלה למפרע ומוכח כמ"ש לעיל.] רק באומר ע"מ להחזיר הוי תנאי ואם לא יקיים התנאי בטלה מתנה למפרע לכך יש לחוש פן יתבטל למפרע ויעבור בב"י אבל באומר ותחזור נהי דמחויב מדינא להחזיר מ"מ אם לא יחזור לא בטלה למפרע ובזה מותר מדינא אבל עכ"פ מחויב העכו"ם להחזיר לו החמץ ובזה לא חיישינן שיעבור ויאכלנו ונהי דמכח חומרא דחמץ אסור היינו רק בכשיעור שלם דעובר עליו בב"י ממש גם הוי בכרת לכך החמירו בו אך בפחות מכשיעור דאין בו לאו רק איסור בעלמא ולדעת כמה פוסקים אחרונים אינו עובר כלל בב"י בח"ש מן התורה א"כ לא שייך בזה חומרא דחמץ ומותר לומר לו ותחזור לי וכדאי הם הפוסקים דס"ל דאין עוברין כלל בב"י בח"ש לסמוך עליהם כה"ג לומר ותחזור ויחזור לו הנכרי ויפריש מעט מן הפחות מכזית ולשייר המותר וראוי לעשות כן לכבוד שבת וז"ב ועיין בחידושי לאו"ח סי' שכ"ג היתר חדש בענין הפרשת חלה זו עיי"ש:
143
קמ״דשא' בסוחר יין אם בא אדון אחד בשבת ויו"ט ליקח יין בהקפה אם מותר ליתן לו מחמת שיוליכנו חוץ לתחום וכו'. תשובה. מה דחשש ממה שהיין קנה שביתה אצל ישראל יפה כתב דהרי הישראל אינו עושה זה רק הנכרי והנכרי אינו מצווה על כך אף למה לא ראה הטו"ז בסי' שכ"ה דשם מפורש דאסור ליתן חוץ לעירוב ולמ"ל לבוא לטעם חוץ לתחום ובזה אמר רו"מ דשם ליכא רואים הרי יש לחוש למ"ע דמוציא חוץ לעירוב וזה הוי במקום רואין ממש והרואה שיש בו יין יאמר דהישראל נתן לו יין להוציא לצרכו וגזרה לגזרה לא הוי כמ"ש הפמ"ג בסי' שכ"ה ועיין בטו"ז דמוכח מסוף דבריו דלא נהגו להקל רק באכילה ושתי' לצורך ישראל דהוי דבר מצוה אבל לצורך נכרי אסור גם לא עיין בטו"ז סי' תמ"ו ס"ק ה' דאף דמתיר חוץ לעירוב מ"מ אוסר אם מוציאו חוץ לתחום מוכח דס"ל דגם בזה שייך מ"ע גם רו"מ הביא דברי הטו"ז סי' רמ"ו שמתיר בל"ל רה"ר ולא ידעתי למה ראה ראי' מועטת שמסיק שם הטו"ז דבכל ענין אסור אפי' לכרמלית וכ"כ המג"א שם להדיא וא"כ הרי יש איסור ברור שמוציא חוץ לעירוב גם במג"א סי' רמ"ז ס"ק ח' כתב ואע"ג דלדידן ל"ל ר"ה מ"מ אסור דהא תחומין וכו' דרבנן וכ"מ בגמרא דאמרי על ר"י שלא נמצא כת"י ביד עכו"ם מעולם שמא יוליכנו בשבת משמע דאפי' מעצמו אסור וכו' והרי משמע להדיא דאף במעצמו יש לחוש חוץ לתחום והיינו בע"כ מכח מ"ע א"כ מוכח דאף חוץ לתחום יש חשש מ"ע והיינו דמה דאמרי' בסי' רמ"ד דחוץ לתחום ליכא חשש מ"ע היינו בבנין דבונה במקום אחד אם שם אין רואין ליכא חשש מ"ע אבל במה שהנכרי מוליך ממקום למקום יש חשש שיוליכנו למקום שיהיו רואים מיהו מהתם יש לדחות דהתם ניכר שהוא כתב ישראל ויש חשש רואין אבל כאן חוץ לאותו העיר מנין ידעו שהוא של ישראל שנתן לו מיהו בטו"ז סי' תמ"ו הנ"ל מפורש דאסור מכח חוץ לתחום והיינו כיון דכל מה שאסרו חז"ל וכו' אפי' בח"ח אסור רק מה דחוץ לתחום מותר היינו דבמקום דיש חשש דשייך רואים אסרו אפי' בח"ח אבל במקום דלא שייך רואים כלל לא אסרו ומיושב קו' הטו"ז סי' רמ"ג וא"כ תינח היכי דליכא כלל רואים אבל אם יש רואים רק דלא ידעו דישראל נתן לו היין זה לא גרע מחדרי חדרים ולא פלוג רבנן בתקנתן ואסרו מחשש רואים לכן לדעתי הדבר פשוט לאסור וכן נזהרים מאד כל מוכרי משקה היראים שלא ליתן שום דבר לנכרי חוץ לעירוב מכ"ש חוץ לתחום כן זכורני בילדותי שהי' הדבר פשוט לאיסור בעיני העולם והדין עמהם:
144
קמ״השאלתו למה נוהגין להיתר לחתוך בצלים דק דק וליתן בהם שומן כדי שיוכל למלוח ואח"כ גובלין אותו עם השומן וכמה אנשים אשר חותכים אותו דק דק עם ביצים עד שנעשה כעין עיסה עבה הרי דעת הפמ"ג סי' שכ"א ס"ק י"ב דלש הוי לאו דוקא במים אלא אפי' בדבש או בשומן אווז והתוספתא הובא במג"א סי' שי"ט דבדבש הוי לש והפמ"ג הוסיף אף בשומן אווז רק שהוא כתב כיון שהוא קרוש לכ"ע אינו נחשב לש רק ע"י גיבול אף להסוברים דחייב בנתינת מים מיד בזה שהוא קרוש בעינן גיבול ועכ"פ בגיבול הוי לישה ודעת האחרונים כדעת הראב"ד דאף במה דלאו בר גיבול הוא שייך לישה. תשובה. מ"ש הפמ"ג ה"ה שומן אווז אינו מוכרח וי"ל דדוקא במשקה שייך לישה ומשקה לא נקרא רק מז' משקים ולא שומן אווז וכדמוכח בסי' קנ"ח לענין נט"י דשומן אווז לא הוי משקה וי"ל הה"נ ללישה הוי כן ואף אם נאמר דגם בשומן אווז שייך לישה מ"מ נראה דזה יהי' רק להסוברים דמידי דלאו בר גיבול נמי שייך בי' גיבול א"כ חזינן דלאו בתר דין תורה אזלינן רק בתר מעשיו לפי מה שעושה עתה א"כ ה"נ י"ל בשומן אווז נהי דאינו משקה מה"ת מ"מ כיון דעתה מגבלו בכך נחשב גיבול אבל להסוברים דבעינן דוקא מידי דבר גיבול הוא ובלא"ה לא יחשב גיבול וא"כ ה"נ במשקה אם אינו מזי"ן משקים אין בו גיבול וא"כ נהי דמחמירין כדעת הראב"ד דאף במידי דלאו בר גיבול חייב מ"מ י"ל תרי חומרא לא מחמרינן בזה וגם י"ל היינו אם עכ"פ הוי חד בר גיבול דהיינו המים אבל אם שניהם לאו בר גיבול י"ל מודים דאינו לישה ולמעט בפלוגתא עדיף. ועו"נ לי דכיון דהוי ביצים עם הבצלים והנה בביצים ודאי לא שייך גיבול כיון דלא הוי גידולי קרקע כמ"ש הת"ה ובש"ע סי' שכ"א ובמג"א סעיף יו"ד ואף להסוברים שם דבבשר שייך לישה דהוי גדולי קרקע מ"מ ביצים דהוי גדולי גדולין ודאי אין בו לישה וא"כ אף הסוברים דאף מידי דלאו בר גיבול שייך גיבול היינו רק מכח אחשבי' דכיון דהוא לש אותו אחשבי' למעשיו ונעשה בר גיבול וא"כ אחשבי' לא שייך רק אם עושה דבר זה לבדו אז חזינן דאחשבי' לזה אבל אם הי' ב' דברים יחד לא שייך אחשבי' דמאן אמר דכוונתו לזה דלמא לזה ואף דאין ראי' לדבר סמך לדבר הוי ממ"ש רבינו יקיר דאף דס"ל לר"ש כ"ש למלקות מ"מ ע"י תערובות מודה ופירשו כן האחרונים דעיקר טעמו דר"ש מכח אחשבי' וע"י תערובות לא שייך אחשבי' ועיין בב"ש אהע"ז סי' ל"א דאף אם מהני לדידי ש"פ היינו אם עכ"פ ש"פ באיזה מקום אבל אם אינו שוה בשום מקום לא מהני חדידי שוה א"כ ה"נ אף אם הוי הטעם מכח אחשבי' מ"מ היינו רק בג"ק כיון דעכ"פ יש במינו מירי דבר גיבול הוא לכך בכל דבר הבא מן הקרקע שייך בי' לישה וגם כיון דעכ"פ הקרקע שזה בא ממנו שייך בי' לישה אבל באין ג"ק אז לא מהני בי' אחשבי' ולכ"ע אין בו לישה וא"כ אף דיש בו גם ג"ק מ"מ לא שייך אחשבי' דמאן יימר דדעתו על הבצלים דלמא על הביצים לכך בזה לכ"ע אין בו חשש לישה וממ"נ אם הוי עם ביצים שייך בו טעם הנ"ל ואם הוי בלי ביצים אין דרך לחתכו דק דק ולא שייך בו לישה ומנהגן של ישראל תורה כנלפענ"ד ברור ונכון:
145
קמ״ושאלה אם לחום בשבת ע"י נכרי מים חמים להטיל למקוה. תשובה. הוא איסור גמור וחילול שבת בפרהסיא כי ידוע דאפי' במקום חיוב מצוה דאורייתא וחובת היום העמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה כמ"ש בפ"ט דפסחים ובמשנה פ"ד דר"ה שופר של ר"ה אין מפקחין עליו וכו' ולא מה שהוא משום שבות הרי אפי' יו"ט דקיל אין מחללין אותו אפי' בשבות בשביל חובת היום מכ"ש בשביל טבילה בשבת לדידן ועיין יומא (דף ל"ד ע"ב) גבי והלא מצרף דמשמע להדיא דאפי' בדרבנן לא הי' מתירין אף במקדש רק מטעם דאין שבות במקדש לגרסת התוס' ולרש"י מכח דאינו מכוין אפי' איסור דרבנן ליכא הא אם הי' בו איסור דרבנן או שבות במקדש אפי' ביוה"כ לא הי' מתירין אפי' להטיל עששית דליכא חילול שבת בפרהסיא ומכ"ש לחלל שבת בפרהסיא להחם ע"י נכרי לכך איסור ברור ולדעת כמה מחלל שבת בפרהסיא אפי' בדרבנן נקרא מומר ועיי' בשיורי טהרה בסי' ר"א הוכחתי מירושלמי יומא טעם אחר דאסור להטיל חמין למקוה ביו"ט ושבת אפי' הוחמו מע"ש. ומה ששאל אם ליתן מים צוננין בעש"ק סמוך לחשכה לתוך היורה ויתחמם כל הלילה ובבוקר שופכין אותם לתוך המקוה לחממה. הוא איסור גמור וחס להזכיר מלעשות כן:
146
קמ״זשאלתו להטיל חמין למקוה בשבת חס מלהזכיר מלעשות כן ומכ"ש להחם חמין ע"י עכו"ם בשבת דאסור ולא יעשה כן בישראל ואינו דומה להסקת בית החורף דשם האונס בא ממילא מן הזמן אבל לטבול בצונן הוא מביא עליו האונס והוא חומרא דאתי לידי קולא והקולא הוי יותר מן החומרא דלעשות מלאכה ע"י עכו"ם אסור מדינא דגמרא ולטבילת קרי הוי רק חומרא בעלמא ומדינא מותר ללמוד ולהתפלל בלי טבילה וגם יכול לטבול למחר או למנוע העונה ביום קר וכמ"ש בשם האר"י ז"ל דעשה כן בחורף לכך חס להזכיר מלחלל שבת ע"י עכו"ם גם בלא"ה להטיל חמין במקוה אסור בשבת כנ"ל:
147
קמ״חשא' בילד שנולד בתחלת ליל שבת וקצת אומרים שכבר הי' חמש שעה ומחצה על המורה שעות ואז ודאי הוי לילה וקצת אומרים שהי' רק ד' שעות ומחצה והי' בה"ש ועמד אחד מן האנשים שאומרים דודאי הוי לילה ומלו בשבת וקצת צועקין שהוא מומר לחלל שבת וכו'. הנה אין עליו דין מומר ויפה ראייתו מסוגיא דתרי ותרי ונשאת לאחד מעדיה ובאומרת ברי לי ובלא"ה אינו מומר דקסבר מצוה קעביד כמו קוברי המת ביו"ט א' וכמ"ש בחו"מ סי' ל"ד כן ה"נ. ועוד דיש דעות דנמול תוך שמונה כשר ובפרט כאן לפ"ד האומר שהי' בה"ש וא"כ הוי חשש יום א"כ כבר הוי שבת אחר זמנו וא"כ עשה מצות מילה רק דהוי מילה שלא בזמנה ונהי דאינו דוחה שבת דשבת הוי עשה ול"ת מ"מ אם עבר ומל א"כ העשה דמילה דוחה ל"ת דשבת ונשאר רק העשה ואינו מומר עבור כך ובאמת יש לעיין אם לא יהי' נחשב מה"ב ויהי' המילה פסולה עיין בנוב"ק ובחידושנו. גם מ"ש די"ל תרי ותרי ספקא דרבנן ומן התורה אוקי אחזקה וי"ל השתא הוא דנולד בלילה דאוקמא בחזקת מעוברת יפה אמר ובסת"ם הל' תפילין הארכתי בכיוצא בזה בקטן שספק אימתי נעשה בר מצוה. ומ"ש רו"מ דמצא סברא להיפך בס' שלום ירושלים שכתב דאוקי יום אחזקתי' הספר לא ראיתי אך בודאי הוא מיירי שהי' ספק על היום אם הוי יום או לילה אבל כאן אין הספק על היום דהכל מודים דבד' ומחצה הוי עדיין בה"ש ובה' ומחצה הוי ודאי לילה ואין הספק רק על הלידה אם נולד בד' ומחצה או בה' ומחצה ומה ענין חזקת היום לכאן לכך ודאי ראוי לאוקמי בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה. ואם הוציא ראשו בה"ש אם הוי כילוד בארתי בק"ס בהקדמה בעזה"י. ובאמת אני מסופק בדין הנ"ל אי נימא דמילה שלא בזמנה פסולה בשבת מכח מה"ב או אם אירע כן שנולד הולד במוצ"ש דקצת אומרים שנולד בשבת וקצת אומרים דנולד כשכבר הי' חול וזה שאומר שנולד בשבת מלו בשבת ואם הי' לידתו בחול הוי מילה של"ב ופסולה לקצת פוסקים הנה נהי דהמוהל אין לו דין מומר כיון דאומר ברי לי אך מה נעשה לנער היולד שצריך לחקור על עצמו אם מילתו כשרה הרי הוא א"י אם נמול כדינו אי לא ומה מהני לו ברי לי של המוהל כיון דהוי תרי ותרי ויש לחוש אם מילתו כשרה או לא ובפרט אם אירע כן במוצ"ש הוי חזקה להיפוך דנולד בחול וצ"ע. ובדין גופו דתרי ותרי ונשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שלא תצא יש לעיין דתינח הם עצמן אבל הולד הנולד הרי הוא אינו יודע מי אומר אמת ובפרט זה שבא לישאנה וכדומה אולי הוי ממזר וממזרת מיהו י"ל כיון דאיסור ממזר וממזרת באיסור נשואין תלוי וכאן כיון דהנשואין הוי בהיתר אין בו חשש ממזר אבל כאן במילה צ"ע אם הנמול יכול לסמוך על אמירת המוהל כיון דלדידיה הוי תרי ותרי וצ"ע:
148
קמ״טשאלתו במקום שאין עירוב אם מותר ליתן חומשים וסידור לקטן שלא הגיע לחינוך לטלטלו לבה"כ. תשובה. הנה מה שתמה רו"מ על הפמ"ג בהל' שבת סי' שמ"ו שמתרץ דברי הטו"ז דלכך מותר מכח דהוי שבות דשבות ומותר במקום מצוה ורו"מ תמה הרי בעצמו כ' בסי' שמ"ז דלהאכיל לקטן בידים הוי איסור תורה הנה זה לק"מ דמה שמתיר הטו"ז ע"י קטן אין הכונה ליתן לו בידים רק לומר להקטן שיטול זה וזה וישא לבה"כ ודוקא בידים אין ליתן לו אבל לומר לו שיטול מעצמו הוי רק דרבנן כמו בנכרי והנה בנכרי גופו לכאורה קשה איך הוי שבות דשבות הרי אמרינן בפ"ק דחולין כיון דאמר לה עשי לכי משלכי כמאן דעירב בידים דמי א"כ מוכח דהוי האמירה כמעשה ממש ואיך אמרינן דאמירה לנכרי הוי רק שבות דשבות אך א"ש דבחולין מיירי בישראל דהוי בר שליחות ושלוחו כמותו ולכך הוי אמירה לחמותו כמאן דעירב הוא בידים אבל בנכרי דאינו בר שליחות לא הוי אמירה כמעשה ולכך הוי רק שבות דשבות וא"כ ה"ה נמי בקטן דאינו בר שליחות הוי האמירה רק שבות דשבות ושפיר דברי הטו"ז והפמ"ג וכן יש לנהוג שלא ליתן לו בידים רק לומר לו שיקח בעצמו כן דעתי נוטה. [ואחרי כתבי ראיתי לכאורה הוכחה להיפוך דאסור אפי' אמירה לקטן או ע"י נכרי אפי' בדרבנן מש"ס סוכה דף ט"ז ע"ב פרסו סדין מהיכן הביאום וכו' וקשה מה פריך דלמא ע"י קטן או נכרי והוי שבות דשבות ואין לומר דא"כ הו"ל לומר שיביאו הס"ת על ידם ז"א דע"י נכרי הוי בזיון התורה שהוא יביא הס"ת וגם ע"י קטן אולי יפול מידו לכך אמר להם להביא סדינין ובע"כ מוכח דאף שבות דשבות אסור בזה מיהו אפשר דוקא התם לקרות בתורה דהוי רק מצוה דרבנן לא נדחה דרבנן בשביל דרבנן אך לצורך תפלה דהוי דאורייתא וכדומה י"ל דמותר שבות דשבות ועדיין צ"ע בזה:]
149
ק״נמה שהעיר לשאת תינוק למול או ס"ת במקום שאין עירוב להיות מותר ע"י שיוציאוהו שנים יחד דב' שהוציאו פטורין. הנה נלפענ"ד טעם נכון דאין לעשות כן דהנה ב' שעושין מלאכה כ"א נעשה שליח לחברו כמ"ש בפ"ק דב"מ גבי שנים שהגביהו מציאה או ב' שגנבו ומה דבשנים שהוציאו פטורין היינו מכח דאשלד"ע כיון דזה אינו זכי' לו וא"כ הרי מפורש בפ"ב דקדושין דבד"ש ישלד"ע א"כ מה שב' שהוציאו פטורין הוי רק בדיני אדם אבל בדיני שמים חייבין וא"כ אין זה עצה טובה כיון דבדיני שמים חייבין לכך נתנו עצה אחרת מה שבדיני שמים מותר וא"ש:
150
קנ״אלרוסיא. נדון מה ששאל דאין בידם לילך ביארמלקיס (קאפפעל) תחת הכובע מדינא דמלכותא ורק בבהכ"נ הולכין ביארמלקי ובשבת דאין שם עירוב מכח דהנכרים אין מניחין לעשות עירוב ע"כ לובשין היארמלקי אף בחוץ אך כשרואים הולכין נגדם שוטרי המלך הם מסירין אותם מראשם מפחדם אם מותר לעשות כן בשבת כיון דאין שם עירוב יש חשש דלמא אתי להעביר ד"א ברה"ר ואף דאין לנו רה"ר הרי יש דעות דיש לנו רה"ר וכו' הנה בזה אין צריכין להחמיר כי המחבר סתם בפשיטות בסי' ש"ג סעיף י"ח שנהגו להקל מטעם זה לצאת בזמנינו וכו' ומכ"ש ביארמלקי דהוי מילי דשמיא וגדולה עברה לשמה שמותר להם להקל בזה:
151
קנ״בנשאלתי אם מותר לישא קטן שאינו יכול לילך ברגליו לומר קדיש בשבת במקום דליכא עירוב נלפענ"ד שמותר אך לא מטעם השואל כיון דנשיאת תינוק הוי מלאכה דאורייתא מה בכך דהוי כרמלית הרי הוי רק שבות אחד ואסור אף במקום מצוה ולא הותרה רק בה"ש ולא בשבת עצמו רק מטעם אחר נ"ל להתיר כיון דהוצאה זו הוי רק לומר קדיש הוי מלאכה שאצל"ג ולרוב הפוסקים הוי רק דרבנן ועיין במג"א סי' ער"ה ולכך שוב הוי בכרמלית שבות דשבות וזה שפיר מותר במקום מצוה וז"ב:
152
קנ״גאשר שאל אם מותר לצאת בטלית מקופל עם ציצית דהיינו שני ציצית מימין וב' ציצית משמאל במקום שאין עירוב והבאת דברי הפמ"ג באשל אברהם שכתב שאסור לצאת כך כיון דאינו יוצא כה"ג מצות ציצית הוי משוי לגבי הבגד וע"ז הקשית דמ"ש ממה דקיי"ל דמותר לצאת בליל שבת בטלית שיש בו ציצית אף דלילה לאו זמן ציצית הוא כיון דהוי נוי לגבי בגד עכת"ד. אין זה תימא דסברת הפרמ"ג כך הוא דהיכי דהוא לבוש המלבוש כדרך לבישה ממש בענין דמצד גוף הלבישה הי' מקיים בי' מצות ציצית רק דהמניעה מצד אחר מבחוץ דהשתא הוי לילה ולכך כיון דאין המניעה מגופו רק ממקום אחר מבחוץ שפיר נחשבו הציצית נוי לבגד כיון דמצד עצם הלבישה מקיים בזה מצוה והמניעה מבחוץ רק מכח הזמן דהשתא הוי לילה ובפרט דדומה למה דאמרינן לילה לאו מחוסר זמן היא ובפרט לענין תכשיט הבגד ונויו ודאי רק בגוף הבגד תליא מלתא וכיון דמצד גוף הלבישה יש כאן קיום מצוה לכך מותר לצאת בו אבל אם הטלית מקופל דאז הוי חסרון בגופו שהטלית אינו לבוש עליו כדרך מלבוש עתה ולא שייך בלבישה כזו קיום מצות ציצית אז כיון דהחסרון בגוף הלבישה לא הוי נוי רק משוי כן הוי כוונת הפרמ"ג. אך גוף דבריו לא נהירין לי דהנה כמו דאיתא כה"ג באו"ח סי' כ"ג דיש נוהגין כשהולכין לבה"כ לקשור שני הציצית זה לזה ולא הועילו כלום בתקנתן דממ"נ אם נתבטלו הציצית א"כ פסולין אח"כ מכח תולמ"ה ואם לא נתבטלו א"כ מלובשים בציצית יעו"ש כן יש להקשות כאן ממ"נ אם נאמר דבקפול זה שמקפל הטלית נתבטלו הציצית א"כ יופסלו לעולם מכח תולמ"ה וזה לא שמענו מעולם שיופסלו הציצית בכה"ג כיון דלא נפסלו בקפול זה בע"כ דאנו דנין אף שלא פשטו כעת כיון דאפשר לפשטו אין זה מחוסר מעשה בגופו והוי כאלו הופשט וא"כ מה"ת לא יחשבו לנוי הבגד רק למשוי וממ"נ אם הוי משוי יפסלו לעולם מכח תולמ"ה ואם לא נפסלו למה יהי' אסור לצאת כה"ג בשבת ועוד תמוה על דבריו מלשון תשובת הרשב"א שהביא הט"ז בסעיף למ"ד ס"ק ל"ט יעו"ש שהרי הרשב"א מיירי מטליתות של מצוה שנושא אותם כדי ללובשם בבהכ"נ ומשמע להדיא שם דמיירי מטליתות של מצוה ובע"כ מיירי בענין דהלבישה לא הוי לבישה לענין ציצית דאם הוי דרך מלבוש שיוצא בו ידי ציצית פשיטא דכ"ש דהוי דרך מלבוש לענין שבת ולא הי' מקום לספק בו כלל ובע"כ מיירי בענין דהלבישה לא הוי לבישה ממש לגבי ציצית ואעפ"כ התיר שם לצאת מכח דדרכן הי' בכך וקשה נהי דמצד גוף הטלית לא הוי משוי כיון דדרכן בכך אכתי הוי משוי מכח הציצית כיון דאינו מקיים בלבישה זו מצות ציצית א"כ חייב מכח הציצית ובע"כ דמכח הציצית לא נחשב משוי כמ"ש. והנה מן הש"ס דמס' שבת דף קל"ט ע"ב במה דקאמר רב הונא אמר רב היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת והנה מזה נמי יש להוכיח דאם יצא בטלית מקופלת פטור אף על הציצית דאל"כ קשה למה קמ"ל ביצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה לאשמעינן רבותא טפי דאפילו אם יצא בטלית שהיא כהלכתה רק דהלבישה אינה כהלכתה דחייב ומכ"ש אם היא עצמה אינה מצוייצת כהלכתה דחייב כיון דלא מקיים בזה מצות ציצית א"ו היכי דהטלית עצמו הוי כהלכתה אף דהלבישה אינה כהלכתה פטור מיהו מזה אין ראי' כ"כ די"ל דקמ"ל רבותא להיפוך דאם גוף הציצית כהלכתן רק דהלבישה לא הוי כהלכתא פשיטא דחייב מכח ממ"נ דנוי הבגד לא הוי כיון דאינו מלובש כדין ובטלין נמי לא בטלי לגבי בגד כיון דעשויין כתקנן והרי אפשר לפושטו ולהלבישו כדינו אך באם גוף הטלית אינו מצוייץ כהלכתו א"כ הוי ס"ד נהי דלא הוי נוי הבגד ליתבטלו לגבי הבגד לכך קמ"ל דגם לא בטלי כיון דדעתו להשלימו וחייב עליו אך יש להביא ראי' לזה ממ"ש במס' שבת דף נ"ח ע"א בחותם שבכסותו אמאי לא דלמא מיפסק ומירתת ומקפל לי ומחית לי' אכתפי' כדרב יצחק בר יוסף אמר ר"י דאר"י בר יוסף אמר ר"י היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפיו בשבת חייב חטאת וכו' וקשה לי מנ"ל להש"ס דחיובו הוי מכח גוף הטלית ולכך גם בעבד חייב דלמא לעולם על גוף הטלית פטור דהוי דרך לבישה בכך ובפרט לפמ"ש לקמן דף קמ"ז בברייתא דדרכן של סוחרי כסות ורטנין בכך וא"כ י"ל כיון דלדידהו דרכן בכך הוי לכל אדם דרך לבישה ופטורין רק מה דמחייב שם ר' יוחנן ובברייתא היינו מכח הציצית די"ל דמיירי בטלית שיש בו ציצית ובזה כיון דמונח לו על כתפו אין כאן קיום מצות ציצית ולכך נהי דמצד גוף הטלית פטור דבזה בתר דרך בני אדם אזלינן וכיון דדרכן בכך לפעמים הוי דרך מלבוש ופטור אבל לענין חיוב קיום ציצית דבזה לאו בתר דעת אדם תליא רק בתר דין תורה וכיון דלא קיים בזה מצוה לכך הוי הציצית למשוי כיון דאינן נוי כעת וחייב על הציצית וא"כ תינח ר' יוחנן וברייתא אבל בעבד דלא שייך בי' מצות ציצית דהוי מעשהז"ג ועבדים פטורין וא"כ הולך הוא בלא ציצית ולכך י"ל דאין לחוש לדלמא מפסיק ומקפיל לי' על כתפו דאכתי יפטור דהוי דרך מלבוש ומנ"ל לחייב בזה חטאת ולכך מוכח מזה להדיא דאין חיוב בזה על הציצית דתמיד הם נוי לבגד ולכך הנני מסכים עמך לדינא דלא כהפ"מ אך לא מטעמך:
153
קנ״דשאלתו בנדון הכפרים אם יכולין לבוא לעיר בשבת דהם באמת מחוץ לתחום אך ע"י בתי נכרים דהוי בתוך ע' אמה הוי תוך התחום אך בכפרים בבתי נכרים יש גנות אחורי הבתים כל גנה מחזיק יותר ממאה אמה וחושש אולי הזרעים מבטלין העיבור או לא. הנה עיניו שפיר חזו דמה ענין עיבור לעירוב דבעירוב דבעינן שיהי' נחשב כרה"י בזה הזרעים מבטלין העירוב דלא נחשב רה"י אבל בעיבור לעיר דלא בעינן שיהי' כולו כרה"י רק שלא יחשב דרך פנוי גם ע"י זרעים לא נחשב פנוי אם הזרעים סמוכים לבתים ותדע דבעירוב הנכרי אוסר ובעיבור לעיר גם בתי נכרים מהני ולכך היכי דדירת נכרי מבטל העירוב גם זרעים מבטלים העירוב אף דהוי טעמים שונים אבל בעיבור לעיר דמהני בתי נכרים לא גריעי זרעים מבתי נכרים וגם מה דסמך רו"מ על דעת הרא"ש דמספקא לי' בחצר ורחבה שאחורי' מבטלין הדירה א"כ נהי דקיי"ל להחמיר מ"מ בעיבור לעיר ראוי להקל גם בזה יפה אמר.
154
קנ״הומה שנסתפק אם בין ב' הכפרים הוי רחוק יותר מקמא רק דבית אחד עומד כנגדן ואם נשדי הך בית לבין ב' הכפרים יהי' פחות משבעים אמה לכל כפר מן הבית מה נעשה נראה החילוק כך דאם הוי ב' כפרים דהוי ישוב ממש אז אף בית אחד נגרר אחריהם דשדינן הטפל בתר העיקר והוי כאלו הבית עומד באמצע ונגרר אחר הכפרים ומ"ש בהגהת רמ"א סי' שצ"ז סעיף ז' דבית יחידי אין נותנין לו שבעים אמה היינו אם אינו מוטל בין ב' ישובים ממש אבל אם הוי בין ב' ישובים אז נגרר בית אחד אחריהם ומטילין אותו לאמצע ומה דנקט הש"ס ופוסקים ג' כפרים היינו דבג' כפרים אז אף דהכפר העומד מן הצד הוי גדול מן ב' הכפרים מ"מ אם הוי גם הם כפרים מטילין גם הכפר הגדול אחריהם אבל בבית יחיד אם הוי רק ב' בתים אין מטילין אותו לאמצע כיון דשוין הם לו אבל אם הם כפרים והוא רק בית אז מטילין אותו לאמצע דהטפל נגרר אחר העיקר וסמך לזה ממ"ש באו"ח בדין ש"ץ בגדולה וציבור בקטנה או להיפוך והבן כנלפענ"ד להקל בזה בדרבנן ולדבר מצוה:
155
קנ״ושא' בנדון מה שאסר מורה אחד לטלטל על הפיצוניא או הפריספי. הנה יפה הורה בזה כמבואר בהל' עירובין סי' שמ"ו ובט"ז שם ובט"ז סי' שס"ד ואם כי בסה"ח כתבתי להקל בזה אך עכ"פ יפה הורה כדעת הש"ע.
156
קנ״זומה שהורה ליתן מים צוננים סמוך לחשכה בעש"ק לתוך היורה ויתחמם כל הלילה ובבוקר שופכין אותו לתוך המקוה לחממה ודאי איסור גמור הוא וחס להזכיר מלעשות כן וישתקע הדבר (ועיין לעיל תשובה קכ"ג):
157
קנ״חאשר שאל בדין הטעליגראף אם מהני לסמוך עליו במקום עירוב הנה בסוף ספר טוב טעם ודעת ובנ"ז ח"ב בקו' יו"ד כתבתי דמותר לסמוך עליו במקום עירוב בלי חשש ופקפוק וכבר נהגו כך במקומנו ובכמה מקומות:
158
קנ״טהנה בנדון הט"ג לעירוב בעיר טרנסאל כבר השבתי שהוא כשר ואין קפידא מה דהוי עוד ביני וביני עוד עמודים דסלק אותם כמי שאינו וגם בפתחים ממש יש פשפשים קטנים המתחילים באמצע הפתח ועיקר קפידת התב"ש הוי שגמר הפתח מכאן ומכאן יהיו הלחיים אצל הכתלים אך מה דבאמצע יש עוד עמודים ונראה עוד בפתחים הרבה אין בזה חשש למ"ש בשם המג"א סי' שס"ג ס"ק כ"א דשם אם יטעו דהלחיים מונח מן הצד אין כאן עירוב כלל אבל כאן כיון דבאמת הצוה"פ בתחלתו ובסופו הוי סמוך לבתים מה בכך שיאמרו דגם העמודים שבאמצע הוי פתחים לו יהא כן כיון דיש פתח הגדול הסמוך להבתים ומה שהוא באלכסון אין זה קפידא דגם כמה בתים מצינו דהפתח הוי באלכסון וגם אינו דומה לנדון של המג"א כלל דהצוה"פ מן הצד מדינא דגמרא פסול משא"כ בחומרא של התב"ש יש חולקין עליו ואם אעפ"כ ראוי לחוש לדבריו אבל לגזור עוד גזרות בזה לחוש לחשש טעות ודאי אינו ובפרט בט"ג הכל יודעים שאינו כלה באמצע רק מושך והולך א"כ יבא ויראה מה יהא בסופו ויראה שהוא סמוך לבתים לכך אל תצדק הרבה בזה:
159
ק״סשאלתו בצוה"פ בק"ה שסומכים על קנה הערב שבכותל גנה הבולטין למעלה ולמטה אין ניכר כיון שמכוסה בקנים של השתי רק מעט נראה מבין הקנים וערער ע"ז מצד ג' טעמים חדא דאינו נראה למטה ב' דהרי עומד ברה"י ולא מהני כמ"ש במק"ח בתיקון עירובין ג' דהרי כה"ג דלא הועמד לשם לחי בעינן טפח עכתו"ד. לכאורה נ"ל כדבריו מטעמים שלו ומה דקשה על המק"ח בטעם שכתב דביתא כמאן דמילא דמי ישבתי במק"א אך אחרי שובי נחמתי כי יש לצדד זכות להנוהגים היתר בזה כי המג"א כתב בסי' שס"ג ס"ק כ"ח דבעינן דוקא קנה מזה וקנה מזה ואין די בכותלי המבוי דאל"כ למ"ל קורה טפח עיי"ש. והנה מה דהקשה מסוכה דשם מצטרפין להכותלים לצוה"פ לק"מ דגבי סוכה דל"ב היכר כלל רק משום מחיצה לכך די בכל ענין אבל להיתר שבת דנהי דהוי לחי משום מחיצה מ"מ הכירא קצת נמי בעינן כמ"ש המג"א בסעיף י"ב סק"י ולכך כיון דבעינן גם היכרא ממילא בכותל המבוי ליכא היכרא. ומה שהקשה המג"א דלמ"ל בקורה טפח תיפוק לי' דהוי צוה"פ י"ל דודאי אם כותלי המבוי בולטין לרוחב הכותל שוה לצוה"פ באמת לא בעינן טפח ודי בכ"ש מכח צוה"פ אך אם אין כותלי המבוי נמשכין ובולטין לרוחב הכותל שוה לצוה"פ רק הם עומדין לרוחב המבוי והצ"ה הוי לרוחב המבוי בזה ודאי לא נדון משום לחי לכך בעינן בקורה טפח וז"ב. ולכך ה"נ אם קצה כותלי הגנה בולטין לרוחב שוה לצוה"פ יש לסמוך על קצה הכותלים ול"ב לחי כלל ונהי דנבוא להחמיר לדעת המג"א דאף בזה בעינן לחי מכאן ולחי מכאן מ"מ הרי מוכח בסוכה דלא בעינן כן ונהי דכתבנו דמבוי שאני דבעינן גם היכרא מיהו עכ"פ בכה"ג הוי הצרכת לחי רק משום היכרא ובזה די אף אם בולט למעלה ואף אם הוי ברה"י דבשלמא היכי דבעינן משום מחיצה בעינן שיהי' למטה ולא ברה"י אבל כאן דמשום מחיצה די בכותלי המבוי או הגנה רק משום היכר בעינן לחי בפ"ע די בלחי בזה כנ"ל דמנהג ישראל תורה ואם אינן נביאים וכו' אבל אם אין בולטין לרוחב שוה לצ"ה ודאי העירוב פסול מיהו אם אין קצה כותלי הגנה סתומים ממש רק יש ריוח ביניהם והריוח הוי פחות מג' בין זה לזה נמי מותר לסמוך עליהם משום לחי דבזה איכא היכרא וכמ"ש בש"ס הובא במג"א סק"ו ובש"ס דף ט"ו עיי"ש:
160
קס״אשאלתו בעירו שסביבותיו נהר אך יש מקומות שאין הגדודים גבוהים י"ט ועשו עירוב והנכרים מקלקלים אותם ויש הר רחוק מן העיר מקיף ג"כ אך יש פרצות פחות פחות מי"ט אם יש עצה להתיר להם להטיל. הנה לדעתי יעשו כך אם אפשר יתקנו העירובין כל ע"ש סמוך לבה"ש במקום שיש חשש קלקול מן הנכרים. והנה בזה עכ"פ לא ירגישו הנכרים בזה עד שחשכה ואז אף אם יקלקלו אח"כ בשבת מותרין לטלטל בשבת כיון שהתורה הותרה כמ"ש בתשובה לשדה לבן והוכחתי לדינא כן ובפרט דכאן יש עוד צדדים להקל כמ"ש לקמן ואם לא יוכלו לעשות הנה על הנהר במקום שיש עומק י"ט יכולין לסמוך על החולקים על הטו"ז בתשובת כנ"י ודעימי' וכבר כתבנו באריכות ובמקום שאינו עמוק י"ט ראוי לעשות עכ"פ לחי אחד במקום שיש פרצה פחות מי"ט בהר ובלחי לבדו אם יעמדו איזה קנה קטן רק שיהי' גבוה י"ט לא ירגישו בזה נכרים שהוא לטובתן ואז ע"י לחי מותר ממ"נ אם נדון כחצר לא בעי תקון כלל בפרצה פחות מעשר ואם כמבוי די בלחי וכמ"ש בספר החיים ובזה אולי יעמדו העירובין על מקצת שבת ואם לא אולי יעמדו הלחיין בכל פרצה לחי אחד זה העצה היעוצה להם:
161
קס״בשאלתו בעירובין דק"ה דבצד אחד מהעיר יוצא הדרך במדרון דהיינו שדרך הרבים הולך ומשפע עד שעולה בשני צידי הדרך הר גבוה המתלקט גבוה י"ט מתוך רוחב ד"א דהוי כמחיצה כמ"ש בכמה דוכתא וכו' ועומד מצד אחד מהדרך הר אחד ומצד הב' עומד ג"כ הר כזה ועל הר אחד עומד גדר הנקרא פלויט ועל ההר השני עומד בית ישראל ובין ב' הערים הולך הדרך שנוסעים בו מהעיר חוצה וכן מחוץ לעיר להעיר וכשנוסעים מהעיר חוצה הולכים ויורדים כי הדרך הולך ומשפע מתוך העיר החוצה וכשנוסעים מחוץ לעיר להעיר הולכין ועולין כי הדרך הולך ומגבי' מחוץ לעיר אל תוך העיר עד שכשמגיע אל תוך העיר אין עוד הר כלל משני צידי הדרך מחמת שהדרך הולך ומגבי' עצמו כשהולך אל העיר ונמצא דבתוך העיר שוה הדרך עם גובה ההרים אשר ישנם מב' צדדים מבחוץ לעיר קצת והעירוב עומד מחוץ לעיר קצת במקום שיש להדרך ב' הרים מב' הצדדים וב' הקנים של העירוב עומדים על ב' ההרים קנה אחד עומד אצל הבית של ההר מזה וקנה אחד עומד על ההר הב' שמצד הב' מהדרך אצל הפלויט שעל ההר וחוט מתוח מקנה אחד לחברו כדינו ולא יאות עבדי מאחר דההר הוי כמחיצה א"כ הרי העמידו הקנין וצוה"פ על המחיצה. תשובה. העירוב הזה פסול הן לפי מה שעומד השתא רחוק ג"ט מקצה ההר סמוך לדרך הן אם יעמוד תוך ג"ט אפי' בשוה לצד ההר הסמוך ממש להדרך הוא פסול כיון דעומד על המחיצה וכל צוה"פ בעינן שיהי' הקנים בתורת מזוזה למטה ביו"ד טפחים הסמוכים לקרקע שבני אדם הולכין עליו ואם לאו הו"ל פתחי שמאי ומה זה שכתב רו"מ דאטו אם יש בור עמוק עשרה ורוחב ד"ט תחת צוה"פ ועומד הבור בין ב' הקנים מי לא מהני צוה"פ העירוב הזה עכ"ל ואין לו דמיון כלל דהתם נהי דהבור הוי עמוק יו"ד מ"מ בני אדם אין הולכין תוך הבור רק למעלה ומ"מ הקנים עומדים למטה ביו"ד טפחים השוין לרגלי בני אדם וזה הוי דרך פתח אבל אם הקנים עומדים למעלה מג"ט מדרך שבני אדם הולכין עליו ודאי לא הוי צוה"פ וגם לא מהני מה שבתוך העיר שוה לההר אנן בעינן שבמקום דהוי הפתח שם בעינן שיהי' שוה הקנים למטה לתוך י"ט הסמוכין לקרקע גם מקום שרגלי ב"א הולכין עליו ובאם לאו הו"ל פתחי שמאי ולכך בין אם הקנים סמוכין לצדי ההר או רחוקים הוא פסול ואין תקנה רק שיעמידו אותם למטה ממש ואף אם חוששין שהנכרים הם מקלקלין אותם בזה אגיד לו תרופה מ"ש אצלי בתשובה מכבר לק' קאנסטנטין דאמרינן בזה כיון דהותרה הותרה ואם יתקלקל בשבת מותר לטלטל באותו שבת וא"כ ממ"נ בשבת סמוך לבה"ש יכולין לראות אם נתקלקל ויתקנו ואם יתקלקל אח"כ בשבת מותר לטלטל באותו שבת ואף אם לא ירצו לסמוך עלי בזה יעשו כך יהי' העירוב הזה של עתה וגם יעשו עירוב אחר שיעמדו הקנים למטה כדינו ומכח חשש קלקול מותר כך לפי דעתי ולפי דעתם יסמכו על העירוב שלהם מכבר:
162
קס״גבנדון שאלותיו הנה לעמוד הלחי אחורי הגדר ודאי ל"מ כלל וכמבואר במק"ח וזה כמה שנים שנשאלתי על המק"ח דמ"ש בטעמו דביתא כמאן דמליא דמי הוא תמוה דבש"ס מפורש דלא אמרינן ביתא כמאן דמליא דמי רק במקורה ובגדר אינו מקורה והשבתי דדוקא לומר דהוי כמאן דמליא אפי' למעלה מן המחיצות בזה בעינן להיות מקורה או מצד צירוף המחיצות עם התקרה אמרינן דהוי כמאן דמליא אפי' למעלה מן המחיצות אבל מה דהוי בתוך המחיצות להיות מלא עד קצה המחיצות הוי כמאן דמליא אפי' בלי תקרה והוא דבר המסתבר ומלבד זה נראה דהדין נכון דבצוה"פ בעינן שיהי' ניכר שהוא צוה"פ ועיקר צוה"פ הוי אם הוי עשרה טפחים למטה ולא מהני אם הקנים הוי למעלה מי"ט רק בעינן שיהי' למטה קנה י"ט ובתוך הגדר אינו ניכר כלל בחוץ דהוי למטה קנה לכך אינו צוה"פ ומ"ש רו"מ בשם ס' ישויע"ק דברי רו"מ נכונין דאין ראי' מן הטו"ז דכוונת הטו"ז הוי דהקנה עומד בחוץ רק דהגג מפסיק בזה מהני תחיבת הגג אבל לא אם הקנים בפנים בבית או בגדר ובזה ודאי ל"מ הן אמת דמ"ש רו"מ בטעמו אינו נכון דמה דבעינן שיהי' ראוי לקבל דלת היינו מפאת עצמו אם אינו ראוי לדלת ל"מ אבל אם מפאת עצמו ראוי לקבל דלת רק מצד אחר מבחוץ אינו ראוי לדלת זה אינו מעכב די"ל רואין כאלו ניטל הגדר והוי ראוי לדלת רק הטעם כנ"ל והדין עמו לדינא בזה:
163
קס״דובנידון שגינה מפסיק בין צוה"פ שמגדר זה לגדר זה אף שהגינה אמה בת סאתיים ודאי אינו צוה"פ ומכ"ש אם בית מפסיק באמצע צוה"פ דזה אינו פתח דפתחא כהאי לא עבדי אינשי ואנן כעין פתח בעינן ומכ"ש בגינה כיון דאם הוי בו בית סאתיים הוי מבטל המחיצה לגמרי א"כ מוכח דגינה גרועה מבית לכך נהי דאין בו בית סאתיים נהי דאינו מבטל המחיצה עכ"פ הפתח מבטל ואין לו דין פתח ולכך הן אם מפסיק בית הן גינה כל דבר המפסיק מבטל הפתח דאנן בעינן שיהי' צוה"פ כדעבדי אינשי וז"ב כדמוכח בש"ס וכדאמרינן שם דפתחא בקרן לא עבדי אינשי וכן כתבנו בתשובה לענין אם הצוה"פ עומד במים וכן מבואר בפמ"ג הל' עירובין:
164
קס״הובנידון שהלחי אחד אינו עומד אצל הכותל הנה אם שני הכתלים אינן סמוכין להלחיים ודאי לא מהני וכמ"ש התב"ש ומ"ש הישיע"ק אינו קושיא כמ"ש בספר החיים שס"ג ואם הלחי עומד אצל הכותל והלחי השני אינו עומד אצל הכותל באמת המק"ח בתיקון עירובין מתיר אבל אני בעזה"י בסה"ח כתבתי שאינו כן והדבר מסתבר כמ"ש דאנן כעין פתח בעינן ומי הוא שיעשה פתח ויניח אויר מה תועלת בהפתח אם הניח אויר דאפשר לצאת ולבוא לכך ודאי ל"מ:
165
קס״וונידון שהעמידו לחי אחד אצל הבית ולחי באמצע הרחוב ולחי ג' בצד בית שני והחוט נמשך באלכסון מזה לזה ודאי ועל גבי לחי האמצעי שברחוב. נראה דזה מהני שפיר דהוי כעין פתח רחב או דהוי כעין ב' פתחים זה בצד זה ובזה אין קפידא מה דהוי הלחי האמצעי שלא כנגד הכותל כיון דלא הוי פתוח אויר בצד השני רק הוי נמי פתח ובזה שפיר דומה כעין נעוץ ד' קונדסין בבקעה כנ"ל נכון לדינא:
166
קס״זשאלתו דבק"ה הי' העירובין סביב העיר בכל פרצותי' והרב ביטל העירובין אשר הי' מקום מצבם בפרצה הפחותה מעשר אמות והנה אם הי' כן בצד אחד של העיר הי' אפשר לומר ממ"נ אם מבואות שלנו נחשבים בחצרות פרצה פחות מעשר אינו מזיק כלל ואם נחשבין כמבוי סגי בצד אחד בצ"ה ובצד השני תקון כל דהו וכן נשמע מדברי המג"א (והאריך רו"מ) ועוד דבק"ה נמצאים פרצות כאלו הפחותים מעשר בשני צדדי ההר בצד דרום ובצד צפון גם בצד אחד דיש שם פרצות גדולות והי' שם עירובין גם שם ביטל הרב מטעם שהחריץ אשר הוא שם עמוק עשרה ורחב ד"ט הוא במקום עירוב הן אמת שהגאון ח"צ וכו' אך הגשרים שעברו עליהם מצד זה לצד זה כתבו כולם כאחד דמבטלי מחיצתא ובעי תקון ע"ג הגשרים וכו' וכאן יש שם גשר יותר מי"ט בלי שום תקון נמצא דבק"ה אינו מתוקן כראוי אפי' בצד אחד בצ"ה. תשובה. גוף דין זה בספר החיים סי' שס"ג דבפחות מעשר לא בעי תקון ובעשר אמות די בלחי והסכים עמדי בילדותי הגאון בעלי ישויע"ק ובק' טרנפאל אירע מעשה כזו והשבתי להיתר והי' שם מערער אחד וכתבו להגאון בעל חת"ס והשיב כדעתי להיתר ולכך אם הי' זה תחלה בלי תקון כלל יפה הורה להיתר אך זה אם אין הגשר רחב יו"ד אמות אבל ברחב יו"ד בעי לחי עכ"פ ואם יותר מעשר בעי צ"ה ובמה דהוי פרצות בדרום ובצפון הנה אם אינן מפולשין מכוונין זה כנגד זה נמי אם הם עשר די בלחי ואם פחות מעשר ל"ב כלום וכמ"ש בתשובה לק' ברעסטיצקי והבאתי רש"י פ"ק דעירובין שמפורש בדבריו הקדושים דהיכא דאין מכוונין הוי להם דין מבוי עקום ובמבוי עקום הוי לנו דין חצרות אך כ"ז הוי אם הוי בתחלה פרוץ כן אבל אם הי' תחלה מתוקנין בצ"ה והוא בא וקלקל לא טוב הורה מב' טעמי. א' כיון דנהגו שם להחמיר כרוב האחרונים איך רשאי לשנות הרי אפי' דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אסור להתיר בפניהם כמ"ש ביו"ד סי' רי"ד מכ"ש דבר דהוי איסור לפ"ד כמה אחרונים. ב' אני לא התרתי רק בצירוף היתר הטו"ז הי' שהי' תחלה פרוץ ל"ב תקון אבל בזה כיון דהוי שם תקון צ"ה דנחשב כסתום והוא קלקל אותם א"כ נדון כנפרץ אח"כ ובזה גם לדעתי צריך תקון בהם לכך לא טוב הורה ויחזרו הדבר לכמות שהי' לתקן כמקדם:
167
קס״חשא' שעשו בשבת צוה"פ ע"י נכרי ואסר רו"מ לטלטל ואחד התיר וסמך על הנשמת אדם שהתיר כיוצא בזה. לא טוב הורה דמ"ש לחלק דהתם הי' שם לחי מכבר ז"א דהרי כתב שם דהלחי עומד מאליו ולא סמכו עליו מע"ש א"כ לא הועיל כלום רק ע"י הלחי שהי' עומד בשבת הותר ולדידי הי' נראה דבלא"ה אין ראי' משם דלחי בפ"ע אינו מחיצה מן התורה רק מדרבנן ולהיתר טלטול ולכך מותר אפילו נעשה בכונה דנהי דלחי משום מחיצה היינו רק מדרבנן אבל מה"ת אינו מחיצה ובסוכה בעינן כהלכתן וג' טפח אבל כל שהוא אינו מחיצה מה"ת ולכך מותר אף במזיד וגם אינו רק להיתר טלטול הוי מחיצה ואם לאו אינו כלום א"כ אם נאסר לו לטלטל לאו כלום הוא ולא מידי עביד ולא הוי מחיצה שוב אמרינן דמותר לטלטל ולא אזלינן בתר איפכא ולחומרא כיון דהוי דרבנן אבל בצוה"פ דהוי מה"ת מחיצה ודאי דינו כדין המפורש בש"ע ועל דעת הרשב"א לבדו אין לסמוך להקל לכתחילה אך מצד אחר שגג רו"מ דבש"ע מיירי אם עשאו ישראל בעצמו אז יש לחלק בזה בין מזיד לשוגג אבל ע"י נכרי דהוי רק שבות בזה יש להקל במקום מצוה וצורך רבים כמ"ש בסי' רע"ו בהג"ה וכן ציין ע"ז הנשמת אדם לעיין בחיי אדם כלל ס"ב סעיף י"א שהביא כן בשם התו"ש לכך לא העיר כלל הנשמת אדם מדין הש"ע סי' שס"ב דאין לו ענין לזה כלל. ומה שתירץ רו"מ קושית הלח"מ פט"ז משבת שהקשה הרמב"ם אהדדי דבה' שבת כתב שיהי' שלא לדעת מי שיבוא לטלטל ובהל' סוכה פסק דעושה דופן לסוכה הוא דחוק אך האמת הוא כך עמפ"ש המרדכי והאגודה הובא בטו"ז הל' סוכה סי' תרכ"ו לענין אין מבטלין איסור לכתחילה דסוכה שאני דמללה"נ ומותר לכתחלה לבטל עיי"ש א"כ ה"נ בזה ממש כן הוא הרמב"ם בהל' שבת דמיירי לדבר הרשות בזה ודאי אסור אף לדעת המטלטל אבל בסוכה דהוי לדבר מצוה לכך מותר לכתחלה אף לדעת בעל הסוכה כמו דמותר לבטל איסור לכתחלה רק באלו שנעשה בהם המחיצה בהם הוי דבר הרשות דהרי הם אין עושין המצוה בהם בעינן שלא לדעת שהם לא ידעו מזה וז"ב ונכון. ועוד טעה רו"מ דאף להרמב"ם דאוסר היינו אם המטלטל אמר לו שיעשה כן או עכ"פ ידע ושתק די"ל דניחא לי' והו"ל כעשאה לדעת גם י"ל דממילא נעשה כשלוחו והוי כאלו עשאה הוא אבל אם המטלטל לא ידע כלום אף דהעושה הוי מזיד הוא אסור וכל העולם מותרין ובנדון דידי' חברי' לא צוו לו לעשותו ואם המורה ציוה לו הוא והמורה אסורין וכל העולם מותרין ומה"ט יש היתר ע"י נכרי כי י"ל ע"י נכרי גם הרמב"ם מודה דמותר דעיקר איסורו מכח דהוי כשלוחו וכאלו עשאה בעצמו ובנכרי אין שליחות לנכרי ומודה הרמב"ם דמותר. והנה מ"ש המג"א על המ"מ בס"ק י"ג דלא ידע היכן רמיזא נלפענ"ד פשוט דהוי קשה לו למה אמר ר"נ לר"ח עשה לו מחיצה של ב"א ויכנס ולמה ציוה לו שיעשה לו המחיצה הו"ל לומר אמור לו שיעשה לו מחיצה לעצמו ויכנס ובע"כ אם הי' ר"נ יודע מזה ודאי הי' אסור כנלפענ"ד פשוט דברי הה"מ ואף לדעת המקשן דלא ידע לחלק בין לדעת או שלא לדעת היינו לדעת האדם שנעשה ממנו המחיצה אבל לדעת בשביל מי שנעשה בשבילו ידע גם בתחלה דבעינן שלא לדעתו כמו בכל מלאכת שבת דאסור למי שנעשה בשבילו וי"ל פרפרת אחת דלכך אמר לו ר"ח נחמי' תלמידך בצער ולמה לא אמר לו סתם שא"י לכנוס ולמה הזכיר צערו אטו לתפלתו הוא בעי אך דינא קאמר דר"ח ידע הדין של מחיצת ב"א רק דשאל לו כיון דהוי בשבת בצער אם הוי דבר מצוה ומותר לומר לר' נחמי' בעצמו לעשות לו מחיצה אז הצער לא נחשב דבר מצוה ובעינן שלא לדעת ר"נ לכך אמר לו ר"נ עשה לו עתה דזה אינו דבר מצוה ודו"ק ויש ראי' להרמב"ם והה"מ בכל דיני' והבן. סוף דבר שרו"מ טעה בזה דהרמב"ם וכל הפוסקים לא מיירי רק היכא דהוי אסור לכתחלה לעשות והוא עבר ועשה בזה הדין בין לדעת או שלא לדעת אבל ע"י נכרי דמותר לכתחלה לעשות כן כמ"ש הנשמת אדם בשם התוי"ט פשיטא דאם עבר ועשהו דמותר לטלטל וז"ב בעזה"י ודברי הנוב"ת סי' מ"ד המה תמוהין שמה מדמה עשיי' במזיד ע"י ישראל לעשיה ע"י נכרי גם לא הביא דברי התי"ט כלל גם נראה דאין כאן מלאכה דאורייתא דהוי מלאכה שאצל"ג גם מן התורה אינו תקון כלל וא"כ הוי רק מלאכה דרבנן וא"כ ע"י נכרי הוי שבות דשבות ודו"ק:
168
קס״טשאלתו עמ"ש המק"ח שאסר להעמיד הקנים של הצ"ה תוך הבית או גדר המוקף מחיצה מכח דביתא כמאן דמליא דמי ועזה"ק דל"ש ביתא כמאן דמליא רק בבית גבוה למעלה מיו"ד דהחלון דביתא כמאן דמליא אבל בחצרות בעינן שיהי' החלון תוך יו"ד א"כ מוכח דבחצרות שאינו מקורה ל"ש לומר כמאן דמליא. הנה דברי המק"ח ברורין לדינא וכן העתיקו בש"ע של הגאון מהרז"מ סי' שס"ג והטעם דכל צ"ה בעינן שיהי' ניכר לעוברים ושבים ולבני המבוי ומה"ט כ' התב"ש שאסור להעמידו אחורי הכותל וכדומה דיש לו דין לחי ממש עי"ש ובשערי תשובה להג' מהרז"מ ז"ל א"כ מה"ט גופו אסור לו להעמיד הקנה של צ"ה תוך המחיצה שהרי למטה אינו ניכר לבני המבוי והרי עיקר צ"ה תליא בי"ט הסמוך לקרקע ואם למטה אינו ניכר ל"מ מה שניכר למעלה וא"כ בעומד תוך המחיצה אינו ניכר למטה אין לו דין צ"ה וז"כ המק"ח שדייק בלשונו כי הלחי בעינן שתעמוד בחוץ בשביל היכר וכו' וכוונתו כמ"ש דבפנים ליכא היכר ומ"ש דדבר המוקף כמאן דמליא אשגרת לישנא ועיקר כוונתו דבעינן ההיכר למטה מבחוץ וזה אינו ניכר גם זולת זה בכל צ"ה בעינן שיהי' כדרך פתחים וזה אין דרך לעמוד מזוזת הפתח תוך המחיצה והוי כעין פתחי שמאי וכו'. ועונ"ל דאף אם כוונת המק"ח בדוקא מכח דביתא וכו' א"ש ג"כ ואינו סותר הש"ס דהש"ס מיירי לומר בי' כמאן דמליא למעלה עד התקרה בזה בעינן שיהי' מקורה אבל באינו מקורה לא הוי כמאן דמליא בכולו אבל עכ"פ למטה מי"ט הוי כמאן דמליא והטעם כיון דעיקר שיעור מחיצה הוי בעשרה בכל דוכתא דזה שיעור החשוב למחיצה לכך מה דהוי תוך המחיצה של עשרה הוי כמאן דמליא אף בחצרות וקרפיפות משא"כ התם לומר דמה שלמעלה מעשרה יהי' כמאן דמליא בזה בעינן דוקא שיהי' מקורה ולפ"ז דמה שבחצרות אם החלון למעלה מיו"ד מערבין שנים היינו רק מכח הגזרה אטו אם הוי גבוה למעלה מכ' דודאי עד כ' ראוי להיות מותר מדינא דהרי כוונת הש"ס דביתא כמאן דמליא הוי כמ"ש הב"י בסי' שע"ב כלומר דהוי כאלו לא הוי החלון גבוה יו"ד וא"כ אף בחצרות כיון דעכ"פ עד יו"ד למטה מן הארץ הוי... דמליא שוב לא הוי החלון גבוה מיו"ד והי' מותר לערב אחד אף שהחלון גבוה עד כ' מיהו כיון שעכ"פ אם החלון למעלה מכ' בזה מדינא מערבין ב' דלמעלה מיו"ד לא הוי כמליא בליכא תקרה שוב גזרינן אף למטה מכ' אטו למעלה מכ' דבשלמא למטה מיו"ד אטו למעלה ל"ש לגזור דההפרש ניכר בעין שזה הוי בתוך י"ט סמוך לארץ וזה הוי למעלה מיו"ד אבל בין תוך כ' למעלה מכ' כיון דבאמת אף בתוך כ' הוי למעלה ואנן אמרינן רק מסברא דביתא הוי כמאן דמליא בזה כיון דלעין הרואה ליכא היכר בין זה לזה שפיר יטעו לומר אם בתוך כ' אף דהוי למעלה מיו"ד מהקרקע מערבין אחד יאמר אף למעלה מכ' דמערבין אחד ולכך גזרו לערב תמיד ב' כל דלא הוי תוך י"ט לארץ כיון דאינו ניכר ההפרש לעין אבל בבית כיון דלעולם הוי כמאן דמליא ותמיד מערבין אחד לכך ל"ש בזה גזרה וא"ש והדין דין אמת וכן אני מורה מסברא טרם ראיתי דברי המק"ח. [ועו"נ כיון דבעפר יבטלו הוי מיעוט אבל בשאר דברים שאין מבטל אותם לא הוי מיעוט בכל מקום וא"כ הרי מה דאמרינן לענין חלון דביתא וכו' היינו כמאן דמליא בעפר ובטלו דאז אם הוי כן באמת שהי' ממלאהו בעפר ובטלו הי' מערבין א' כיון דהי' בתוך עשרה כיון דמעוטי ונעשה כארעא סמיכתא ולכך אף שלא בטלו אמרינן כמאן דמליא דמי אבל א"א לומר דהוי כמאן דמליא בתבן דבזה אף אם הי' ממעטי באמת בהני הוי מערבין ב' כיון דעתיד לפנותו ובע"כ צריכין אנו לומר דהוי כמאן דמליא בעפר ובטלו אך זה התם אבל לענין העמדת לחי דבעינן היכרא שיהי' ניכר אף אם החצר מלא תבן ושאר דברים שעתיד לפנותו מ"מ לא הי' מועיל לחי וצ"ה כיון דהוי מלא אין הלחי ניכר בו ובזה לא משגחינן בעתיד לפנותו כיון דהוי מלא אין הלחי ניכר בו ולכך א"ש דלענין לערב ב' דלא מהני לומר דהוי כמאן דמליא בדברים שעתיד לפנותו רק כמאן דמליא בעפר ובטלו בזה לא נחשב כמאן דמליא רק בבית ולא בחצר וקרפוף אבל לענין צ"ה ולחי דאף בדברים שעתיד לפנותו אם הוא מלא בטל מתורת לחי א"כ אף בחצר אמרינן דהוי עכ"פ כמאן דמליא השתא לפי שעה באיזה דבר ואין הצוה"פ והלחי ניכר בו וז"כ המק"ח. והאמת דעיקר כוונתו מכח דליכא היכר והוי כעומד אחורי המבוי דכל שהוא בתוך המחיצה אינו כדרך הפתח ואין עושין פתח כה"ג ושטפא דלישנא נקט בלשונו דהוי כמאן דמליא וכוונתו כמ"ש בפנים והוא ברור ונכון:]
169
ק״עשאלתו שהצ"ה שעושין כמעט בכל שבת גונבין הנכרים הקנים לכך מעמידין הקנים בתוך הגינות והקנים בולטים הרבה למעלה וחשש דראה במק"ח שאסור לעשות כן ורו"מ תמה למה לא יועיל הרי הקנים בולטים הרבה למעלה. הנה אין זה קושיא כלל דהרי אם יעמיד קנים גבוהים למעלה יהיו גבוהים הרבה ודאי לא יועיל כיון דעכ"פ למטה ליכא קנים ובצוה"פ בעינן העיקר שיהי' הקנים עומדין למטה מן הקרקע ואז אף אם החוט למעלה אינו מונח על הקנה רק כנגדו נמי מהני הרי דעיקר תלוי ההיתר רק בהקנה שלמטה על הקרקע ולא מה שגבוה למעלה וא"כ אם הקנים בתוך הגינה או חצר אינו ניכר חלק שלמטה רק שלמעלה ואין זה צ"ה הן אמת שדברי המק"ח תמוהין דהוא נתן טעם דביתא כמאן דמליא ובאמת בש"ס שם מבואר דדוקא בבית מקורה וכו' וכבר נשאלתי ע"ז והשבתי דבריו (עיי' תשובה לעיל) לכך לא נכון העצה שלכם מ"מ ליתן לכם עצה הוי כך שיעמדו ב' קנים אחד בחוץ כדרכם תמיד ואחד בפנים בגינות כדרך שעושים עתה ובזה ודאי יצאו י"ח דבתשובה לק' שדה לבן כתבתי להיתר אם נפסק החוט למעלה לטלטל כך לומר דשבת כיון דהותרה הותרה ואח"כ ראיתי בפמ"ג נראה נמי דהרגיש בזה והניח בצ"ע ואני כתבתי בזה להיתר. אך אף אם לא יסמכו ע"ז לכך אם יגנבו העכו"ם בשבת הקנים מ"מ שוב יסמכו על הקנים שבפנים מכח ס"ס דלמא בלא אלו הקנים מותר מכח דשבת כיון דהותרה הותרה ואת"ל דלא מהני אולי מהני הקנים שבתוך הגנה דלא כדעת המק"ח כיון דהם נגד הש"ס כנ"ל ועוד בלא ס"ס הרי אף אם נימא דלא אמרינן בי' שבת כיון דהותרה הותרה כיון דנוטל הקנים וליתנייהו לצ"ה מ"מ היינו דוקא אם לא הוי צ"ה כלל אבל כאן דבאמת יש צ"ה ע"י הקנים שבתוך הגינה רק דלא מהני כיון דאין ניכרין בחוץ א"כ כיון דישנו לצ"ה רק דאינו ניכר בזה ודאי מהני לומר כיון שהותרה הותרה דהרי בתחלת שבת הוי הקנים שבחוץ לכך לדעתי עצה זו יפה להם ובזה אין להם לחוש עוד כלל:
170
קע״אשאלתו אם יש לחלק בין פרצה אחת או הרבה הנה בזה אין מקום ספק כלל דכל המעיין בספר החיים שלי סי' שס"ג יראה שטעם אחד להם ואדרבא מפורש דאפי' אם הם מפולשין זה כנגד זה בפחות מעשר אין להם דין מפולש אם יש פרצה אחת יותר מעשר עיי"ש וגם אין טעם וסברא לחלק בין זה לזה:
171
קע״במה שנסתפק בצוה"פ שתחב הקנה לתוך עובי הקנה של הלחיים. הנה אני מורה כן תמיד דמותר כה"ג וצדקו דבריו בזה דלא כהמשבצות רק זה לא נקרא מן הצד וז"פ וברור לפענ"ד:
172
קע״גשאלתו ע"ד העירוב שהקנים של צ"ה עומדים אחורי הטעלעגראף. אין בזה קפידא דהתב"ש לא החמיר רק בעומד תוך גדר בענין שהקנה של צד מטה הסמוך לארץ שהוא עיקר צ"ה אינו ניכר להעומד בחוץ בזה נראה כאלו אין קנה למטה סמוך לארץ בזה מחמיר התב"ש אבל בטעלעגראף שהוא פרוץ לגמרי ונראה הקנה למטה היטב כמו בכל עירוב אין קפידא במה דהוי אחורי הטעלעגראף ועיין במק"ח וסה"ח סי' שס"ג והקנים של צ"ה אין קפידא אם הם קצרים מן הטעלעגראף והחבל שלמעלה הוי למטה משיעור הט"ג או להיפוך שהקנים יהיו גבוהים מן הט"ג והחבל יהי' גבוה מן הט"ג אין בזה קפידא רק שיהי' החבל על ראש הקנים כידוע:
173
קע״דשאלותיו בגינה שבה זרעים אשר הם בתוך העיר והם יותר מבית סאתיים הנה מה שכתב רו"מ דמה דזרעים מבטלי מחיצתה הוי ספקא דדינא כמו שכתב הרא"ש בפ' עושין פסין וכיון דלדידן הוי רק כרמלית הוי ספקא דדינא לא כן הוא כי אינו ספק רק ודאי אסור וכן משמעות לשון הטור והש"ע והמג"א כתב בס"ק י"ג דהו"ל כרמלית ואוסר החצר א"כ מוכח להדיא דאף בכרמלית אסור והרא"ש כתב רק בלשון וצ"ע וזה אינו מורה לומר דהוי ספקא דדינא רק שכתב דצריך עיון לחלק וליישב הדבר אבל לדינא מודה דהוי ודאי אסור ותדע דאם הוי ספקא דדינא הרי בנזרע מיעוטו אם אין בו אלא סאתיים מותר כתב הב"י סי' שנ"ח דהוי ב' לישני בש"ס ופסק הרא"ש והרמב"ם לקולא וא"כ אם הרא"ש בעצמו פסק בזה לקולא למה בזה פסק לחומרא בע"כ דאין זה מכח ספק רק ודאי אסור אך נראה דיש תקנה דיעשו צוה"פ בפרצה של הגינה ובזה הוי כסתום ואינו אוסר החצר ואם הם של נכרים נראה דאין אוסרין כיון דדירת נכרי כדירת בהמה ומה דנכרי אוסר הוי רק שמא ילמד ממעשיו ובזרעים לא שייך זה לכך דוקא במקום שבותו אוסרים זרעים ולא בשל נכרים ודו"ק:
174
קע״הומה ששאל בחריצים המלאים מים ובחורף מתמלאין שלג וכפור וכו' הנה זה מחלוקת ישינה דהטו"ז ומג"א אוסרים ובתשובת כנ"י מתיר והנה מה שהקשה מב"ב דף ח"י דשלג וכפור אין ממעטין בטומאה ובר"פ חלון מוכח דטומאה ועירובין שוין דבר ישן הוא ומבואר בתשובת כנ"י חאו"ח והאריך ומסיק להיתר [שבתי וראיתי דיש ליישב דברי הטו"ז ומג"א מקו' שלא נעלם מהם ח"ו זה רק הכונה כך דאין הכונה דהשלג וכפור גופייהו מבטלי מחיצה רק הכונה כיון דיש שלג וכפור רבים בקעי שם ולכך רבים מבטלי מחיצתא ולכך אינו דומה לטומאה ובפרק חלון התם מיירי בחלון שבין ב' חצרות ושם לא תליא בבקיעת רבים רק בגוף הדבר אם נחשבו בית אחד או ב' לכך בזה שפיר דומה לטומאה דנמי תלוי באם הבתים הוי אחד או ב' ולכך לענין לחבר גוף הבתים להיות אחד בזה שלג וכפור אין מבטלין מחיצתא אבל בחריצין וכדומה דבקעי בה רבים בזה י"ל דנהי דשלג וכפור לא בטלי מחיצתא מ"מ כיון דבקעי בה רבים בחורף מבטלי מחיצתא וצדקו דברי הטו"ז ומג"א ולדינא בנידון דידיה אם לא נעשה מעבר לרבים בחורף פשיטא דיש להם להקל די"ל הטו"ז ומג"א מודים בזה אך גם אף אם בקעי בה רבים יכולין לסמוך על הכנ"י להקל בזה] ומתחלה עלה ברעיוני דשם בפ' חלון הוי ב' דעות דרב הונא ברי' דר"י מחלק בין טומאה לשבת ולדידי' דברי הטו"ז ומג"א נכונין אך לדברי ר"א אין חילוק בין שבת לטומאה ושוב ראיתי בהנ"ל שהרגיש גם בזה ולכך אם השעה צריכה לכך כדאי הכנ"י ודעימי' לסמוך עליו בפרט במלתא דרבנן:
175
קע״ופרצה עד עשרה אין צריך צ"ה רק לחי ואם יש בית שיוצאין ממנו גפופין אף לחי א"צ שזה הוי במקום לחי שבזה סומכין להקל דעיירות שלנו יש להם דין חצרות כן כתוב בספרי והסכים עמי אז הגאון בעל ישויע"ק בהיותי לרב סמוך לשם:
176
קע״זומה ששאל אם המחיצה הוא בעקום ויש פרצה בעקמימותו הנה זה הוי כעין דין מבוי עקום המבואר בסי' שס"ג סעיף למ"ד דלדעת הב"י שם והמג"א לא מהני ב' לחיים רק צוה"פ ולהב"ח מהני ב' לחיים כל חד בצד הכותל עיי"ש ויכול לסמוך לקולא אם א"א בע"א מיהו אם הוא בתוך הצוה"פ של העיר דהצוה"פ או החריצים מסבבין העיר אז מה דהוי בתוך העיר לפנים מצוה"פ הכולל א"צ שום תיקון:
177
קע״חומ"ש על מה שעשו צ"ה על שפתי הנהר ביבשה רק לפעמים מחמת גשמים או הפשרת שלגים נתרבה המים והנהר מתפשט ועולה גם על הקנים העומדים ביבשה ונראה כאלו עומדים במים הנה נראה דבזה הוי צ"ה מעליא והיינו דמה"ט גופו דלא מהני צ"ה במים מכח דפתחא במיא לא עבדי אינשי מה"ט גופו כשר כאן כיון דאין דרך לעשות פתחא במיא מידע ידעי דהמים בכאן הוי רק דרך מקרה בהתפשטות הנהר וסופו לחזור להיות יבשה גם כמ"ש התוס' דלכך שלג וכפור לא מבטלי מחיצתא מכח דסופו לחזור כן ה"נ בזה דדוקא במים שאין סופן לחזור מבטל הצ"ה אבל מה דסופן לחזור לא מבטלי הפתח כנלפענ"ד נכון:
178
קע״טומ"ש בדין קניית הרשות מן המושל שיש בידו להעמיד חיל מה יעשה שיש בתים דאין להם רשות להעמיד חיל שם ע"פ נמוסי הקיר"ה הנה ודאי אף דאין בידם להעמיד חיל כפשוטו מ"מ אם הוי דחק גדול ויבואו הרבה בעלי מלחמה יוכלו להעמיד שם שרי החיל אם השעה צריכה לכך ועוד כיון דיכול לקנות רשות משכירו ולקיטו א"כ מן המלך בעצמו ודאי אפשר לקנות דבידו להעמיד חיל ומי יאמר לו מה תעשה וא"כ אם קניית רשות מהני מן המלך מהני נמי משריו הממונים בעיר ועיר דהוי כמו שכירו ולקיטו:
179
ק״פומ"ש בצוה"פ שנתקלקל בשבת מה לעשות בו הנה אם אפשר לתקנו ע"י נכרי ודאי מותר וכן נוהגין פ"ק תמיד אף שהי' בו גדולי עולם הגאון מהר"ז זלל"ה והגאון גור ארי' יהודא דהוי שבות במקום מצוה וצורך גדול ומצוה דרבים אך אם א"א לתקנו כבר כתוב אצלי תשובה לשדה לבן דמותר לומר שבת כיון דהותרה הותרה ומותר לטלטל כך וכן כתבתי עוד לכמה מקומות:
180
קפ״אשא' בנדון צוה"פ הרחוקים מן הכותל ג"ט הנה בסה"ח הסכמתי עם דעת התב"ש דבעינן שיהיו סמוכי' לכותל ומטעם דבלא"ה אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל לי' ועוד נראה כיון דבעינן שיהי' צוה"פ כעין פתח וכמו דאמרינן בש"ס פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי כן ה"נ לא עבדי אינשי פתחא שיהי' הפתח רחוק מן הכותל ולכך פתחא כזה לא עבדי אינשי ואינו צוה"פ והדבר נכון כהתב"ש ונהוג עלמא כן:
181
קפ״בשאלתו בעירובין דק"ה שהחבל נקשר על אילן אחד והאילן עומד בגינה הנה כבר ראה רו"מ האוסרין והמתירין ודעתי עם האוסרין וזה כמה שנים שנשאלתי על דברי המק"ח הנ"ל דמה דאמרינן ביתא וכו' היינו במקורה ויש תקרה למעלה אבל באינו מקורה לא אמרינן ביתא כמאן דמליא והשבתי דלומר דהוי כמאן דמליא אפי' למעלה מן הגדר בזה בעינן מקורה אבל באינו מקורה לא נחשב למעלה מן הגדר כמאן דמליא אבל עד קצה הגדר נחשב כמאן דמליא אף בלי מקורה ולכך לענין עירוב הוי עכ"פ כמאן דמליא עד קצה הגדר וא"כ הוי כאלו הקנה עומד למעלה מי"ט דלא מהני וחוץ הראי' השכל נותן כן דכל צוה"פ שלנו הוא מטעם פתח ובעינן שיהי' כעין פתח ולכך כמו דאמרינן בש"ס דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי וכן פתחא במיא לא עבדי אינשי כן ה"נ מי עושה פתח להיות חד מזוזת הפתח עומד בגנה לכך אין זה דומה לפתח ולא נחשב צ"ה לכך נראה דודאי הדין כהמק"ח:
182
קפ״גובנדון איך לעשות העירוב בין שני הרים גבוהים הנה להעמיד הקנים למעלה על גובה ההרים ודאי לא מהני כיון דהוי הקנים מתחילין למעלה מיו"ד טפחים לגבי מקום המדרון הנמוך אך העצה הוי להעמידו בקצה ההר במקום שהוא מתחיל לשפע ויעמידנו בתוך ג"ט לארץ סמוך ממש לקצה טפח הג' דאז ודאי מותר דנהי דהתב"ש אוסר להעמיד הקנה רחוק מן הכותל היינו באם הוי מקום שוה דאפשר לילך דרך שם וניחא תשמישתי' לכך זה מבטל הצ"ה אבל כאן כיון דאם ירצה אדם גדי לדלג דרך שם והי' למעלה מג"ט ולא ניחא תשמישתי' ואין זה מבטל הצוה"פ כן נ"ל לדינא:
183
קפ״דשא' בעירובין דק"ה שתוחבין הקנים בתוך הגדר של רה"י רק למעלה בולטים הקנים לחוץ הנה ידע שהעירוב הזה פסול כדברי המק"ח ודברי המתיר המה הבל דעיקר העירוב להיות הקנים ניכרין למטה בעשרה טפחים מן הקרקע אבל אם המה למטה בתוך הגדר ואין ניכרין למעלה לא מהני מה שבולטין למעלה דהוי כאלו הקנים רק למעלה ואין עומדין למטה בעשרה טפחים דלא מהני. והנה אף דהישיע"ק כתב בזה להיתר לא ישגיחו בזה והעיקר כרוב האחרונים והדין עמהם ומ"ש הרב דק"ה שביתא כמאן דמליא הוי עד ראש הגדר ולא יותר זה אמת ובחבורי לאו"ח כתבתי לפרש זה ע"נ וכעת נראה כוונת המק"ח בפשיטות כיון דביתא כמאן וכו' א"כ הוי עד קצה הגדר כמו דמליא עפר ואינו ניכר כלל הקנים ונחשבו כמאן דליתא והוי רק כאלו הי' הקנים למעלה מן הגדר ולא מהני דעיקר הקנים צריך להיות למטה בעשרה טפחים התחתונים ורו"מ כדין אמר:
184
קפ״השא' בשערי העיר שהוא כמו בכפר בדלת בצורה אם פתוח אינו ניכר שום דבר אם הוא כשר לעירוב. הנה זה פשוט אם ננעלין בלילה ודאי מהני לעירוב דדוקא בצוה"פ בעינן כעין משקוף למעלה אבל במחיצה ממש לא בעינן משקוף למעלה לכך אם הוי סתום בלילה ודאי מהני לעירוב אף אם פתוח ביום דהיינו דלתות ירושלים דודאי לא הי' עליהם משקוף למעלה דאם הי' למעלה משקוף מה איריא שננעלות בלילה אפי' אין ננעלות הרי הוי פתח ממש ובע"כ לא הי' להם משקוף למעלה ואעפ"כ כיון דננעלות בלילה הוי מחיצה וא"כ ה"נ בנ"ד אם סתומין בלילה מהני לעירוב ואם גם בלילה אין נסתמין אז אם הוי פחות מעשרה ריוח הפתוח נמי מותר כמ"ש בסה"ח דפרצה פחות מעשר אינו אוסר לדידן אבל אם הוי יותר מעשר ודאי הוי פרצה ואינו עירוב דהיינו דלתות ירושלים אם אין ננעלין:
185
קפ״והנה בדין פרצה פחות מעשר אף שאני בספר החיים מיקל בזה אבל רק עם לחי אבל בלא לחי אין לו היתר ואף כי הפרצה הוי סמוך לבית האדון ולא ינוח להעמיד שם הלחי אך הרי לחי די בצד אחד ויעמדו בצד השני שאינו של האדון ואם שני הצדדים המה של האדון אם יוצאין מן הכותל כעין עמוד או גפופין ויש בהם שיעור עשרה טפחים סמוך לארץ יכולין לסמוך ע"ז משום עירוב וא"צ לחי אחר להתירו:
186
קפ״זשא' ע"ד העירוב שהעמידו הקנים בפנים והם בולטין למעלה מן הגדר והורה אחד להקל בזה יפה אמר רו"מ וח"ו להתיר זה ומ"ש המתיר על המק"ח מן הש"ס כבר ישבנו זה בכמה תירוצים ותי' אחד כתבנו דודאי בעינן שיעמדו הקנים למטה י"ט אבל באין עומדין למטה רק למעלה לא מהני ולכך ה"נ כיון דביתא כמאן דמליא הוי כאלו לא הי' הקנים בגדר רק למעלה מן הגדר וזה לא מהני וזה ראי' ברורה לפענ"ד לכך אם הקנים עומדים בפנים לגדר הוי כלא הוי עירוב כלל ופסול. ומה שבא לומר שנית דהמתיר אומר דרואין כאלו הלחי עליון עומד למעלה על הקרקע זה טעות חדא דתרי רואין לא אמרינן כיון דבאמת תוך הגדר אינו מלא עפר רק דרואין כאלו הי' כולו עפר ולחזור ולומר דרואין הלחי כאלו תחוב בעפר הוי תרי רואין ותרי רואין לא אמרינן כידוע ועוד בלא"ה הוי טעות דודאי אם הי' הקרקע גבוה הרבה ורחב הרבה והי' שני הלחיים עומדין עליו הוי שפיר פתח אבל כיון דהקרקע אינו רחב הרבה והלחי אחד עומד למטה רק לומר דלחי עומד למעלה על מקום הגבוה זה אינו צ"ה ופתח כהאי לא עבדי אינשי ואין זה תורת פתח לכך ודאי דהעירוב פסול בלי ספק:
187
קפ״חע"ד שאלתו באם אין עירוב ויש כמה דיורין מן הבית אם מותר להם למקום הנקרא הויז והוא מקורה. הנה הדבר פשוט אצלי תמיד שאסור כי אין סברא לחלק בזה בין מקורה או לא ודוקא לענין רה"ר יש לחלק בזה אבל לא לענין שותפות בלי עירוב ועיין בטו"ז סי' שמ"ז בשם הש"ל דכתב אין לתקרה הנאה לענין איסור שבת ועיין במג"א סי' שס"ו ס"ק א' דאף מבית לבית אסור ועיין באשל אברהם בפמ"ג שם דמחדר לחדר אסור ועיי"ש ובמשבצות מיהו לפמ"ש המשבצות די"ל דחצר עדיף מטעם ברירה רק דהוי האיסור מכח דדומה לרה"ר ה"נ י"ל הויז המקורה אינו דומה לרה"ר ולכך יש להתיר יותר מחדר לחדר מטעם ברירה מיהו גוף דברי הפמ"ג אינן נראין לי דמה ענין ברירה לכאן בשלמא בנדרים תליא רק על שעה זו שנהנה ממנו בזה שייך לומר ברירה דבשעה זו בשלו הוא משתמש אבל בשבת דאין הטעם מכח הנאה רק מכח כיון דיד כמה שולטין בו דומה לרה"ר מה מועיל ברירה לומר דבשעה זו שנשתמש בשלו סוף סוף הרי גם אחרים יכולים להשתמש בהם וגם הרבה פעמים משתמשין ביחד ובשלמא בנדרים הוי באלו חלקו אבל בזה לא מהני חלקו כיון דפרוץ לחלק חברו הוי כרה"ר לכך כיון דאין זה נופל בדין ברירה הוי מדינא כמו מחדר לחדר ואסור ואין חילוק בין מקורה או לא:
188
קפ״טשא' בעירו מעשה העירוב הוי צ"ה סביבה ובשני צדדי העיר הרים סביב לה ובמעט מקומות יש חריץ לבד ובאמצע צ"ה יש פרצות פחות מעשר רק רבים בקעי בה. לדעתי העירוב כשר דלענין חשש פרצות עד י' אמות כתבתי בספר החיים דמותר דבזה יש לסמוך דמבואות שלנו דין חצרות יש להם כדין פרצה הנעשה בתחלה וכתבו דאם אפשר להעמיד לחי או קנה גבוה י"ט בחד צד מן הפרצה ודאי דמותר מכח ממ"נ ואם א"א להעמיד לחי מותר כך אף דבקעי בו רבים. ומה שחששו דההרים הוי מחיצה הנעשה מאליו ואתי רבים ומבטלי מחיצתא. ז"א דכלל זה הוי רק אם כל המחיצה נעשה מאליו אבל בזה הרי ההרים בלי צ"ה לא הוי מחיצה כיון דשאר הצדדים פרוצים אין שם מחיצה עלה רק ע"י צ"ה נעשה מחיצה וא"כ לא נחשב נעשה מאליו ומה דק"ל מדברי המג"א שס"ג ס"ק ל' דהרי הוי צירוף האשפה ולמ"ל לתרץ דאין הספינה עוברת שם לק"מ דעיקר טעם דאשפה לא נחשב מחיצה הנעשה בידי אדם דהרי לא נעשה לשם מחיצה רק להטיל בו דברים המאוסים וממילא נעשה מחיצה ובפרט דמחיצה הנעשה בידי אדם הוי מתחלת המחיצה נעשה לשם מחיצה אבל באשפה כל עוד שלא נעשית גבוה עשרה לא נעשה למחיצה ולא הוי עליו תורת מחיצה רק כשנעשה גבוה עשרה נעשה מחיצה והוי כנעשה מאליו כיון דעד יו"ד לא נעשה לשם מחיצה אבל צ"ה שנעשה לשם מחיצה כולה ודאי לא נחשב נעשה מאלי' גם י"ל התוס' מיירי שהי' רבים ס' רבוא אז מבטלי מחיצות לא כן בזה"ז דליכא רה"ר ואף דגזרינן כרמלית אטו ר"ה י"ל היינו אם בר"ה הוי איסור תורה אבל בזה י"ל דמה דאתי רבים ומבטלי מחיצות הוי גופו רק גזרה דרבנן דמה"ת מה בכך דבקעי בה רבים סוף סוף הוי מחיצות רק דרבנן גזרו דנראה כר"ה ותדע דאם הוי מה"ת מה לי אם נעשה מאליו או נעשה בידי אדם ס"ס יבטלו הרבים א"ו דהוי דרבנן ולכך אם נעשה בידי אדם לא נראה כרה"ר אבל בנעשית מאליו נראה כמו רה"ר וא"כ אם ברה"ר הוי רק דרבנן לא גזרינן בכרמלית אטו רה"ר דהוי גזלג"ז.
189
ק״צומה שחשש להחריץ שיהי' מלא שלג. לא מבעיא אם אורך החריץ לא הוי יותר מי' אמות ודאי לא איכפת לן אם יתמלא שלג ואז כשיתמלא יעמדו אז לחי בצד אחד ואין לחוש שמא ישכח אז מלהעמיד לחי גם זה אינו קפידא בדיעבד כנ"ל אך אף אם הוי אורך החריץ יותר מיו"ד אמות נראה דלא חיישינן לזה דדוקא במים שאפשר להיות נקרשין ואז אפשר להלוך עליהן אז הוי חשש זה אבל בחריץ שאין בו מים רק שיפול בו שלג זה יעיד החוש שע"ג שלג אם יהי' גבוה כמה א"א לילך עליו דהאדם כשיעמוד עליו רגליו בתוכו וא"א לשלג להיות נקרש כמו אבן ולכך אינו דומה לחשש שמא יעלה הים שרטון ובפרט דבזה גופו יש מקילין הש"ע מיקל לגמרי וגם מן האחרונים יש מקילין. גם י"ל דבר חדש דהסוברים דחיישינן שיעלה הים שרטון אין הכונה דהשרטון יבטל המחיצה רק הכונה לפמ"ש המג"א הרי הוי רבים בוקעים בה וכ' דמיירי דאין הספינות יכולין לילך שם וא"כ א"ש דהכונה דחיישינן שיעלה הים שרטון ויוכלו רבים לילך דרך שם ויבואו רבים ויבטלו מחיצות וא"כ לפ"ז בנ"ד דליכא חשש שיבטלו רבים כיון דנעשה מקצת בידי אדם אין לחוש שמא ימלא החריץ שלג דהשלג אינו מבטל מחיצה ועוי"ל בשלמא שרטון אינו עשוי להיות מתבטל ממחיצה רק בידי אדם לכך מבטל מחיצה אבל שלג מאליו יהי' נמוס אינו מבטל מחיצה וזה תשובה קצת להאוסרים בנהר מכח שיהי' נקרש ובזה י"ל כיון שיהי' נפשר מאליו אינו מבטל מחיצה כ"ז כתבתי לסניף ומדינא העירוב כשר:
190
קצ״אמה שנתעורר בשם גדול אחד על העירובין שלנו דיש בהם כמה אנשים שאין מודים בעירוב. הנה תשובתו אינו כלום דודאי בזה"ז נחשבו כולם עוברי להכעיס עיין בחק יעקב סי' תמ"ח בדין חמצו של עוברי עברה אך אין זה חדשות לי דכבר התעוררו רבים והשבתי להם שטועין שדין הש"ס והש"ע הוא במקום שאין שם נכרים ואין קונין הרשות משר העיר אז הם אוסרים את העירוב אבל במקומנו דיש נכרים וצריך לקנות הרשות משר העיר א"כ לא גריעי הני שאין מודים בעירוב יותר מן הנכרים ואין מבטלין העירוב ואלו שהם מודים בעירוב הם הזוכין הרשות משר העיר ואלו שאין מודים בעירוב אלו אין מכוונין לזכות בהרשות ואין להם חלק בזה ולכך אין מבטלין העירוב זולת במקום שאין נכרים ואין קונין רשות מהשר ודאי הם מבטלין העירוב:
191
קצ״בנדון העירוב שהתירו ע"י עכו"ם לתקנן אף שהי' מקולקל מע"ש הנה אם כי יש לפקפק בזה מ"מ אין בזה לערער עליהם דגבי עיר גדולה דיש חשש דיבואו בני אדם לידי מכשול לחלל שבת בשוגג הוי זה צורך גדול וכדי להקל בזה באמירה לנכרי ובפרט הרי קודם שבת הי' יו"ט וא"כ י"ל דמה דיש להחמיר בנתקלקל קודם שבת היינו כיון שהי' אפשר לתקנו בחול אבל כאן בנתקלקל ביו"ט לא הי' אפשר לתקנו ביו"ט רק ע"י נכרי נהי דשאני שבות שבת משבות יו"ט כמ"ש בפ"ב דביצה מ"מ אם לא עשו כן אין לקנסם ובפרט די"ל דנהי דשבות יו"ט קיל משבת מ"מ הוי בו איסור אחר שמכין מיו"ט לשבת והוי ב' איסורין ובשבת הוי רק איסור אחד. הן אמת די"ל כיון דהוצאה שלא לצורך כלל גם ביו"ט אסור א"כ יו"ט לעצמו הכין מ"מ כל שלא עשה כן אין מזחיחין אותו:
192
קצ״גט"ז בסי' שס"ח כ' דטוב יותר שכ"א יערב בע"ש והעירני ח"א שהוא סותר לדברי הח"ץ בתשובה סי' קי"ב והחכם הנ"ל נדחק לחלק דכוונת הטו"ז על תנאי ואח"כ תמה על הח"צ מעירובין דף מ"ה ודף ס"ח דמוקי לה דברי ר"ש שלש חצרות פתוחות זו לזו דנתנו עירובו בחצוניות והכי קיי"ל בסי' שע"ח ומוכח דלא כהח"ץ עכתו"ד ובאמת לא ירד לכוונת הח"צ ולדבריו קשיא הלכתא אהלכתא דהרי קיי"ל כשמואל בסי' שס"ו סעיף ד' דחולק עירובו אין עירובו עירוב ובסי' שע"ז קיי"ל כר"ש וכדמתרץ לה הש"ס בנתנו בזה ובזה אך באמת א"ש דהח"ץ מיירי דגבו העירוב מכל אחד מעט כמנהגנו עכשיו וממה שהוגבה כל העיר נתנו מקצת בזה ומקצת בזה והנה בזה יתכן שיהי' חלק מקצת בני אדם רק בבה"כ זה וחלק מקצת בני אדם רק בבה"כ זה ואין לזה ולזה לכולם כחד מקום היינו דין הח"צ דלא מהני וזה הוי כוונת שמואל במ"ש החולק ערובו אין עירובו עירוב היינו מחשש דלמא חלק זה לבדו וחלק זה לבדו אבל באם ידוע דנתערבו החלקים יחד ומונחים ביחד רק דמערב עם זה ומערב עם זה ודאי מהני והיינו דין הש"ס בשלשה חצרות ודין הטו"ז כיון דנתן לזה חלק ולזה חלק ודאי מהני ואין איסור מה דמערב עם זה ועם זה וז"ב. והנה יש לי להתנצל על מנהג האמבורג שהתלונן הח"צ והוא דהרי מבואר בש"ס מ"ח כמאן כב"ש וכו' אפי' תימא ב"ה ע"כ לא קאמר ב"ה אלא דמליא למנא ואייתרא אבל היכא דפלגי' מפלג לא וא"כ הוי ק"ו דמה במליא למנא ואייתר כל דאינו חולק הוי עירוב מכ"ש אם נתערבו יחד כל החלקים ואין ניכר חלק זה וחלק זה ואח"כ חולקים דזה עדיף ממליא למנא ואייתר וזה אפשר אף לב"ש מהני ולב"ה ודאי מהני וע"כ לא קאמר שמואל רק באם לא נתערבו העירוב בתחלה יחד וניכר כ"א לעצמו וחלקו זה כאן וזה כאן משא"כ בנתערבו יחד תחלה וז"ב ונכון. [הנה ק"ל לכאורה על הפוסקים דפסקו כשמואל דחולק עירובו אינו עירוב ומנ"ל הרי י"ל שמואל לשטתו דס"ל שם עירוב משום קנין והרי בעלמא אין כסף קונה רק בהגיע ליד המקנה ולא בהושלש ביד שליש וכאן אין העירוב מגיע ליד כל בעלי חצרות רק כיון דנשתתפו אהדדי גמרי ומקניא וכעין שכתבו התוס' שם ד"ה עירוב משום קנין וי"ל כיון דיש קירוב דעת ביניהם כאלו הקנו זה לזה וא"כ היכא דלא הוי שותפין תחלה בעינן דנשתתפו יחד בחד כלי אז כיון דנשתתפו עתה ונעשה עתה קירוב דעת ביניהם אנן סהדי דהקנו זל"ז ולכך בעינן בחד כלי דבלא"ה כיון דקפיד ליכא קירוב דעת ביניהם ולכך יש סברא לחלק בין מליא למנא ואייתר כיון דאינו מקפיד יש קירוב דעת אבל במפליג פליג כיון דמקפיד וליכא קירוב דעת לא הוי קנין אבל לרבה דס"ל משום דירה והכי קיי"ל מה לי אם מפלג פליג או לא ס"ס כיון דהעירוב מונח בהך ביתא הוי כאלו דייר כאן לכך לרבה י"ל דאפי' אם חולק עירובו הוי עירוב ולמה פסקו כרבה דמשום דירה ופסקו כשמואל דחולק עירובו. שבתי וראיתי דהוציאו כן ממה דאמרינן שם בש"ס מה בינייהו א"ב כלי ופחות מש"פ וקטן ולא קאמר נמי חילק עירובו בע"כ מוכח דחולק עירובו לכ"ע לא מהני ודוק. והנה עיינתי שנית בהח"ץ שכתב שם וז"ל ואין לחלק נמי כשאחד מזכה לכולם להיכא שכ"א נותן משלו הוא דאמרינן החולק את עירובו אין עירובו עירוב אבל באחד מזכה את כולם אף שחולקין את עירובן עירובן עירוב וכו' מלבד דאם איתא להך מלתא לא הוי שתק תלמודא מיני' וגם לא נמצא רמז מזה בפוסקים וכו' ועוד וכו' ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפיו הקדוש דהרי מפורש אומר בש"ס דאפי' בכ"א נותן חלקו במליא ולמנא הוי עירוב לב"ה דקיי"ל כוותי' רק בלא מליא דניכר דמקפיד בזה הוי חולק עירובו וא"כ מכ"ש באחד מזכה לכולם דלא הוברר חלק כ"א לומר בזה דהוי כמקפיד דעדיף ממליא למנא ואייתר דלכך לא נצרך לבאר זה בש"ס ופוסקים דכ"ש הוא כיון דמוכח בש"ס דמטעם קפידא תליא מלתא לכך העיקר כמנהג הראשונים:]
193
קצ״דמ"ש בדין העירוב וכו' הנה עיקר ספק שלו בתקנה שלו מכח דאינן ראויות לנעול מכח השרים ומכח איסור שבת ע"י השראפין גם נסתפק אם מהני ראויות לנעול או לא. לדעתי פשוט דאף למי שסובר בש"ס ובסי' שס"ד דבעינן נעולות שזה הוי דוקא בר"ה ולא בכרמלית וכן מוכח מלשון רש"י דף ו' ד"ה אבולי דנהרדעא מפולשין הי' שני ראשיהן לרה"ר ותיבת לרה"ר מיותר דזה יובן ממילא מוכח דקמ"ל דדוקא לרה"ר הוא דס"ל לחד דבעינן נעולות אבל לכרמלית די בראויות לנעול כיון דבכרמלית הוי רק להיכר גזרה אטו ר"ה וא"כ די בדלתות והוי היכר והרואה אינו יודע אם נעולות בלילה או לא ויתכן שסובר דהם נעולות בלילה ואפשר בכרמלית אף דאינן ראוין לנעול מפאת עצמן דהם מגופות בעפר נמי מהני דלחד דעה שם הוי באבילי מגופת בעפר עד פלגא ומהני נהי דאח"כ אמר ר"כ דפנינהו לעפרא מ"מ י"ל דתחלה הוי ס"ל כיון דבידו לפנות העפר אף דאינו מפנה ובשבת אסור לפנות מ"מ מהני ולכך נהי דמסיק דפנינהו ולא מהני בידו היינו רק בר"ה ולא בכרמלית ובדרבנן הוי ספקא לקולא ועוד דבסי' שס"ד הביא דעות שגם בר"ה די בראויות לנעול. ונהי דכתבו לדעה זו בשם י"א וכתב רו"מ דבכ"מ קיי"ל כדעה א' אך ז"א דזה הוי אם הוי כותב הש"ע דין זה בכרמלית אך בש"ע מבואר דין זה בפי' בר"ה י"ל דלא ס"ל כדעה א' בר"ה אבל בכרמלית מודה כדעה אחרונה דהלכה כדברי המיקל בדרבנן. ועוד דמפורש בעדיות דלמה נשנה דברי היחיד לומר כדאי פלוני בעת הדחק ולא גרע דברי הש"ע מדברי המשנה ולכך מביא דעת הי"א לסמוך עליו בעת הדחק ונהי דמבואר באה"ע בח"מ סי' י"ז דהיינו אם פליגי שלא בשעת הדחק אבל אם פליגי בעת הדחק לא אמרינן כן מ"מ בזה י"ל דהם לא פליגי רק שלא בשעת הדחק במקום דאפשר בלי עירוב ואפשר לתקן הדבר להיות נעולות ממש אבל בנ"ד לעשות עירוב א"א ולהיות נעולות ממש א"א ע"י שרי המלך ושלא לטלטל בשבת בעיר א"א להיות נשמרין כידוע ולכך כדי שלא יבוא לידי ח"ש ודאי הלכה כי"א ודי בראויות לנעול. ומה שחשש שאין ראויות לנעול ע"י השראפין מכח חילול שבת ז"א חשש כלל דאטו אנן בעינן שיהיו ראויות לנעול בכל לילה ולילה ז"א אם רק ראויות לנעול בשאר לילות בחול די בזה ועוד דבאמת ראוין לנעול רק מכח איסור שבת אין ראוין זה נחשב ראוי כמ"ש התוס' בסוגיא דעבר ומיעטן כשר דמה דבידו למעטן אף דהוי דרך איסור מ"מ נחשב נראה ולא נדחה עיי"ש מוכח דזה נחשב ראוי במה שבידו לעשות אף דהוי דרך איסור ומה דחשש דהשרים לא ינוחו לנעול גז"א דמה דבעינן ראוין לנעול היינו שמפאת עצמן יהיו ראוין דבעינן שיהי' שמם דלתות ומה דמפאת עצמן אין ראוין לנעול לא הוי שם דלת אבל מה דמכח דבר אחר מכח גזרת השרים אין ננעלים מה בכך כיון דמצ"ע ראוין לנעול שם דלתות עליהן ועוד דגם בהם אם יבא אחד וינעול יהי' ננעלים רק דהשרים ישלחו לפתחן אבל מ"מ תחלה יהיו ננעלים ואטו הוי שיעור כמה שעות אם ננעלים מעט די בזה והרי ס"ס הי' נעולים רק שיחזרו ויפתחו והאיש שנעלם יקבל עונשו אבל הם היו נעולים וגם אפשר לנועלם בסתר שלא יודע מי נעלם לכך מכח כ"ז נחשבו ראוין לנעול לכך נלפענ"ד להקל בזה ומותר לטלטל ע"י תקנה שלהם:
194
קצ״המה ששאל על המים שחוץ לעירוב ודאי לא טוב עושין למלאות ממנו בשבת ומה שרוצה לעשות תקנה לעמוד צוה"פ במים זה טעות שאינו דומה למחיצה תלוי' דהתם הוי מטעם מחיצה ומחיצה מהני אף במים אבל צוה"פ דידן הוי מטעם פתח ופתחא במיא לא עבדי אינשי כמ"ש בש"ס ופוסקים לכך לא שייך תקנה זו ואם יעשה כן בטל כל צוה"פ שם. [כוונתי במ"ש כמ"ש בש"ס ופוסקים דמבואר בש"ס ופוסקים דהיכי דלא דרך לעשות פתח לא נחשב פתח וא"כ ה"ה במים לא נחשב פתח כי מה לי זה או זה וקרן זוית עדיף דשם נהי דאין דרך לעשות פתח מ"מ אם עשה פתח הולכין דרך שם אבל במיא אין הולכין כלל וכיון דמבואר בעירובין דף ו' דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי מכ"ש במיא והפמ"ג בהל' עירובין כתב בפירוש דפתחא במיא לא עבדי אינשי. והנה מה שחזר השואל וכתב דהתוס' בעירובין דף ו' כ' דהיכי דהוי מזוזות ומשקוף הוי פתחא אף בקרן זוית הנה עפר אני תחת רגלי בעלי התוס' ובאמת אין דבריהם מוכרחין די"ל דהיכי דבעינן שיחשב פתח ולא פרצה ויועיל להיתר הטלטול בעינן שיהי' דוקא כעין פתח דעבדי אינשי ולא במקום שאין הדרך לעשות פתח אבל התם בדף ה' דמיירי התם לענין דבעינן במבוי שבתים וחצרות פתוחים לתוכו וא"כ שם אטו בעינן דוקא פתח ולא פרצה התם רק הכונה שיהי' נכנסין דרך שם בתים ובני חצרות ולו יהא דלא הוי שמו פתח כל דפתוחין לשם הוי עליו תורת מבוי ולא בעינן בזה שם פתח דוקא וכדעבדי אינשי מיהו מה אני לחלוק על דבריהם אך גם לדבריהם אין ראי' דהתם בקרן זוית כיון דבאמת הולכין ובאין דרך שם כעין פתח רק המקום מקלקל שם פתח בזה היכי דאיכא תואר פתח ממש אין המקום מבטל ממנו תורת פתח אבל במים דאין שם יוצאים ובאים כלל כיון דהוי תרתי לריעותא דבמים לא עבדי פתחא וגם אין יוצאין ובאים לא מהני חד למעליותא לדחות תרתי ולא הוי עליו תורת פתח. וגם מ"ש ראי' בעירובין דף י"ב גבי לשון ים הנכנס לחצר באם פרצתו בעשר א"צ כלום ופרש"י דהוי כפתח וכן הביא בשם הלבוש שם ומוכח דפתחא במיא עבדי אינשי עכ"ד הנה אני אומר ולטעמך הנה זה ודאי א"א להכחיש החוש דיותר הדרך לעשות פתח בקרן זוית כיון דעכ"פ אפשר לילך דרך שם מלעשות פתח במים דא"א לילך דרך שם וא"כ למה נחשב שם כפתח הרי בלי זוית ומשקוף לא נחשב פתח בודאי באם אין דרך לעשות פתח שם אך הענין כך הוא דלא דמי כלל להדדי דהיכי דהוי תחלה מחיצה מעליא ונפרץ אז יהי' במקום שיהי' כיון דאין בו רק עשרה שיעור פתח אין זה פרצה לבטל תורת מחיצה ולאסור המקום כיון דהוי סתום תחלה רק לומר דהפרצה מבטלו כל דהוי עשרה ועשרה כפתח אין זה פרצה אבל היכי דלא הוי תחלה מחיצה כלל והי' אסור לגמרי להתירו ע"י פתח זה בזה בעינן שיהי' תואר פתח ממש במקום דעבדי אינשי פתח ולא במקום שאין דרך לעשות פתח אין זה מתירן מאיסורו וז"ב ואמת לפענ"ד.]
195
קצ״ושא' בעיר אחת שיש בה שתים היינו שהנהר מחלק אותה לרחבה וגדודי ההר שמכאן ומכאן גבוהים י"ט אך שגשר עובר על הנהר ומחבר את העיר יחד והגשר גבוה מעל המים י"ט אם יכולין לערב שתי העיירות יחד בלי שום תיקון לצד הגשר וכו'. לדעתי הדבר פשוט דהיינו דין המפורש בסי' שע"ב סעיף י"ז בחריץ שבין ב' בתים ונתן עליו נסר וכו' דמערבין יחד דהוי כפתח ואם חושש רו"מ לדין המפורש בש"ע באם הוי הנסר זה שלא כנגד זה דאין מערבין אחד כן ה"נ חושש לאלו הבתים שאינן זה כנגד זה גם זה אינו דהש"ע מיירי שהוי רק ב' בתים לבד והנסר אינו זה כנגד זה אז נחשבו לב' אבל בעיר כיון דעכ"פ בית אחד בעיר הוי הגשר זה כנגד זה א"כ הב' בתים יכולין לערב יחד כי דהוי זה כנגד זה וא"כ כיון דאלו הב' בתים נחשבו כחד שוב כל צד יכול לערב עד ביתו שבצדו דהרי הוי עמו יחד בלי הפסק והרי בכל עיר הוי כן אף דר"ה מפסיק באמצע מ"מ מערבין יחד דכל בית שבכל צד נחשבו כולם כחד ומערבין יחד כן ה"נ בזה ולכך אין כאן ספק דמערבין יחד וא"צ לתקון הגשר כלל וז"ב לפענ"ד. שנית להשואל מ"ש דהגשר פרוץ למים דממ"נ אם אין הנהר מפסיק בין שני צדדי ההר והעיר סתום מכל צדדיו ע"י הבתים וצוה"פ א"כ גם המים אינו כרמלית והוי כבור ברה"י ואם המים בוקעין בין ב' צדדי העיר והמים מפסיקין בצדדי העיר א"כ למ"ל הגשר הול"ל דהעיר פרוצה למים אך י"ל בזה דגדודי הנהר הוי כמחיצה אך הרי החשש שמא יעלה הים שרטון וגם מה יעשו בחורף אם נקרשו המים אך מ"מ נראה דיעשו בצדדי העיר בהפסק ע"י הנהר יעשו צוה"פ ויעמדו הלחיים אצל ב' הבתים שבצד זה וצד זה ויהי' כעין מסילה בצד זה וצד זה שילכו דרך הצוה"פ ואז יהי' כל העיר סתום גם הנהר שבתוך העיר ויהי' מותר לטלטל בתוך העיר בלי פקפוק ומ"ש דהבתים יהי' שוין היינו דבלא"ה אין מערבין אחד כיון דנחלקו בהנהר ובזה בעינן שיהי' שוין זה כנגד זה והוי כפתח ומערבין אחד:
196
קצ״זע"ד תיקון עירובין בק"ה בעיר הישן שנתתי להם עצה דאף דהשר לא רצה למכור רשותו נתתי עצה או לשכור אצל הקאמיסער שלו או אוקענאם או שיקנו הרשות מאת שר חיל הקיר"ה או שיבקש איזה אדם חשוב אצל השר ליתן לו רשות להניח שם חפציו או עצים ברחוב כל העיר באיזה מקום שירצה ואז ישכרו מן הישראל זה הרשות וכעת רוצים לעשות גם בעיר החדש עירוב אך שם יצטרך העירוב לעמוד אצל הבתים של השר עצמו. לא ידעתי מה זו שאלה דמה בכך שיעמדו אצל בתיו אם קונין רשותו עפ"י אחד מאופנים הללו יכולין לעמוד אצל בתיו בלי חשש כלל ואם כוונתו דהשר לא יניח להעמידו אצל בתיו בזה מה אני יכול לעשות אין זה נוגע להוראה אבל מצד הוראה יכולין לעמוד אצל בתיו ומ"מ איני אוסר ע"פ אחד מאופנים הללו:
197
קצ״חשא' בדבר התחומין אשיבהו בקצרה הנה אם הולך באמת באלכסון ודאי שלו יותר מאלפים כפי ערך האלכסון דהוי יותר מן הרבוע בשוה וכן מורה להדיא לשון הש"ע בסי' שצ"ט בסעיף יו"ד אבל לילך בשוה יותר מאלפים אין נראה דמשמעות הש"ס והפוסקים לשון אלפים משמע אלפים דוקא ולא יותר מאלפים שוב ראיתי בהה"מ פכ"ז משבת הלכה ב' שהביא ב' דעות בזה והעלה דהעיקר דבשוה אין לו רק אלפי' רק באלכסון יכול לילך יותר:
198
קצ״טומה ששאל אם במקום אחד יכול לילך לשם שאין שם יותר מאלפים אך מחמת סיבה אין רוצים לילך דרך שם אם יכולין לילך דרך מקום הרחוק יותר מאלפים מכח כל הראוי לבילה וכו' הנה זה ודאי אינו ומתוכו מוכח דלהסוברים דבשוה א"י לילך רק אלפים ודאי מוכרח כן דהרי יכול לילך דרך אלכסון יותר מאלפים ואעפ"כ בשוה אינו יכול לילך רק אלפים רק גם להמתירין לילך בשוה נמי מותר כשיעור אלכסון מ"מ דוקא התם כיון דחז"ל נתנו לו שיעור אלפים נתנו לו הם ואלכסונן אבל בלא"ה ודאי לא מהני לילך במקום רחוק במקום שהי' יכול לילך בקרוב וכן מוכח מלשון הרמ"א בסי' שצ"ט סעיף ח' במדד ומצא במזרחית צפונית יתירא על שכנגדה במזרחית דרומית לא מבעיא להסוברים דמותח החוט באלכסון ודאי מוכח כן דא"י לילך במזרחית דרומית רק כפי מדתה ואין לו היתר מה שבמזרחית צפונית יכול לילך יותר ואף להמקילין שם שמותח בשוה מ"מ היינו רק אם במזרחית הוי המדידה רק אלפים או פחות לכך הולכין אחר מדה זה אבל בלא"ה ודאי אסור לומר הואיל שיכול לילך דרך קרוב והכלל דכל הראוי לבילה יעיין בחבורנו בעזה"י מ"ש כמה פעמים בשם הרשב"ם ב"ב דף פ"א דכל הראוי לבילה לא אמרינן רק בסניף המצוה ולא בעיקר המצוה עיי"ש:
199
ר׳שא' אם מותר לילך חוץ לתחום בשבת להתפלל בעשרה הנה כבר ראה רו"מ מ"ש המג"א בסי' תט"ו דאפי' לערוב ערובי תחומין לילך למנין אוסר המהרי"ל ואף שהמג"א מתיר היינו רק ע"י עירוב אבל בלי עירוב מודה דאסור ומה שהעיר ממה דר"א שיחרר עבדו והשלימו לעשרה מכח דהוי עשה דרבים עיין במג"א סי' צ' דדוקא אם מזכה הרבים הוי עשה דרבים אבל אם אינו מזכה הרבים לא הוי עשה דרבים גם י"ל התם לא שיחררו תחלה רק ציוה לצרפו לעשרה ובמה שיתפללו בעשרה והרי עבד אין מצטרפין בע"כ יהי' נעשה משוחרר וא"כ הוי בעידני' לכך דוחה עשה דרבים אבל לילך למנין דלא הוי בעידני' י"ל אף בדרבנן אסור כיון דשבת הוי עשה ול"ת וכל שמדאורייתא לא דחי ה"ה בדרבנן כמ"ש המג"א סי' תמ"ו וגבי ר"א הוי רק עשה לבד לכך דחה ולא תחנם לא שייך בעבד כיון דהוי בר מצוה ושוה לאשה מיהו במה דמשני הש"ס דתרי הו"ל שחרר חד ונפיק בחד א"כ בזה בע"כ הוי השחרור קודם התפלה יהי' מוכח דנדחה אף דאינו בעידנא מיהו י"ל גם בזה לא שחרר תחלה רק אמר שזה יצטרפו למנין וזה יצא לחרות ע"י מה שמתפללין ומצרפין אותו ולדינא ודאי אין להתיר לילך למנין בלי עירוב. (נשמט מלעיל) שי"ל לפמ"ש בסה"ח דהיכי דעשה דוחה ל"ת היינו רק אם מכוין לשם מצוה אבל באינו מכוין לשם מצוה אף דמצוה א"צ כונה היינו אם עושה דרך היתר אבל בעושה דרך איסור רק דדוחה בעי כונה עיי"ש א"כ י"ל ר"א ודאי כוון לשם מצוה לכך שיחרר עבדו ודחה מצוה דרבים לעשה דלעולם וכו' אבל בזה"ז יש לחוש דלמא לא יכוונו לשם מצוה לכך אין להתיר שום איסור עבור קיום איזה מצוה:
200
ר״אשא' אם להספיד בע"ש אחר חצות לעשיר נכבד הנה חס להזכיר זה ומעולם לא נשמע כזה ומה שרצה להביא ראי' מלילה דאין אומרים צ"ה ומספידין אין ראי' דבלילה אין הטעם מכח מועד רק מכח תוקף הדין ולכך בהספד לא שייך זה אבל בע"ש אחר חצות דהטעם משום התחלת קדושת שבת ודאי כמו דאין אומרים צ"ה אין מספידין ומה שהביא ראי' מחכם בפניו דמספידין אין זה ראי' דדעת הטו"ז הל' ר"ח סי' ת"כ והל' חנוכה סי' עת"ר דבאמת גם צ"ה אומרים לחכם בפניו עיי"ש שכן העידו בשם הרמ"א וכן עשו לו ועיין בטו"ז הל' חנוכה בשם הלבוש משמע מלבוש ג"כ דדין צ"ה והספד שוין עיי"ש ולכך אף להסוברים דגם לחכם בפניו אין אומרים צ"ה מ"מ להיפוך אין להקל להספידו ע"ש אחר חצות ושוב ראיתי בפמ"ג סי' תקמ"ז במשבצות משמע מדבריו דאין להספיד ע"ש אחר חצות והדין דין אמת כתבתי ואין להאריך בזה:
201
ר״בבמ"ש המג"א בסי' תכ"ו דנשים פטורות מקידוש הלבנה דהוי מ"ע שהז"ג ובחידושי תמהתי עליהם דמ"ע שהז"ג לא הוי רק אם גוף המצוה שייך בכל יום בשנה ואין מניעת קיומה רק מכח הזמן בזה נחשב מ"ע שהז"ג אבל בלבנה אין המניעה מכח הזמן רק מכח גוף הלבנה שאינה מתחדש רק... לחודש ול"ש לברך אחר שכבר הולכת וחוסרת והוי כאלו לא הי' לבנה מעולם וא"כ אין המניעה מכח הזמן ולכך ל"ש לומר דהוי מ"ע שהז"ג וראיתי שבזה י"ל ע"נ מ"ש בסנהדרין פ' הי' בודקין וז"ל א"ל ר"א לר"א במערבא מחדש חדשים א"ל האי נשי דידן נמי מברכי אלא מה מברך כדר"י דאר"י אשר במאמרו ברא שחקים וזה אין לו הבנה מ"ש האי נשי דידן נמי מברכי וכי דרך נשים לו לדבר דרך קנתור והיתול ועיין במהרש"א שנדחק ולדרכנו א"ש דהחילוק הוי כך דברכת מחדש חדשים הוי שייכא רק על הלבנה לבד אבל בברכה אשר במאמרו וכו' וברוח פיו כל צבאם וכו' זה הוי ברכה כוללת על כל מעשה בראשית ואין לו ענין לקידוש הלבנה דוקא רק מה דנתקן זו ברכה עכשיו היינו ע"ד מ"ש הטו"ז בהל' שחיטה בברכת שחיטה וברכת אירוסין דהוי הודאה על איסור עריות רק דנתקן בזמן הנשואין עיי"ש א"כ ה"נ הך ברכה דאשר במאמרו וכו' שייכא תמיד על כל מעשה בראשית רק תקנוהו עכשיו בזמן חידוש לבנה ולכך א"ש דגוף ברכת הלבנה ברוך מחדש חדשים לא נחשב מ"ע שהז"ג כיון דזה שייך רק על לבנה בחידושה והוי מניעת הברכה מצד הלבנה שלא נתחדשה עד היום ולא מכח הזמן אבל ברכת אשר במאמרו וכו' שייך בכל יום ובכל שעה וא"כ כיון דשייך לברכה תמיד ואעפ"כ לא קבעוה רק בזמן חידוש לבנה שפיר נקרא ברכה זו מ"ע שהז"ג ולכך ראוי לפטור בזה הנשים. וז"ש עמ"ש לו דבמערבא מברכין מחדש חדשים א"ל ההוא נשי דידן מברכות כלומר דברכה זו לבדה שייכא אף בנשים דברכה זו... מעשהז"ג אלא כדר"י דמברך אשר במאמרו וכו'... זו שייכא על כל מעשה בראשית ואעפ"כ לא נתקנה רק בזמן חידוש הלבנה לכך שפיר הוי מעשהז"ג וזה ל"ש לנשים רק לאנשים ואח"כ בינותי בישיע"ק הרגיש במקצת דברינו:
202
ר״גבמ"ש בסי' תכ"ח סעיף ה' לענין פ' האזינו תמה הטו"ז על הרמ"א שלא הביא כאן דבר שאין אנו נוהגין כהש"ע ועיין בספרי סת"ם ולפענ"ד צדקו דברי הש"ע מאד כיון דקיי"ל דאין לסיים בדבר רע אבל רעת עכו"ם אינו רעה וא"כ ה"נ אם יסיים באמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם מסיים בדבר רע על ישראל ח"ו אבל אם יסיים אצל לו חכמו יסיים בדברי רע על עכו"ם וזה אינו רעה לכך יסיים ויתחיל בפסוק לו חכמו וכן בהסוף יסיים ואין מידי מציל כי הוא טובה כנלפענ"ד נכון:
203
ר״דשאלתו לפי דברי הפר"ח שמהני תשלומין לק"ש כמו לתפלה אם מהני נמי ליצי"מ ולהלל. הנה הדבר פשוט דליצי"מ מהני השלמה כמו לק"ש והיינו דבזה כיון דבזה כל הימים שוין שייך בי' תשלומין אבל בהלל כיון דיומא דקא גרים ואין בו שייכות בימות החול לא שייך בי' תשלומין ואף אם הוי ב' ימים ר"ח או בימי החג נראה דאינו דומה כיון דבק"ש אף דאינו מחויב אם קרא פ"א מ"מ אם קורא עוד ליכא עברה דהוי כקורא בתורה וכן בתפלה לחד דעה בש"ס הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ולכך שייך בי' עכ"פ תשלומין אבל בהלל כיון דאחז"ל בברכות כל האומר הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף א"כ נהי דביו"ט הוי החיוב לומר הלל פ"א מ"מ אין להוסיף עליו ולומר ב' פעמים ביום הלל וכל המוסיף גורע לכך אין בו תשלומין ג"כ וז"ב ופשוט:
204
ר״ההמג"א והאחרונים בסי' ת"ל הביאו דעת מהרש"ל שיש לאכול מעט מקמחא דפסחא כדי לתלות וכו' והמג"א חולק עליו ונראה דהמהרש"ל לשטתו דס"ל בש"ע סי' תצ"ח בנתערב דם בהמה ודם חי' חיישינן שמא מכסה דם הבהמה לבד וכו' והובא בטו"ז שם מוכח דס"ל דבלח בלח נמי אין בילה ממש והטו"ז באמת השיג עליו ובחידושי להל' יו"ט הבאתי ראי' למהרש"ל מתוס' חולין ופרשתי כוונתו דבלח בלח בנתערב ממילא נמי משכחת לה שלא נתערב יפה יפה רק דיש לו תקנה שיערבנו יפה יפה עיי"ש א"כ א"ש דכאן בקמח בקמח נהי דהוי לח בלח היינו לחומרא דבעינן ס' אבל מ"מ יש לחוש שמא לא נתערב יפה יפה ואף אם נימא לו לערבו דלמא ישכח מלערבו יפה או דבהרבה קמח אף אם יערבנו יפה שמא לא יוכל לערבו כ"כ יפה או שמא לא ידקדק לערבו כ"כ יפה לכך צוה לאכול מעט ולכך אם יש כאן חשש חמץ שלא נתערב יפה יתלה שכבר נאכל והוי כאן ספיקי טובא שמא אין כאן חמץ כלל ואם יש כאן שמא נתערב יפה יפה ואם לא נתערב שמא נאכל כבר כנלפענ"ד דעת מהרש"ל ולשטתו בזה דס"ל אף בלח בלח אין בילה ממש ולדידי' נראה אף בשאר איסורים דמותר ביש ס' אין היתר רק לערבו יפה יפה תחלה קודם אכילה דבלא"ה חיישינן שמא עומד במקום אחד האיסור בפ"ע ונהי דלא נהגינן הכא בפסח יש להחמיר כן ודו"ק:
205
ר״ומה דמסתפק במערב ק"פ חמץ במצה אם קיים עשה דתשביתו. אין כאן מקום ספק דממ"נ אם נתערב ממילא ודאי אין כאן קיום עשה דכל עשה בעינן שיהי' נעשה בידי אדם לא בנעשה ממילא ואם ערבו בידים אף אם מותר לבטל ק"פ כדעת המתירין מ"מ תשביתו לא קיים דהרי עיקר השבתה הוי להראות שאינו חפץ בו ולא ניחא לי' בי' וכשמערבו אדרבא מגלה דעתו דניחא לי' בי' ורוצה בו לכך ודאי לא הוי השבתה:
206
ר״זשאלתו באחד שהשכיר ביתו לנכרי בי"ג בניסן למזוג שם יי"ש אם מחויב המשכיר לבדוק שם חמץ. תשובה. בודאי על המשכיר לבדוק דבש"ע סי' תל"ה נקט בלשונו ישראל היוצא מבית עכו"ם משמע דוקא אם הבית של עכו"ם בזה מחלק שם בין יש לו בית אחר או לא אבל אם הוא ביתו רק שמשכירו לנכרי ודאי חייב לבדוק בכל ענין אף למה שמביא הרמ"א דיש מקילין כשנכנס בו עכו"ם מ"מ היינו רק בבית עכו"ם ולא בבית ישראל שמשכירו לעכו"ם אף דכאן משכירו למזוג בו חמץ מ"מ אין לחלק בזה ואינו דומה למ"ש אני בעזה"י בחבורי ק"ס דבחבורי מיירי במוכר חמץ לנכרי דאז כיון דהוי דעת אחרת מקנה מהני אבל בחמץ הזה אם יהי' נמצא בבית הרי אינו דעתו כלל שמקנהו לנכרי א"כ הוא אינו מקנה לנכרי והנכרי אינו מכוין לקנותו כלל ודאי הוא מחויב לבדוק החמץ שלו דהוי ככל חמץ אף דמבטלו מ"מ צריך לבדוק ג"כ וה"ה בזה וז"ב:
207
ר״חשא' נדון בדיקת חמץ שצריך לבדוק גם בחנות אם די בברכה אחת או דנימא דהליכה הוא הפסק הנה בזה כבר ראה הדעות בזה ועיין בחבורי סה"ח הל' ר"ה סי' תקצ"ב מ"ש בזה ובנדון הבדיקה נראה שיעשה כך שיכוין בשעת ברכה שאינו יוצא בזה רק להבית ולא להחנות או שיעשה אח"כ איזה הפסק בכוונה כדי שיצטרך אח"כ ברכה אחרת ואין בזה משום גורם ברכה שא"צ המבואר באו"ח סי' רט"ו כיון שעושה כן מכח ב' דעות בזה וכיון דיש פלוגתא מותר לעשות כן:
208
ר״טמה דפסקינן בסי' ת"מ סעיף ב' בהג"ה ועכו"ם שהניח חמץ וכו' ואם הוא בחוה"מ צריך לעשות לפניו מחיצה. לכאורה נלפענ"ד דהיינו דוקא במקום שנהגו היתר בפת של נכרים אבל במקום שנוהגים איסור הנה אם אין צורת הפת משונה ג"כ יש לחוש דלמא יסבור דישראל הוא ולא שייך בדילי מיני' אבל אם צורת הפת של נכרים משונה משל ישראל כמו שדרך להיות בינינו פת של בני חיל א"כ כמו דמהני שינה צורת הפת לענין חשש בב"ח דמותר לעשותו עם חלב לכתחלה ולא חיישינן שיטעה לאכלו עם בשר כיון דיש שינוי א"כ ה"נ בזה כיון דלנו נחשב פת של נכרים איסור גמור במדינתנו ויש היכר לפת של נכרים בפ"ע לא חיישינן שיבא לאכלו כיון דבדיל מיני' כולי שתא ודומה למה דאמרינן בש"ס דאם של הקדש הוא א"צ מחיצה דבדילי מיני' כן ה"נ לדידן בפת נכרים ומה דאמרינן בש"ס בשל הקדש וכו' נראה דהיינו דוקא בשינה צורת הפת רק דמיירי במקום דנוהגין היתר בפת נכרי לכך חיישינן לאכילה ואינו בדיל רק בשל הקדש אבל באם לא שינה צורת הפת אף בשל הקדש אסור דסוף סוף יש לחוש שישכח שהוא של הקדש ויאכלנו או אף אם נאמר דבהקדש אף בלא שינה כיון דהקדש איסור חמור ובדיל מיני' כל השנה א"כ רמיא אנפשי' ומזכיר ואף בלא שינה לא חיישינן שמא ישכח ויאכלנו ואינו דומה לבב"ח דהתם אוכלו בפ"ע משא"כ בשל הקדש דבדיל מיני' לגמרי אבל בשל נכרים דלא הוי איסור חמור כ"כ ולכך בלא שינה חיישינן נהי דאינו אוכל פת של נכרים מ"מ לא רמיא אנפשי' כ"כ למזכר כיון אם יטעה אין כאן איסור חמור לכך חיישינן שישכח ששל נכרי הוא אבל באם שינה צורת הפת דניכר ששל נכרים הוא וכיון דיש ב' למעליותא דשינה צורת הפת גם בדיל מיני' כולי שתא מכח איסור פת נכרים נראה דיש לסמוך להקל בפרט ע"י כפיית כלי ואין להטריח לעשות מחיצה בחוה"מ אם אי אפשר להחזירו לנכרי כנ"ל בזה דעיקר הגזרה דרבנן הוא דיש לסמוך ע"ז בענין שזכרתי:
209
ר״יכתב המג"א תמ"א ס"ק ו' דישראל הממשכן מיד ישראל חברו עובר עליו דקונה משכון וכו' והנה בסי' ת"נ מבואר דמ"מ גם הלוה צריך למכור החמץ שיש לו במשכון אצל אחר ולפ"ז נ"ל דין חדש באם הלוה עשה שליח למכור חמצו והמשכון בכלל והשליח עבר ולא מכר והלוה לא ידע מזה וגם ביטל כדינו באופן שהחמץ שלו מותר בהנאה כיון דהי' אנוס במכירה וביטל ונשאר כל חמצו בהפקר וגם המשכון נעשה הפקר גמור להני דעות דביטול מטעם הפקר והמלוה ג"כ מכר כל חמצו והמשכון בכלל ואח"כ חזר ולקחו מהנכרי כנהוג אם המשכון הוא בחצרו של מלוה המשתמרת או שהמלוה עומד אצל חצרו אז קונה לו החצר את המשכון דהוי דבר של הפקר והלוה עדיין לא זכה כלל בהחמץ כיון שאינו תחת ידו ונשאר הפקר וזכה המלוה מן הפקר והוי שלו וגם החוב חייב לשלם למלוה ואין המשכון נכנס בכלל פרעון כלל והוי שניהם של המלוה החוב והמשכון אך היינו דוקא להני דסוברים דביטול הוי מטעם הפקר אבל לדעת רש"י והר"ן שביטול לאו מטעם הפקר דהפקר לא מקרי רק בפני ג' רק מטעם גילוי דעת ולפ"ז אחה"פ נשאר החמץ של הלוה כבתחלה ואחה"פ לא שייך סברת הר"ן הא דמהני ביטול עיי"ש ולפ"ז לא מצי המלוה לזכות בהמשכון כלל ולפ"ז אם הלוה מוחזק בהפרעון יכול לומר קים לי כהפוסקים דביטול לא הוי הפקר אבל אם תפס המלוה יכול לומר להיפוך קים לי דביטול הוי הפקר וצריך לשלם החוב חוץ המשכון כ"נ לי. שוב ראיתי שזה ליתא דהנה בודאי אם ביטל בינו לבין עצמו הנה מן התורה די בינו לבין עצמו אבל מדרבנן צריך ג' וא"כ שלא יעבור בב"י מן התורה די שיפקיר בינו לבין עצמו אבל מ"מ לענין שמצי לזכות בו אחר אין מצי לזכות בו דמדרבנן צריך ג' דוקא ועוד אף אם ביטל בפני ג' מ"מ לא מצי אחר לזכות בו דזה דמי למה שמבואר באו"ח סי' שמ"ו בהג"ה שאף אם הפקיר בהמתו בפני ג' מ"מ לא מצי אחר לזכות בו דלא הפקיר אלא להפקיע איסור שבת וכתב שם הטו"ז דלא הפקיר אלא ליום השבת כן ה"נ לא הפקיר אלא להפקיע איסור חמץ ולא הפקיר אלא ליום הפסח ורק במכירה כתב הטו"ז כאן בסי' תמ"ח ושם בסימן רמ"ו שלא אמרינן שלא עשה אלא להפקיע איסור חמץ משום דבמכירה צריך להיות יכול לעשות בו כל חפצו למכור לאחר כמו מעשה דבית חורון וכו' עיין בסי' רמ"ו אבל בהפקר שפיר אמרינן כן דלא עשה אלא להפקיע איסור ולא הפקיר אלא לימי הפסח ולא מצי אחר לזכות בו כלל ונשאר לבעליו בלי שום זכי' כנ"ל ברור לדינא:
210
רי״אשאלה יהודי רדף בפסח אחר גנב עכו"ם ולקח ממנו חמץ שגנב במק"א ונתוודע הדבר שלקח החמץ לביתו שלחתי אחריו ושאלתיו למה לקח לביתו הלא ידוע שחמץ בפסח אסור לקחת לבית והשיב שיודע שחמץ זה של ישראל הוא אשר מכר לעכו"ם והי' כי ישאל ישראל עבורו אחזיר לו ואמרתי לו מהיכן לישראל חמץ בפסח וצויתי לו לבער החמץ הלז מאחר דדעתו הי' לזכות או עבורו או עבור איזה ישראל אחר הגם דישראל האחר לא קנהו דהיתרא ניחא לי' למקני ולא איסורא עכ"ז כיון דדעת הישראל המוציא לא לזכות לעכו"ם הי' וגם אפי' בדעתו הי' לזכות להעכו"ם הקונה החמץ אין זכי' לעכו"ם וסתם גניבה יאוש בעלים הוא והעכו"ם הקונה נתייאש מהחמץ שלו אם יתנו לעכו"ם הוי בדרך מתנה וזה אסור ע"כ צויתי לבערו יורני אדמו"ר אם כדין הוריתי. תשובה. יפה הורה כי נהי מה שכוון לישראל לא מהני כיון דאיסורא לא ניחא לי' דלקני וגם הוא לא רצה לזכות בו לנפשו ומה בכך דהנכרי מייאש נפשי' וגם י"ל היאוש של"מ הוי עדיין מיהו עכ"פ הוי כחמץ של נכרי באחריות ישראל כי אף דאין דין שומרים לנכרי כמ"ש בח"י סי' תמ"א מ"מ כיון דבדיניהם הי' חייב לשלם לנכרי בעל החמץ הוי נמי באחריותו לכך היטב הורה לבערו בפסח:
211
רי״במה שמסתפק באם הלוה עכו"ם לישראל וקיבל ממנו משכון ואח"כ מכר ישראל הלוה החמץ לנכרי והנכרי נתן לו המשכון שיש לו מישראל הזה לדראהן על החמץ ואחה"פ החזיר הישראל המשכון להנכרי ולקח ממנו החמץ. תשובה. הדבר פשוט דלא נקנה בו החמץ בתורת כסף כי אפי' ישראל אם קדשה במשכון דאחרים היכי דלא קנה המשכון אינה מקודשת כמבואר באהע"ז סי' כ"ח א"כ ממילא במכר לא קנה וכדמוכח בפ"ב דקידושין בסוגיא דמקדש במלוה דמכר וקידושין שוין ומכ"ש בנכרי דהוי כן ואם הי' אומר שיקנה החמץ בהמלוה שיש לו בידו נמי לא קנה כדמוכח בקידושין הנ"ל וחו"מ סי' קצ"ט סעיף ב' וסי' ר"ד סעיף יו"ד ואף אם דעתו לשקעו לא מהני לקולא רק לחומרא כדמוכח בהל' קידושין סי' כ"ח דאינן מחלקים שם הפוסקים כלל בין דעתו לשקועי או לא מוכח דבכל ענין אינה מקודשת וא"כ ה"ה במכר לא קנה והך אומדנא דדעתו לשקועי הוי רק לחומרא אבל לא לקנות בו חפץ או אשה להוציא הדבר מרשות לרשות בזה בעינן שיהי' הדבר מבורר שהוא שלו ולא מכח דעתו לשקועי וז"ב:
212
רי״גשאלתו בטאביק אם יש בו חשש חימוץ. הנה כבר כתבנו בכמה דוכתא שאין בזה חשש חימוץ דלו יהא דהוי בו איזה חמץ הוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו ואין לו ענין ליי"נ ומ"ש המג"א דטאבאק צריך לסגרו בחדר נראה דהוא מיירי בטאבאק הנקרא טוטין ששותין אותו בעשן דזה נקרא שתי' לכך אוסרו דחושש לדעת הרא"ש שהביא בסי' תמ"ב דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה אבל לא באכילה וה"נ כיון דנקרא שתי' לכך אסור אף דהוי שלא כדרך אכילתן אסור מדרבנן אבל הטאביק שהוי דרך נחירין ודאי אין בו חשש כלל וכן הראני בספר עקרי הד"ט בשם מור וקציעה להרב מהר"י עמדין שכתב בשם אביו הגאון ח"צ דאין בטאביק חשש כלל ואף אם נעשה בפסח ביד נכרי נראה נמי דמותר כמ"ש בתשובה מכבר והוגד לי שגם בתשו' ב"א כתב כן דמה דנעשה ביד נכרי הוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו לכן אין לחוש בזה כלל וז"ב:
213
רי״דשא' בנדון הטאבאק בפסח הנה זה ג' שנים בא לפה קו... ערעור כזה וצחקתי דלו יהא אם היינו רואין בעינינו אשר הי' נותנים בו יי"ש ק"פ הרי נפסל מאכילת כלב קודם זמנו ומותר עכ"פ בהנאה אחר זמנו ובפרט כיון דהוי שלכד"ה דאטו יי"ש וכדומה עומד להריח בו הרי נעשה רק לאכילה והוי שלכד"ה וא"כ מחמץ ממש אין בו איסור רק דרבנן ובודאי יש להקל בזה אם נפסל מאכילת כלב קודם זמנו ואח"כ הביאו לפני ספר עקרי הד"ט הביא בשם שאילת יעב"ץ בשם אביו הגאון ח"צ ששחק על האוסרין ונהניתי ומאז והלאה שקטה פה הקול וכולם מריחין טאבאק בלי שום חשש כלל:
214
רי״המה שמסתפק בענין ביטול ומכירת חמץ דאין כל המדינות שוין ויש שהוי בהם היום קצר ויש שהוי בהם היום ארוך אם יכולה מדינה אחת לסמוך על השני'. לדעתו ודאי לא כן הוא רק כל אחד נדון כפי מקומו סמך לזה מה דאמרינן אין להקדש אלא מקומו ושעתו ה"ה נמי בזה וראי' קצת מרפ"ב דפסחים דפריך שם על לשון המשנה דכל שעה שמותר לאכול ולא תני כל שעה שאוכל מאכיל ולמה לא משני כה"ג דכל שעה שמותר לאכול במדינה אחת מאכיל במדינה אחרת ובע"כ אין חילוק כלל וז"ב:
215
רי״ובדין גידולי חמץ דעת הח"י דמותרין והמק"ח דחה דבריו ולפענ"ד הדין עם הח"י דמה שהביא המק"ח ראי' מאם לקח הימנו כרכר נ"ל דאדרבא כיון דקיי"ל בכל האיסורי' זוז"ג מותר רק בחמץ וע"ז קיי"ל דזוז"ג אסור וכ' המג"א בסי' תמ"ה הטעם דה"ט כיון דחמץ וע"ז במשהו לכך זוז"ג אסור א"כ בחמץ לאחה"פ כיון דקיי"ל דבטל ברוב פשיטא דזוז"ג מותר א"כ הגדולין הוי ג"כ בתורת זוז"ג וא"כ בודאי דמותר ובפרט כיון דקיי"ל בחמץ שעעה"פ דאף ס' לא צריך רק די ברובא בעלמא וא"כ ה"נ הגדולין לא גרע מנתבטלו ברוב כיון דבעלמא אין די באיסור ברוב והכא די בע"כ הטעם משום דלא קנסוהו רק בעיני' ולא כשהוא אינו בעין שוב לא קנסוהו א"כ ה"נ בגדולין עכ"פ אינו בעין ולא קנסוהו ובודאי רוב יש מן החדש נגד זרע הישן ובודאי מותרין הגדולין בחמץ שעעה"פ כנלפע"ד. ועיין ביו"ד סי' ק"ב בטו"ז מוכח ג"כ דגדולין הוי רק כעין תערובות ביותר מס' עיי"ש וראי' לדברי הח"י ולדברי נ"ל מהש"ס נדרים דף נ"ט והפוסקים ביו"ד סי' רט"ז שהקשו דלבטלו הגדולין ברובא ותי' דהו"ל דשיל"מ ולא בטל מוכח דאם לא הוי דשיל"מ הי' בטל ברובא אף דזוז"ג אסור בנדרים כמ"ש הב"י והטו"ז הביאו שם בס"ק ו' מוכח דזה עדיף ובטל ברובא רק דדשיל"מ לא בטל וא"כ חמץ אחה"פ דבטל ברוב ודאי דמותרין הגדולין דהחמץ בטל בהם ברוב וא"ש אך המעיין בטו"ז שם מוכח דאף מה דזוז"ג אסור בנדרים הוי מטעם דשיל"מ אך עכ"פ מוכח מזה דחמץ אחה"פ כיון דאין לו מתירין ובטל ברוב מכ"ש דזה וזה גורם מותר ודו"ק:
216
רי״זמ"ש בסי' תמ"ד סעיף ב' טוב לבער בע"ש קודם חצות וכו' לדעתי הי' נראה דבזמנינו דהמנהג הוי שקורין בכל שנה לבער חמץ א"צ לבער בע"ש כדרך כל השנים דאין חשש פן יבוא לטעות בשאר השנים דהרי בשאר השנים יכריזו וליכא חשש שכחה וכה"ג כתבו האחרונים לענין אכילה קודם התפלה וקודם ספירה דבמקו' שמכריזין ליכא חשש שכחה א"כ ה"נ בנ"ד ממש כיון דמכריזין בכל שנה ושנה א"כ אין חשש שיטעו בשאר שנים כיון דישמעו הכרזה לכך יכולין לבער בע"ש בחל ע"פ בשבת אימתי שירצו וז"ב ונכון:
217
רי״חבמ"ש בסי' תמ"ו ס"ג ה"ז דוחפו בקנה הטעם דאסור ליטלו בידו מכח דלמא אתי למיכל מיני' נראה דדוקא בחמץ דאוריי' ושעות דאוריי' אבל בחד דרבנן או חמץ או שעות מותר ליטלו בידו ובדרבנן לא גזרו דלמא אתי למיכל מיני' וראי' מפורשת ממשנה דתרומות פ"ט הלכה ב' בגדולי תרומה דאמר שם ר"ט לא ילקטו אלא עניי כהנים שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם ואמר לו ר"ע א"כ לא ילקטו אלא טהורים ועיין בתויו"ט דרע"ק ות"ק בחדא שיטה קיימא ושכן פסק הרמב"ם כת"ק וא"כ מוכח דלא גזרינן דלמא אתי למיכל מיני' ואין לומר דתבואה שלא נטחנה לא שכיח שיאכלו ממנו דהמעיין בפ"ק דפסחים דפריך שם דרבנן אדרבנן ודר"י אדר"י וקאמר שם מתוך שלא התרת לו אלא ע"י קטוף זכור הוא משמע דבלא קיטוף גזרינן אף בשבלים למאן דגזר וא"כ למה לא חיישינן הכא אלא ודאי דגדולי תרומה כיון דדרבנן הוא לא גזרינן דלמא אתי למיכל מיני' אף דישנו תרומה דאורייתא ועיקרו בא מדאורייתא אעפ"כ כיון שעכשיו דרבנן לא גזרו א"כ ה"ה בחמץ דרבנן או שעות דרבנן לא גזרינן ומותר אף ליגע בו ממש ולטלטלו להדיא וז"ב לדינא. ואינו דומה למ"ש ביו"ד סי' פ"ח בבשר עוף על השלחן עיי' בפרש"י שם דף ק"ד ד"ה אבל הכא וכו' דכי מסיק להו היינו אכילה וכו' כלומר דשם חדא גזרה הוא דזה הוי כודאי אם מסיק להו אתי למיכלינהו בודאי ודוק היטב:
218
רי״טשאלה באשה שלקחה מגלגלת של חמץ וגלגלה בהם כמה מצות ונתערבו אותן מצות באחרות מה דינם. לדעתי פשוט דאין כאן בית מיחוש דמה שחשש רו"מ שמא הי' פירורין על המגלגלת ז"א דלו יהא דהוי ספק הרי ספק משהו דהוי דרבנן וספקו לקולא ואף אם נמצא עתה בצק על המגלגלת הרי ש"ס מפורש בפסחים דף ו' דאזלינן בתר בתרא אף דשם הוי לענין איסור תורה מכ"ש כאן לענין חשש דרבנן דאזלינן בתר בתרא ובפרט דבנדון כזה דומה למה דאמרינן בנדה חזקה בנות ישראל בודקין כתונותיהם בשעת כיבוס כן ה"נ חזקה על כל אשה כשבאה ללוש בודקת המגלגלת שלא יהא עלי' שום פירור ולכך אין לחוש בזה לפירור כלל. ולחוש למה שחשש דלמא הוי המגלגלת כבית שאור ודעת הלבוש בסי' תנ"א וא"ר סי' תמ"ב הובא במשבצות סי' תנ"א ס"ק כ"ו ובא"א שם ובסי' תמ"ב דאסרי בלש בעריבה של חמץ ג"ז אין חשש חדא כדבריו דאין המגלגלת דומה לבית שאור כלל דשם החמץ עומד בו זמן מה משא"כ במגלגלת הוי רק דרך ארעי בעלמא ועוד גוף דעת הלבוש בזה הוא דעה דחוי' ואף לדעתם נראה דהם מיירי רק בתוך הפסח בזה מכח חומרא דחמץ אסרי אף בצונן כמו דיש דעות לאסור בבשר השרוי במים בצונן ונמצא שם חטה אף דבכל איסורין אין פוצה פה לאסור בצונן מ"מ בפסח מחמירין לכך ס"ל להלבוש אף למקילין מ"מ בבית שאור וכו' אסרי בצונן והיינו בפסח אבל ק"פ אף הם מודים דאינו אוסר בצונן וכיון דלא נאסר ק"פ מותר דלא שייך חוזר וניעור בדבר שאינו בעין רק טעם כמ"ש בסי' תמ"ז לכך הדין ברור דאין בזה חשש איסור אפי' דרך חומרא ולדעתי אפי' הי' המצות בעין מותרין מכ"ש בנתערבו ואכמ"ל:
219
ר״כשאלה באחד שקנה יי"ש של פסח ולקחו בחביות הנעשה מנסרים ישינים שניכר בהם שכבר נשתמשו בהם מה דינו. תשובה. לכאורה הי' נראה להקל בזה מכח ס"ס שמא לא נשתמש בו כלל ואת"ל נשתמש בו שמא בדבר שאינו מזיק רק במים לבד או שאר משקים שאין בהם חמץ א"כ דומה ממש למה דקיי"ל סתם כלי אב"י דמותר מכח ס"ס שמא לא נשתמש בו תוך מעל"ע ואת"ל נשתמש בו שמא בדבר הפגום כן ה"נ אף דספק שמא בדבר הפגום לא שייך בזה דהוי דבר חריף ומשוי לשבח מ"מ יש לספק שמא נשתמש בהם דברים שאין אוסרין בפסח רק מים וגה"כ ואין לומר כיון שניכר שהם ישינים מוכח דנשתמש בהם כבר ז"א דאפשר מכח עמידתן להתיישן בעצמן וכדומה מאיזה לכלוכית שבא עליו גם אפ"ל כיון דמשקה יי"ש יש בו קפידא להיות משובח וטוב א"כ אפשר אף כמה דברים כגון שכר וכדומה פוגמין בו כמו ביין דאמרינן דהשכר פוגם בו מכח דאותו דבר צריך להיות מבושם וטוב כן ה"נ טעם של השכר וכדומה פוגם ביי"ש לכך הוי ספק ג"כ שמא נשתמש בדבר הפוגם לכך נראה להתיר אם אירע זה ק"פ אבל אם נודע זה בפסח דאז אף נטל"פ אסור ודאי דאין כאן רק ספק אחד שמא נשתמש בו או לא וראוי לאסור מיהו אפשר כיון דיש פוסקים מתירין גם בפסח נטל"פ רק דיש מחמירין א"כ אפשר אף הם לא מחמרי רק בודאי נטל"פ ולא בספק נטל"פ גם יש ס"ס אולי לא נשתמש בו כלל או רק מים לבד ואת"ל נשתמש בו חמץ כגון שכר אולי הלכה כהפוסקים נטל"פ מותר בפסח לכך כה"ג יש להקל וקודם פסח יש עוד קולא בלא"ה דאף אם נשתמש בו שכר מ"מ טעם השכר בטל בס' ק"פ דאף שאין במה שבכלי ס' נגד הכלי מ"מ בזמן היתר שאני כמ"ש הטו"ז בסי' תמ"ז בסופו דטעם השכר בטל בס' כיון דהתירא בלע לא משערינן בכולי' ויש ס' נגד טעם השכר א"כ ה"ה בנ"ד ממש לכך ק"פ פשיטא דיש להקל ואף בפסח עצמו במקום הפ"מ או מניעת שמחת יו"ט יש להקל מהני טעמים הנ"ל כנ"ל נכון:
220
רכ״אשאלה בעיר שהדגים ביוקר ורצה לקנות דגים מלוחים ערך ה' או ששה ימים ק"פ ע"י הדחה ק"פ שהמג"א מחמיר בזה דחיישינן שישכח מלהדיח דאין דרכם בהדחה ובזה"ז דרך להדיח כל דגים מלוחים ומכ"ש אם נמלחו איזה ימים. תשובה. היטב אשר דיבר דודאי כל דגים שמונחין איזה ימים במליחה אין מבשלין בלי הדחה ואני מוסיף דק"ל אף אם אין דרכו להדיח תמיד למה ניחוש שמא ישכח להדיח דהרי אף אם ישכח להדיח אין נאסרין בדיעבד כיון דאינו רק חשש בעלמא שמא הי' במלח משהו חמץ והרי הוי רק חשש בעלמא ובמה דלא שכיחא שיהי' במלח משהו חמץ ואף אם הי' בו משהו חמץ כבר נתבטל ק"פ והרי בלח בלח קיי"ל דאינו חוזר וניעור בפסח וא"כ כיון דבדיעבד אין איסור למה ניחוש שמא ישכח מלהדיח הרי מבואר ביו"ד סי' צ"א דכל דבדיעבד מותר בלא זה לא חיישינן שמא ישכח לעשות כן לכך נראה להקל ע"י שידיח אותם ק"פ כמפורש בש"ע לכך הנני מסכים עמו להקל בזה:
221
רכ״בשאלה מה שחשש רו"מ על הצוקר שעושין במקומו בזלאטיפאליע דיתכן להיות דהפועלים נכרים מטבילין בו פתם. הנה לא ידעתי למה החמיר בזה רו"מ בספק משהו דרבנן דאטו הוי ודאי שטובלין בו פתם ואם טבלו מי יודע אם נפלו פירורין או לא ולכך בספק משהו דרבנן ודאי דיש להקל גם הוי ס"ס דלמא כדעת הסוברין דלא אמרינן חוזר וניעור ואם חוזר וניעור דלמא לא הוי בו פירורין או לא טבלו כלל ועוד י"ל בזה צד היתר די"ל דדומה בזה למוסק המבואר באו"ח סי' רט"ז עיי"ש וי"ל כיון דנשתנה הפת לצוקר הוי נשתנה לדבר המותר והרי עינינו רואות דבצוקר אין בו משהו חמץ כלל ובע"כ הוי לו דמות צוקר והוי נשתנה לדבר המותר ולכך ע"פ כל הנ"ל נראה דאין לחוש בזה כלל וז"ב:
222
רכ״גשאלה מק' קאריץ שאנשי הברייהויז מן מעד קנו פסולת של דבש בעיר קיוב וכאשר הובאו לקאריץ נפל הספק על הפסולת ספק חמץ מחמת שהמה מונחים בחביתין גדולים שבראשיהן יש שפינטיס כמו אצל כלים מיי"ש רק שיוכל להיות שהחביתין המה מיי"ג שהחביתין מיי"ש ומיי"ג המה שוין לא כן חביתין מדבש שבאלו אין בראשיהם שפינטיס וע"כ לא עשו ק"פ מדבש הנ"ל מעד רק אחר פסח עשו מהנ"ל מעד על כל השנה למכור לשתות רק שחששו אפשר לא יוכלו למכור בתוך השנה כל המעד הנ"ל וישאר על פסח עשו המעד הנ"ל בכלים של פסח ועתה כבוא פסח נפל מחלוקת בין הלומדים איך להתנהג במעד הנ"ל לשתות אותו או לאו וגבו עדים מן בעלי מלאכה מן המעד הנ"ל ואמרו שכשהריקו החביתין מן הפסולת לתוך הגיגית הי' מרגישים ריח חזק מיי"ש ולהוי ידוע למר איך עושים מפסולת הנ"ל מעד שורין הפסולת הנ"ל בגיגית מים והמים הוא כמו ארבעה וחמשה כנגד הפסולת הנ"ל ושורין לילה אחת ועוד שורין פסולת הנ"ל כמו כן חמשה פעמים עד שלוקח כל המתיקות מן הפסולת ואח"כ מבשלים בדוד בהמים הנ"ל ויש במים כמה פעמים ס' נגד הכלי ואח"כ כשנותנים הרבה מים בודאי יש כמה פעמים ס' איך להתנהג במעד הנ"ל. תשובה. המעד הזה הוא היתר גמור והאוסרו לא חש לקמחי'. והוא כשר גמור הטעם הראשון הוא פשוט אף אם הי' בו יי"ש בודאי הי' בטל בסמ"ך וגם כמה פעמים ס' הי' ואם נתבטל ק"פ בסמ"ך בלח בלח קיי"ל דאינו חוזר וניעור וז"פ ועוד כיון דהוי ספק אם הי' בו יי"ש א"כ אף אם לא הי' לח בלח הוי ס"ס שמא לא הי' בו יי"ש ואת"ל הי' בו שמא כדעת הפוסקים דאינו חוזר וניעור ועוד יש בזה כמה ספקות שמא לא הי' בו יי"ש כלל ואת"ל הי' בו שמא כבר הוא יב"ח דאין לחוש בו יותר כמ"ש הדין בהל' יי"נ ועוד הנה כיון דלא הוי בן יומו ובשאר איסורין הוי נטל"פ רק בדבר חריף כמו יי"ש ויי"נ לא מהני בזה אך כיון דהי' בהם פסולת של דבש הרי דבש פוגם היין וכן נמי היי"ש מתיש הדבש כח החריפות ועושהו לפגם א"כ שוב מותר כיון דאינו ב"י וכל זה אני כותב לרווחא דמלתא ומדינא מותר גמור מטעם הראשון:
223
רכ״דנסתפקתי באם אחה"פ נמצא בתבשיל שנתבשל בפסח משהו חמץ אם נאסרו הכלים להשתמש בהם לשנה הבאה אם נימא דאגלאי מלתא למפרע דבפסח נתבשל בהם משהו ונאסרו כדין נמצא בפסח או נימא דבתר הידיעה אזלינן והשתא נודע אחה"פ ודינו כדין נמצא ק"פ והוי בסמ"ך. (ועיימ"ש בספרי מ"נ בש"ס דף נ"ח בחבורי דף ק"ד מ"ש בזה) ולכאורה הי' נראה דכיון דחומרא דמשהו הוי רק מכח לא בדילי מיני' א"כ תינח אם בשעת גוף הידיעה הוי אז החמץ אסור מן התורה לכך החמירו במשהו כדי שידע חומרו ויהי' בדיל מיני' אבל אם בזמן הידיעה כבר מותר החמץ ולא שייך לומר כעת דראוי להחמיר להיות בדיל מיני' לכך אינו אוסר למפרע במשהו כיון דבשעת איסורו לא נודע לא שייך לומר דנחמיר כדי להיות בדיל מיני' אבל לטעם כרת י"ל דראוי לומר בי' אגלאי מלתא למפרע וכו' ולכאורה נראה ראי' לזה מן הש"ס דף כ"ט ע"ב דקאמר שם דבחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו שלא בזמנו במינו במשהו שלא במינו בנ"ט ומפרש הש"ס דשלא בזמנו במינו במשהו כר' יהודא ופרש"י דס"ל אחה"פ אסור מן התורה וקשה מנ"ל דרב ס"ל כר"י בהא דלמא ס"ל כר"ש דחמץ אחר זמנו מותר רק כוונתו כך דבזמנו היינו דנודע בזמנו הוי בין במינו בין שלא במינו במשהו אבל שלא בזמנו היינו דנודע שלא בזמנו דהוי התערובות בזמנו אז במינו הוי למפרע במשהו דזה דינא לרב כן דס"ל מב"מ במשהו לכך נאסרו הכלים למפרע אבל שלא במינו דהוי רק מכח חומרא דחמץ בנודע אחר זמנו למפרע לא החמירו במשהו ומנ"ל דס"ל כר"י בחמץ אחה"פ אלא ודאי דאין חילוק רק היכי דהחמירו במשהו אמרינן אגלאי מלתא למפרע ונאסר במשהו ובע"כ מיירי דהתערובות נעשה אחר הפסח ודוק היטב (שייך לעיל) ועיי' בפרש"י בדף כ"ט ע"ב בד"ה שלא במינו מוכח דתרתי בעינן כרת ולא בדילי מיני' תרווייהו איתנהו ולכך הוי נראה להקל בכה"ג מיהו מן הש"ס מוכח להיפוך כמ"ש בפנים:
224
רכ״השאלה בנדון הנרות החדשים אם מותר להדליקם בפסח שבק' ווארשא נאסרו. תשובה. המחמיר אינו אלא מן המתמיהין דמה חשש הוי בזה הרי יש בזה ספקא טובא אם נתערב בהם חמץ כלל ואם נתערב אולי הי' בו ס' וא"כ נתבטל ק"פ ובלח בלח אינו חוזר וניעור אף לדידן ועוד הרי יש בהם גם דברים המותרין בפסח א"כ לענין האור הוי זוז"ג כיון דתחלה הי' כל חד בפ"ע ואף דבפסח אף זוז"ג אסור מ"מ אינו מוסכם וכאן דאם נתערב בו חמץ הוי לענין הדלקה שלא כדרך הנאתו ואינו אסור רק מדרבנן ולכך בדרבנן ודאי יש להקל בזה וזה גורם ועוד לפי המושכל נראה דודאי השאר מינין דבנרות הללו הי' אפשר להדליק לבדו והחמץ ודאי אינו יכול להדליק לבדו ובפרט לעשות ממנו נר ואינו בא רק ליפותו יותר וא"כ הוי כזה יכול וזה אינו יכול דמותר אף בפסח דלא עדיף חמץ משאר איסורין למ"ד זוז"ג אסור מ"מ מודים בזה יכול וזה א"י א"כ ה"נ בחמץ לדידן ולכך מכל הלין טעמי אין בו חשש כלל גם כיון דקודם זמנו כבר נפסל מאכילת אדם הוי חרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו ואף דבחרכו בעינן שיהי' נפסל מכלב היינו רק אם הוא בעינא ולא ע"י תערובות בזה די אם נפסל מאדם קודם זמנו ועוד לא גרע זה מצוקר שמערבין בו דם ונוהגין כל העולם היתר והארכתי בתשובה לק' זסלב וצרפתי בזה דעת ר' יונה גבי מוסק כיון דנשתנה לדבר המותר עיי"ש א"כ כן י"ל ה"נ בזה דהחמץ נשתנה ממהותו ומראיתו הוי נשתנה לדבר המותר בהנאה לכך מכל הלין טעמי אין בהנרות חשש ופקפוק כלל ומותרין להדליק בהם:
225
רכ״ובדבר הווישניק אשר לא נמכר הנה אם הווישניק הוי ביי"ש ודאי אסור וצריך לשפכו לנהר כיון דהיי"ש הוי בו מעמיד או עביד לטעמי' ולכך בזה אף השלכת הנאה לים המלח לא מהני אבל אם הוי מעורב בדבש ודאי דמותר דבשביל פליטת כלים אין חיוב למכרו כמ"ש בחי' סי' תמ"ב ומכ"ש דבדיעבד ודאי דמותר:
226
רכ״זבנדון הצוקר ששכחו למכרו בפסח וכן המרקחת שהוא בצוקר ושכחו למכרו בפסח. תשובה. יפה הורה שהוא מותר מטעמים שלו ועוד אני מוסיף כיון דנשתנה לדבר חדש דמן היי"ש נעשה צוקר הוי כמו מוסק הנעשה מדם חי' ונבלה המתהפך לדבש וגוף היי"ש נעשה היתר דנהפך לדבר המותר ואינו דומה למעמיד בעור קיבת נבלה דשם החלב והגבינה כמו בתחלה ואינו נעשה ענין חדש ואינו דומה למוסק הנהפך לדבש דנעשה דבר חדש אבל בזה החלב והגבינה אחד ולכך לא נחשב נשתנה והנבלה נותן בו טעם אבל בזה דנעשה דבר חדש שפיר הוי נשתנה ממש והרבה הארכתי בזה ובכל גלילותנו אין מוכרין צוקר כלל בפסח ואכמ"ל כי כ"ז חומרא בעלמא הוא:
227
רכ״חשאלה באחד שהי' לו יין בערך ששים הין ושפך לתוכו יי"ש שקורין אריק לחזק חורפייהו ואיכא ביין ס' לבטלו מה דינו לפסח. תשובה. מה שהי' לו פשוט שזה תלוי בדין זוז"ג יש לחלק דכל זוז"ג הוי דבכל חד לבדו אינו ניכר כלל החימוץ רק בצירוף תרווייהו לכך הוי זוז"ג אבל בנדון הזה היין הוי בו חריפות ונרגש בפ"ע ג"כ רק ע"י כח היי"ש מוסיף בו חוזק יותר בזה הוי רק כגרמא בעלמא ואינו כדין שאר זוז"ג ומותר אף בפסח ובר מן דין אף אם לא הי' בו כח רק בתרוייהו נראה דדין זוז"ג הוי רק אם אין בדבר הזה סמ"ך לא נגד זה ולא כנגד זה אבל בנדון הזה כיון שכותב רו"מ שהיה בו סמך כנגד האריק א"כ כל שיש בו ס' הוי כמאן דליתא והוי כלא נתערב בו חמץ כלל רק כאלו נתחמץ ממילא ומותר אף בפסח וגם מה דקיי"ל היתר בהיתר אינו בטל לא שייך כאן כיון דשפכו לתוכו אריק מוכח בלי אריק לא הוי לי' כח יין וא"כ אינו ראוי לקידוש רק ע"י האריק נעשה ראוי לקידוש א"כ גם כל השנה הוי כאיסור בהיתר ובטל לי' ממילא גם בפסח מותר כיון שכבר נתבטל לכך מכל הלין טעמי הנני מסכים עמו להיתרו אף בפסח ואף לכתחלה מותר לערב כן כיון דנצרך לו לקידוש. דברי שלמה קלוגר:
228
רכ״טבנדון המשפך ששפכו מתוכו לחביות יי"ש כמה פעמים בלי הפסק מעל"ע אם אוסר בפסח. הדין עם רו"מ כיון דלא היה בו יי"ש אחר מעל"ע אין לו דין כבוש ובפרט אף אם הי' לו דין כבוש הרי בפסח אין משתמשין בו שיהי' בו איזה דבר מעל"ע וגם תשמישו בצונן לכך בודאי אינו אוסר בדיעבד:
229
ר״לשאלה אם מכר לנכרי חמץ ובתוך הפסח נתפס הנכרי בתפיסה ולא היה אפשר לקנות ממנו את החמץ אחה"פ מה דינו. תשובה. הנה לומר שיקח החמץ כך עבור דמיו אין נראה לי דזה הוי כמו ערמה דהרי אם הי' החמץ של הנכרי ממש והי' ממושכן ביד ישראל או אם היה מוכרו פעם אחרת לנכרי מטלטלין ולא הי' משלם לו הנכרי ודאי לא היה נוטל לעצמו המקח בלתי דינא ודיינא דאף דחייב לו הנכרי ממון מ"מ אינו יכול לגבות לעצמו דמאן שם לך כמ"ש בש"ס ופוסקים ואף בנכרי הרי קיי"ל דגזל נכרי אסור כמו של ישראל ואינו יכול לגבות מדין תורה בעצמו וא"כ אם כאן יקח החמץ לעצמו בלא דינא ודיינא יהיה ניכר מכח דתחלת המכירה הוי רק הערמה ויש לחוש כמ"ש הטו"ז דאסור לתבוע אותו בדיניהם מה"ט עיי"ש כן ה"נ יש לחוש בזה לערמה כי יהי' ניכר שהוי רק לערמה ולכך נראה דילך אצל ב"ד והם ישומו לו חמצו בדמיו שחייב לו הנכרי וכה"ג אף בישראל ואף בלי ערמה יכולין הב"ד להגבותו ואין כאן ערמה הניכרת ואף דבעלמא צריך ליתן ללוה זמן ולהודיע לו היינו דוקא אם יש לחוש שיפדנו הלוה אבל כאן דיש אומדנא דלא ישלם לו הנכרי ואין דעתו נוחה בחמץ כזה כל כה"ג א"צ להודיעו אף בישראל כן וכיון דיחליטו לו הב"ד החמץ ע"פ הדין ברשיון הב"ד אין ניכר בזה הערמה ואין בזה שום מיחוש כנלפע"ד ברור:
230
רל״אבנדון אם לא מכרו קמח של חטין במקום דדרכו ללתות הנה אם אין הפ"מ נראה דצריך לזורקן לים דהח"י מביא בסימן תמ"ח בשם תשובת בית יהודא בנכרי שאמר שלתת וכו' משמע דאינו מתיר רק מכח כמה ספקות אבל מכח ספק אחד שמא לא נתחמץ אין להתיר ועיין בפמ"ג שכתב דאם הוא דרך בכך ללתות החטים ראוי לאסור א"כ בזמנינו דדרכן ללתות ודאי ראוי לאסור בפרט כיון דשכיח הוא בשנה זאת חטין מצומחים ולא היה בהם ס' ודאי דצריך למכרו תחלה מיהו מה"ט אין לאסרו בדיעבד כיון דעכ"פ רוב היתר הוי וחמץ שעעה"פ ברובא בטל מיהו כיון דדרכו ללתות ודאי אף בדיעבד יש לאסור גם אף דחמץ שעעה"פ ברובא בטל היינו באם נתערב אחה"פ אבל אם נתערב ק"פ אסור לאחה"פ לכך יש לחוש גם מכח החטין שצמחו מיהו נראה דיש להתיר בהפ"מ לבטלו ברוב ואף דאיסור דרבנן נמי אין לערבו לבטלו ברוב כמ"ש ביו"ד סימן צ"ט ואף הש"ע המחבר מודה בזה דבלי תוספת אין לבטלו מ"מ כיון דיש פוסקים דס"ל דאיסור דרבנן מותר אף לערבו להוסיף עליו כמ"ש הב"י שם אף דלא קיי"ל כן כאן כיון דהוי חמץ שעעה"פ דרבנן גם הוי ספק שמא לא לתתו בדרך שנתחמץ י"ל דהוי ס"ס דלמא מותר לערבו להוסיף עליו ודלמא לא נתחמץ כלל לכך מותר לערבו להוסיף עליו וכדאי הרמב"ם וסייעתו המתירין לערב איסור דרבנן לכתחלה לסמוך עליהם כה"ג בחמץ שעעה"פ והוא ספק חמץ ושעת הדחק והפ"מ נראה להקל כה"ג:
231
רל״בנראה אם מכרו החמץ רק דכתבו כל מין החמץ שיש בחדר הזה ולא פרשו מה החמץ נהי דלדינא לא מהני מכירה כזו כמ"ש בחבורי עה"פ וכמ"ש גם המק"ח מ"מ כיון דמדברי הפמ"ג בסי' תמ"ח משמע דמהני מכירה זו נראה כדאי הוא לסמוך עליו לבטלו ברוב היתר אם הוא הפ"מ ושעת הדחק:
232
רל״גכן נראה אם מסרו שטר מכירה ולא חתמו עליו ונודע לאחה"פ כל כה"ג דאיכא עוד צד להקל נראה לסמוך להתיר לבטלו ברוב כיון דחמץ שעעה"פ קיל משאר איסורין דרבנן דבעינן בהו ס' וזה ברובא בטל לרוב הפוסקים חזינן דקיל משאר איסורין ה"נ קיל בזה כנ"ל לדינא. וה"ה כל כיוצא בזה היכא דיש עוד צד להקל נראה דמותר לבטלו ברוב:
233
רל״דכך נמי אם לא כתב כלל החמץ רק דהי' עומד בחדר שנמכר להנכרי כיון דאם חצר קונה להנכרי אז קנהו הנכרי מתורת הפקר כיון דמטא עידן איסורא איאושי מיאש בפרט כיון דנתבטל ע"י הביטול א"כ זכה בו הנכרי בע"פ ולדעת הסוברים דאין עוברין בב"י עד הלילה מותר החמץ אחה"פ ונהי דיש לפקפק בכל זה לדינא מ"מ יש לצרף בזה דעת הרמב"ם וסייעתו לבטלו ברוב דהוי ס"ס אולי מותר בהנאה ואולי איסור דרבנן מותר לבטלו לכתחלה ואף דדבר דלא נזכר בש"ע אין לצרפו לס"ס בנדון חמץ שעעה"פ יש להקל כנ"ל:
234
רל״הבנדון החמץ ששכח לחתום עצמו המוכר וגם לא הי' כת"י זה לא חדש אצלי. ונשאלתי ע"ז בבואי הנה במוזג אחד שהי' החמץ שוה יותר מב' מאות רוביל והי' אז בחיים הגאון מהרז"מ והגאון בעל גור ארי' יהודה כתבתי באריכות וכן הגאון מהר"ז ז"ל כתב בזה ולא עלה בידינו היתר רק או לבטלו ברוב כתשובת פ"י או אם הוי הפסד גדול להתירו בהנאה לצרף דעת בע"ה שחמץ אחה"פ אינו אסור רק באכילה וכן יתנהג רו"מ:
235
רל״ובדין אם לא הוי נכתב בשטר המכירה שם הלוקח שהניח מקום חלק לכתוב בו שם הנכרי הלוקח ושכח לכותבו ונשאר חלק עד אחה"פ. יפה דן ויפה הורה שאין בזה בית מיחוש מטעם שכתב רו"מ:
236
רל״זשא' במשרתת שהלכה לשאוב יי"ש של פסח בפקודת בעה"ב שלה וטעתה ושאבה יי"ש של חמץ ואח"כ נודע הדבר ועדיין הי' היי"ש של חמץ בעין והיי"ש ההוא נמכר לנכרי קודם פסח והורה מורה אחד שצריך לשפוך היי"ש לחוץ תיכף. תשובה. הנה טעה בזה טעות גדול שהתנוקת שב"ר יודעים בו כיון דהחמץ הוי של הנכרי א"כ מה בכך ששאבה אותו המשרתת הרי לא כיונה לזכות בו כלל רק לצורך הבעה"ב שאבה ואף הבעה"ב עצמו לא זכה בו דהרי אינו של הפקר שיקנה שלא מדעתו ועוד איסורא לא ניחא לי' דלקני כמ"ש בנדרים דף ל"ו ולכך אף אם הי' הבעה"ב בעצמו עושה כן או המשרתת היתה מתכוונת לקנות רק שסברה שהוא יי"ש של פסח נמי לא הי' נאסר דאם הי' יודעת שזה חמץ לא היתה זוכה בה דאיסורא לא ניחא לה דליקני ולכך בודאי דאין כאן איסור ב"י כלל ומותר להחזיר היי"ש למקומו. ואין לומר דע"כ לא אמרינן איסורא לא ניחא לי' דליקני רק אם סובר שאינו עושה איסור כלל אך אם יודע שיש כאן איסור כגון שסבר שהוא יי"ש ש"פ של ישראל א"כ כוון לגזול ונתכוין לאיסור י"ל דאף דלא ידע שהוא חמץ נמי הי' קונה בכה"ג דלא שייך בזה איסורא לא ניחא לי' דליקני אך י"ל כיון דקיי"ל חשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור וא"כ ה"נ כיון דחמץ חמור בעיני העולם מגזל וא"כ נהי שהוא חשוד על הגזל מ"מ על ב"י אינו חשוד שהוא חמור בעיני העולם וי"ל דאיסורו דחמץ לא ניחא לי' דליקני וראי' מרש"י חולין ד' ד"ה חמצן של עוברי עברה וז"ל שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסידה והנה מדלא פירש שהם עוברי עברה אחרת כגון גזלנים וכדומה בע"כ דשאר עוברי עברה אין חשודין על ב"י ואעפ"כ מבערין חמץ וא"צ לטעם מפני שהם מחליפין ולכך הוצרך לפרש דמיירי שהי' ידוע בפי' שהם חשודין שלא לבער חמץ מפני הפסידה וחשודים על לאו זה ממש לכך צריך טעם מפני שהם מחליפין כנלפענ"ד נכון לדינא.
237
רל״חוהנה לעיל הבאתי ראי' מפירש"י בחמצן של עוברי עברה דבעינן דוקא שיהי' חשודים לאותו דבר אבל אם אין חשודים לאותו דבר אף דחשודים על גזל וגנבה אין חשודים על מכירת חמץ ראיתי דיש לדחות ראי' זו די"ל דלעולם איסור חמץ בפסח להשהותו הוי קל בעיני העולם מגזל וגנבה ומה דלא פרש"י שהי' חשודין על שאר עברות י"ל דהרי לרבא מביא שם הך ברייתא לסייע לו דאמרינן לא שביק היתרא ואכל איסורא ואם איתא דהכונה של עוברי עברה בשאר עברות לא הוי בזה סייעתא לרבא די"ל דלעולם במומר אוכל נבלות לתאבון כיון דחזינן שחשוד לאותו דבר עצמו וחזינן שאוכל נבלות לא מהני הך אומדנא דחזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא להוציאו מידי פסלות שחזינן שהוא פסול בודאי וברייתא דחמצן של ע"ע שאני דהתם לא חזינא שעברו על חמץ בפסח עצמו רק שהי' חשודין על שאר עברות רק דממילא כיון שחשוד לדבר החמור חשוד לדבר הקל לכך חשודין גם על חמץ והנה בזה גוף החשד הוי רק מכח אומדנא ולכך אתי אומדנא ומוציא מיד אומדנא ואמרינן דאיכא היתרא לא שביק היתרא ואכל איסורא כיון דגם פסלותו הוי רק מכח אומדנא אבל היכא דבבירור עובר על עברה זו לא סמכינן על אומדנא דלא שביק וכו' ומה ראי' הוא זה ובע"כ דמשמע לי' מדנקט סתם של עוברי עברה משמע דמיירי באם חשודין על חמץ עצמו ואעפ"כ אמרינן לא שביק וכו' והוי סייעתא לרבא ולעולם י"ל דאף החשוד על שאר עברות כגון גזל חשוד על לאו דב"י וצ"ע. ויש לעיין עוד יותר דהנה קיי"ל חזקה דתליא במעשה לא אמרינן וא"כ איך אמרינן דמותר מפני שהם מחליפין מכח חזקה דלא שביק וכו' הרי הוי חזקה דתליא במעשה ובשלמא בישראל אוכל נבלות דבודק סכין ונותן לו התם אין הדבר תליא במעשה דלשחוט מוכרח הוא בין כך ובין כך בין אם שוחט בסכין בדוק או אינו בדוק המעשה נעשה. בשמה ואם נתן לו סכין בדוק והוא ישחוט באינו בדוק הוי להיפוך האיסור תלוי במעשה לחוש שמא השליך סכין זה ונטל סכין פגום או עשאו פגום וכו' אבל בחמץ הוי ההיתר תלוי במעשה ולמה נסמוך בזה על החזקה. הן אמת דהש"ס מביא ראי' מכח כ"ש אבל על גוף הברייתא קשה למה נלך בזה להקל כיון דהזכות תליא במעשה וצ"ע:
238
רל״טע"ד שאלתו צר לי מאד על שרמזתי לו מכבר היתר מכירה בשבת כי מ"ש שטר מכירה זו היא ליחיד ועסקו היה בזה שאין לו במה להתפרנס וגם לאו אוושי מלתא אבל הני אנשים המכוונים להיות ככל הגוים בית ישראל ולהיות מבטלין שבות דרבנן בפרהסיא ואין צריכין לכך רק להרווחה אין בדעתי לפרש מה אני קורא בהם ובפרט ענין מכירת חמץ הוי היתר התלוי בשערה מכח דחק גדול ומכ"ש מכירת בהמות שהוא עון פלילי והעולם הכניסו עצמן כעת בשאט נפש ולקנות כפרים ועיירות וזה מעשה של הסט"א וגוזר אני עליו שמהיום לא יכתוב שט"מ בשמי וקבלתי עלי בנדר שלא יזקק ידי לזה ורצו בק"ק זאלקווא ליתן לי הון רב ודברתי להם סרה על כך.
239
ר״מובנדון שאלתו אם טוב יותר למכור הבהמות לאחד וחמץ לאחר או לשניהם יחד ולדידי היה נראה יותר דטוב למכור לאחד דאז אזיל ליה החשש השני של התב"ש דאם אינו גומר ומקנה הבהמות גם מהחמץ יוכל הנכרי לחזור וגמר ומקנה. לדעתי אינו נראה כן כי באמת דברי התב"ש בחשש השני אין מובנים דגם בחמץ למה יהי' גומר ומקנה הרי כיון דסוף סוף אפילו אם לא יהיה גומר בלבו נמי יוחזר אחה"פ א"כ למה יגמר בלבו ובע"כ בשביל האיסור דאם לא יגמור בלבו יהי' אסור לכן גומר ומקנה וא"כ בשביל האיסור גומר ומקנה אף בבהמות דהוי הפסד מועט היינו דהברירה בידו שלא יאכילם חמץ אבל השתא דמוכרם א"כ אוכלין חמץ א"כ אם לא יגמור בלבו איסורא קעביד ונהנה מחמץ א"כ בשביל איסורא נימא דגמר ומקנה ולא ידעתי שום הפרש בין זה לזה ועיקר החשש הוי בשביל טעם הראשון דבדאורייתא לא מהני הערמה וכן כתבתי בתשובה באריכות לברר דבריו בכמה ראיות דבדאורייתא לא מהני הערמה וא"כ שפיר הוי מעלה אם מוכר החמץ לאחר והבהמות לאחר לא ניכר הערמה כ"כ. ומה גם לפמ"ש בתשובה מה שנתעורר גדול אחד בספרו מחדש על כל מכירת חמץ הרי אין הנכרי מכוין לקנותו ואי בשביל דעת אחרת מקנה הקצה"ח בסי' ער"ה הוכיח דדעת אחרת מקנה לא מהני רק מכח שליחות ואין שליחות לנכרי ואני ישבתי זה והעליתי דבמכירה מהני דעת אחרת מקנה אף בנכרי משום דאית הנאה אף למוכר וביש לו שותפות בגוי' מהני שליחות אף בנכרי והארכתי בזה וא"כ כיון דמכח דעת אחרת מקנה מהני כל מכירת חמץ א"כ הרי דעת המקנה הוי שלא להיות תלוי זה בזה וא"כ לא יתוקן חשש השני של התב"ש אף אם יכתבו חד שט"מ ולכן עכ"פ לחשש הראשון עדיף טפי להיות נמכר לשנים ואין ניכר הערמה כ"כ ואני הייתי תמיד מן המחמירין ביותר כאשר בארתי בתשובה אך כאשר נתפשט שיחזיקו ישראל גראלניס למאה שוורים ויגיע היזק גדול והדור פרוץ אני מתיר למכור השוורים לאדון אחד שבידו לשלם ואין ניכר הערמה כ"כ ויתנה עמו שמקבל כל אחריות על נפשו והנה גוף החמץ לא יקנה האדון כי לבושה הוא לו וממילא מוכרח למכור לשנים וה' הטוב יכפר בעד כל זה. ומה ששאל על מ"ש בשט"מ למכור על יום השבת עיין בספר החיים סימן רמ"ו ויבין:
240
רמ״אשאלתו על היתר קניית בהמות בפסח. אמת אמרו בשמי אך אני התרתי באופן שיתנו עם הנכרי שיתן להם שחת וכדומה ואז אף שיתן להם חמץ אין עליהם אשם ורו"מ נראה לו דגרע זה מה שקונים ממנו בפסח ולדידי עדיפא כי אם הבהמות כבר שלו א"כ אם מאכילן חמץ הוי נהנה מחמץ בפסח ואף אם מתנה עם העכו"ם שיתן להם ד"א כבר מבואר בהל' שבת סי' רמ"ו שאין העכו"ם נאמן על כך ומה שמחלק הח"י סי' ת"נ סק"ח אינו שייך לכאן כיון דהישראל נהנה מן החמץ יותר מאכילת ש"ד א"כ סוף סוף נהנה מחמץ ודומה למלאכת שבת ומזה אני תמה מה שהמק"ח סמך להתיר מהאגודה שהביא הח"י ס"ק כ"א ובאמת האגודה מיירי בזמנם שלא הי' משביחים הבהמות בחמץ יותר מבשאר דברים ולא הוי אסור רק מכח שהוא רוצה בחמץ וניחא לי' בכך לזה אם אינו אומר כן להדיא רק בסתם אין איסור בדבר אבל בזמנינו דידוע שהבהמות משביחין בחמץ אם אוכלין ברייא א"כ נהנה ממש מן החמץ לכך בזה ודאי אסור אף אם מתנה ליתן להם ש"ד ומכ"ש בסתם שאין העכו"ם נאמן על כך אך זה אם הוי השוורים כבר שלו אך אם בעת הקני' מתנה עמו כן א"כ אם הנכרי משנה בטלה לה הקני' והו"ל הבהמות של נכרי ובפרט דאיסורא לא ניחא לי' דלקני ואנן סהדי שאינו קונה רק באופן זה שיאכילה ש"ד ואם משנה בטלה הקני' וא"כ אינו נהנה מן החמץ לכך בזה שפיר מהני תנאי ובאופן זה התרתי ומ"ש רו"מ בשם המק"ח דזה גרע לא זכר שם מידי שהוא מדבר מענין שהשוורים כבר שלו בזה גרע בע"פ אבל מדין אם קונה שוורים לא נזכר שם כלל והנכון כמ"ש בעזה"י ומ"ש שאחד אוסר טח עיניו דהרי המק"ח כתב בפירוש אף להתב"ש דאוסר אם שוכר הרפת אצל עכו"ם מותר דבזה אין הערמה ניכר וא"כ ה"ה נמי לקונה שוורים בפסח אין ניכר הערמה דהרי מכוון רק לקנות השוורים ואין התב"ש אוסר רק אם מוכר שוורים שלו וניכר הערמה אבל באין ניכר הערמה מתיר המק"ח ומ"ש תחלה המק"ח דבע"פ אסור היינו למכור השוורים דניכר הערמה אבל לא היכי דאין ניכר הערמה. ועוד דכל קנינים הוי בכסף ודעת רוב הפוסקים דבכסף אינו קונה בנכרי ושטר אינו מועיל דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו וגם האדונים המה אלמים ובעכו"ם אלם הוי כמכירה ומהני אפי' בבכור ובחמץ ומכ"ש דהקני' ממנו אינו קני' דלא סמכא דעתא ולכך אין בזה חשש אפי' בלי עצה שלי ועצתי רק לרווחא דמלתא:
241
רמ״בשאלתו על מכירת חמץ הנה מי שנתן כל ביתו לאחר במתנה גמורה רק שהמקבל נתן לו זכות כל ימי חייו יש לו רשות להשכיר הבית או למכור זכותו לאחר איך יעשה במכירת חמץ בפסח. הנה אם לא פרשו שיש לו רשות להשכיר זכותו לאחר או למכור לא הי' יכול כלל להשכיר זכותו לאחר או למכור זכותו כי לו נתנו רשות ולא לאחר רק כיון דהתנה כן בפירוש יכול למוכרה או להשכירה וגם בפסח יכול לעשות אחת משתי אלה אך גוף הדבר שכתב רו"מ דעיקר היתר המכירה הוי מכח החדר שמכר לנכרי והוי כמקבל אחריות על חמץ של נכרי בבית הנכרי זה אין נ"ל דבשלמא אם מקבל אחריות על חמץ של נכרי בבית הנכרי כיון דלא קיבל עליו אחריות אונסין רק אחריות גנבה ואבדה או פשיעה זה לא נחשב רוצה בקיומו שהרי אם יאבד באונס לא איכפת לי' רק רוצה שלא יאבד בגנבה ואבדה או פשיעה אבל באונס יאבד ויאבד אבל בזה אם לא יהי' החמץ קיים אף באונס לא ישלם לו הנכרי והוי רוצה בקיומו ממש ובדינא דמלכותא ודאי לא יכול לכוף את הנכרי לשלם לו א"כ הוי רוצה בקיומו ולכן כתבנו עצה אחרת בזה וכבר נדפס בס' מעשה ידי יוצר על הגש"פ ולא רציתי לפרשו אחר שכבר נדפס:
242
רמ״גשאלה באחד שהי' לו קוואס עומד בחביות של שכר יותר משנה ובפסח דאשתקד מכרו ק"פ אך בשנה זו שכח למכרו ואומר שהקוואס הוא דבר חריף כמו בארשט מסובין מה דינו. תשובה. מה שדימה השואל זה לדין הח"צ דאחר יב"ח מותר לא ביאר כוונתו אם לא הושם הקוואס הזה עד ששהא החביות יב"ח בלי שכר ודאי יפה אמר אך אם הושם בו קודם יב"ח מה בכך שעתה הוי אחר יב"ח עכ"פ הרי קיבל הקוואס טעם החמץ קודם שנעשה יב"ח א"כ כבר הוי בו טעם חמץ. מיהו דעת הח"י בסי' תמ"ב דבשביל טעם חמץ מכלי אפי' ב"י א"צ למכרו גם לומר דקוואס הוי דבר חריף אינו ברור לפי לשון הטור ביו"ד סי' צ"ה דמשמע דוקא בארשט מסובין דאיכא לקיוהא דפירי בעינן או חומץ אבל הקוואס נראה דדינו רק כמו מי פירות חמוצים דאין להם דין ד"ח במקום הפסד וגם דעת המג"א בסי' תמ"ז סק"ח דגם חומץ יין באינו חזק לא הוי ד"ח ובודאי קוואס אינו חזק יותר מחומץ יין שאינו חזק לכך אין בו איסור והי' יכול להתירו אפי' בשתי' אחה"פ אבל כיון דהחמיר למכרו לעכו"ם בפסח יפה עשה. ומה שחזר שנית להחזיק דבריו דסמך ע"ד הח"י דחשש שנותן טעם גם בפסח לכך הביא דברי הח"צ אין בזה כדי התנצלות דהרי הח"י מתיר אף שיעמדו בתוך הכלים בפסח אף דנ"ט בפסח ואף דהוי נטל"פ הרי גם בפסח נטל"פ אסור ועוד כיון דעביד נתינת טעם א"צ ביעור מה לי אם נ"ט בפסח או הוי בו טעם מק"פ אם אינו אוכל בפסח ממנו רק להשהותו אין לחלק בזה לכך לפ"ד הח"י לא הוי צריך לדברי הח"צ:
243
רמ״דשאלה במחזיק אראנדא הי' לו חוב אצל אחד מן השענקאריס ומת הלוה בחוה"מ ומכר ק"פ יי"ש להערל והלך מחזיק האראנדא הנ"ל ע"י ערלים שלו בפקודת המושל ולקח אותו היי"ש מן הערל השענקיר הנ"ל אשר לקח היי"ש ק"פ מהשענקיר הנפטר הנ"ל מה דינו. תשובה. תחלה ודאי לא כדין עשה האראנדאר דהשכין החמץ והוי באחריותו ועבר עליו בב"י ומ"ש רו"מ דדעתו הי' להחזיר מיד החמץ זה לא מהני כלום כיון דכבר עבר עליו שעה אחת בב"י לא מהני החזרה כיון דמחויב לבערו מן העולם וזה אינו ביעור מה שמחזירו רק אם כבר עבר הפסח אז יכול לומר לו הש"ל כמ"ש בש"ס ופוסקים ומיהו החמץ מותר אחה"פ כיון דמן הדין לא הוי רשאי הישראל למשכנו כיון דהנכרי קנהו ואין החוב נגבה ממטלטלין שמכר וא"כ הוי רק כגזל חמץ של נכרי והח"י סי' ת"מ הביא הירושלמי דחמץ של נכרי שהופקד אצל ישראל מותר בהנאה דחמץ של נכרי הוא וישראל הוא דעבר עליו וגם דעת הנו"ב דבגזל חמץ מותר החמץ לכל העולם אף בגזל מישראל ונהי דבחבורי לה"פ כתבתי דלא כוותי' עכ"פ כאן בחמץ של נכרי ודאי י"ל כן בצירוף הירושלמי הנ"ל לכך מותר בהנאה לכל העולם רק להראנדאר בעצמו אסור בהנאה מיהו אם אין לו לגבות חובו וקשה להיות ציית יראה לבטלו חד בתרי ויהי' מותר גם לו וכמ"ש בפ"י עצה זו:
244
רמ״השאלה ע"ד המאלץ ששכח למכרו והי' בבית ישראל ובבית הנכרי ובעל החמץ מצדד בעצמו היות כי המאלץ אינו ראוי כלל ונתקלקל. הנה היתר זה מבואר באחרונים ולדעתי נראה לצרף עוד כיון דהמאלץ אינו ראוי בעינא רק לעשות ממנו יי"ש. ומלשון הש"ס פסחים ל' דקאמר כי קניס ר"ש כשהוא בעיני' אבל ע"י תערובות לא קניס מלשון כשהוא בעיני' משמע כל שנשתנה ואינו בעין מותר ובזה מדויק לשון הש"ס דלמ"ל להאריך והי' די לומר ע"י תערובות לא קניס וממילא נדע דמה דקניס הוי כשהוא שלא ע"י תערובות אך קמ"ל דלא קניס רק בעיני' אבל בנשתנה אף שאינו בתערובות או כשהוא בתערובות אף שהוא בעין בתערובות מותר ואף אי נימא דגם בנשתנה אסור י"ל היינו דוקא בראוי להיות נהנה ממנו כשהוא בעין אז אף אם נשתנה אסור דיבואו להנות ממנו גם בעינא וחדא גזרה הוא וכשאסרו אסרו בין בעינא בין שנשתנה אבל דבר שאין ראוי רק בנשתנה מודים דמותר ועוד יש לדון דהרי גבי חדש דעת כמה דהיוצא ממנו מותר ועיין בפ"י ובחבורי סה"ח וא"כ בחמץ שעעה"פ ודאי י"ל דמשקה היוצא ממנו ולא גרע זה מאם הי' בתערובות דבטל ברוב לדעת המג"א והכי מורה פשטא דשמעתא מכ"ש במשקה היוצא ממנו לכן נראה להתיר מאלץ זה בפשיטות אך מ"מ משום חומרא דחמץ יראה לבטלו ברוב או המאלץ או אח"כ היי"ש וכמ"ש בפ"י בתשובה:
245
רמ״ונשאלתי באחד שמכר חמצו וכתב בשט"מ שמוכר ב' מאות טעפ יי"ש כל טאפ בסך כך וכך ואח"כ נתברר שלא הי' שם ר' טעפ רק פחות סך מסוים. לכאורה הי' נ"ל דהמקח בטל דהטור כ' בסי' רל"ב בשם הראב"ד דלפעמים שהמקח בטל כגון שמכר לו שק מלא אגוזים בדינר ונמצא חסר בטל המקח ויכול הלה לחזור בו אף שזה רוצה להשלים לו ועיין בב"י שגם הרמב"ם לא פליג בזה ועיין בסמ"ע סק"ד וגם להלכה קיי"ל כן וא"כ ה"נ בטל המקח ואין לומר דשם קצב כל הסכום יחד בדינר אבל כאן אמר כל טאפ בסך כו"כ ולא כלל הכל יחד זה אינו דהרי שם נמי אם אומר שק מלא אגוזים בדינר יכולין אנו לשער דרבע השק הוי ברובע דינר ושמינית השק הוי בשמינית הדינר א"כ ה"נ נימא דהוי כקצב לו בעד כל חלק מהשק כך וכך ולמה יבטל כל המקח ובע"כ שאעפ"כ כשחסר מקצת בטל הכל א"כ ה"נ אם פירש בעד כל טאפ דינר סוף סוף הרי כלל שמוכר לו ר' טעפ א"כ אם נחסר יכול הלוקח לבטל המקח והן אמת דאם כתב לו בפירוש עד למדידה אז ודאי א"י לבטל המקח כיון דפי' עד למדידה הוי כפירוש שאינו במילואו רק צריך למודדו אבל אם לא כתב לו עד למדידה רק סתם שמוכר לו ר' טעפ בזה י"ל דדמי למ"ש הראב"ד שם ובטל המקח. וא"ל דאף לדעת הראב"ד דוקא הלוקח יכול לחזור בו אם רוצה אבל אם הלוקח רוצה לקיים המקח להספיק עצמו בסך המקח כפי ערך הממון או שישלים לו המוכר אין המוכר יכול לחזור בו וא"כ אין ביטול המקח תלוי ביד המוכר רק ביד הלוקח הנכרי וא"כ כל שאין ביטול המקח תלוי בידו לא נחשב של ישראל כמ"ש המג"א להשיג על הרדב"ז בסי' תמ"ח דכל שאין החזרה תלוי בידו לא דמיא להואיל אך ז"א כיון דהראב"ד למד דין שלו שהלוקח יכול לחזור בו מדין התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר וכמ"ש הב"י וב"ש באהע"ז סי' כ"ט ובקידושי אשה מבואר שם ששניהם יכולין לחזור בהם א"כ ה"נ בקונה שק מלא אגוזים והי' חסר גם המוכר יכול לחזור בו א"כ לא הוי מקח כלל ופשיטא דעבר בב"י כן הי' נראה לומר. אך כד דייקינן ליתא ואני תמה על הסמ"ע שתמה על הב"י למה לא העתיק כן בש"ע דודאי לדינא יש הרבה חולקין על הראב"ד בזה שהרי ודאי דעת הראב"ד וטעמו הוי דלכך בטל כל המקח מכח דדעת הקונה הוי לקנות הכל ביחד וכל שאינו הכל ביחד לא קנה כלל וכוונתו נראה לטעם של הר"ן בפ"ב דקידושין בסוגי' דמקדש ה' נשים והי' בהם ב' אחיות דפסק הרמב"ם דבאומר כולכם מקודשות לי אין כולם מקודשות אף דבקני את וחמור קיי"ל דקנה מחצה ונתן שם הר"ן טעם מכח דבשלמא בקנה את וחמור אטו בשביל שלא יקנה החמור לא יקנה הוא אבל בלוקח דעתו לקנות רע ויפה יחד וכל שאינו קונה זה אינו רוצה בזה עיי"ש וא"כ ה"נ במוכר לו סך מסוים והי' פחות נמי שייך זה הטעם אבל לרוב הפוסקים דבאומר כולכם מקודשות לי אף שהי' בהם ב' אחיות נמי הנכריות מקודשות ומשמע בפוסקים הללו אף שלא הכיר בהם בשעת קידושין שהם ב' אחיות נמי הנכריות מקודשות ובע"כ ס"ל דאף בקונה לא אמרינן דדעתו לקנות הכל ביחד ואם לא לא יקנה כלל רק אמרינן דדעתו לקנות כל מה שיכול לקנות א"כ בע"כ צ"ל שאינו דומה להתקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר דהתם הוי הכסף גוף הקנין שקונה אותה בזה ולכך כל דהוי הטעות בגוף הקנין בטל הקנין אבל כל דלא הוי הטעות בגוף הקנין שהרי בקונה שק אגוזים או באומר כולכם הקנין הוי בכסף או במשיכה והטעות הוי רק בחפץ הנקנה כמה קנה בזה כל מה שאפשר לקנות קונה א"כ הם ודאי חולקים על הראב"ד בזה והראב"ד לשטתו שגם באומר כולכם לא משיג על הראב"ד לכך גם בזה ס"ל כן אבל המחבר שהביא באהע"ז סי' מ"א דעה הראשונה דנכריות מקודשות ודעת הרמב"ם בשם י"א וידוע דכל שהביא הש"ע דעה הראשונה בסתם ודעה שני' בשם י"א קיי"ל כדעה א' וכמ"ש הח"מ בסי' א' בהג"ה א"כ כיון דס"ל התם דנכריות מקודשות ה"נ קיי"ל דלא כהראב"ד לכך השמיטו הש"ע וגם לדעת הראב"ד במקנה דשלב"ל עם דבר שבא לעולם אם לא ידע הלוקח מזה שמקצת הוי דשלב"ל בטל המקח לגמרי והש"ע הביא דעות בסי' ר"ט דס"ל דקנה מה שכבר בא לעולם ומסתימת דבריהם משמע אף שלא ידע הלוקח מזה נמי קיים המקח לכך השמיט כאן דעת הראב"ד. וא"כ לענין חמץ אם נודע לנו ספק זה בפסח עצמו אז כיון דהוי ספק דאורייתא אין בידנו כח להקל ויש לשפוך החמץ הזה אך אם כבר עבר עליו הפסח שהוי רק דרבנן וגם קיל משאר איסורים דבטל ברוב בעלמא יש לסמוך על הכרעותנו להקל כנלפענ"ד:
246
רמ״זהח"י בסי' תמ"ח כתב דלעבד כנעני א"י למכור דלא יצא מרשותו והביא ראי' מעירובין דא"י לזכות ע"י עבדו וכו' עיי"ש ודבריו תמוהין דאין דמיון זל"ז די"ל דלעולם אם הרב מוכר לעבדו להיות של העבד או נותן לו מתנה קנה אבל בעירובין דאינו מקנה ליד העבד רק לאחרים בזה שפיר א"י הרב להקנות על ידו לאחרים כיון דלגוף העבד אינו מקנה ולאחרים לא יצא הדבר מרשותו ותדע שבאשה נמי קיי"ל דא"י לזכות על ידה לאחרים בעירוב ובעל שנתן או שמכר לאשתו קנתה ובע"כ דשאני לזכות על ידה לאחרים וכדמשני בש"ס בנדרים וגם נעלם ממנו דעת הרשב"א בקידושין כ"ג דס"ל דרב שנתן מתנה לעבד קנה ובע"כ דשאני עירוב לזכות לאחרים וא"ש וז"ב:
247
רמ״חע"ד שאלתו בנדון הווישניק הנה מה שכתב בשט"מ דאף אם יתבטל באיזה דבר הקנין מ"מ לא יהי' בטל שאר המכירה הנה אם כי לכאורה יפה עשו מ"מ הוא למותר דהן אמת דהוי פלוגתא במוכר ב' דברים יחד ואין לו אחד מהם אם בטל כל הקנין או לא עיין בחו"מ סי' רט"ז בטו"ז שם אך זה הוי דוקא אם מוכר כולו בסך אחד אז י"ל דהוי חד מכירה ובבטל מקצת בטל כולו עיין בטו"ז שם משמע מלשונו כן אך אם הוי כל חד בסך בפ"ע ודאי הוי ב' מכירות ואין אחד מבטל חברו לכ"ע (עיין תשובה רי"ב). ובדין גוף הווישניק המכירה עליו ודאי לא חלה כדין מוכר דבר שאינו מסוים וכמ"ש בחבורי נ"ז ח"ב בקונטרס קנין עולם וכן הוא במק"ח ג"כ והנה מה שהביא רו"מ הפלוגתא בין האחרונים בחו"מ באם שניהם אין יודעים מה הוא הנה אין לו ענין לכאן דהם מיירי דהקונה רוצה לקנות באמת אז י"ל דגמר וקנה אבל בחמץ הנכרי אינו מכוין לקנות כלל והוי ערמה בעלמא רק דאנן אמרינן דעכ"פ בעל החמץ מכח איסור חמץ גמור ומקנה לו והוי דעת אחרת מקנה ואף דבקצה"ח סי' רמ"ג הביא בשם הראשונים דבנכרי ל"מ ד"א מקנה כתבנו בחי' דהיינו דוקא במתנה אבל במכירה מהני אף בנכרי דהוי כיש לו שותפות בגוי' דהרי רוצה לזכות בדמים של המכירה וא"כ כיון דלא מהני כאן רק מכח דעת המוכר לכ"ע לא מהני אם לא ידע מה מכר ולכך ודאי לא הוי מכירה ומ"ש רו"מ דדבר המעמיר הוי רק דרבנן הנה ז"א דכאן היי"ש עבידי לטעמי' והטעם נרגש ודבר דהוי לטעמי' ונרגש טעמי' אינו בטל מן התורה ולכך אין לו היתר רק לקנות ווישניק אחר ולבטלו ברוב כתשובת פ"י ואף דכאן הוי אינו מינו וגם הוי לטעמי' מ"מ הוי זוז"ג גם יהי' נרגש טעם ההיתר היי"ש וגם כיון דכבר הוי היי"ש בתערובות קודם מותר להוסיף עליו עד ס' כנגד היי"ש שבו כדין איסור דרבנן אם נתערב כבר מותר להוסיף עליו והוי היתר יותר מדברי הפ"י הנ"ל:
248
רמ״טנשאלתי מהגביר נתן קאליר היות כי יש לו אקציען מהפאבריק וולאדאווקי והפאבריק מוכרת חמץ אם מחויב גם הוא לכתוב שטר מכירה על החמץ הזה והשבתי שדרך האנשים שיש להם אקציען בהקרדיטאנשטאלט וכן בכל הבאנקען יש להם רק חלק לריוח או להפסד ואין להם שום זכות להגיד ולחוות דעתם בענין תהלוכת מסחר במכירה וקני' היוצאים הדרושים להמסחר או להפאבריק לכן לא חל החיוב על ר"נ למכור:
249
ר״נשאלה באחד שהי' לו כמה ק' עניס ובזמן הזה יש בעניס כמה תערובות מעניס מבושל כידוע להסוחרים והוא לא ידע ולא מכר את העניס הנ"ל הנה אין בזה בית מיחוש כלל לא מבעיא אם הוי ספק אם הוי בו תערובות כלל רק אף אם ידוע דהוי בו תערובות מן המבושל הרי עיין בח"י סי' תמ"ב סק"א שהכריע דדבר שאין בו בעין רק טעם אין עוברין עליו בב"י ומותר לשהותו ומכ"ש אם עבר ושהא שמותר ובפרט דהוי ע"י תערובות ודעת כמה דחמץ שעעה"פ בטל ברוב ובתשובה ליאברוב הוכחתי דאף אם נתערב ק"פ נמי אח"כ בטל ברוב ובפרט ביבש ביבש דבטל ברוב דלא שייך לגזור שמא יבשלם באיסור דרבנן כמ"ש ביו"ד סי' ק"ט לזה הדבר פשוט שאין בו חשש כלל ומותר אף אם ידוע שהי' בו גם מבושל גם כתבתי שם צד היתר די"ל מה דתערובו' חמץ עוברין בב"י היינו רק או לח בלח דבזה כל משהו הוי בו חמץ ויש בילה בדבר לח לכך הוי ככולו חמץ אבל ביבש כיון דההיתר עומד בפ"ע אין ההיתר נאסר עבור האיסור וא"כ לבער כולו אינו מחויב דההיתר הוי היתר בפ"ע ואינו חייב לבער רק החמץ ותינח אם ניכר האיסור ובקל אפשר לבררו אבל אם א"א לבררו בקל או אינו ניכר הוי כחמץ שנפלה עליו מפולת דאינו זקוק לבער ואינו חייב רק אחה"פ למכרו חוץ מדמי איסור שבו וזה אם ידוע דיש כאן איסור אבל באין ידוע מותר למכרו כך ביחד כמ"ש ברמ"א סי' תל"ו בעושה ביתו אוצר עיי"ש ולכך אין בעניס הזה חשש איסור כלל:
250
רנ״אשאלה ישראל שלח אריק ע"י נכרי למסרו לישראל אחר ק"פ והנכרי שינה ומסרו לאדון אחד כי אמר אולי יקנהו הוא והאריק עמד אצל האדון כל ימות הפסח והישראל לא ידע מזה. תשובה. נראה דהאריק מותר מכמה טעמים לא מבעיא אם ירצה האדון לשלם לו עבורו ודאי דמותר כיון דלקחו הנכרי תחלה וכבר הוא בביתו מותרין הדמים עי' סימן תמ"ג בסופו ובענין כזה ודאי יש לסמוך על זה אף גם אם לא ירצה האדון לקנותו מותר ליקח ממנו ולמכרו לאחרים מכמה טעמים חדא דזה הוי אונס גמור וכיון דכבר ביטל ודעת הח"י בתשובה בס' מנ"י בתורת שלמים דבאונס גמור מותר אחה"פ ועוד נראה דכאן כיון דהנכרי שינה בשליחותו א"כ הוי כגזלן והרי דעת כמה פוסקים דבהפקיד אצל הנכרי וקיבל אחריות הנכרי מותר לאחה"פ ונהי דהרא"ש חולק היינו מטעם שכתב כיון דהשאיל ביתו וממונו של מפקיד ביתו של מפקיד קרינא לי' וזה כשהפקיד אצלו מדעתו וניחא לי' בביתו שיהי' שלו להניח שם החמץ אבל שלא מדעתו דהוי כגזלן לא שייך ה"ט א"כ הוי שלו ואינו ברשותו ולכן לכ"ע אינו עובר בב"י ואף דאין שמירה לנכרי היינו בתורת שומר אבל כאן הוי כגזלן וחייב אף הנכרי והוי באחריותו גם לענין אונסין לכ"ע אינו עובר בב"י והרי אף בגזלן ישראל דעת הנו"ב דאינו אסור רק לגזלן אבל לכל ישראל מותר בהנאה ונהי דיש לחלוק עליו היינו בגזלן ישראל כיון דעכ"פ הישראל עובר בב"י ומשום לתא דידי' קנסו לכ"ע אבל בגזלן נכרי ודאי דמותר בהנאה אחה"פ ואין בזה חשש כלל מיהו משום חומרא דחמץ יאסרנו באכילה וימכרנו להנכרים ובהנאה ודאי דמותר:
251
רנ״בע"ד שטרי מכירות שלא חתמו בעצמן רק ציוו לאחר לחתום ובאמת זה לא מהני הנה מה שצידד רו"מ לומר דנהי דלא קנה הקרקע מ"מ המטלטלין קנה בכסף דלאו בני שטרא נינהו ז"א דממ"נ אם הוסיפו על נוסח שטרי המכירות הנהוגין וכתבו דליתר שאת התנו שיקנו בכסף לבד ובכל קנין המועיל יותר לדחז"ל יקנה הנכרי בהם החמץ כדרך שהנהגתי אני לכתוב כן אם כתבו כן לא הי' צריך רו"מ לפלפל בזה על המטלטלין כיון דהתנה כן בהדיא ובע"כ לא כתבו שם כן רק כתבו נוסח שטרי המכירות הישנים והרי בהם כתב שמקנה לו המקום שהחמץ בו ואגבו מקנה לו החמץ א"כ כתב בפירוש שמקנה לו אג"ק ואם הקרקע לא קנה ממילא לא קנה החמץ ומה מהני שאר קנינים אם גילה דעתו שמקנה לו בזה ובילדותי הארכתי בזה עם הגאון מופ"ה מהרז"מ והגאון בעל גא"י אבד"פ והמתקנו... כי לדינא יהי' מותר רק או בהנאה או לבטלו ברוב ועיין בתשו' ג"א יהודא בסופו לחלק חו"מ מובא שם מעשה כזו ופסק ג"כ כן ויפה הורה רו"מ בזה:
252
רנ״גשאלתו דכ"א נותן כח הרשאה לאיזה איש למכור חמצם וכן בני הכפרים עושים כן וחשש דזה לא הוי מכירה דהוי כאומר אמרו וכיון דלא קנה הקרקע לא קנה גם החמץ דהוי כקני את וחמור. תשובה. מ"ש דהוי כקני את וחמור ז"א דהרי בקני את וחמור קיי"ל דקנה מחצה אך זה הוי לו לדמות למ"ש בסי' רט"ז פלוגתת הפוסקים בקונה ב' דברים יחד פליגי הפוסקים אם הוי קנין עיי"ש בטו"ז ובאהע"ז סי' מ"א במקדש ה' נשים והי' בהם ב' אחיות ובהר"ן ואחרונים שם אך כאן אף אם הי' קונה החמץ הוי איסור אם הקרקע לא קנה הנכרי א"כ הוי החמץ ברשות ישראל ובאחריותו דעכ"פ תפיס לי' אזוזי והוי כמשכון בידו גם רוצה בקיומו ולכך ודאי אם לא הי' קונה נכרי הקרקע הוי איסור גמור אבל באמת נראה דקנה הנכרי הקרקע דמה שמדמהו רו"מ לאומר אמרו הוא טעות דשם מצוה לעדים לחתום והוי הציווי ע"י שליח זה ל"מ אבל כאן במכירת חמץ חותם השליח והרי לשליח אומר לחתום וזה ודאי יכול לעשות שליח למכור הקרקע או מטלטלין והן אמת שמבואר במק"ח דחתימת השליח ל"מ אך זה הוי אם אין לשליח כח והרשאת כתיבה אז ל"מ חתימת השליח אבל ביש לשליח הרשאה והוא מוסר כל הרשאות שלו ליד הנכרי וכותב לו שט"מ בשמו שמוכר לו הכל בהרשאת הבעלים אז הוי מכירה מעליא ואין לפקפק עליו ולכך אם כותב בשט"מ שמוכר בהרשאת המוכרים ושיש בידו שטר הרשאה ומוסר לנכרי ההרשאות ודאי אין קפידא ואין לו ענין לאומר אמרו כלל דהתם אומר לשליח שיאמר לעדים שהם יחתמו ובסוגיא דא"א הארכתי ומ"ש לעיל שזה דומה לסי' רט"ז ז"א דהתם מיירי שמכר כולם בסך אחד כלשון הטו"ז שם ולכך ס"ל לקצת דבטל הכל אבל כאן דמוכר הקרקע בסך בפ"ע והחמץ בפ"ע כל מין ודאי אחד אינו מבטל השני ולכ"ע הוי קנין למה דחל הקנין:
253
רנ״דשאלה בשבולת שועל שנתלחלח במים ונתערבו עם היבשים שלא נתלחלחו והרוב הי' יבשים אם מותר למכרם חוץ מדמי איסור שבו. תשובה. לא ידעתי למה ספקו רק לענין המכירה ולא לענין אם מחויב לבערם כי היום עדיין חובת ב"י אבל באמת שא"צ לבערם אם אין ניכרין הלחים כיון דנתבטלו ברוב לא מבעיא להסוברים דיבש ביבש בטל ברוב ודאי דמותרין אף גם להסוברים דיבש ביבש ל"ב הוי רק דרבנן ומכח חומרא בעלמא והיינו לענין אכילה אבל לענין ב"י כיון דמדאורייתא בטל לי' לא שייך ב"י כמ"ש המג"א סי' תמ"ב וממילא כיון דלא עבר בב"י מותר לאחה"פ לגמרי ואף אם הי' אסור לשהותו לכתחלה מ"מ לענין אחה"פ אין ספק דמותר לסמוך ע"ד רוב הפוסקים דס"ל דחמץ שעעה"פ בטל ברוב בעלמא ומפורש בש"ע דאין חילוק בין נתערב ק"פ ועבר עליו הפסח הכל דינו שוה וא"כ לדידן לרוב הפוסקים הוי כן ברוב בעלמא ולכך לאחה"פ ודאי דיהי' מותר אף בלי השלכת דמי האיסור לים המלח ועיקר הספק הי' נופל רק לענין אם מותר לשהותם עד אחה"פ או לא ואם הי' אסור לשהותם לא הי' מועיל בזה מכירה בפסח חוץ מדמי איסור שבו דהרי צריך ביעור ומה שנותן לנכרי בחנם אין זה ביעור אך לפמ"ש דאין בזה חשש ב"י ומותר לשהותם אין כאן ענין השלכת דמי האסור לים המלח רק ישהנו עד אחה"פ רק אם רוצה למכרם תוך הפסח אז יש לו למכרם חוץ מדמי איסור שבו ולזה כוון הח"י בסי' תמ"ז אבל אם רוצה להשהותו ישהנו ויהי' מותר למכרו ביחד ובפרט לאיש עני והוי הפ"מ לו כנלפענ"ד נכון לדינא (נשמט מלעיל) שזה הכל באם הלחין אין ניכרין עדיין אבל אם ניכרין ודאי צריך לבערם ולהשליכם למים דוקא או לשרפם וזה יותר טוב ולא מהני בזה חוץ מדמי איסור שבו:
254
רנ״השאלה אם מותר למכור חמץ לקלי הדעת שהם ימכרוהו לנכרי. נראה שחלילה ע"י איש כזה דידוע דמכירת חמץ הוי ערמה ובדאורייתא ל"מ כמ"ש התב"ש ומה דבחמץ מהני משום דבדאורייתא בביטול סגי ודעת כמה דחמץ ידוע ל"מ ביטול אכתי איך נסמוך על הערמה בדאורייתא אך י"ל עפמ"ש הטו"ז בסי' תל"ד דאנן סהדי דנותן לשליח החמץ במתנה והמק"ח תמה דהרי לא עשה בו קנין ולק"מ דזה הוי כמכירי כהונה דל"ב קנין דבאמת עיקר הוי מה שגומר בלבו להקנות וכל הני דבעי קנין במעשיו היינו רק לגלות מחשבתו ולהיות מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דגמר ומקני אבל היכי דהוי אומדנא דגמר בלבו להקנות ל"ב קנין וה"נ בזה כשהגיע זמן איסורו אנן סהדי דדעת כל אדם דאם ל"מ הביטול אז גמר ומקני אותו לנכרי במתנה ונעשה של הנכרי ויוצא ממ"נ ותינח אם המוכר החמץ מוכרו לנכרי בעצמו אז גמר ונותן במתנה או אם מכרו לישראל אחר והאחר מוכרו לנכרי אז בעל החמץ גמר ומקני להקונה והקונה להנכרי אבל אם קונה החמץ חשוד ובעל עברות א"כ נהי דאמרינן בש"ס דחמצן של ע"ע מותר מיד לא שביק היתרא וכו' כבר כתב הח"י דלא שייך בזה"ז דכולי ע"ע להכעיס נינהו ויש לחוש דבכה"ג בעל החמץ מקנה אותו לגמרי להקונה ומ"מ הקונה שהוא חשוד לא יקנה אותו בלב שלם לנכרי ושוב ל"מ מכירתו דהוי ערמה והוי חמץ שעעה"פ ואף דאחה"פ הוי רק דרבנן מ"מ לא נחשב הערמה בדרבנן כיון דפסח גופו הוי מה"ת ועבר עליו בב"י ממילא כיון דעל חמץ עברו בב"י אסור לאחה"פ ומכ"ש דיש לחוש אולי לא יבטל החמץ כיון דבזה"ז לא אמרינן לא שביק היתרא וכו' וא"כ אולי לא יבטל ומכ"ש דלבו בל יהי' עמו בשעת הביטול וממילא דל"מ המכירה דהוי הערמה ויהי' רבים נכשלים באיסור חמץ שעעה"פ לכן אין למכור לקלי הדעת וחשודים על דברים האסורים והוא ברור. ועיין בחבור על או"ח משנת תקצ"ט דף י"ח ע"ב בזה:
255
רנ״ושא' בקמח סולת הנמכר לנכרי אחר חצות היום בקנין אג"ק ובמעות והקרקע הי' רק בשכירות גם להמוכר. והנה הסולת שלנו ובפרט של כרכים וכפי שכותב רו"מ דרך הטחינה ודאי הוי חמץ גמור ואין מקום להתירו כי מ"ש בשם אחד דהפקר נקנה באגב אין נראה כלל חדא דקנין אגב דעת כמה דהוי רק דרבנן ויש לספק אם מהני קנין דרבנן בחמץ וא"כ כאן הוי כמה ספקות לאיסורא דלמא דלא כהרז"ה דהוי דעת יחידאי ודלמא לא מהני קנין דרבנן בחמץ ועוד הוי טעות יותר דלו יהא דמהני קנין אגב בהפקר היינו אם הקונה מכוין לקנותו אבל בזה הנכרי אינו מכוין לקנותו כלל ואצלו הוי מילי דכדי רק בתשובה כתבתי דלכך מהני דעת אחרת מקנה אותה דהישראל מכוין להקנותו וקנה הנכרי בלי דעתו וא"כ זה הוי אם יש דעת אחרת מקנה אבל בהפקר דליכא דעת אחרת מקנה לא מהני דהנכרי א"מ לקנותו וגם אינו מכוון לקנות הקרקע שיקנה על ידו גם אם קנין אג"ק הוי רק דרבנן י"ל בנכרי לא תקנו זה כמו בחליפין להסוברים דהוי מדרבנן גם לסמוך על דעה דחוי' בקנין חמץ אין נ"ל דהרי במשכון הקשו הראשונים נימא הואיל ובידו לפדותו אך דתרצו דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל וא"כ בזה היכא דהוי ספק אם קנה הנכרי או לא וא"כ אם היה אתי לדינא לקמי ב"ד הי' פוסקים לו דלא קנה הנכרי כיון דהישראל מוחזק והוא מרי' קמא וא"כ הואיל ובידו לאשתעי דינא עמו ויהי' זוכה בדין הוי ברשותו וכיון שאילולי איסור חמץ הי' מחזיק בהחמץ ולא הי' נותנו להנכרי והי' עכ"פ בידו לעשות כן וזה הוי בלא הוצאת ממון ולכך מכח הואיל הוי שלו ועבר בב"י וכמ"ש בכמה דוכתא בעזה"י דהכלל כך הוא דכל שלולי איסור חמץ הוי ברשותו רק מכח חמץ אינו ברשותו לכך עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אבל כל שלולי איסור חמץ נמי לא הוי ברשותו לא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וא"כ כאן לולי איסור חמץ הוי הדין תורה דהוי שלו לכך אף דמכח חמץ יבוא להקל לא מהני דעשאו כאלו הוא ברשותו וסמך לזה מפ"ד דב"ק הואיל ואי תבע לי' בדינא קמן לא אמרינן זיל שלים השתא נמי לאו מכירה הוא כן ה"נ בזה לכך אין לזה תקנה כלל רק או לבטלו ברוב כמ"ש הפמ"ג בשם ח"ש פ"י או נסמוך ע"ד בע"ה להיתר בהנאה לאחה"פ וימכרנו לנכרים אך באופן שלא יקח הדמי' תחלה רק יקח תחלה הקונה נכרי החמץ ואח"כ יקבל דמים וכמ"ש המג"א סי' תמ"ח ואני בקונטרס קנין עולם:
256
רנ״זמה ששאל בענין מכירת חמץ אם טוב יותר להיות נכתב הקרקעות במכירה או בשכירות כי יש סברא לכאן ולכאן. תשובה. לדידי שניהם שוין דמכירה ודאי טובה ומ"ש רו"מ דהוי הערמה מה בכך לא מבעיא לדעת החולקים על התב"ש אף בדאורייתא מהני הערמה ואף לפ"ד התב"ש נמי א"ש דהרי ממ"נ מן התורה נהי דהערמה לא מהני מ"מ הרי גם גוף המכירה של החמץ הוי רק הערמה וא"כ אינו מכירה רק דמן התורה בביטול בעלמא סגי א"כ מה בכך דהקרקע הוי של ישראל הרי בטלו ומדרבנן דלא מהני ביטול הרי מדרבנן מהני הערמה א"כ כמו דלא איכפת לן מה דמכירת חמץ הוי הערמה כן לא איכפת לן מה דמכירת המקום הוי הערמה לכך המכירה הוי טובה וגם השכירות הוי טובה כי מה שחשש המק"ח דשכירות לא קניא והוי חמץ עכו"ם באחריות ישראל בבית ישראל אינו נראה כלל חדא דלמה יחשב באחריות ישראל הרי לא קיבל עליו אחריות ומדין שומרין או דתפיס לי' אזוזי הרי בנכרי לא שייך דין שמירה בסתמא ואף אם יאבד לא ישלם לו הנכרי הרי זה אינו מדינא כי מדינא יתחייב לשלם רק דהעכו"ם יגזול ממנו או בדיניהם הנה זה הוי דעה דחוי' לומר דאם הנכרי אלם נחשב אחריות ולא קיי"ל כן ועוד אף אם הוי באחריות מה בכך דשכירות לא קניא הרי כן פריך הש"ס ברפ"ק דפסחים גבי יחד לו בית ולדעת קצת מיירי אפי' באחריות ומשני לא ימצא אמר רחמנא פרט זה שאינו מצוי בידו א"כ מוכח דאף אם שכירות לא קניא מ"מ מהני בחמץ שכירות דאינו מצוי בידו ועוד אני אומר בעזה"י דלכאורה קשה מה פריך הש"ס למימרא דשכירות קניא וכו' ומהו פריך הרי אמרינן בב"ק צ"ז גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו דכתיב איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל שהוא ברשותו יצא זה שהוא ברשותו ואינו שלו עיי"ש וא"כ ה"נ הרי כתיב בבתיכם וא"כ נהי נמי דהטו"ז בה"פ סי' ת"מ כתב דבבתיכם קאי על החידוש עכ"פ על החידוש על הגורם לממון ודאי קאי בבתיכם וא"כ בעינן שיהי' ביתו שלו וברשותו וא"כ נהי נמי דשכירות לא קניא עכ"פ אינו ברשותו רק ברשות הנכרי והרי גזלה נמי לא קניא ומ"מ נחשב להנגזל דאינו ברשותו א"כ ה"נ נהי דשכירות לא קניא עכ"פ אינו ברשותו ומה פריך. אך א"ש כיון דהתם מיירי ביחד לו בית מרצון ישראל ובידו ללקחו כל פעם מן הנכרי א"כ שפיר הוי ברשותו ואינו דומה לגזלן דאינו ברשות הנגזל שהגזלן לא יחזיר לו אבל בזה הרי בידו לחזור בו מיהו אם שכירות קניא מה בכך דבידו לחזור בו השתא לאו דידיה והוי כמו הואיל אי בעי קנה לא אמרינן אבל אם שכירות לא קניא ובידו לחזור בו הוי דומיא דביתו שלו וברשותו לכך הוצרך לטעם הש"ס דאינו מצוי בידו אבל בשכירות דאין בידו לחזור בו תוך הזמן מה בכך דלא קניא אינו ברשותו עכ"פ ולא הוי דומיא דבתיכם והוי כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של נכרי דמותר לכך לדידי שוין הם רק בי"ד כיון דאסור להשכיר ביתו להכניס בו חמץ טוב יותר המכירה אבל אם מוכר החמץ בי"ג יכול לכתוב שכירות בלי חשש ופקפוק כלל:
257
רנ״חשאלתו בדבר הבהמות שאוכלין חמץ מפסולת היי"ש ומוכרים אותם לעכו"ם עפ"י ספר מק"ח הגם שהתב"ש מפקפק עכ"ז מחמת הפ"מ סומכין על המק"ח ועתה ק"פ נשאל מאיש שקנה ג' שוורים והם עומדים על הרפת ואוכלים חמץ ורוצה לשוחטם בחוה"מ איך להתנהג במכירתם ואסרו רו"מ למכור לעכו"ם דג' שוורים אין הפ"מ כ"כ וגם מחמת שרוצה לשוחטם בפסח הגם דמותר מחמת זוז"ג עכ"ז יש לפקפק בזה וכו'. תשובה. יפה הורה וכן אני מורה ובחבורי נ"ז ח"ב בקונטרס קנין עולם הארכתי להחזיק דברי התב"ש וחלילה למכור הבהמות להאכיל חמץ וכן הורה תמיד הרב הצדיק הגדול המפורסים אבד"ק בוטשאטש ז"ל אך באם אני רואה דהוי הרבה בהמות וקשה לשמוע אני מתיר למכרם אך לנכרי עשיר שיהי' בידו לשלם באמת שלא יהי' ניכר הערמה כ"כ אך לבהמות מועטים אני אוסר למכרם להאכילם חמץ וכן פסקתי גם בפסח הזה ומכ"ש היכי דרוצה לשוחטם בפסח דניכר הערמה יותר דמכוין כדי לפטמן וגם הוי לו הנאה מזה כמ"ש רו"מ ודאי יפה הורה:
258
רנ״טשא' בפרות שנלקחו לערל בימות הפסח והאכילום חמץ ואח"כ חזרו לבעליהם בפסח ומורה אחד אסר החלב ורו"מ התיר הנה כל הטעמים שלו אינן דמ"ש דהוי זוז"ג נעלם ממנו המג"א סי' תמ"ה דבחמץ זוז"ג אסור ומ"ש דנשתנה לדבר המותר ז"א דזה מהני רק באיסור אכילה אבל לא באיסור הנאה דעכ"פ הנאה הוי וכ"כ במק"ח ומ"ש דהוי הנאה הבאה לו בע"כ ז"א כיון דגם נהנה שאם לא הי' מאכילם לא היו נותנין חלב כלל או לא חלב הרבה עכ"פ וא"כ ניחא לי' באונס זה ולא נחשב אונס וכן הוא במק"ח סברא זו עיי"ש:
259
ר״סבנדון החמץ שהוגבה ע"פ המאגיסטראט לבע"ח יהודים ולערלים מה לעשות בו בפסח. הנה זה אינו חדש וכבר כתוב אצלי בתשובה על כיוצא בזה והנה מ"ש רו"מ דהלוה ימכרנו ז"א דנהי דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ כיון דנהי דהוי שלו ואינו ברשותו ואיש כי יקדיש את ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו וכו' וכל דא"י להקדיש א"י למכור וגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש וכו' אך המלוין הי' יכולין למכרו דנהי דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה מ"מ יכול למכור זכותו וחובו שיש לו כמו במלוה שיש לו משכון יכול הוא למסור החוב והמשכון שיש לו כן ה"נ בזה המלוין הי' יכולין למכור הזכות והחוב שיש להם על חמץ זה וא"ז הי' מסתלקין מן החמץ. ומ"ש רו"מ להיתר זה מכח דהוי גם לנכרים חוב על זה ודימה זה לישראל ונכרי שהי' להם בשותפות חמץ וחלקו אחה"פ דאמרינן בזה א"ב הנה ז"א דבזה לא שייך ברירה דהתם כיון דגוף החמץ הוי של זה ושל זה שייך לומר אין ברירה והוי כהחליפו חלקם אבל בזה כיון דבאמת מכאן ולהבא הוא גובה א"כ אין החמץ שלהם רק דהוי להם שיעבוד על החמץ ובאחריותן והנה השיעבוד הוי לכל הלוה על כל החמץ זה כמו זה דאם נפסד מחצה וכדומה יכול לגבות מן הנשאר והשיעבוד של כ"א הוי על כל החמץ והוי כולו לזה וכולו לזה ולא שייך בזה ברירה והוי כחמץ של נכרי באחריות ישראל ולכך לזה אם לא הי' נמכר כלל הי' אסור לאחה"פ רק אם מכרוהו המלוין כנ"ל שפיר דמי:
260
רס״אשאלה יהודי קנה ק"פ חטים מעכו"ם ונתן לו הכסף ולא משך החטים והחטים שקנה היו מעורבים בהרבה חטים של העכו"ם והיהודי לא מכר החטים בסברו כיון שלא משך החטים עדיין עומדים בבית הנכרי ובאחריות הנכרי עליהם מגנבה ושרפה. ואחה"פ נתוודע שהחטים המה חמוצים עד שאין ס' נגד החטים שצמחו וכור חטים קנה ג"כ בכסף לבד והיו ג"כ חמוצים ולא היו מעורבים עם החטים של עכו"ם. תשובה. הנה רו"מ צדד להיתר ואף דעתי כן ואבאר בקצרה דמ"ש רו"מ דבנכרי אין כסף קונה יפה אמר ומ"ש די"ל כיון דנהגו הקונים לקנות בזה הוי קנין ממש זה אינו נראה דודאי קנין שאינו קנין מדינא הן לישראל הן לנכרי י"ל כיון דנהגו לקנות בזה מהני אבל כסף כיון דמדין תורה הוי קנין בישראל מישראל רק התורה אמרה דלנכרי אינו קנין א"כ כיון דהתורה אמרה כך ל"מ מנהג בזה נגד דין תורה ואף דבדיניהם קנה עיין מג"א סי' תמ"ח דהוכיח מן הש"ס דל"מ בדיניהם רק מה דפסקה להם התורה ועוד כיון דכל חמץ אינו ברשותו של אדם רק דהתורה עשאו כאלו הוא ברשותו וא"כ בזה כיון דמצד דין תורה לא מהני בנכרי שוב בזה לא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ועוד נראה כיון דהחטין לא הוי ברשותו ולא ידע שיש בהם הרבה מחומצים י"ל דאיסורא לא ניחא לי' דליקני והוי מקח טעות ואינו שלו כלל דהוי כקנין בטעות ומ"ש רו"מ דהוי עיקרו דאורייתא עיין מג"א סי' תמ"ז בשם הר"ן פ"ק דחולין דישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי וקיבל הנכרי אחריות צריך ביעור מדרבנן א"כ הוי עיקרו דרבנן ולכך מכח כ"ז הנני מסכים לדברי רו"מ להקל:
261
רס״בלק' זאלאזיץ נראה דהיי"ש מותר לגמרי לא מבעיא לפי משמעות השאלה דנראה לפי שמעיד הזמן דהיי"ש הנעשה אח"כ ביד האדון הוי רוב נגד היי"ש הנעשה ביד ישראל וא"כ בטל לי' היי"ש של ישראל ברוב וחמץ שעעה"פ בטל ברוב והפ"י בתשובה מתיר גם לכתחלה לבטלו ברוב רק גם אם לא הי' רוב בהיתר גם אם הוי ידוע שזה היי"ש הוי ממה שנולד ביד ישראל נראה דהיי"ש עצמו נמי מותר דהרי דעת הנו"ב בתשובה דאף בגזלן ישראל החמץ מותר אחה"פ ואף דדבריו המה נגד הש"ס כמ"ש בחידושי מיהו עכ"פ בגזלן נכרי ודאי דמותר דבשלמא בגזלן ישראל כיון דהוא עובר בב"י משום לתא דידי' י"ל דקנסוהו להיות אסור לכ"ע אבל בגזלן נכרי ממ"נ הוא לא עבר בב"י והישראל ודאי לא עבר כיון דלא הוי בידו לבערו וגם לא הוי יכול למכרו כדין גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י לבערו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וא"כ פשיטא דמותר בהנאה ואף באכילה:
262
רס״גבנדון אחד שהי' לו בחנותו לאקשין עגולים חלולים שעושין בק"ק וויען ושכח למכרם בע"פ ובתוך הפסח נודע לו והלך רו"מ ולקחם להשליכם לנהר. הנה תע"ב ומצוה קעביד וכמ"ש בב"ק דף צ"ג בגזל חמץ ובא אחר ושרפו בפסח פטור שהכל מצווין עליו לבערו ואף שהוא ממי ביצים בודאי יש לחוש שערבב הנכרי גם שמה"ת לא יעשה כן ומי פירות עם מים הוי לכמה פוסקים דאורייתא ועיין בנוב"ק חאו"ח דדעתו דלהסוברים מי פירות עם מים הוי נוקשא דאורייתא גם דעת רש"י הובא בטור סי' תס"ב דמי פירות לבד נמי הוי חמץ ונהי דלא קיי"ל מ"מ בצירוף דעת הנו"ב ובצירוף הסוברים דנוקשא דאורייתא הוי כמה ספקות לאיסורא גם בזה יפה כתב רו"מ דהקמח חמץ גמור בעצמו דדרך ללתות החטין ועיין במג"א סי' תנ"ג ובח"י דבשל כרכים ודאי הוי חמץ לכך יפה עשה רו"מ והוא דין ברור:
263
רס״דבנדון מכירת חמץ אם לא פירש איזה מין רק כתב שמוכר כל החמץ. הנח בפמ"ג או"ח מבואר דמהני ובמק"ח כתב בפשיטות דל"מ ובקונטרס קנין עולם לספרי נ"ז כתבתי דהעיקר כהמק"ח וח"ו לומר דזה הוי מכירה ובודאי החמץ אסור אחה"פ ואין לו היתר רק לבטלו ברוב כדעת תשובת פנ"י:
264
רס״הע"ד הסובין והקמח יפה הורה לא מבעיא בדין הראשון שצוה להפקירו לחוץ בע"פ וזכה בו הנכרי אז בע"פ ודאי יפה הורה כפי מ"ש בתשו' פ"י הובא בפמ"ג וכן עשיתי אני מעשה פ"ק רק גם בנדון סובין והקמח בשאלה שני' אם כי לדינא העיקר כדעת המק"ח שאם לא פירש כל מין ומין לא הוי מכירה ודברי הפמ"ג תמוהין בזה וכן כתבתי אני בגליון הפמ"ג טרם ראיתי דברי המק"ח מ"מ בנדון כזה דאינו ודאי חמץ דדלמא לא לתתו ואם לתתו דלמא לא הוי בדרך שנתחמץ לכך בזה כדאי הפמ"ג לסמוך עליו מיהו אם אפשר לבטלו ברוב כדעת הוראת הפ"י הנ"ל ג"כ הובא בפמ"ג מה טוב לעשות כן:
265
רס״ושאלתו בנדון מכירת חמץ שחשש להני החשודים שאין מבטלין החמץ הנה בשביל זה לבדו לא הי' חשש להקונים רק אחה"פ הי' חשש להנות מן החמץ של אנשים ההם מיהו בזה אי אפשר לומר שכדאי לסמוך על המק"ח החולק על הב"ש ומתיר הערמה בשל תורה והי' כדאי לסמוך בשעת הדחק.
266
רס״זוכן מנהג מקומו ישתקע שמה שכותבין שנותנין לו רשות למכור למי שירצה בזה ל"מ כלום שיקנה בזה הנכרי הקרקע מיד המוכר כיון דהבעלים אין חתומין עליו והמוכר אינו רק שליח מן בעל החדר והחמץ ועיין במק"ח דחתימת השליח ל"מ וא"כ נהי שיקנה הנכרי החמץ מ"מ הוי בבית ישראל ואחריותו ועובר בב"י גם אפשר דהוי כמוכר רע ויפה ביחד דביטל כל המכירה ואסור בהנאה לכך צריך ליתן כ"א להקונה שט"מ על שמו על החמץ ועל הבית ואז כיון דנעשה שלו כל הבתים והחמץ מהני אח"כ מכירתו וחתימתו להנכרי מיהו גם בזה הרבה עקולי ופשורי בחמץ שנעשה אחר מכירתו להקונה לכך אין תקנה רק שכ"א יכתוב לו שט"מ בעצמו לנכרי הקונה זה עדיף טפי וכן אני מצוה לכל שואל פי. ומ"ש על הפמ"ג מ"ש דהמכירה צריך להיות קודם הביטול לא ידעתי מה קשיא לי' הרי יפה דיבר דהמכירה קודם אז ממ"נ אם מהני מכירה בהערמה כבר מכר ואם ל"מ מכירה בהערמה א"כ הרי הוא מבטל ועכ"פ מן התורה אין חשש אבל אם יעשה להיפך ויבטל תחלה א"כ אח"כ כשמוכר מה מוכר אם אינו שלו ואם מכרו נראה שחוזר מן הביטול וגלי דעתי' דניחא לי' וזוכה לו חצרו ולא יועיל הביטול כלל לכך דברי הפמ"ג ברורין ומוכרחין:
267
רס״חבנדון מכירת חמץ שכולם כותבי' שטר הרשאה להרב והרב כותב שט"מ להנכרי ופורט כל מין ומין וכן הקרקעות כותב כל מקומות החמץ ובסכום ידוע ורו"מ חוכך בזה די"ל דלא סמכא דעתא דהוי כאין מינו ידוע. הנה ז"א והנה אם אין הרב מוסר שטר הרשאה שלו אל הנכרי הקונה בלא"ה אין המכירה כלום דחתימת השליח על שט"מ ל"מ וכמ"ש גם במק"ח כן וכן מסתבר דבזה ודאי לא סמכא דעת הקונה דהרי בעלי הקרקעות יכולין לשחוק בו ואולי יכבוש השליח שטר הרשאה שלו ולכך לא הוי מכירה אבל אם מסר לו גם הרשאה שלו ודאי מהני דאינו דומה לאין מינו ידוע דהתם אין יודע מה הוא בזה לא מהני מה שהיה יכול להבחינו מה הוא אבל אם יודע מינו מה הוא רק שאינו יודע אם טוב אם רע בזה כל דיכול הי' להבחינו הן מטלטלין הן קרקע בזה סמכא דעתו ועיימ"ש בסמ"ע סי' רל"ב בדבר שהיה יכול לנסותו ולטעמו והמוכר מכר לו סתם אפילו אם נמצא רע א"י לחזור בו עיי"ש ומכ"ש באינו רע דסמכא דעתו הוי ואף דאין הנכרי קורא השטר מכירה כיון דבידו הוא ליתן לאיזה ישראל לקראו הוי סמכא דעתו ומהני. והנה עצה של רו"מ שכותב דמי המכירה כפי אשר ישומו הבקיאים לכאורה לא הי' נראה לי עצה זו דהרי לא סמכא דעתו דלמא ישומו הבקיאים יותר ממה שהוא היה רוצה ליתן בעדם אך נזכרתי שבחו"מ סימן כ"ו מוכח להיפך דבזה הוי מכירה וסמכא דעתא אך מ"מ אין נראה לי מנהגן דשם מיירי דמפרש כמו שישומו שלשה או ארבעה בזה מוכח דהכונה איזה שלשה שיהיה בזה סמכא דעתא של הקונה אבל אם אומר סתם בקיאים לא סמכא דעתא דיוכל המוכר לומר דאלו שירצה הקונה אינן בקיאים והוא רוצה באחרים גם אולי יאמר שרוצה בהרבה בקיאים ואם כי מדינא סתם בקיאים הוי שנים זה מדינא אבל הקונה ובפרט נכרי אינו יודע זה וחושש אולי יאמר המוכר כי רוצה בהרבה בקיאים לכך אם יעשה עצה זו ופרש כפי אשר יאמרו ג' בקיאים או ב' בקיאים אז מהני כנלפענ"ד:
268
רס״טבנדון שט"מ שכתב אחד בשליחות בעל החמץ והוא עצמו החתים שמו עליו. הנה זה מפורש במק"ח ה"פ דחתימת השליח לאו כלום הוא ואין צורך לפלפול דברי רו"מ כי אף אי נימא דמצד החמץ הי' מועיל השליח דהקנה לו החמץ ע"פ דברי הט"ז בסי' תל"ד ואף דדברי הטו"ז תמוהין כמ"ש המק"ח מ"מ כתבתי בחבורי לה"פ די"ל דהוי כמכירי כהונה מ"מ היינו רק בגוף החמץ אבל הקרקע ודאי לא נקנה רק בשטר ולא סמכא דעתי' רק בשטר ושטר זה אינו ראי' ולא קנין כיון דלא חתום בו המוכר וכיון דהקרקע לא נקנה שוב החמץ אף אם נקנה הוי עכ"פ כפקדון בבית ישראל באחריותו דהנכרי לא ישלם לו אם יהי' נאבד גם יכול הקונה הנכרי לבטל כל המקח די"ל כיון דקנה ביחד אינו קונה זה בלא זה כמ"ש בחו"מ סי' רט"ז דעות בזה לכך החמץ דינו כדין חמץ שעעה"פ ואף שהי' שוגג לא מהני ואם הוא הפ"מ אין תקנה רק לבטלו ברוב כהיתר הפ"י בתשובה שכתבו האחרונים בשמו. גם מצד שכתב שמכר לו לחלוטין ואין בידו למכור לחלוטין דהוי רק מושכר לו לכך החמץ דינו כנ"ל:
269
ר״עשאלה בחשוד ודאי על כל עברות שבתורה ובימי הפסח נסע הוא ואשתו והשאיר נכרית מוזגת ובמוצאי פסח לקחו בני העיר שמרים לחמץ בו עיסות ונודע ואסר הפת באכילה ולא בהנאה. תשובה. יפה הורה כי מ"ש רו"מ מחמצן של ע"ע שמותר מפני שהם מחליפין ומן הסתם כתב שט"מ ז"א דעיין בח"י דבזה"ז דינם כעוברי להכעיס גם יש בזה קצת הפסד ממון כתיבת שט"מ ומה שצריך אח"כ להוסיף להנכרי כשיחזור ויקנה הימנו גם אף אם מכר לדעתי העיקר כהתב"ש דל"מ המכירה דהוי ערמה וכמ"ש בקנין עולם רק מהני מכח הביטול ורשע כזה ודאי אינו מבטל ואם ביטל הוי כעין סליחה ולא מלבו להיות בג"ד דלא ניחא לי' לכך לא מהני באיש כזה המכירה וגם אף אם מכר אף להחולקים על התב"ש היינו באיש כשר דלא הוי ניכר הערמה מתוכו אבל באיש רשע עובר עברה להכעיס הערמה ניכר מתוכו ועיין בב"ב גבי המוכר שור ונמצא נגחן מוכח משם דין הקונה מה הוא הוי אומדנא על הקני' מה הוא אם כן ה"נ מן המוכר מה הוא ניכר הכונה ובזה ניכר הערמה וזה ודאי ל"מ לכך יפה הורה לאוסרו באכילה. ומה דהתירו בהנאה למכרו לנכרים היות כי הי' הפ"מ יפה הורה כיון דדעת המהרש"ל הובא במג"א סי' תמ"ב דדבר המעמיד בטל ודעת רבינו יעקב הובא במג"א שם דאף בדבר המעמיד לא קניס רק כיון דאינו בעין לכך כדאי הם לסמוך עליהם להתירו בהנאה וגם י"ל דמה דאסרינן דבר המעמיד היינו במה דאוסר עד ס' אבל במה דלא בעינן ס' רק די ברוב גם מעמיד בטל והרי המג"א הביא דרוב הפוסקים ס"ל דחמץ שעעה"פ בטל ברוב לכך י"ל דגם מעמיד בטל גם יש לצרף אם הי' הקונה הנכרי לוקח החמץ תחלה לביתו או לידו ואח"כ משלם הדמים וכמ"ש ביו"ד סי' קל"ב לכך מכל זה יפה התיר בהנאה במקום הפ"מ:
270
רע״אומה דהתיר הקמח מקאקאריזיס שנתחמץ בשמרים הנזכרים בשאלה הקודמת ג"כ יפה התיר דבזה אינו מעמיד ואינו חימוץ רק סרחון ואין עליו תורת מעמיד ובטל ברוב לרוב הפוסקים:
271
רע״בומה ששאל בכפרי שהוגד לו שנותן סובין לבהמתו בשעת החליב' בפסח יפה אסרו לדידן דודאי לותתין החטין ותולין במצוי חס להזכיר אף להשהות סובין בפסח מכ"ש להאכיל לבהמתו וסובין שלנו הרבה קמח יש בהם עדיין ובודאי מחמיצין ולא על סובין שלנו כוונו הראשונים ועוד אף אם אינו מחמץ עכ"פ הם עצמן חמץ ולכך אסור ויסכר פי המתיר:
272
רע״גשאלה בא' שמכר ראזאליע ממינים שונים לערלית ובתוך הפסח נודע שאם אמה היתה מומרת וא"א עתה לבטל ברוב דהוי דברים יקרים וא"א לעשות הרבה מהם. תשובה. לפ"ד הח"י בספר ת"ש דהיכי דהוי אונס גמור מותר לאחה"פ גם בזה יש להקל דהרי כאן כיון דביטל רק דגזרינן אטו לא ביטל וחזינן דרצה למכרו ומה לו אם ימכור לערלית ממש או למומרת א"כ בזה לא שייך גזרה זו וכיון דביטלו ולא עבר בב"י יש להתירו לאחה"פ ושל המומרת לא הוי דהוי מכירה בטעות כמ"ש בתשובה ועוד אף אם לא יהא אונס גמור להמוכר מ"מ להנכרית הקונה לו יהי' דמדינא יש לה דין מומרת מ"מ כיון דפליגי בפ"ז דשבת בתינוק שנשבה בין הנכרים דר"י ור"ל ס"ל דפטור דהוי אונס ורב ושמואל ס"ל דחייב דהוי שוגג ונהי דהרמב"ם בהל' שגגות פסק כרב ושמואל מ"מ כיון דחמץ קיל דהרי לדעת המג"א בטל ברוב וכן הסכימו האחרונים א"כ קיל היא משאר איסורין א"כ דומה למה דקיי"ל בערלה כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכן הלכה כדברי המיקל באבל כן ה"נ לענין חמץ שעעה"פ הלכה כדברי המיקל ולכך תינוק שנשבה בין הנכרים או זרע מומרת דמיום הוולדו הוי בין הנכרים הוי לר"י ור"ל אונס גמור והלכה כמותם בחמץ שעעה"פ א"כ חמץ דידהו נמי שרי לאחה"פ א"כ לו יהא דלגבי המוכר לא הוי אונס מ"מ להמומרת הוי אונס ומותר אחה"פ ובפרט דבאמת ביטל רק ר"י ס"ל בירושלמי דאסור מכח הערמה והרי ר"י ס"ל בש"ס דילן בתינוק שנשבה דהוי אונס וא"כ ממ"נ מותר לר"י הוי אונס ומותר מכח המומר ולרב ושמואל דס"ל דלא הוי אונס י"ל דהם לא חיישי להערמה וכיון דישראל ביטל ומכר א"כ נהי דהקונה הוי מומר מ"מ כיון דלדידהו אם יהי' של המומר אסור בהנאה הוי מכירה בטעות דאם ידע שהיא מומרת לא הי' מוכר לה וזה הוי אומדנא דמוכח טובא א"כ נשאר של הישראל והוא ביטל ומותר לאחה"פ כן ל"ל לצדד להקל מיהו משום חומרא דחמץ ימכרנו רק לנכרים ויראה שימשך הנכרי תחלה היי"ש ואח"כ יקבל הדמים וכל מה דאפשר לעשות בהתירא יעשה גם כיון דהי' רוב היתר בראזאליע כתבתי בתשובה להיתר בזה אחה"פ אף אם הי' התערובות ק"פ אם לא הי' בו כזית בכא"פ ובפרט כשביטל:
273
רע״דבדין עכו"ם שהביא דורן הביא בב"י דעת הרא"ש דצריך שיאמר בפירוש שלא יקנה לו רשותו והטור כתב דאף בלא אמירה הרי איסורא לא ניחא לי' דליקני עיי"ש בסי' תמ"ח ונלפענ"ד דדברי הרא"ש נכונין דאינו דומה איסור חמץ לאיסור דעלמא כיון דקיי"ל דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם ואעפ"כ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להתחייב עלה ובארנו מכבר דהכלל כך הוא דכל שבלאו איסור חמץ ג"כ לא הי' כשלו אינו עובר עליו בב"י אבל אם לולי איסור חמץ הי' שלו רק שאיסור החמץ גרם שלא יהי' שלו בזה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וא"כ לפ"ז בשלמא בחמץ של אחרים ממש אף אם לא הי' נאסר מכח חמץ ג"כ לא הי' כשלו וכיון דלא קנאו בזה אינו עובר עליו בב"י אבל באם הקנה לו הנכרי החמץ ואז לולי איסור החמץ ודאי הוי שלו דחצרו זכתה לו ורק מכח דהוא איסור חמץ לא זכתה לו דאיסורא לא ניחא לי' א"כ רק איסור חמץ הוא דגרם לו שלא יהי' שלו ואין בזה בין חמץ זה לחמץ שלו דג"כ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו כן נמי בזה ואין דומה לשאר איסורין דעלמא דאמרינן איסורא לא ניחא לי' דהתם לא עשאו התורה כאלו הוא ברשותו לכך אזלינן בתר דין ממון דעלמא משא"כ בחמץ לכך בעינן שיאמר בפירוש שאין רוצה שיקנה לו רשותו ואז לולי איסור החמץ ג"כ לא הוי שלו כיון שמוחה בפירוש לכך בזה אינו עובר עליו כיון שאין איסור חמץ גרם לו זה נראה דעת הרא"ש ולפ"ז בדין של הח"י שם בדין אם קנה חטין מהנכרי ומצא בהם חמץ דמותר להחזיר לו המעות דהוי מקח טעות אינו לדעת הרא"ש דכל שלולי האיסור הוי כאן קנין שוב הוי כשלו ואסור ג"כ לדעת הרא"ש מיהו כיון דמלתא דרבנן שומעין להקל לכך אם נשתהא על לאחה"פ מותר אבל בפסח עצמו דהוי דאורייתא יש להחמיר כדעת הרא"ש ועיין בחיבורי מכבר הבאתי דברי הפ"מ דכל שנולד הספק בפסח אסור אף לאחה"פ עיי"ש ונ"מ מזה כמה דינים:
274
רע״השאלה השומר ומקבל שכר בשמירת התבואה שלא יגנבו והי' בתוכם חמוצים. תשובה. נראה דמותר כיון דהחמץ ניכר ואפשר להפריד האיסור מן ההיתר א"כ לא נאסר ההיתר ע"י האיסור וההוא לחודי' קאי וההוא לחודי' קאי וא"כ השכר שמקבל הוי עבור ההיתר ואינו מקבל יותר עבור מה שיש בזמן האיסור לכך יפה הורה להיתר אבל בשביל שמירת האיסור לבד ודאי אסור לקבל שכר ועיימ"ש בחבורי לה"פ תשובה להיתר היכא דשומר בחנם עיי"ש. ומדי דברי בזה אזכיר מה ששמעתי מקשים בשם הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל דהאיך מותר לקברנים לקבל שכר ממתים וה"ה דקשה נמי ממשמרי המת איך מותרין ליקח שכר ואפשר דמכח עת לעשות לה' התירו וכן שלא יהי' נמצא מי שיעשה זאת בחנם לכן התירו כן כמו דהתירו הרבה דברים כן גם י"ל דלצורך מצוה שאני כמו דיש שכר שבת כה"ג עיין בהל' שבת סי' ש"ו כן י"ל בזה דלא אסרו להשתכר בא"ה רק אם הוי העסק דבר הרשות אבל אם הוי דבר מצוה לא נאסר להשתכר בא"ה ואפשר לומר עוד בטעמו דהיכי דהוי דבר מצוה אם לא יקבל שכר יהי' לו שכר מן השמים א"כ ע"י קבלת השכר מפסיד שכר המצוה א"כ הוי ההפסד מרובה על השכר לכך אין זה שכר שבת וה"ה דאין זה משתכר בא"ה דמפסיד הוא בקבלת שכר זה ושכר שמים לא נחשב משתכר בא"ה כמ"ש הרשב"א לענין מללה"נ דאף דהוי שכר בעוה"ב אין זה הנאה כן ה"נ בזה ומיהו כיון דע"י שכר זה יפסיד שכרו לעוה"ב אין זה משתכר באה"נ ולא שכר שבת כנלפענ"ד:
275
רע״ושא' באחד ששכח בע"פ ליתן השט"מ לנכרי והכסף נתן קודם זמן איסורו והשט"מ לא נתן עד אח"ז איסורו והשיב רו"מ למסור השט"מ עדיין וסמך ע"ד הסוברים דעד הלילה אינו עובר בב"י רק בעשה דתשביתו והנוב"ת העלה דמה דחמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו היינו רק אם לא הוציא החמץ לרשות נכרי קודם הלילה אבל אם זכה בו הנכרי קודם הלילה אינו עובר וא"כ נהי דהחמץ אינו ברשותו למכרו מ"מ החצר יכול למכרו עדיין וממילא בא החמץ המונח שם לרשות נכרי והוי כאלו הוציא החמץ מרשותו ובשביל מה דעבר בעשה דתשביתו אינו נאסר בהנאה עכתו"ד. לא טוב הורה בזה לא מבעיא למסור לו השט"מ הראשונ' שכתב בו שמוכר לו החמץ ג"כ א"כ לא מבעיא דאיסורא קעביד דמוכר איסורי הנאה רק גם י"ל דהמכירה בטל להקרקע ג"כ די"ל דהוי גילוי דעת שלא מכר לו הקרקע רק להקנות בו גם החמץ ואם החמץ לא הוי בר מכירה בטל מכירת הקרקע ודמי לקני את וחמור וגרע מיני' דהתם אין טעם לתלות זה בזה אבל כאן י"ל דלא הקנה לו הקרקע רק עבור שיקנה בו החמץ ובלא"ה אינו מוכר לו גם הקרקע רק אף גם אם יכתוב לו רק שט"מ על החדר נמי לא מהני דמ"ש הנו"ב דאם בא לרשות הנכרי אינו עובר עליו היינו רק אם הגביה הנכרי וכוון לקנותו אבל כאן במה קנה הנכרי אם לא ע"י חצרו לא מבעיא להסוברים דאין דין חצר לנכרי ודאי לא קנה ואף דיש דעות דחצר קונה לנכרי וכתבתי בכמה תשובות דנראה כן מ"מ הרי דעת כמה דאין חצר לנכרי וא"כ הוי ס"ס דלמא כהסוברים דעוברין בב"י משש ואת"ל דאינו עובר עד הלילה דלמא אין חצר לנכרי ועוד בלא זה אף אם יש חצר לנכרי מ"מ היינו דוקא במה דעבידי דאתי או אף בלי עבידי אם מכוין הנכרי לקנותו אבל כאן הרי הנכרי יודע ממנו ואינו מכוין לקנותו דיודע דהוי רק דרך הערמה ובשלמא במכירת חמץ נהי דאין הנכרי מכוין לקנותו מ"מ מהני מכח דעת אחרת מקנה ואף דאין שליחות לנכרי כתבתי בתשובה דכאן מהני מכח דע"י מה שזכה הנכרי בהחמץ נתחייב הנכרי בדמיו א"כ הוי טובה גם להמוכר והוי כשותפין ובזה יש שליחות גם לנכרי דשותף עדיף משאר שליח כדמוכח בפ"ב דקדושין אבל אח"ז איסורו דאין החמץ ברשותו א"כ ליכא דעת אחרת מקנה ודאי לא נעשה החמץ ברשות נכרי ולכך אין זה תקנה רק התקנה המפורש בפמ"ג להוציא החמץ לרה"ר ואם יבוא הנכרי ויזכה בו אז יהי' מותר אחה"פ ובלא"ה אין לו תקנה בפסח רק אם עבר ושהא יבטלנו ברוב כמ"ש בתשו' פ"י:
276
רע״זשא' באחד ששכח למכור בע"פ שני מאות קבין יי"ש ונזכר בדבר כמו ג' שעות אחר חצות היום וכאשר הגיד הדבר לפני אנשים אמרו לו דיפקיר את היי"ש בהפקר גמור וענה להם איך יוכל להפקיר סך מרובה כזה והלך ומכר לנכרי את היי"ש אחר חצות בשטר ואדרויף כנהוג והיי"ש הנ"ל קנה מהאדון בקאנטראקט באופן המועיל והיי"ש עומד בבית האדון על אחריות האדון ולאדון יש לו הרבה יי"ש יותר מזה שמכר להישראל והשואל אומר שלא יקבל כלל אצל האדון היי"ש שיש לו מכבר רק מהיי"ש החדש שיולד להאדון אחה"פ שלא הי' בעולם כלל בימי הפסח והדבר הוא הפ"מ וכו'. תשובה. הנה האומרים לו להפקיר ותשובתו להם הורעו את כחן כי הנה המכירה אחר כמה שעות אחר חצות אינו כלום כי אינו ברשותו כיון דעכ"פ עובר בעשה דתשביתו וההפקר הוא נכון כמ"ש בפמ"ג אך זה להעמידו בחוץ ממש שיזכה בו נכרי באמת אז נהי דהפקר אינו מועיל כיון דאינו ברשותו מיהו כיון דזכה בו הנכרי קודם יו"ט דלא הוי עדיין לאו דב"י לכמה פוסקים הי' מועיל להתירו אח"כ אבל בזה דהיי"ש לא הי' בביתו ולא הי' יכול להוציאו בחוץ ממש שיזכה בו נכרי ודבורו הי' כלא הי' והנכרי האדון לא זכה בו חדא דיש דעות דאין חצר לנכרי ואף אם יש חצר עכ"פ בזה לא הוי עבידי דאתי ולא זכה לו שלא מדעתו ואם לא הי' אומר איך אפקיר סך רב כזה אז עכ"פ לא הוי חזרה מן הביטול ואז הוי יש לסמוך על מה דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי רק מדרבנן צריך ביעור ויש לדון אם הוי שוגג גמור וכמ"ש בתשו' תורת השלמים אך בזה כיון דחזר ואמר איך אפקיר סך כזה א"כ חזר מן הביטול ועובר בב"י ולכך הי' נראה דודאי אסור בהנאה רק כיון דבידו ליטול יי"ש אחר ויהי' רק חליפי חמץ וזה קיל יותר ובפרט כיון דתחלה יהי' נשאר היי"ש ביד הנכרי כי כבר הוא בידו ואח"כ יטול הוא היי"ש של היתר ובזה מותר אף למחליף כמ"ש המג"א סי' תמ"ג ואף דשם לא הותר רק אם הנכרי קונה לעצמו אבל כאן קרוב הדבר שימכור האדון אח"כ לישראל החמץ שהי' של ישראל הזה והוא אסור בהנאה מ"מ היות שהוא הפ"מ כדי לצרף דעת ר"ת דבחמץ של ישראל שקיבל עליו הנכרי אחריות מותר וגם לצרף דעת הסוברים דישראל מנכרי אינו קונה בכסף והקאנטראקט מטלטלין לאו בני שטרא נינהו ובצירוף י"ל כיון דביטול מטעם הפקר זכה בו הנכרי מיד בשעת הביטול וכהסוברים דיש חצר לנכרי וכמ"ש בקונטרס קנין עולם בראש ספר נדרי זריזין ח"ב ואף דלא ידע בו הנכרי קונה שלא מדעתו די"ל דבחמץ דדרך כל אדם לבטל החמץ הוי כמו עבידי דאתי וכיון דזכה בו הנכרי בשעת הביטול אף דחזר בו אח"כ לא הוי בידו לחזור בו וא"כ כיון דמן התורה לא עבר בב"י ואינו רק איד"ר ובדרבנן יש לצרף דעת התורת שלמים בהי' אונס ממש כגון דא שלא הי' החמץ בביתו וברשותו לכך שכח והוי כאונס לכך מכל הלין טעמא נראה דמותר ליקח יי"ש אחר עבורו מ"מ אם יוודע לישראל הקונה מי ירצה לקנות היי"ש שלו מחויב להזהירו שלא יקנהו מן האדון ואם יקנה מי שאינו יודע ה' הטוב יכפר:
277
רע״חהח"י בסי' ת"נ כתב שאם נתן לו הנכרי חמץ שנעשה לאחה"פ או דמים מותר לו ליטול כמ"ש בסי' תמ"ג דחליפי חמץ מותרין עיי"ש ולפענ"ד ז"א לפמ"ש בחבורי דמוכח מדברי הרשב"א בטור דאף אם הגזבר נתן לו הדמים אסורין דהוי כמחליף לכתחלה א"כ ה"ה נמי הנכרי השותף לא עדיף מגזבר לפי הטעם שכתבתי כיון דדרכן ליתן ככרות א"כ אם רצה הישראל יכול הוא שלא לקבל מן השותף דמים רק ככרות כיון דעוות מדרך השותפות לכך אם יקבל הישראל הדמים הוי כמחליף כעת לכתחלה לכך אף דמים אסור לקבל מהם ועיין בחבורי שכתבתי שי"ל שיש בזה פלוגתא בין רש"י להרשב"א אך לדינא נראה דאף מעות או ככרות אחרים שנעשו אח"כ אין לו לקבל לכתחלה גם דברי הח"י אין מובנים דלפי דבריו למ"ל חמץ שנעשה אחה"פ אף אם נותן לו חמץ אחר הנעשה בפסח כל שאינו הככרות עצמן שנאפו בתנורו לא זכה בהם בפסח ולא נעשה שלו עד זמן שנותנין הם לו וחמץ של נכרי שעעה"פ מותר א"כ אף חמץ אחר הנעשה בפסח מותר לקבל לפ"ד הח"י מיהו לפמ"ש אין לו לקבל חמץ אחר כלל או דמים:
278
רע״טהב"י בסי' תנ"א הביא דעת ר' יחיאל דס"ל כלי עצם א"צ הגעלה דלא מצינו כלי עצם שבולע והקשה עליו מכלי מדין דפרש"י כלי עצם וכו' ולכך החמיר הרמ"א בסעיף ח' להצריכו הגעלה. ולכאורה לא הי' ראי' מכלי מדין לחמץ בפסח להסוברים דחמץ נקרא התירא בלע וכמ"ש הרמ"א בסעיף ד' ובד"מ בשם או"ה דחמץ הוי התירא בלע וא"כ המעיין בחולין קי"א גבי צנון שחתכו בסכין בשר מותר לאכלו בכותח וקערה שמלח בה בשר אסורה מכח דההוא התירא בלע וההוא איסורא בלע ועיין בתוס' שכתבו דלאו מכח נ"ט בר נ"ט אתי עלה דאביי לטעמי' דחשיב לי' נ"ט גמור ואעפ"כ מתיר מכח דהוי התירא בלע וא"כ נהי דשם דוחה רבא דמ"ש התירא דהוי היתרא דאתי לידי איסורא מ"מ היינו דוקא בב"ח כיון דעכשיו תיכף אם תצרפו לבשר או לחלב אסור הוא לכך הוי כאיסורא בלע אבל בדבר שהיום הוא מותר ואין חל איסורו עד למחר זה שפיר נקרא היתרא בלע וכדמשני ר"א בסוף ע"ז דבשעת איסורא ליתא בעיני' א"כ ה"נ חמץ בפסח להסוברים דהוי התירא בלע י"ל דכלי עצם עדיף וכמו דס"ל לאביי בצנון אף דלדידי' הוי טעם גמור ואעפ"כ בהתירא קיל ומותר כן נמי בכלי עצם בחמץ להסוברים דהוי התירא בלע קיל לי' מאיסור ממש ולכך במדין דהוי איסורא בלע הצריכו הכשר ובחמץ א"צ ולדעתי לא הוי צריך הב"י להקשות מכלי מדין דש"ס מפורש הוא דעצם בלע בסוגיא דזרוע בשלה דקאמר שם מ"ד בסמ"ך סבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן ומ"ד מאה סבר בשר בהדי בשר משערינן ומוכח שם בפרש"י דרק בזה מחולקין אם עצמות הזרוע מצטרף לאיסור או לא אבל עצמות ההיתר ודאי מצטרפין עם ההיתר לסייע לבטל וא"כ מוכח דעצם בולע דאם אינו בולע איך מצטרף לבטל וזה הוי הוכחה ברורה דעצם בולע וא"כ פשיטא כיון דבלע הדר פלט וצריך הכשר אך לפמ"ש גם מהא ליכא ראי' דשאני התם דאיסור הזרוע לזר הוי כמו איסורא בלע לכך בלע גם העצם ולכך מהני אף לקולא לסייע לבטל כיון דאם לא הי' כאן שיעור לבטל הי' אף העצם נאסר דבאיסורא בלע גם העצם נאסר א"כ גם הוא נכנס בספק ולכך אם יש כח לבטל מסייע לבטל אבל בהתירא בלע לא נבלע בעצם כלל וי"ל דבחמץ א"צ הגעלה מיהו כיון דהרמ"א חושש לעיל להסוברים דחמץ הוי איסורא בלע לכך שפיר פוסק הכא דכלי עצם צריך הגעלה אך באם אירע בדיעבד שנשתמש בו בלי הגעלה בתוך הפסח בפרט לאחר מע"ל כיון דיש כמה פוסקים דנטל"פ מותר גם בפסח וכאן יש עוד מעלה דר"י ס"ל דכלי עצם א"צ הגעלה כלל וא"כ הכא בחמץ דיש עוד צד לצרף דהוי התירא בלע אם יש בזה גם הפ"מ ומניעת שמחת יו"ט יש לצרף כל הני טעמי ולהקל בזה לדינא:
279
ר״פבמ"ש הש"ע בסי' תנ"א סעיף י"ד כסוי של ברזל וכו' צריך לבון כתב הטור שאם אפו בו בצק צריך לבון וצ"ל דמיירי במקום שאין דרכן לאפות עליו בצק לכך א"צ ליבון רק בידוע שאפו עליו אבל אם דרכן לפעמים לאפות עליו אף אם אין ידוע שאפו עליו צריך לבון לשיטת הטור וסייעתו דס"ל כדעת האבן עזרי לעיל דלא אזלינן בתר רוב תשמישו וצריך הקערה הגעלה וכתבתי בחידושי שאף בספק אם נשתמש בו בכ"ר צריך הגעלה וה"ה נמי בזה וכן משמע מלשון הב"י כאן מ"ש בדעת המרדכי דאם דרכן לפעמים בכך צריך לבון ונראה דדינו כמו בקדרות לעיל לענין הגעלה בכ"ר מיהו נראה דא"צ ליבון רק באם נאפה אצל האור ממש כדרך התנורים שהי' בזמן הראשונים וכן לקמן בסעיף שאח"ז בכונה נקט פת שאופין בכירה שבכירה אופין בשעה שישנו שם לאש ממש והוי הבליעה ע"י האור אבל בתנור שלנו שגורפין כל האש ממנו ולא נשאר רק החום לבד לא נחשב בזה תשמישו ע"י האור דאף דמחבת חשבו קצת לתשמישו ע"י האור כיון שהוי בלי אמצעי שלפעמים מתייבש השומן היינו כיון שהוי על האור אך בתנור שלנו שליכא רק חום לבד ואינו רואה פני האש אף שהוי בלי אמצעי לא נחשב תשמישו ע"י האור ודי בהגעלה בכ"ר שאינו ע"י אש ממש כמו התשמיש שלא הי' ג"כ ע"י אש ממש ודומה ממש לאם הי' ע"י האור אך ע"י אמצעי ואפשר כיון דא"א לגרור כל האש ממנו רק שנשארו בו גחלים ע"פ רוב לכך נחשב תשמישו ע"י האור ממש מיהו באמת י"ל כיון דאין הכלים נוגעים בגחלים ואף אם ברחוק מהם מונח קצת גחלים לולי חום התנור לא הי' נאפה ע"י הגחלים ואפשר שאף לחמם לא הי' הכלי מתחמם ע"י הגחלים שמונחין רחוק ממנו ועיקר האפי' והחום הוי רק ע"י חומו של תנור ולא ע"י מעט גחלים הנשארים בצדדין לכך י"ל דלא נחשב תשמישו ע"י האור בזה לכך נראה דעכ"פ בדיעבד ובהפ"מ יש להקל כה"ג אם נשתמש בו ע"י הגעלה לבד:
280
רפ״אשאלה בגביע של יי"ש אם מהני הגעלה. תשובה. ודאי מהני הגעלה ודוקא בנשתמש בו יי"ש בקביעות לא מהני הגעלה אבל לא מה שמשתמשין בו כל פעם רק לשעה וכיוצא בחילוק זה מבואר בהל' יי"נ לענין כלי יין לכך הדבר פשוט דמהני להו הגעלה:
281
רפ״בבנדון אם עבר ולא רקד הקמח דעת הח"י בסי' תנ"א דאסור והמק"ח חולק עליו ולדעתי נראה להקל מטעם אחר כיון דאנו עושין המצות דקות מאד ומרדדין אותם אינו מצוי שלא ירגישו אם נשאר שם חטה שלימה או שבורה ואף דעל דרך המיעוט אפשר להמצא אך הרי באמת אנן לא חזינן ריעותא רק לחוש מכח דמצוי להיות שם חטין א"כ אם ניחוש רק למצוי הרי אם הי' שם מצוי הוא להרגישן בשעת הרידוד לכך מותר בדיעבד. אבל אם אפו ממנו מצות עבות בזה נראה לאסור כהח"י דמה שבתוכו הוי כעצמים בבטן המלאה לכך יש לחוש שפיר למצוי כנ"ל להכריע להלכה בדקות להיתר ובעבות לאיסור גם ראיתי שהא"ר מיקל בזה אך מ"ש שם ראי' ממה דמותר ללוש העיסה בסובין ומורסין שבה דבריו תמוהין דמה ראי' סובין ומורסין לחטין שלמין דסובין ומורסין אין עבין לקבל לחות וחמוץ בפנים ולהם מועיל העסק לבטלן מחימוץ כל גוף העיסה אבל בחטין שלמים הנשארים בתוך המצה הם שואבין לחות המים לפנים ומתחמצין ולהם אין מועיל עסק הידים כיון שהם עבין ודבר גוש ואינו דומה לדלף טורד דשאני דלף מעסק הידים שאינו גדול כל כך ובפרט בשעת האפי' חום האש אינו שולט בו כ"כ בפנים ומתחמץ בפנים משא"כ בסובין ומורסין ומיירי שנבדק שאין שם חטין שלמים רק סובין ומורסן זה מותר בדיעבד מיהו לדינא נראה להקל כנ"ל:
282
רפ״גבמ"ש בסי' תנ"ב בהג"ה דאם לא הגעיל קודם זמן איסורו יכול להגעיל עד הפסח דאז חמץ במשהו ואינה מועיל הגעלה נראה דוקא אם הי' בן יומא בשעת הגעת זמן איסור חמץ מן התורה אבל אם הי' בשעת חלות איסור חמץ אב"י מותר להגעילו אף בפסח כיון דנפגם קודם זמנו הוי כנפסל מאכילת אדם וחרכו קודם זמנו די בנפסל מאכילת אדם לכך נהי די"א דבאכילה אסורה מ"מ לא גרע עכ"פ מחמץ נוקשה דהוי בסמ"ך וכה"ג מותר בהגעלה בפסח דלא שייך דהוי במשהו דכאן הוי בסמ"ך מיהו זה יהי' תלוי בב' הטעמים של הרא"ש במה דלא גזרינן בהגעלה אב"י אטו ב"י. דטעם אחד דאף בב"י מותר בדיעבד. וטעם ב' דהבא להגעיל אינו טועה ולכך להך טעמא דבדיעבד אף בב"י מותר כאן אסור בב"י אף בדיעבד מכח משהו דאף דהוי דרבנן מ"מ באיסורי דרבנן ג"כ גזרו אב"י אטו ב"י לכך אף באב"י אסור מכח גזרה אטו ב"י אבל להך טעמא דהבא להגעיל אינו טועה אף בזה מותר באב"י וכיון דעיקר איסור משהו דרבנן הי' ראוי לחשבו ספק דרבנן ולהקל כטעם השני להגעיל אב"י בפסח אם הי' קודם זמן איסורו אב"י אך לפמ"ש במק"א בדרך אחד בביאור דעת הרמ"א דמחמיר כדעת אה"ע וס"ל דגזרינן בכל דוכתא אב"י אטו ב"י ולא ס"ל כטעם השני של הרא"ש א"כ גם בזה יש להחמיר. מיהו דאפשר לומר דהרמ"א עצמו לא חשש רק מכח דהוי מן התורה אבל בדרבנן מודה דסמכינן לקולא ומהני באב"י קודם שש כנלפע"ד. ובהשמטות סי' תמ"ז כתבתי להקל בלא"ה אם הי' עומד ופגום:
283
רפ״דנלפענ"ד אם באים להכשיר כלי הנקרא שאפע דיש בו כמה מכפלות זו למעלה מזו דיש להגעיל כלי שלצד מטה מטה ויתחיל מלמטה למעלה דאם יתחיל הגעלה מלמעלה אז ירדו מי הגעלה על הנך שלמטה ומלכלכין אותם ושוב יצטנן אח"כ מי הגעלה שיגעיל בהם כמ"ש המג"א והח"י בסי' תנ"ב דצריך להיות מנוגבין שלא יצטננו המים וכאן אם ירדו עליו מי הגעלה יצטנן בנתיים ולא יועיל הגעלה כלל להפליט ולכך יתחיל מלמטה ואף דכשיגעיל אח"כ למעלה ירדו מי הגעלה למטה אין חשש בזה שיובלעו מי הגעלה כיון דהוי אב"י גם נפסק הקילוח וכבר כתב הח"י שבדיעבד אף אם לא שטף אין לאסור ולא חיישינן שיבלע ממי הגעלה וא"כ מכ"ש שאין לחוש לשאר המקומות שיורדין עליו מי הגעלה אבל אם יעשה להיפך להגעיל למעלה תחלה יש חשש בענין גוף ההגעלה שיהי' שלא כהוגן כי יצטננו מן המים מיהו אף מגעיל מלמטה יראה להניח תיכף איזה דבר על צד שנגעל כדי שלא יגעו בו מי הגעלה וגם אח"כ ישפשפנו במים צוננין אחר הגעלת העליון כי אולי נתלכלך ממי הגעלה ומ"מ אין לגעול צד העליון תחלה אף אם יכסה צד התחתון דלמא אעפ"כ יתלכלך מרטיבת המים העליונים ויצטננו מי הגעלה אח"כ וזה הוי איסור גמור לכך מוטב להגעיל צד התחתון תחלה וז"ב ונכון:
284
רפ״העיין בטו"ז סי' תנ"ב סקי"א דאף בזמן היתר ראוי להגעיל היורה בסוף ג"כ דאין לעשות נ"ט בר נ"ט לכתחלה וראייתו מהסמ"ק יו"ד ותמוה דאין דומה כלל דהתם מבשל הדגים כדי לאכלן בכותח א"כ מתכוון הוא על הנ"ט בר נ"ט לעשותו ולאו נמשך ממילא הוא שעליו הוא מתכוין לבשל הדגים והמה הנ"ט בנ"ט לכך יש לאסור לעשות כן לכתחלה אבל בנדון זה הרי אין עיקר כונתו בהגעלה זו לצורך היורה רק לצורך הכלים להגעיל אותם והכלים אין להם נ"ט בר נ"ט כלל וכמ"ש הוא עצמו ואף דהיורה ממילא בולע מן ההגעלה ואין לו היתר רק מכח נ"ט כו' מ"מ על זה אינו מתכוין לכך ודומה למה דקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה מ"מ בלא נתכוין לבטל מותר ה"נ לענין נ"ט בר נ"ט אף דאין עושין אותו לכתחלה היינו בנתכוין לכך שמבשלן בכלי בשר כדי לאכלן בכותח אבל הכא אינו מתכוין כלל לתקן היורה ולבשל בו איזה דבר רק מתכוין להכלים ולהם ליכא נ"ט בר נ"ט ולהיורה הוי דבר שא"מ לכך נראה העיקר כדעת הב"י דא"צ לחזור ולהגעיל היורה שנית וז"ב:
285
רפ״ובמדינתינו שכיח הוא שנמצא בין החטים מין אחד שהוא קטן כמו חטים והוא רך וכשממעכין אותו יצא ממנו לחלוחית ונקרא בצלים בלשון אשכנז ויש מחמירין בדבר לאסור החטים ההם למצות באמרם שהם מי פירות עם מים וממהר להחמיץ וי"א שהוא דבר חריף ולפענ"ד אינו נראה כן דמטעם מי פירות אין לאסור רק אם בשעת לישה נתערב מי פירות עם מים אבל אם מקודם נתערב בו מ"פ וכבר בשעת לישה נתייבש ואינו בעין אין בזה שום חשש וקצת ראי' מדין זה שאם בררו החטין מאכילת עכבר שאין בכך כלום וכתב בח"י חד טעמא דהוי מ"פ ואין מחמיצין וקשה מה בכך ניחוש שהרוק של העכבר נבלע בהחטה ואח"כ כשהי' נילוש במים יהי' מ"פ עם מים שהרי כבר נבלע בו מ"פ אלא ודאי כיון שכבר אין המ"פ בעין שכבר נבלע בו ונתייבש שוב אינו מחמיץ אף שיבא אח"כ למים וה"ה בהנך בצלים הרי ע"י הטחינה יתערב ויבלע בהקמח ולא יהי' בעין שוב אין חשש אף אם יבא אח"כ למים וכן אין לאסור מכח דהוי דבר חריף דמה בכך הלא עיקר איסור של דבר חריף הוא מכח דהוא חם ומחמם האיסור ולפ"ז נראה דהרי במים שלא לנו שנתערב במים שלנו קיי"ל דבטל וכתב הבאה"ט דדוקא אם נתערב קודם לישה אבל בשעת לישה לא מהני הרי חזינן חילוק דבשעת לישה אינו בטל וקודם לישה בטל והרי עיקר הטעם של מים שלא לנו הוי מכח דהוא חם ומחמם העיסה ואעפ"כ יש חילוק בין קודם לאח"כ וה"ה בדבר חריף י"ל דוקא אם נתערב בשעת לישה אז הוא מחמם העיסה ואינו מועיל בי' ביטול סובל אם נתערב קודם לישה אז הדבר חריף נתבטל בסמ"ך בהקמח ובטל חורפייהו והוי כאלו לא הי' כאן חריף כלל ואינו מזיק אף אם אח"כ בא למים כ"נ להקל בכל ד"ח אם נתערב תוך הקמח מעט דבטל בסמ"ך קודם לישה ואין בו חשש אח"כ ומכ"ש בהנך בצלים שאין ידוע שהם הוי ד"ח דעכ"פ אם יש סמ"ך כנגדן שמותרין החטין וז"ב לדינא.
286
רפ״זושוב עיינתי בסי' תס"ב דבח"י ופר"ח שם והנה הח"י כתב שאף בנתייבש המי פירות תחלה אסור באם בא אח"כ למים וכן כתב בסי' תנ"ג ס"ס כ"ב עיי"ש אך הפר"ח בסי' זה כתב שבנתייבש המי פירות תחלה אין קפידא והביא ראי' מתשובת הרשב"א והרמב"ן מענין אכילת עכבר שכתבתי לעיל ות"ל נתכוונתי לדבריו בזה וכתב הפר"ח ולא כה"ר פרץ שכתב הב"י בסי' תנ"ג והוא הראי' שהביא הח"י בסי' תנ"ג עיי"ש וא"כ נראה דדין זה של הבצלים הנ"ל תלוי במחלוקת הח"י והפר"ח הנ"ל ובשעת הדחק ודאי דראוי לסמוך על הפר"ח בפרט דאין הכרח לומר דזה הוי בכלל מי פירות ודו"ק ובתשובה בשנת תר"ז כתבתי היתר עכ"פ בתתק"ס עייש:
287
רפ״חשאלתו בחמץ פקדון שביד ישראל חברו שהדין שימתין עד שעה ה' וימכרנו אם מכרו מקודם מה דינו וכתב שבמק"ח כתב דהוי מכירה דאלו אתי אליהו ויאמר שרו"מ אמר שדין זה תליא בדין המבואר באהע"ז סי' צ' בבעל שמכר נכסי אשתו ואח"כ מתה אשתו. הנה באמת דברי המק"ח נכונין מאד דהרי בר"פ החולץ ס"ל לר"י דחליצת מעוברת הוי חליצה דאמרינן אגלאי מלתא למפרע מ"מ הרי כתבו התוס' שם להקשות מהספקות שנתקדשו דחליצתן חליצה וכתבו שם לתרץ ובנ"י מבואר יותר דשאני ולד דאפשר שהי' מתחלה ראוי להיות בן קיימא ואח"כ נעשה נפל עיי"ש א"כ תינח התם דלאו בלידה תליא מלתא רק בולד תליא מילתא לכך י"ל שפיר אולי תחלה הי' ראוי להיות בן קיימא ואח"כ נעשה נפל אבל בפקדון אין הדבר ברצון הבעלים אם היה דעתו למכרו ז"א מועיל רק תלוי במכירתו ממש אם מכרו או לא וכיון דסוף סוף לא מכרו אגלאי מלתא למפרע שלא הי' עתיד למכרו וחל מכירה הראשונה ולכך אינו דומה למ"ש רו"מ מאהע"ז סי' כ' דשם שייך טעם הנ"י דשמא בעת המכירה היתה ראוי אשתו לחיות חיי כמה רק אח"כ נגזר עלי' מיתה לכך בזה לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע כמו התם בחליצת מעוברת וזה נכון וברור. ועוד הי' נ"ל דאף לפ"ד רו"מ מה בכך שהמכירה הראשונה לא חלה מ"מ בהגיע שעה ה' ולא מכרו הבעלים חל אז המכירה והרי הוי כמו מוכר לאחר ל' יום דחל המכירה מכ"ש בו ביום רק על שעה אחת ולכך לא מבעי' אם הי' הקני' בכסף ואג"ק או בחצר דהוי מכירה וחל אח"כ אף דהוי במשיכה ג"כ וי"ל בזה דכלתה קנייתו י"ל דהיינו דוקא אם יחול הקני' אחר יום ויומים אבל לבו ביום אם כי אין ראי' לדבר זכר לדבר הוי מ"ש בזבחים דאין מחוסר זמן לבו ביום כן ה"נ י"ל דלבו ביום לא כלתה קנייתו ובפרט דיש דעות דמהני בכסף לבד לכך נראה דבכל ענין חל המכירה כהמק"ח:
288
רפ״טשאלה בעה"ב אפה כמה מצות וקשר השק ושייר מעט קמח במקומו הראשון וכשפתח השק לאפות מחדש מצאו חתיכות פת בתוכו מה דינן של המצות. תשובה. מבואר בח"י סי' תנ"ג בנתערב פירורין בקמח אף ריקוד לא מהני ואין להתירו רק בהנאה ומכ"ש בלא ריקוד דאסורין דחיישינן שמא נתערב פירורין בקמח וחוזר וניעור כמ"ש בסי' תמ"ז דאף לספק שמא נשאר פירורין ביין חיישינן ואסרינן הרי דלספק משהו נמי חיישינן לחוזר וניעור ולומר דאח"כ נפלו שם הפירורין נהי שרקדו הקמח בבית מ"מ כיון שהקמח הי' מונח בבית האופה מתחלתו לסופו א"כ מזמן לזמן מחזקינן איסורא וכמו דעתה נפל יש לחוש שנפל שם מתחלה ומה דנמצא בסוף הקמח אין ראי' די"ל בכונה בתחבולה עשה כן האופה שלא ירגישו תיכף כי יותר יש לתלות ברמי' ובכונה מלתלות דשלא בכונה נפל דאין דרך לעסוק בחמץ סמוך לקמח של פסח ומופרשין מכל חמץ אצל הקמח דפסח לכך במלתא דלא שכיחא אין לתלות ויותר יש לתלות שבכונה נעשה ואין ראי' ממה שהי' באחרונה ועוד עכ"פ אלו המצות שנאפו בסמוך לקמח הנשאר שנמצא בו החמץ בהם ודאי יש לחוש לפירורין כיון שהי' סמוך לחמץ או האדם האוכל שם חמץ שמא נפלו מידו ומפיו פירורין אם כל כך לא נזהר מחמץ וא"כ כיון שמצות האחרונים נאסרו שוב נתערבו אלו באלו וחוזר וניעור כמ"ש הח"י בסי' תנ"א לענין רדו במרדה מצה חמוצה לכך מהלין טעמי אסרתי המצות וא"ל הא יש ס"ס שמא עתה נפל ואת"ל דקודם נפל שמא אין שם פירורין ז"א דמבואר במג"א סי' תס"ז ס"ק כ"ה דאם יש ס"ס במצה אסור לאכלה ועוד לפמ"ש בסי' הנ"ל בסעיף י"א דאם נמצא בעיסה אוסרין כל העיסה אף דהוי ס"ס שמא עתה נפל ואת"ל מקודם נפל שמא לא נתרככה עד עתה ובצונן אין אוסרין רק מכח לישה וגלגל העיסה כמ"ש האחרונים שם וא"כ הוי נמי ס"ס מוכח דהיכי דיש חזקה מזמן לזמן אמרינן כנכ"ה והוי כחזקה ודאי ולא אמרינן ס"ס במקום חזקה ואף להסוברים דמהני בעלמא צ"ל דבפסח החמירו וא"כ אין להקל בזה מכח ס"ס וז"ב:
289
ר״צשאלה במצות שנמצא בהם כמה פירורין מחוטין. הנה זה האוסר והמתיר שניהם צדקו דהן הנה פלוגתת המג"א והח"י בסי' תנ"א בדין הנפה כמ"ש בחבורי לה"פ בהשמטות והן דברי האוסר והן דברי המתיר יש להם פנים בהלכה ואין מזחיחין אותם והעיקר כדברי המתיר כמו שהכרעתי בחבורי שם:
290
רצ״אהאחרונים כתבו שאם אין לו חטין יקח כסדר שהם שנוין במשנה כמו גבי מרור בסי' תע"ג אבל התב"ש כתב ביו"ד סי' ו' דכלל זה לא נאמר רק אם הי' טעם למנקט להיפוך ונקטן כך בזה יש להוכיח דדוקא נקט אבל כל שאין טעם לשנות להיפוך אין ראי' מהסדר עיי"ש ונ"ל ראי' לדבריו ממנחות דף ק"ה ע"א דקאמר האי תנא הואיל ופתח בו הכתוב תחלה וכו' עיי"ש מוכח להדיא דבשביל מה שהקדימו הפסוק אין לו מעלה אם אין לו מעלה מצד עצמו אין להחשיבו מעלה בעבור הקדמה ומוכח להדיא כהתב"ש לכך אף במצה אין מעלה להקדימה רק במרור מטעם שכתב התב"ש. ובאמת שצ"ע ממה דאחז"ל כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה הרי שנחשב מעלה מה שהקדימו הכתוב ואפשר דהתם שאני כיון דסוף סוף דעתו לאכול משניהם רק לענין הקדמה אמרינן מה דמוקדם ראוי להקדימו לברך עליו תחלה אבל לענין דבר מצוה אם ניחא לי' לקיים מצוה במין זה אין להכריחו לקיים המצוה בדבר שאינו חביב עליו ולעזוב דבר החביב עליו בזה לא משגחינן עד מה שמוקדם לולי שיש לנו הוכחה דבכונה הקדימו התנא וא"ש גם במס' שבת ר"פ מפנין גבי גדולה הכנסת אורחים יותר מבהמ"ד מוכח דלא כהתב"ש רק המוקדם חשוב יותר עיי"ש ודוק:
291
רצ״במ"ש בסי' תנ"ג סעיף ט' דצריך לטחון החטין יום וכו' לפני הלישה וכו' לפי שהקמח בשעת טחינה רותח מחמם המים והעיסה נוח להחמיץ ועיין במג"א ס"ק ט"ו מה שעמד דמזה משמע דהרתיחה עצמה אינה מחמיץ ובירושלמי לא משמע כן וכוונתו דשם סיים שלא ירתיחו ויחמצו כן הוא הלשון בב"י ובמרדכי משמע דהרתיחה עצמה מחמיץ ובאמת לק"מ להמעיין בב"י ס"ס זה שכתב דלכך אין נזהרין מזה דזה מדבר מאם לתתו והאידנא אין לותתין לכך אין נזהרין בזה עיי"ש וא"כ משמע דלאו מכח הרתיחה לבדו מחמיץ רק מכח הרתיחה פולט המים שבו ומה שקיבל מכח הלתיתה לכך מחמיץ בעצמו אבל כאן מדבר ממה שנוהגין האידנא דלא לתתו לכך אין החימום שמצד עצמו מחמיץ רק כשבא למים ואף שכתב הרמ"א ליזהר שלא יניחו הרבה שקים זע"ז והאידנא לא לתתו מ"מ בזה שוב חזר תי' המג"א למקומו דמיירי בסמוך ללישה גם לא ידעתי מ"ש המג"א דמן הירושלמי לא משמע כן דאפשר דכוונת הירושלמי בעצמו הוי רק מכח שירתיחו ויחמצו ע"י המים שיתנו אח"כ. [ובחבורי לה"פ סי' תנ"ג ישבתי קו' המג"א דלק"מ דשאני חימום שלו מחימום היוצא משל חברו דכח עצמו אינו מחמיץ אבל חימום היוצא מחברו שפיר מחמיץ וכיון דמונחים זה ע"ז שניהם מתחממים ויוצא מחימום כ"א לחבירו וחימום של חברו שפיר מחמיץ כיון שבא לו חימום חדש חוץ לגופו הוי כמו מים הבאים עליו משא"כ כח עצמו שמחובר עמו מעולם ואין דומה לקמחא דאבשינא דהתם כיון דכח החימום שולט הרבה אז מסתבר טפי שנתייבש תיכף ואינו מניחו להחמיץ רק נתבשל תיכף כיון שהחום הרבה אבל בהרבה שקים זע"ז דאין החום מרובה להיות מבשלו וגם הוי חימום מד"א מחדש לכך יש שמחמיצו לכך יש ליזהר לכתחלה וא"ש ונכון והרחיים מרובה אף דהם מתחממין ג"כ ע"י הטחינה מ"מ כיון שהוא דבר קשה כעץ ואבן אין החמימות שלו מחמיץ מעצמו ואין בו לחלוחית כל כך כמו מקמח דהוי דבר קלוש ולדעת כמה פוסקים נקרא לח בלח כשהוא רותח לכך כח חמימות שלו מחמיץ ועיין בתוס' דס"ל כן דהוי לח כשהוא רותח ומוכח מזה דכשהוא רותח יש בו לחות ודוק.]
292
רצ״גועכ"פ מוכח מזה דזיעה מחמת עצמו אם לא נלתת תחלה אינו מחמיץ ולפ"ז נראה בקמח של פסח שנמצא בו דבוק בשק איזה לחלוחית מעיסה שכבר נתייבשה ואז מן הדין ראוי לאסור כל הקמח כמשמעות הפוסקים והש"ע אך אם הי' עליו כובד ומשא מן שקים אחרים בענין דיש לתלות שמכח החמימות נתהוה כך ומחמת עצמו בא עליו לחלוחית עד שנעשה קצת כעיסה בזה יש לשאול למוכרי קמח המורגלים בזה אם דרך לפעמים להיות כך בקמח להיות מכח החמימות נעשה כעיסה וקצת פירורין אז יש לתלות שמכח חמימות עצמו נעשה ואף אם ספק הוא דומה למ"ש הח"י בשם גיסו בענין ספק אם הוי ממ"פ עיי"ש בסי' תס"ו כן ה"נ בזה אבל אם יאמרו שאין דרך להיות נמצא פירורין מחום עצמו אז מוכח דהוי ממים דתולין במצוי יש לאסור ואם הי' מונח אצל החומה בענין דנראה דמזיעת החומה נעשה הי' מקום להקל בזה מכח ס"ס כיון דהש"ע לקמן הביא שני דעות אם זיעת החומה מחמיץ או לא לכך הוי ס"ס שמא אינו מחמיץ ושמא לא נתערב יותר ויותר אך נראה דהספק בזיעת החומה הוי בזיעה שהוא מזיע למעלה בכותל במקום שאין מים סמוך לו בחוץ אבל בחומה שלמטה הסמוך לקרקע ובימות הגשמים שיש בחוץ סמוך לכתלים רפש וטיט אז נכרים הדברים שהמים שבחוץ בולטין דרך הכותל והחוש מעיד על זה שלמטה מזיע יותר למעלה ואם מגוף החומה הוא למה מזיע יותר מלמטה מלמעלה בע"כ מחמת שהמים הם סמוכין לו בחוץ בולט שם יותר א"כ זה ודאי הוי מחמת המים שבחוץ ובזה כ"ע מודים שמחמץ ואין בזה פלוגתא לכך אם הי' מונח סמוך לארץ אצל החומה אז אסור בודאי ואם הי' מונח למעלה אצל החומה אז יש להתיר מכח ס"ס כנ"ל כנלפענ"ד:
293
רצ״דשאלתו וז"ל מנהגנו לברור חיטין מן השום ומן הבצלים ונמצא לפעמים פירורי פת גדולים וקטנים מעופשים ואפשר נפסלו מאכילת אדם אבל ראוין לאכילת כלב וזה דבר הרגיל. ופלפל אם נימא דזה הוי כיבש בלח ואינו בטל או דלמא דע"י הטחינה נעשה גוש אחד כמ"ש הטו"ז בסי' תנ"ג וא"כ הוי כלח בלח ובטל ק"פ והביא כמה מקומות ודברי הפמ"ג סי' תמ"ז במשבצות ס"ק י"ט דקמח ממצה אפוי' הוי יבש בלח ודבריו בסי' תס"ז לענין גרעינין בקאווי שכתב דאין הגרעינין נטחין כ"כ כמו הקאווי משמע הא אם הוי נטחין בשוה הוי לח בלח. הנה לא הרגיש מ"ש הטו"ז בסי' תצ"ה והרמ"א סי' תק"ד דאין טחינה באוכלין דאין טחינה אחר טחינה א"כ הטו"ז בסי' תנ"ג מיירי בדברים שלא נטחנו כלל לכך בזה כיון דבשניהם הטחינה בשוה אז הטחינה עושה גוש אחד אבל בפירורי פת וכדומה שכבר נטחן ואין בו טחינה והגרעינין עדיין לא נטחנו ויש בהם טחינה אינו נעשה ע"י טחינה גוש אחד ולכך הפמ"ג בקמח ממצה אפוי' דאין בו עוד טחינה שפיר כתב דהוי יבש בלח משא"כ בגרעינין בקאווי דשניהם שייך בהם טחינה אם הי' הטחינה בהם שוה הוי לח בלח ע"י הטחינה לכך הוצרך לטעם דאין טחינתו שוה. ומ"ש בשם הפמ"ג אם המג"א חולק על סברת הטו"ז או לא. הנה הפוסקים והש"ך יו"ד סי' ק"ט ודאי פליגי ממה שעשו מחלוקת בין דברי התוס' זבחים ומנחות לדבריהם ביבמות וכן דחולין וגה"נ ולפי חילוקו של הטו"ז י"ל דלא פליגי כלל ומקום דכתבו דקמח הוי לח בלח מיירי ע"י טחינה ומקום דכתבו דלא הוי לח בלח מיירי שלא ע"י טחינה לכך הוי יבש ביבש ובע"כ דלא ס"ל הך חילוקא. ובדין שלו הנה מבואר בח"י סי' תנ"ג ס"ק י"ז וז"ל וכ' הכלבו ותניא וז"ל ואין לחוש שמא נתערב פירורין תוך חמץ לתוך הקמח הואיל והמנהג שמרקדין הקמח בנפה ואם יש חמץ הנפה קולטתו עכ"ל ויש ללמוד מזה דאם נתערב פירורין חמץ לתוך הקמח יש לו תקנה ע"י הנפה לנפותו אך אין שעת הדחק וספקא בעלמא ראי' לודאי נתערב ומ"מ עכ"פ יש להתירו בהנאה וכו' עכ"ל. משמע דבספק נתערב מודה דסמכינן על הכלבו וש"ל וא"כ ה"נ כיון דבוררין את הפירורין כל מה דאפשר א"כ עכ"פ יותר מספקא לא הוי לחוש שמא נתערב וכדאי הוא לסמוך בזה על היתר הנפה ומ"ש בענין ספקא דמשהו דהוי דרבנן אם די בחד ספק או בס"ס עיין בחבורי לה"פ והנני מעתיק לו מ"ש בנדון כיוצא בזה כי הנני מסכים להיתר בזה:
294
רצ״השאלתו ברחיים שקורין בייטיל והכשרתם לפסח והוא ממקום מושב האבנים יוצא כעין מרזב קטן ומשם יוצא הקמח לכיס שקורין ארביל אשר קצהו האחד מדובק למושב האבנים וקצה השני לדופן הארגז אשר מעמידין שם וכל אורך הכיס נכנס בארגז ומחוזק תנועת הטחינה מתנענע ונרקד הקמח ומכסין הארגז במכסה עליו מלמעלה כדי שלא יתאבק הקמח ובנהרות הגדולים ומים עזים ממהירות הטחינה מזיע כיסוי הארגז ונדבק שם הקמח ואח"כ נופלים ולפעמים מתעגל ומוצאין בקמח כעין אגוזים קטנים או גדולים מה הדין של הקמח. תשובה. שאלתי טוחני קמח לפסח פ"ק ואמרו שפ"ק לא שכיח זה דכל קאסטין יש לו ג' לופטין פתוחין ואין חמימות בהקאסטען ולמה לא יעשו בק"ה כן. והנה אם לא עשו כן נראה להקל דבחבורי לה"פ סי' תנ"ג כתבנו ליישב קו' המג"א ס"ק ט"ו והעליתי בדברי הש"ע דהרתיחה מצד עצמה אינו מחמיץ רק כשבא למים רותח עיי"ש עיין לעיל תשובה רמ"ז בהג"ה ולפ"ז יש לתלות דהפירורין נעשין מן הרתיחה של הקמח בעצמו וכל היכא דיש לתלות דהוי מגופו אין לתלות דהוי ממק"א דקרוב היכי דהוי מקומו ממש עדיף אף מרוב ומכ"ש היכא דליכא רוב דאזלינן בתר קרוב והיכא די"ל דהוי מגופו עדיף מכל קורבה שבעולם ועוד אף אם הוי ספק הרי מדאורייתא אין חשש דבטל בסמ"ך רק דהחשש הוי דחוזר וניעור וכל זה רק מדרבנן ובדרבנן אמרינן שאני אומר ואף דהנ"י הביאו הש"ך ביו"ד סי' קי"א כתב דבאיסורי משהו דרבנן לא אמרינן שאני אומר מ"מ הרי סיים שם בפחות מרוב אבל היכא דיש רוב מודה דאף באיסורי משהו אמרינן שאני אומר גם י"ל דהנ"י לא כתב רק עכ"פ אם ידעינן שנפל כאן איסור אבל היכא דהוי ספק אם נפל כאן י"ל דאמרינן שאני אומר אף באיסורי משהו ולכך יש לתלות דהוי מחמת חמימות עצמו ועוד דאף אם אינו מחמת עצמו מ"מ זיעת החימה נמי אינו מחמיץ לכמה פוסקים ולחוש דהוי מזיעת המים הוי כמה ס"ס להקל ובפרט דהרי לא נודע דנשארו פירורין ע"י הריקוד רק הוי ספק אם הוי כמה ספקות שמא לא נשאר שם פירור ואם נשאר פירור שמא הוי מחמת עצמו ואת"ל מחמת ד"א שמא מזיעת החימה ואפשר דזיעת החימה אינו מחמיץ ומה שחשש רו"מ דמ"פ עם מים מחמיץ זה אינו דאם הוי זיעה אין עליו דין מי פירות וראי' ממ"ש בש"ע סי' תנ"ג דאין ללוש המצה ביום הטחינה שהקמח רותח ומחמם המים וכו' ומזה דייק המג"א דהרתיחה עצמה אינו מחמיץ וקשה לו יהא כן הא עכ"פ כשיבוא אח"כ למים יהי' מ"פ עם מים ובע"כ מוכח דז"א בכלל מ"פ ומצורף לזה דעת קצת דכשנתייבש המ"פ תחלה אינו מחמיץ עוד וכבר כתבנו בתשובה מכבר בכל זה לצרף זה לסניף אם יש עוד צד קולא ומכ"ש בזה דאיכא הרבה צדדים להקל ולכן נראה דאם א"א לתקן שלא יבוא לידי כך מותר הקמח לפסח אף אם ימצא בו פירורין בשעת טחינה:
295
רצ״ובחבורי לה"פ סימן תנ"ה כתבתי דשמירת המים משעת שאיבה הוי כמו שמירת החטין מעידן קצירה ולהסוברים דאין יוצאין בחטין רק במנטרא מעידן קצירה ה"ה דאין יוצאין אם לא נשמרו המים משעת שאיבה וכמו שהדין בחטין כן הוי במים וז"ב:
296
רצ״זבמ"ש בסימן תנ"ה סעיף ג' דאין לשין במים חמין הנה אם מועיל לחמין צונן מלשון המג"א משמע שתופס בפשיטות כדעת הרמ"א ובח"י כתב להתיר דחזינן שמים שהי' חמין ונצטננו יותר הם צוננין משאר מים עיי"ש ול"נ כדעת הרמ"א וטעם נכון בדבר דאף להסוברים דבמים שלא לנו מועיל צינון בזה לא מהני והיינו כיון דמוכח בש"ס דנראה ונדחה גרע מדיחוי מעיקרא ועיין בסוכה דפשיט ליה דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי אצל מצות ונראה ונדחה לא נפשט אם ואולי יש דחוי אצל מצות א"כ ה"נ בשלמא במים שלא לנו דמתחלת שאיבתן אין ראוין הוי דחוי מעיקרא ולא הוי דחוי ובפרט אם נימא דזה נחשב בידו כיון דבידו להשהותו יב"ש לצננן ולכך הוי ראוין אבל בחמין כיון שקודם שהוחמו הוי ראוין וכשהוחמו נדחו לכך שוב הוי נראה ונדחה ושוב אולי יש דחוי אצל מצות לכך אין ראוין עוד למצת מצוה ואף אי נימא דזה נחשב בידו שבידו לצננן מ"מ כיון דדחי' בידים תחלה ל"מ מה שבידו לתקן כמ"ש בחידושי ומצאתי בזבחים דף י"ב בתוס' מוכח ג"כ כן ומכ"ש די"ל כמ"ש בחיבורי דזה לא נחשב בידו לתקן כיון דאין בידו להכשירן לאלתר רק לאח"ז מה לא הוי בידו ולכך הוי תורת דחוי עליו ואין חוזר ונראה ולפ"ז נראה דדוקא למצת מצוה אבל למצת אחרים מהני צונן ובזר הי' נראה להשוות דעת הפוסקים דאותן דס"ל צינון ל"מ מיירי במצת מצוה והפוסקים דס"ל דמהני וכן מלשון הש"ע דדייק הח"י דדוקא אם עדיין הם פושרין אסורין היינו משום דבא לכלול כל המצות אף שאינן של מצוה בזה לא נפסלו רק אם עדיין פושרין אבל מצת שמירה מודים דל"מ צינון. ויוצא דין חדש עוד דדוקא אם לנו כבר המי חמין והיו כבר ראוין לשם מצה ואח"כ הוחמו בזה ל"מ צינון לכ"ע דהוי כנראה ונדחה אבל אם עדיין לא לנו א"כ בשעה שהוחמו בלא"ה לא היו ראוין הוי רק תורת דחוי מעיקרא עלה והוי כאלו לא הוחמו ומהני בהו צינון אף למצת מצוה מיהו י"ל להפוסקי' דס"ל דאיבעיא דעברה ולשה לא קאי אמים שלא לנו וס"ל דיש חילוק ביניהם דמים שלא לנו מותר בדיעבד ולכתחלה ג"כ בשעת הדחק כדס"ל להרא"ם ומים חמין אף בדיעבד ל"מ א"כ עדיין אם הוחמו תורת דחוי עליהם דהוי כדחאן בידים שעד הנה היו מותרין בשעת הדחק ועכשיו בא והוסיף עליהן פסול יותר חמור לכך אף בזה הוי כנראה ונדחה ואינו חוזר ונראה עכ"פ זה נראה ברור להכריע דיש חילוק דבשאר מצות מועיל צינון ובמצת מצוה ל"מ צינון לחמין כנלפענ"ד:
297
רצ״חשא' באופה מצות שלש במים שלא לנו ואומר שוגג הי' אם נאמן. תשובה. ודאי דנאמן לומר שוגג הי' דע"א נאמן באיסורין ואף דהוי נוגע אם יאמר דהוי מזיד יצטרך לשלם גם נוגע נאמן באיסורין ושוחט יוכיח דנאמן והרי אם יאמר שקלקל יצטרך לשלם וגם עיקר דין ע"א נאמן באיסורין נלמד מוספרה לה והרי התם נוגע גם לה להנאתה ונאמנת אף נגד הבעל ובשב' דף ל"ח דקאמר משרבו המזידין ואמרו שוגגין היינו חזרו לאסור אף השוגגין משמע הא טרם שרבו המזידין היו נאמנים לומר שוגגין ובע"כ מיירי לגבי אחרים דאם לעצמן מה הועילו שאסרו גם השוגג הרי אם היו מזידין ואמרו שוגגין היינו בע"כ היו חשודים על האיסור שבנפשם ידעו שהם מזידין ובע"כ דחשודין על האיסור א"כ גם עתה דאסרו גם השוגג מ"מ יאכלו ממנו ובע"כ דהכונה על אחרים ובע"כ דגם לאחרים נאמן לומר שוגג היה ומה דטבח אינו נאמן לומר שוגג כבר כתב רו"מ טעמו בשם הרשב"א דגם אם שגג אינו ראוי להיות שוחט גם בלא"ה א"ש דלהכשיר עצמו שאני כמ"ש בחו"מ סי' ל"ד דמי שבאו עדים שעבר על שבועתו א"נ לומר שוגג וכו' להכשיר עצמו והיינו מטעם דלהכשיר עצמו אינו מדין ע"א נאמן באיסורין וזה הוי כעין עדות אבל להכשיר המאכל הוי כדין ע"א נאמן באיסורין ונאמן לומר שוגג הי' וז"פ. ומה שתמה על הפוסקים שמתירין בלש בשוגג במים של"ל שהביאו ראי' מלשון עבר ולש דמשמע במזיד והקשה משבת דעבר ושהה דמיירי בשוגג לא עיין במקור הדין בב"י סי' תנ"ה בשם הריב"א דאדרבא הביא ראי' מעבר ושהה דמיירי במזיד וגם לא עיין בשבת ל"ח דתחלה תנא האיבעיא בשכח ושהא ואח"כ מבעיא בעבר ושהא דהיינו במזיד וכן מפורש בתוס' שם במקומו דמיירי במזיד וכן הוא בטו"ז או"ח סי' רנ"ג:
298
רצ״טשאלה בק"ה ששם לא שכיחי חטים כשרים לפסח רק אצל אדון אחד קנה איש אחד מק"ה חטים וגם בהם יש חטים ונתבקעו רק מ"מ הם יותר מובחרים וכאשר בדקו את החטים הנ"ל בששה פעמים נמצא בחמשה פעמים יותר מששים רק בפעם אחד לא הי' ששים דהיינו שמצאו חמשה גרעונים חמוצים וכשרים סך רק דרך כלל כאשר נצרף הכל יחד יעלה על כל גרעון חמץ כשרים והחטים הנ"ל מונחים בשקים והבדיקה היתה קצת משק אחד וקצת משק אחד אם מותר ליקח מהם לקמחא דפסחא כל. תשובה. הדבר פשוט שמותר לערבם יחד וליקח מהם לפסח כי עיקר כדעת האומר דאין שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחלה כיון דהוי בזמן היתר ואף להאוסרים הנה באמת אף אלו דנראו נתבקעו אין בהם חמץ ודאי רק חשש בעלמא ואין מבטלין איסור לכתחלה הוי רק דרבנן והוי ספק דרבנן גם יראו לעשות לאכול ממנו מעט קודם פסח כדעת מהרש"ל סי' ת"ל וא"כ אפשר למיתלי החמץ בזה במה שאכל ואין בהם איסור כלל בפסח כי כבר נאכל החמץ ואפשר ליישב בזה דעת מהרש"ל שתמה עליו המג"א מכח ממ"נ ולפי הנ"ל י"ל כוונת המהרש"ל לתקן אם מערב לכתחלה באופן שיהי' סמ"ך (וגם גוף הספינה הוי כמערב בידים ומבטל וכמ"ש האחרונים ותירוצם לא ניחא לי' למהרש"ל) ולצאת מהחשש אין מבטלין איסור לכתחלה אתי עלה ולזה נותן עצה שיאכל ממנו עתה הוי כולו היתר ובהגיע פסח י"ל כבר נאכל ממנו לכך הדין נכון שמותר לערבם יחד ולטחנם ובפרט בעת הדחק:
299
ש׳במ"ש בסי' תנ"ה במים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי נסתפק המג"א אם מותר לבטלן לכתחלה ולפמ"ש בחבורי לה"פ אין הטעם כאן מכח ביטול דהו"ל דשיל"מ רק דזה עצמו הוי צינון כמו שהיי' א"כ ודאי דמותר לעשות כן לכתחלה דדומה לאם שאבן בה"ש ושוהא יב"ש לפרש"י כן ה"נ בזה והן אמת דבלשון הסמ"ק והגה"מ ברמב"ם הביאו שכתב בלשון דיעבד משמע לכתחלה אסור וכן מלשונו שם בהג"מ שכתב כיון דנתבטלו קודם לישה משמע דמטעם ביטול נחית עלה ולא מטעם צינון אך לפמ"ש בחבורי א"ש דהסמ"ג והסמ"ק הם יסברו דצינון אינו מועיל עוד ואין לו עוד תקנה ולכך לשיטתייהו אין לו היתר עוד מטעם צינון ולדידהו צריך לבוא רק מטעם ביטול ברוב וכיון דמטעם ביטול אתינא עלה לכך שפיר אין לבטלו לכתחלה כמו כל איסורי דרבנן דאין לבטלו ג"כ ולכך כתב הטעם כיון שנתבטלו קודם לישה ובזה אתי שפיר דברי המנ"י שדחיתי בחבורי דמלשונו משמע דמטעם ביטול ואעפ"כ בעי חד בתרי ולכך לא הוי לדידהו דשיל"מ כנ"ל בפנים אבל להסוברים דמהני צינון לדידהו א"א לבוא מטעם ביטול דהו"ל דשיל"מ ואינו מועיל רק מטעם צינון כיון דלדידהו מהני צינון וכיון דמטעם צינון הוא מותר אף לכתחלה נצטננו כמו אם שאבן בה"ש דהוי לרש"י רק מטעם צינון כל הלילה לכך מותר בזה לכתחלה ולכך לדינא נראה דמותר לבטלו לכתחלה דאף שאנו חוששין לדעת הסוברים דלא מהני צינון היינו במלתא דלהאוסרין אפי' בדיעבד אסור בזה אנו חוששין לחומרא אבל לענין ביטול לכתחלה דלשניהם מהני ממ"נ כנ"ל ואין נ"מ רק לכתחלה לענין אם מותר לכתחלה ילפינן זה דאין קפידא בגוף הדבר וגוף הדבר ודאי מותר הוא אם נעשה ולא שייך בזה חומרא דחמץ ואין נ"מ רק להעושה אם מותר לו לעשות דבר זה בזה לא שייך חומרא דחמץ וראוי לסמוך על רוב המתירין ובפרט כיון דעיקר מלתא דרבנן הוא מה שאין לבטל איסור לכתחלה ובפרט באיסור דרבנן ולכך נראה לדינא דמותר לבטל לכתחלה מים שלא לנו בחד בתרי אבל ברוב לא מהני אפי' בדיעבד אף דבעלמא נהגינן כרוב הפוסקים דדי ברוב כאן חיישינן לדעת הסוברים דמהני צינון והו"ל דשיל"מ ואינו בטל ומה דמהני חד בתרי דוקא מכח דגופן נצטננו כמ"ש בפנים ובזה לכ"ע חד בתרי ולכך ברוב אפי' בדיעבד לא מהני דבמלתא דאף בדיעבד יש קפידא ונוגע בגוף הדבר חיישינן לחומרא בפרט בחומרא דחמץ כנלפענ"ד נכון וברור:
300
ש״אבמ"ש בסי' תנ"ז דהלש ואפה ביו"ט של פסח לא יקרא לה שם עד שתאפה נראה דה"ה נמי אם לש בחול ורוצה ללוש כמה עיסות ולפרוש מאחד על הכל לא יעשה מצה קטנה ויאמר שזה עושה שיהי' חלה להפריש ממנה אח"כ חלה כמו שדרך כמה בעלי בתים לעשות שקורין למצה קטנה חלה וכוונתם שאופין אותה להפריש אותה אח"כ חלה על הכל שזה אינו נכון דיש לחוש שמא יש בעיסה זו שלוקח ממנה הקטנה שיעור חלה א"כ תיכף כשקורא לה שם חלה נעשית חלה ממש ושוב לא מצי להפריש ממנה על השאר דאיך תפטור היא שכבר נעשית חלה את השאר לכך לא יקרא לה שם רק בלשון קוכען כמ"ש המג"א ביו"ט ואז שפיר מצי להפריש ממנה אח"כ על הכל כיון שבלבו אינו מתכוין שיהי' חלה תיכף ובפי' אינו קורא לה שם חלה מותר אבל אם קורא לה אף שבלבו אינו מתכוין שיהי' תיכף חלה רק אח"כ לא מהני דדברים שבלב אינן דברים ומה שבפיו עיקר לכך יהיו נזהרין שלא יקרא אותה בשם חלה רק קוכען וטפי עדיף שלא יעשנה כלל כי יכול להפריש סתם חלה ממצה אחת איזה שיהי' או מצה שלמה כרצונו וכן אני מזהיר בדרשה והוא נכון בעזה"י:
301
ש״בשאלה יש נוהגין שבעה"ב אופה הרבה מצות ביחד ואח"כ חולקין ביניהם הנשים שאשה זו לוקחת ממקצת חלה ואשה השני' לוקחת מהמותר חלה ולפעמים היא עצמה לוקחת על חצאין קודם יו"ט א' וחצי השני נוטלת בעיו"ט ב' אם נכון לעשות כן. תשובה. אין לעשות כן כיון דאין ניכרין המצות הנעשין מכל עיסה ועיסה יש לחוש שהחלה שתטול פעם שנית הוי מן עיסה שמצות הבאים ממנה היו בתוך קופה הראשונה שכבר תרמה בתחלה וא"כ כיון דעיסה זו כבר נפטרה שם הו"ל מן הפטור על החיוב ולא מבעיא להסוברים ביו"ד סי' שכ"ו סעיף ב' בנחתום העושה עיסה לחלקה וכו' דשלא כדין הוא פשיטא דגם כאן הוי שלא כדין לחלקה לשתים ואף גם לדעת הטו"ז שם דמתיר מכח דהוי כמכירי כהונה הכא לא שייך זה. דהתם באמת האשה קונית כ"א חלקה לנפשיה לכך שייך הך טעמא אבל בנ"ד המצות נשארים אח"כ של בעה"ב הראשון א"כ לא שייך הך היתר של מכירי כהונה ודאי אסור והן אמת דיש מקום לחלק זה דהתם מיירי שנילוש יחד כל העיסה ונתחייב יחד לכך אין לחלקה לחצאין אבל כאן הרי נעשו כמה עיסות וכל אחת נילוש בפ"ע ואף גם אם לא הי' בכ"א שיעור חלה רק ע"י צירוף מ"מ תיכף בהצטרף שנים ושלשה עיסות נתחייבו בחלה וכל ב' וג' עיסות נחשבו כשיעור חלה בפ"ע וכמ"ש הח"י לנדון שלו ולכך נחשבו כנילושו כמה עיסות בזה מותר לחלקן לכ"ע אך ז"א דתינח אם הוי ידעינן דחלוקה זו הוי מעיסות מיוחדין ולא נחלקו מצות מעיסה אחת לחצאין שפיר הוי מקום לומר כן אבל הרי בזה יש לחוש דלמא מעיסה אחת יש מחצה בחלק זה ומחצה בזה וא"כ היינו ממש דין נחתום הנ"ל ועדיף מני' דנראה דאף להמתירין היינו דוקא לחלקה בעודה עיסה וכיון שיש בו כמה שיעור חלה ומחלקו בעודה עיסה לא שייך חשש לומר דחלה השני' שנוטל הוי מן הפטור על החיוב דאין כאן פטור כלל רק כ"א הוי חיוב בפ"ע כיון דיש בו מתחל' תיכף כמה שיעורי חלה כ"א הוי חיוב בפ"ע והוי מן החיוב על החיוב אבל בנדון דידן שבכל עיסה אין בו רק שיעור חלה אחת או אף שיעור חלה אין בו רק ע"י צירוף שני עיסות יחד נעשה שיעור חלה א"כ בזה ודאי לכ"ע אסור לחלקן לחצאין כון דבשעת חיובו לא הוי בהם כמה שיעורי חלה רק חד שיעור ודאי לכ"ע אסור לחלקן לחצאין וכיון דכל עיסה או שנים ושלשה מהם נתחייבו כ"א בפ"ע ודאי אסור לחלקו ואם מחלקו ונפטר המחצה במקום אחד נפטר החלק השני בכל מקום שהוא כיון דבשעת חיובן הוי רק חדא שיעורא ודאי נפטר גם השני עמו וכשמפריש ממנו חלה על השאר הוי מן הפטור על החיוב ולכך חלילה לעשות כן ואף אם תכוין האשה שאינה פוטרת רק מה שלפני' ל"מ אם מצה זו נילוש עם מה שכבר נפטר ולא הי' בהם רק שיעור חלה ולא ב' שיעורי חלה ל"מ כונה לפטור רק מה שלפני' ולחייב המותר ולכך אין תקנה רק ליטול אחת על כולן ודוק ובחבורי לאו"ח כתבתי עוד בזה.
302
ש״גהנה עיין בח"י ומק"ח ותבין דברי ות"ל כוונתי לדעתם מדעתי והנה אם אירע כן בדיעבד שלקחו ממקצת וממקצת לא לקחו או שלא לקחו ממצה הטחונה ומן המצות לקחו אז יש לה להתחרט על החלה שלקחה ויתירו לה החלה הראשונה ותחזור ותצטרף הכל יחד ליטול חלה אחת ואם אירע כן ביו"ט ישיירו מכל מצה מעט מעט ובחוה"מ תשאל על חלה ראשונה ויצטרפו הכל יחד ויטלו חלה אחת ואף לדעת הטו"ז דס"ל בעלמא לא מהני שאלה היינו אם אירע תערובות אח"כ בזה ס"ל דלא הוי פתח אבל כאן דהוי טעות דמעיקרא אם היתה יודעת דשלא כדין הוא לחלקו ולאינך אין תקנה לא היתה נוטלת לכך בזה מהני שאלה לכ"ע ותטול אף בברכה וז"ב. אך עיין בחבורי בספר טוב טעם ודעת מהדורא תליתאי חלק שני דפוס קראקא בהל' חלה סי' שכ"ד שם מצא צד היתר לזה ליקח רק חלה אחת עיי"ש:
303
ש״דשאלתו בנדון האשה ששכחה ליטול חלה מן המצות קודם יו"ט ואמר לה בעלה שאין לוקחין חלה ביו"ט והיא הלכה ולקחה חלה ביו"ט הנה ודאי מהני חלה זו דאינו דומה למה דקיי"ל כל מלתא דארל"ת אעל"מ כמ"ש בחבורי סה"ח בהל' שבת דף ל"ו ע"ג עיי"ש גם לא דמי לתורם שלא ברשות דכאן המנהג תמיד שהאשה לוקחת חלה שלא ברשות בעלה ומחאה נמי לא הוי דלא אמר לה בעלה שלא תקח חלה רק אמר לה האיסור דביו"ט אין לוקחין חלה אבל מ"מ שלא מיחה בה אם תעבור על האיסור לכך אין זה מחאה והוי חלה ממש:
304
ש״הנדון שהורה שלא יצטרכו לשהות מעל"ע קודם אפי' כיון שהי' דחק לקמחא דפסחא יפה הורה והדין עמו:
305
ש״ובשאלה להתיר לאפות במרדה שיש בו בקעים הנה זה יכול לשאול לכל משרתי אופים דפ"ק המה יודעים דין זה ופ"ק יש חמשים אופים מצות ולא ימצא אחד שיהי' לו מרדה שיש בו סדק כל דהו דק שבדקים וחלילה לעשות כן:
306
ש״זשאלה בנדון החטין שיש בו ציבאליס הנה בתשובה כתבתי להיתר ע"י ס' כיון דנתבטל המי פירות קודם שבא לשם מים ואח"כ בתשובה כתבתי דאף לדעת המחמירין עכ"פ אם הוי רק מעט בערך שיהי' תתק"ס נגד הציבאלי ודאי בטל כעין דהוי דעת הרשב"א ובשנה זו אין אני נותן הכשר על חטין מכמה טעמים רק הב"ד ונודע לי אח"כ שהתירו חטין שהי' בו ציבליס וכעסתי מאד כי עכ"פ הי' להם לעשות שאלה ולראות כמה הי' הציבליס ואעפ"כ לא אסרתי הקמח כי הי' קשה לשמוע וכתבתי לק' טרנפאל לדרוש אם הי' שכיח חטין בלי ציבליס והשיבו כי בשנה זו הי' בכל החטין ציבליס וכנראה דגם שם התירו בציבליס וכן הוגד לי ממדינתנו בכמה מקומות שהתירו כן שלא הי' אפשר בלא"ה ולכך רו"מ החמיר ביותר יישר כוחו אם הי' בידו למנען אבל עכ"פ אין לו לצעוק על המתיר וה' הטוב יכפר:
307
ש״חבמ"ש בסי' תס"ב דיש לברור המלח קודם פסח ראיתי בפמ"ג במשבצות שהקשה ממקואות וביו"ד סי' ר"א דמוכח דמלח הוי דין מים ולק"מ כי המעיין בטור הוא עצמו הביא זה לדבר פשוט שהוא תולדת המים וז"ל שם מ"כ כי הוא מתולדת המים וכו' הרי שזה דבר פשוט לו שבא מתולדת המים ואעפ"כ הוכיח מן הש"ס דהוי כמו מ"פ והיינו דאינו דומה למקואות כלל דהתם בשמא תליא מלתא כל ששמו מים הוי מקוה שבשם מים תלתה התורה ואין הדבר תלוי בטעמא רק בשמא שבשם מים תלוי ולכך גם מלח כיון דבא מתולדת המים שם מים עליו ובתר מעיקרא אזלינן אבל הכא בחמץ שאם הי' כותבה התורה בפירוש שאיסור חמץ הוי במים הוי אסור במה ששם מים עליו והוי אזלינן בתר שמא אבל התורה לא כתבה כן רק כתבה דחמץ אסור והיינו במידי דמחמיץ תלה רחמנא והיינו במה שדרכו להחמיץ ולכך בטעמא תלה רחמנא כל שיש בו טעם ודרכו להחמיץ אסור ומה שאין דרכו להחמיץ מותר וכיון דבטעמא תלוי בזה אזלינן בתר השתא וקים להו לחז"ל כיון דהשתא נעשה ממנו מלח ומלח אין טעם שלו עושה חמץ ולכך לענין טעמא הוי מ"פ ואזלינן בתר השתא וז"פ לדעתי דבדבר התלוי בשמא אזלינן בתר מעיקרא ובדבר התלוי בטעמא אזלינן בתר השתא והוא נכון:
308
ש״טשאלה אם נעשה תערובות ממצה כפולה שלא נטלו ממנה כדי נטילה במצות אחרות ואינו ניכר אם יש להקל בזה כדין מצה נפוחה שמיקל הח"י. תשובה. נראה דאין סברא להחמיר בכפולה יותר מבנפוחה דממ"נ אם מצד העבוי מה שנעשה עב הרי כל שלא הוי יותר מטפח והי' עב והוא נאפה יפה ומה חשש יש במה שנתכפלה ונעשה עבה יותר ואם יש לחוש שמא לא נדבק זה לזה ממש רק נעשה חלל בנתים ויש חשש באותו חלל הרי למקילין בנפוחה אף אם הוי נקבים וחלולין באמצע ומה נחמיר בזה יותר מבנפוחה ולכך הי' נראה לחלק דעיקר החשש בכפולה הוי מחמת כשבא לתנור טרם שנתכפלה שלט שם חום האש ונעשה חם ומ"מ לא נאפה תיכף ובנתיים נתכפלה ומעכב כח האש לשלוט שם ולכך מתחמץ דדבר שנתחמם אם לא יאפה מיד תיכף הוא מחמיץ ולכך כיון שנתחמם מהאש ולא נאפה מיד יש לחוש לחמוץ משא"כ בנפוחה שלא הי' מגולה בתחלה כלל וממ"נ בשעה שמגיע שם חום האש הוא נאפה וטרם שמגיע שם לא נתחמם כלל ולפ"ז הי' נראה לחלק דאם נתכפלה תיכף בהנחתו על המרדה טרם ששלט שם האש אז בזה ודאי מותר מן הדין וראוי להקל בי' יותר מנפוחה דבנפוחה יש לחוש שזה הוי סימן חימוץ שמתוך החימוץ עלה אבל בכפולה אם הוי עב כמה וכמה הי' מותר והי' שולט האש בכולו מכ"ש בזה ואף אם יש בו חלל שולט שם האש ולכך אף אם נחמיר לכתחלה בדיעבד מותר עכ"פ אבל אם כבר היתה בתוך התנור ששלט שם האש ואח"כ נתכפלה בזה יש לחוש יותר אולי בנתים יתחמץ כיון שהתחיל להתחמם ובנתים נתכפלה ונתעכב כח האפי' ובמצה כפולה כזו הי' נראה להחמיר אף בדיעבד מיהו נראה אף בזה יש להקל בדיעבד כיון דיש דס"ל דיבש ביבש בטל ברוב ולכך הוי כמה ספקא בדברנו אולי לא נתחמץ כלל ואת"ל נתחמץ דלמא יבש ביבש בב' בטל ברוב וגם כל שיש עוד צד להקל סמכינן אשאלתות דהוי בסמ"ך כמ"ש הרמ"א הובא במג"א סי' תס"ז לכך נראה להקל בזה בדיעבד כדין נפוחה שמיקל הח"י וז"ב.
309
ש״יבמורה אחד שאסר המים ששאבו בו בקדרה שבשלו בה ביצה בפסח ואסר אף החביות. הנה זה מביא לידי גיחוך אבל מה שהיקל בעכו"ם אלם יפה אמר וכן מבואר בחק יעקב ס"ק ז' בשם גיסו הרב בס' א"ז וכן כוונת הבאה"ט דבדיעבד יש לסמוך על דעה ראשונה דכל שאינו חייב בגנבה ואבדה פטור מלבערן:
310
שי״אשאלתו בחרדל ששמוהו ביין אם לשתות ממנו בפסח והקשה על האוסרים אותו בפסח דמ"ש מחלב חטה המבואר באחרונים הנה דימה ענינים נפרדים דח"ח כיון דאנו אוכלין מצות מהם וגם בפסח היו דורות הראשונים אופין מהם ואינו נאסר רק אם נתחמץ ולכך אם נתבטל ק"פ ואין דעתו לבטלו רק לתקן היין לכך מותר גם בפסח אבל בחרדל דהוי מין קטניות ואם הי' נופל ביין בפסח הי' אסור לשתותו אם שמוהו בידים בפסח לכך גם ק"פ כיון דהחרדל בתוכו אסור בפסח דהוי בו מין קטניות וז"פ ומה שהקשה על הח"י על טעם הראשון דהוי מעמיד והקשה דזה אינו מעמיד רק שומרו שלא יתבטל מתיקתו נראה ליישב דהכונה כך דהנה אם לא הי' בו החרדל הי' מחמיץ ושוב הי' מחמיץ כל פעם יותר עד שלא הי' אפשר לשתותו וע"י החרדל נשאר במתיקות שלו וראוי לשתותו ימים הרבה לכך נחשב מעמיד ועיקר הנח להאחרונים ולעשות כפי דעתם שלא לשתות היין שיש בו חרדל בפסח:
311
שי״בהח"י בסי' תס"ה כ' באחד שיש לו חולי היבמוטר ותקנתו להניח לו שעורים וכו' דאם הוא סכנה מותר אך אם יכול הוא להחליט יעשה כן דכל כמה דאפשר למעבד בהיתרא עבדינן עיי"ש ולדעתי אין זה מוסכם דלא מיבעיא לדעת הש"ע בסי' שכ"ח בסעיף ח' דאף דאפשר לעשות ע"י נכרים עושין ע"י ישראל וס"ל דשבת הותרה אצל חולה מכ"ש דשאר איסורים הותרו אצל חולה וא"צ להדרא התירא כלל אף גם לדעת שהביא שם הרב בהג"ה דעושין ע"י נכרי וס"ל דשבת דחוי' אצל חולה מ"מ י"ל דהיינו דוקא בשבת דחמיר אבל הכא בחמץ לענין הנאה ובל יראה דאיכא לאו בעלמא ודאי הותרה אצל פ"נ ואין צריך להדרא התירא כלל כנלפענ"ד אך כיון דהח"י ומהר"ש קיידנבור מחמירין יש להחמיר אך היינו היכי דיש כאן מים חמין מיד וא"צ שהי' כלל בדבר אבל היכי דצריך שהי' יותר קצת אם יחליט ודאי אין לשהות בעבור זה וכמ"ש הרמ"א גם בשבת כן עיי"ש לעיל:
312
שי״גבנדון מ"ש המג"א בסי' תס"ה ס"ק ה' לענין הבהוב העופות בקשין בדין אם נמצאו ג' ומה שמחלק בין דבר דמיני' וכו' עיין בחבורי ליו"ד סי' נ"ז מ"ש בזה ועיין באחרונים מ"ש בזה לענין דיעבד ובמק"ח ובאשל אברהם משמע שלא כדבריו רק אף אם הוי העוף למעל' יש לחוש מכח זיעה העולה למעל' גם יש לדון בזה מכח ריחא דבחמץ מלתא הוא ולכך גם אף אם העוף למעלה יש לחוש מיהו בדיעבד יש להקל כיון דמשהו דרבנן כדאי המה הפוסקים המקילין להקל בזה כנ"ל נכון מיהו אף להאוסרים אינו אסור רק כדי קליפה ולא יותר עיין סי' תס"ז בסופו גבי הבהוב ודוק היטב:
313
שי״דשא' במורה אחד שהורה שנמצא הזפק אחר המליחה והבהוב להשליך הזפק ורו"מ תמה עליו דהרי בדברים דאיסורא שכיח אסור להשליך הנה לדידי טב הורה דודאי דבר שאם הי' נמצא הי' אוסר בודאי בזה ודאי דאסור להשליך בלי בדיקה אבל בזה כיון דדעת כמה דהמליחה די בקליפה והזפק במקום קליפה וגם י"ל אולי הוי החטין כמעוכלין כבר כמ"ש בפוסקים ואין לומר דדוקא במעיים הוי כמעוכל ולא בזפק דהרי לשון הפוסקים דמתירין במליגה מטעם דהוי כמעוכל משמע בכל איזה אופן שנמצא הוא מותר מכח זה בע"כ מוכח דאף בזפק הוי כמעוכל וא"כ כיון דהוי ס"ס נהי דאם הי' נמצא אין להתיר אותו מ"מ להשליכו בלי בדיקה נראה דאין מזחיחין אותו ואף כי אם נזדמן לפני לא הייתי מיקל מ"מ אין לתפוס המורה אם הורה כן. והנה מ"ש דגם בזפק שייך עכול הנה אם שמלשון הש"ע בסי' תס"ז סעיף ט"ז נראה לכאורה להיפוך אך באמת המעיין שם בבאה"ג ובטור עצמו מוכח להיפוך עיי"ש בסוף סי' תס"ז מ"ש הטור דיש מתירין בזפק דהוי כמעוכל וא"א ז"ל כתב דאין ללמוד איסור מטומאה משמע להדיא הא אם הוי ילפינן איסור מטומאה אף בזפק הוי כמעוכל וא"כ להמקילין גם בזפק הוי גם בתחלה מביא י"א להדיא שמתירין אף בזפק לכך יפה כתבתי בעזה"י:
314
שי״השאלה מק' זיטאמיר נדון הרחיים הטוחנין על זיעה נקרא דאמפמיהל אם מותר לטחון בתוכו קמח לפסח הנה חס להזכיר לטחון עליהם קמד"פ כי הוא חמץ גמור וכן העידו לפני כמה אנשים שראו כן בעיניהם כי הנה הקמח הנטחן ע"י זיעה בודאי שולט הזיעה גם בגוף הקמח ומחמת הזיעה נתחמץ דאף בנתלחלח מזיעת החומה יש אוסרין ואף המקילין היינו רק בזיעת החומה ולא בזיעה כהך של הרחיים ובפרט דאף המקילין הוי רק בנתלחלח אבל לא נתחמם ביותר אבל בזה שרו"מ בעצמו כותב שהקמח רותח כ"כ שהיד סולדת בו ודאי ע"י הרתיחה בצירוף הזיעה ודאי מחמיץ וכבר כתב רו"מ בעצמו שנמצא בו כמה בצק וגם הדבוק האבנים שבאו ממרחק ולא נודע מה הם אולי הם חמץ וגם אם אינו חמץ אולי הזיעה שלהם מחמץ ואינם כמו חומה גם כל הענינים המחוברים להרחיים כזו א"א לנקותם לפסח כי רב הוא וחיישינן שמא יפשעו ועוד כיון דדבוק האבנים הטוחנים אינו כאבן הרחיים שלנו יש בו כמה חששות אחד כי אבן אחת של רחיים שלנו הוא אבן קשה מאד א"א שיהי' נעשה בו גומא והתקבצות בו קמח גם הוא אבן אחת אבל רחיים החדשה הוא מכמה אבנים ויתכן דהם אינן חזקים ויהי' נעשה בהם פחיתות נקבים להתקבץ בו קמח ויהי' בו עיסה ופרורין גם הדבר המחבר אותם כיון דהם מעשה אדם וחבורי אדם אינן חבור ויתכן שיהיו נתפרדין האבנים ועכ"פ יהי' פירוד כל דהו או נקב ויתקבץ בו קמח ויהי' חמץ לכך חלילה לטחון עליהם קמח לפסח הזהרו והזהרו ותדעו כי כל החדשות הנעשין בזמנינו הם רק לפוקה ולמכשול לאיש הישראלי והמה מעשה שטן בעו"ה כי לא אכשיר דרא להיות כדאי להעיר להם מן השמים דבר טוב רק להיפוך ח"ו וכמ"ש הנביא ונתתי לפניו מכשול לכך חלילה לעשות כן בפסח ואם תרצו להיות מן הזריזין תביאו דבריכו בדפוס ותשלחו לכל מדינתכם הקרובים והרחוקים למען יהי' נזהרים בזה.
315
שי״והנה מלשון הש"ע בסי' תס"ו והאחרונים משמע דבנתייבש אף ריקוד לא מהני ומשמע מסתימת דבריהם דאף בדיעבד אין לו תקנה ואף אם נאפה אסור לאכלו. וכן משמעות הח"י כאן שכתב דבפירורין אין מתערבין יפה וכן בסי' תנ"ג ס"ק י"ג גבי בשעת הדחק משמע מדבריו דבידוע דנתערב פירור אחד אף ריקוד ל"מ לאכלו רק לשהותו מותר לזה אעתיק איזה שאלות שבאו לידי ועיין לעיל שאלה רמ"ד השייך ג"כ להנ"ל:
316
שי״זמעשה בא לידי שאפה בעה"ב סמוך לשבת ונשאר עוד קמח מעט שהי' לו לאפות ונמצא בנשאר חתיכת לחם קטן יבש מאד עד שלא הי' אפשר לגרור ממנו בצפורן אפי' כ"ש כמשמעו וגם הי' סמוך לשבת שלא הי' אפשר לרקד המותר בנפה והתרתיו דהנה הפמ"ג בסי' תנ"ג כתב עלה דח"י דבאם אין לו נפה ואין קמח אחר י"ל דסמכינן אשאלתות דבטל בס' ואמ"ד דיבש בטל תוך הפסח ומיקל שם אף בידוע דנתערב פירור אחד ואין לו נפה ולפ"ז נהי דהניח שם בצ"ע וגם אפשר דרק מכח אכילת מצה של מצוה הותר כיון דאין לו קמח אחר דוחה הדאורייתא להרבנן אך בנ"ד דאין ביטול מצוה בזה הי' נראה להחמיר מ"מ כיון דכאן אינו ודאי דהפמ"ג מיירי בודאי נתערב בו פירור אבל כאן דספק אם נתערב בו פירור וגם החמץ קשה מאד ובכל הדברים קיי"ל דאזלינן בתר שעת מציאותן ולא מחזקינן ריעותא יותר ממה דהוי לפנינו וכיון דהשתא יבש מאד וא"א לפרר בו כ"ש א"כ אין להחזיק ריעותא דלמא תחלה לח הי' רק כמות שהוא לפנינו משערינן וכעין זה איתא ביו"ד סי' ק"ד בעכבר בשומן אם כשבא לפנינו הוא קשה עי"ש ובפרט דכאן ס"ס דלמא גם תחלה כשנפל הי' קשה ואת"ל רך הי' דלמא מ"מ לא נתפרך ממנו ואף דהשתא הוי כמו משם אחד עיין סי' תס"ז סעיף י"א דכתב המג"א בשם הב"ח כעין ס"ס זו דלמא השתא נפל ואת"ל מקודם שמא לא נתרככה עד עתה ואף דהוי משם אחד שמא נתן בו טעם חמץ או לא וצ"ל כיון דהספק הוי במשהו דרבנן אמרינן ס"ס כהך א"כ ה"נ בנ"ד ועוד דתחלה צריכין אנו לדון אימתי נפל הוי כמו בספק על דכתב הש"ך בדיני ס"ס דהוי ס"ס כן ה"נ צריך לדון תחלה אימתי נפל לכך לא הוי משם אחד א"כ ה"נ יש לדון דלמא השתא נפל כשנתקשה הלחם מכבר ואחר יבשו נפל ואת"ל נפל כשהוא רך שמא מ"מ לא נשאר בו פירור ולכך כיון דכבר נאפה ממנו וגם השאר סמוך לשבת ואין שהות לנפות והוא איש עני דא"א לפסוק ולאפות ביום אחר התרתי הדבר ודאי יש לצרף השאלתות דחמץ בפ' ודעות דיבש ביבש בטל בצרוף טעמים הנ"ל:
317
שי״חאך אח"כ בא לידי מעשה שנמצא בסוף לישת המצות כמה חתיכות עיסה רכה כעין פירורין גדולים וקטנים בזה ודאי הי' נראה להחמיר דיש לחוש אולי נשארו יותר פירורין וכמ"ש בסי' תמ"ז כיון דנפלו בו פת דחיישינן שנשארו בו פירורין ונ"ט בפסח מוכח דאף בספק חיישינן שמא נשארו פירורין וכן בסי' תס"ו חיישינן שמא נתערבו בו פירורין א"כ בזה לא הי' מקום להתיר לפי משמעות הש"ע והפוסקים בפרט דמ"ש הפמ"ג דסמכינן אשאלתות אינו מובן דדוקא ביש עוד צד להקל סמכינן אשאלתות כמ"ש המג"א בס"ס תס"ז ומ"ש דיבש בטל בפסח הלא ע"י הליש' נעש' לח בלח וטרם הליש' כיון דאפש' להפריד האיסור ע"י נפה אם הי' לו הוי כניכר האיסור דלא בטל גם סופו ליתן טעם ע"י הלישה (אך אם הי' לח בלח שוב הי' בטל ק"פ בס' אך יש חשש דנעשה יבש בלח ואינו בטל דחוזר וניעור) אך מחמת שאירע אצל עני וכמעט דאם נאסר לא ישיג ידו לאפות אחרים דנתי דמ"מ יש להקל בזה דהמג"א בסי' תס"ו ותס"ז העלה דאם משתכחי תרי ותלתא שערי ל"ח שהי' שם יותר כיון דהוי דבר דאתי מעלמא א"כ קשה מה"ת ניחוש בסי' תמ"ז שמא נשארו בו פירורין ובסי' תס"ו שמא נתערבו וכו' הן אמת לפמ"ש הח"י סי' תס"ו ואני הסברתיו יותר דהטעם דל"ח התם מכח דאמרינן כיון דהנהו לא נתבקעו אף אינך אף אם ישנן שם לא נתבקעו הוי א"ש דבפירור חמץ ממש לא שייך ולכך חיישינן שמא נשתייר פירור אבל באמת הח"י רק מצד חזקה הוכרח לתרץ כן אבל לולי חזקה הי' משמע דבלא"ה ל"ח לשמא הי' יותר ולא מחזקינן ריעותא ולמה ניחוש כאן שמא הי' פירורין (גם יש לחלק בין פירור קמח שנתלכלך בין פירור פת דקמח אחר שנתייבש חוזר ונידוק היטב ולכך ס"ל להח"י דאינו מועיל ריקוד דהדק היטב ונעשה כשאר קמח אבל פירור פת שנאפה אינו חוזר עוד להיות בקמח ובזה מודה הח"י דמהני ריקוד והנפה וקיל בזה פת מקמח) ולכך נראה דדוקא בפת כיון דדרכו לפרר ושכיח הוא שיפול ממנו פירורין וכן בקמח שנתלחלח ונתייבש דדרכו להתפרר ולהתערב בזה הוי כודאי שנשאר כאן פירורין אבל בעלמא ל"ח ליותר ממה שראינו לפנינו ולא מחזקינן ריעותא ויותר י"ל דאינו דומה דהתם כיון דהפירור ידוע שנתחמץ מכבר והוי חמץ וכן בקמח שנתלחלח מיירי בידוע הזמן שנתלחלח ויש יותר משיעור מיל משעה שנעשה עד הנה ולכך אם יש כאן פירורין בודאי נתחמץ כבר והוי רק ספק אחד שמא יש כאן פירורין או לא לכך חיישינן מספק אבל הכא בנמצא פירורי עיסה בקמח הרי כיון דלא ידענו אימתי נעשה ואימתי נפל א"כ י"ל אולי לא נשאר פירור כאן יותר ממה שראינו את"ל נפל יותר דלמא לא נעשה רק עתה בסמוך ולא שהה עדיין שיעור מיל ולא נתחמץ ואף אלו פירורין הנמצאים אולי לא נתחמצו עדיין ולכך הוי ס"ס ולכך יש להתיר בכה"ג ולפ"ז אם הי' נמצא פירורי לחם ממש אין להתיר כה"ג אם נאפה כבר בלא ריקוד רק בפירורי עיסה נראה להקל ואף זה רק בשעת הדחק לעני וא"א לאפות אחרים ואף זה לא התרתי לצאת י"ח מצוה רק יקח למצות קמח אחר כמ"ש המהר"ם מלובלין הביאו המג"א כנלפענ"ד. שייך לדלעיל: גם י"ל דבקמח שנתלכלך הוי כמו מני' קרב וכל דהוי מני' שפיר מחזקינן ליותר אבל אכתי אין איסור רק בנמצא ג' פירורין אבל בפחות מג' אף במיני' לא מחזקינן ליותר ואם הוי רק ב' ל"ח ליותר ולמה כאן ניחוש יותר:
318
שי״טעוד הקלתי פ"א היכי דנמצא בתוך האגן חתיכה פת כשמדדו הקמח ללוש והתרתי די"ל דלתוך האגן נפל או להקדרה שמדדו בה הקמח ואין מחזקינן ממקום למקום והתרתי מה שכבר נאפה ומה שיש עוד קמח ירקדו בנפה ודוק:
319
ש״כשא' מק' אדעססא בדבר המעל ציקער שהרבנים הגדולים מאז נהגו בו איסור וכעת הרב דגובערני התירו. הנה המתיר לא חש לקמחי' לחשש הקמח המעורב בו והוא חמץ גמור וח"ו להיות נהנה ממנו בפסח ואף לשהותו אסור ועיין בח"י סי' תס"ז דקמח דק דק יש בו נמי חשש חימוץ עיי"ש ואף דהנוב"ת סי' ע"ב צידד להיתר בפודרצוקר המעיין שם בסוף התשובה לא התיר רק לקיים המנהג שם במקום שנהגו בו היתר אבל לא מלאו לבו להתיר בשאר מקומות גם כתב שם תנאים שיקחו ממנו בבוא החביות סתום לפניהם ויקחו מן האמצע אבל בלא"ה גם שם לא התיר ובזמנינו מי יעמוד לדקדק בכל אלה אם יאמרו התירו פרושים ויהי' כחוכא ואטלולא ונותן מקום לצדוקים לרדות ובפרט דעיקר ההיתר שלהם מכח דהתגר גדול לא מרעי נפשייהו ובזמנינו הדבר הולך ע"י כמה סוחרים מאן מפיס מי גדול ומי קטן ודומה למה דאי' בפסחים יאמרו כל הסרוקין וכו' ובדבר המסור לכל גזרינן הא אטו הא כמ"ש בפ"ק דפסחים גם חזקה זו דאומן לא מרעי נפשי' בהחזקת הדורות תליא מלתא ובימינו ראינו דחמדת ממון גדול מאד ואינו חש לכסופא היכא דאיכא הנאת ממון ואם בישראל כן מכ"ש בעכו"ם לכן חס להתיר ומה גם דכבר נהגו בו איסור ואפי' דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהם בפרט במקום שיש חשש איסור לכך אף להשהותו אסור וצריך למכרו ק"פ לנכרי. וי"ל עוד דבזה לא מהני תגר כלל והוא די"ל למה יועיל בתגר לסמוך עליו משום דלא מרעי אומנותי' ולמה לא נדמהו למ"ש בפ"ג דפסחים ובחולין ק"ט יאמרו כל הסרוקין וכו' ועיין בחולין והבן ובע"כ צ"ל דדוקא בדבר דשכיחא בכל אדם בזה לא פלוג וגזרו הא אטו הא אבל דבר דל"ש רק בתגר בזה לא גזרו וא"כ הצוקר הזה דשכיח הוא בהרבה בני אדם למכרו ויד הכל ממשמשין בו אף תגר לא מהני משם שלא יאמרו כל הסרוקין וכו' ועיין בחבורי משנת תד"ר בהל' שבת סי' רס"ה מה שקשה בזה מש"ס שבת דנראה משם להיפוך ועיין רש"י פסחים שם שפי' דרוב נחתומין אין להם דפוס משמע דהחילוק הוא אם ההיתר לא שכיח אז גזרינן וא"כ י"ל בתגר הוי להיפוך כיון דשכיחי תגרים ג"כ לכך לא גזרו ובזמנינו דפסקה האמונה הוי איש נאמן לא שכיח ובודאי יש לגזור כמו בסרוקי בייתוס:
320
שכ״אמעשה בא לידי בכפר א' שקודם פסח נפל לחם לבאר ולא הי' אפשר להעלותו כלל מה יעשו בפסח ולא הי' להם מים אחרים לבשל והוריתי דישאבו קודם פסח לכל ימות הפסח ויסננו בבגד דק ואף בע"פ מותרין לשאוב דעדיין לא נאסר במשהו וא"כ הטעם נתבטל ובלח בלח לא אמרינן חוזר וניעור ואף דדעת קצת בסי' תמ"ז בפת שנפל ליין לא מהני סינון מ"מ הסכמת האחרונים שם דמהני סינון ובפרט בזה דהוי שעת הדחק דאין להם מים אחרים ודאי דמותר לסנן הכל ק"פ עד הלילה ויהי' להם לבשל כל ימי הפסח ואם לא יהי' להם כלים מרובים ישאבו רק לצורך בישול ומה שצריכין לרחוץ ידיהם ישאבו בפסח ואין לחוש למה שהחמץ בתוכו כמו דמותר להחם חמין בכלי חמץ כמ"ש המג"א בסי' ת"נ כיון דאינו נהנה מהבלוע גם הוי שלכד"ה ה"ה בזה ובפרט דכה"ג הוי ספק אפשר דכבר נימוח וכלה ק"פ ונעשה לח בלח דאינו חוזר וניעור לכ"ע ומה"ט אין לחוש שמא יבוא לבשל בו כיון דלא בדילי מיני' והיינו כיון דאין כאן רק חשש משהו דרבנן ובספק משהו אולי גם משהו ליכא אין לגזור לכתחלה דלמא יבשל בו כנ"ל נכון לדינא היכי דהוי שעת הדחק דאין להם מים אחרים ליו"ט אבל ביש מים אחרים בקלות ודאי אין להשתמש מבאר הזה בפסח כלל אך לשנה הבא ודאי דמותר להשתמש בה דמשך רב כזה ודאי נימוס וכלה והלך לו לגמרי ונעשה לח בלח ואף אם לא כלה כבר נתעפש ונסרח ונעשה כעפרא והוי כחרכו קודם זמנו דמותר לאחר זמנו ובזה ודאי דמותר הבאר לשנה הבא בלי חשש כלל וכל זה ברור:
321
שכ״בשאלתו בעה"ב לקח לעצמו מהשדה חטים בקיץ העבר משומר משעת קצירה והי' בהחטין הרבה מצומחין וא"י אם הי' ששים רק שבירר היטב החטין וטחן ואפה מצות ואחר האפי' נעשה צווחה היות שלקח החטין שמנה ימים אחר שלקחו שאר אנשים וביני לביני הי' גשמים רבים וקרוב הדבר שהחטין לא היו צריכין לקרקע ומחמת זה הי' בהם הרבה מצומחין וכו'. תשובה. לדעתי אין להתירם כי אנו אין לנו רק דברי המחבר וש"ע בסי' תס"ז דדגן שבמחובר כיון דנגמר לגמרי הם כמונחין בכדא ומ"ש רו"מ דהמעיל צדקה חולק אין פנאי להכניס בזה בפרט בספקא דאורייתא לחומר' ומה גם שהחוש מעיד דהרי חזינן שצמחו והוי סימן חימוץ הרי מעיד החוש כדברי הרשב"א ומה שאני אוסר אף אלו שלא צמחו דהנה הוי ק' למה בחטין המחומצין אותן שאינן מחומצין מותרין ולמה מבואר בש"ס ובסי' תנ"ט דאם התחילו לעסוק בב' עיסות כאחד והחמיצה האחת בידוע שהחמיצה גם השנית אפי' אין בה סימני חימוץ א"כ למה בחטין שיש בהם מחומצין נימא נמי כיון דהחמיצו מקצתן החמיצו כולם ולכאורה הי' נ"ל הטעם די"ל דדוקא בב' עיסות הוי כן כיון דליכא רוב אבל באם הוי ג' עיסות ואחת החמיצה ובשתים אין ניכרין החימוץ מותרין דבזה הרוב מעיד שלא החמיצה והי' נ"מ מזה חומרא ג"כ אם בחטין היו מחצה מחומצין היו אסורין כל החטין והי' נראה דזה כוונת הרמ"א בסי' תס"ו בדגן שהי' מונח בעלי' וכו' דלא מהני ס"ס לאכילה מכח דיש חזקה להיפוך מדאלו נתחמצו גם השאר נתחמץ וס"ס במקום חזקה לא מהני לכמה פוסקים ולכך אוסר שם באכילה מיהו העיקר נ"ל בטעם הדבר דשאני ושאני דבשלמא בב' עיסות דאין מקום לתלות בזה יותר מבזה לכך אמרינן מדההיא החמיצה גם השני' החמיצ' אבל בדגן וחטין שירדו עליהם גשמים דרך הגג א"כ יתכן דעל אלו ירדו הגשמים ועל אלו לא ירדו לכך השאר מותרין וא"כ תינח בהי' מונחין תחת הגג דיש מקום סתום ג"כ ואין דרך הגשמים לירד שם הרב' רק מעט מעט יתכן שבמקום אחד הי' ולא במקום השני אבל בירדו עליו גשמים בשדה דתחת השמים יורדין על כל מקום בשוה ודאי הוי ראי' כיון דאלו נתחמצו גם אלו נתחמצו ולכך אף דאין ידוע ממה נתחמצו מכל מקום כיון דקיימא לן דתולין במצוי אפי' להקל מכל שכן להחמיר ולכך כיון דירדו הרבה גשמים טרם לקיחתן מן השדה תולין בזה החימוץ וכיון דאלו נתחמצו כולם אסורים וכן מדויק לשון הש"ע בסי' תס"ו סעיף ד' שנה שרבו גשמים וירדו על ערמות שבשדה עד שהי' קצת מהשבלים שעל הערמות מעלין צמחין אין חוששין לסתם חטין של אותו שנה עכ"ל מזה מוכח להדיא דדוקא על סתם חטין אחרים אין חוששין אבל ערמות אלו שירדו עליהם גשמים אף אלו שאין מחומצין אסורין וכן מוכח מדברי הח"י מ"ש שם בשם השכ"ג דמשמע דוקא אם לא ראינו בהם שום שינוי במראיתו אבל אם הי' בהם שום שינוי היו אסורין כולם וכן מהפר"ח שהביא הח"י שם דאוסר ליקח מן הקבוע א"כ ה"נ כאלו חטין עצמן הוי קבוע ולא שייך לילך בתר רובא ולכך אם ידוע שעמדו איזה ימים שירדו הרבה גשמים תולין במצוי דכבר נגמרו ומכח זה נתחמצו ואוסרין כולם כנלפענ"ד:
322
שכ״גשא' בחטין של שמירה רק שהיו קצת לחין ונתייבשו בתנור של פסח שכבר נצטנן רק שהי' חם מעט ונטחן ברחיים של יד אם מותר למצות מצוה כי ראה בח"א בהל"פ בתשובותיו סי' מ"א שאינו מתיר רק בשעת הדחק. הנה אין בזה בית מיחוש ובמח"כ של החיי אדם אין כאן פלוגתא כלל דמה שאוסרין קצת פוסקים מצה הנילושה במי פירות משום דאין באין לידי חימוץ היינו רק במ"פ דהם מין שאינו ראוי להחמיץ דמ"ש בתורה ל"ת עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות אין הכונה על הקמח לבד דאטו קמח לבד כתיב בתורה הרי בתורה כתיב רק מצה והיינו כולל כל דבר הגורם להיות נעשה מצה וכולל הן הקמח הן המים שמכשירין להיות מצה בשניהם בעינן שיהי' ממין הראוי לבוא לידי חימוץ ולכך אם הי' מ"פ אם נילוש בהם מעולם לא הוי ראוי לידי חימוץ לכך אין יוצאין בהם אבל אם נילוש במים בענין דמעיקרא הי' ראוי לידי חימוץ קודם שהי' קלוי ודאי דיוצאין בהם. ותדע דהרי בתורה אין כתיב העשי' רק האכילה דלא תאכל עליו וכו' ומזה ילפינן דבעינן ראוי לידי חימוץ א"כ נימא דבשעת אכילה יצטרך לבוא לידי חימוץ וזה א"א דכבר אפוי ולומר דיאכל עיסה הרי אינו דרך אכילתו בע"כ הכונה דהי' רק מקודם שנאפה ראוי לבוא לידי חימוץ א"כ ה"ה נמי קודם לישה אם נתייבש הרי עכ"פ קודם היבישות הי' ראוי לבוא לידי חימוץ והוי אפי' אריכתא שהתחיל מזמן היבישות ונגמר אח"כ ומיושב בזה כל הוכחת הח"א שבעצמו הוכיח מחלוט ואינך דיוצאין בו אף שאינו בא לידי חימוץ רק שנדחק דלא ידע לחלק הענינים ומה שחשש שם בסי' ט"ז דאם נתייבש הוי מ"פ עם מים הנה גם הוא העלה דאין בזה חשש כלל ואני מוסיף דכאן נתייבשו המ"פ ובנתייבשו המ"פ כמה מקילין בזה ובפרט דכאן נתייבש קודם שנטחן ואח"כ נטחן ונתבטל ודאי אין חשש ובפרט דאין כאן ודאי מ"פ רק חשש בעלמא העולה מזה עלי ועל צוארי לצאת בהם למצוה בשופרי שופרי לכל ירא שמים וראיתי בירושלמי פ"ב הלכה ד' והיידא אמר דאיכול יצא י"ח ברביכה ת"ל ושמרתם את המצות מצות שצריכה שימור יוצאין בה יצאת זו שאינה צריכה שימור וכו' ופי' הק"ע ברביכה חלות שנעש' בשמן במחבת וחלוטה ברותחין ורבוכה הי' בה שמן הרבה שא"צ שימור שלאחר שנחלטה העיסה בחמין אינה מחמצת עכ"ל מפורש אומר אף דהוי ממין שיוצאין בה ובא לידי חימוץ מ"מ כיון דעתה הוי חליטה ואינה צריכה שימור אין יוצאין בה א"כ גם בקלוי לא הוי ראוי לצאת בה מיהו ז"א חדא דבש"ס דילן לא הביא לימוד זה כלל דאם ס"ל לימוד זה לא הי' צריך להיקש לחמץ לומר מה שאינו בחמץ אין יוצאין בו רק הו"ל ללמוד מזה וגם הירושלמי הביא תחלה לימוד אחר שדוקא ה' מינים בעינן ולמה לא למד מזה דאחרים אין באין לידי חימוץ בע"כ פליגי אברייתא זו ועוד מ"ש הק"ע אינו מוכרח וי"ל לא מכח חליטה רק ברביכה היינו אם הוי כולו שמן או רובו אז מעט המים בטלין ואינו מחמיץ או הוי רק נוקשה ותחלה דאמר הך מ"ד דיוצאין במצה של יין ושמן היינו במחצה יין ומחצה מים אז הוי חמץ גמור ומה דמשני בתודה התם רביעית הוא היינו להיפוך אם הוי רק מעט שמן ורוב מים הוי להיפוך בטל השמן במים אבל אין הכונה מכח חליטה כלל:
323
שכ״דבמ"ש המג"א בסי' תס"ז סק"ח במעשה דקאליש הנה מ"ש דהכלי אסורה נראה היינו דוקא בכ"ח או כלי עץ וכדומה אבל בכלי זכוכית ודאי אין להחמיר כה"ג כיון דבלא"ה דעת המחבר בסי' תנ"א דכלי זכוכית אף אם נשתמשו בו בחמין א"צ הכשר ונהי דהרמ"א מחמיר היינו רק בחמץ ממש אבל כאן דהוי רק חששא רחוקה שהרי גוף המשקה שותין אותו בפסח ול"ח לפירור חמץ א"כ אם בשתי' מותר מכ"ש דהכלי זכוכית מותר ול"ח בזה לבליעה כיון דבזה יש דעות דא"צ הכשר כלל ועוד נראה דאף בשאר כלים שמחמיר המג"א היינו רק באם שרוים גם בפסח דאז הוי במשהו לכך אף לספק חיישינן אבל באם סננו ק"פ דבזה אף אם הי' בו משהו בטל בס' א"כ למה ניחוש להכלי כיון דמדינא בטל בס' אף אם הי' בו פירור מכ"ש בספק וז"ב ונכון ולא כתבתיו רק מפני שראיתי מי שטעה בזה ואסר הכלי לכך כתבתיו:
324
שכ״השאלתו בדקין הנמצאים בברייא הנעשים ממי סובין אם מותר בפסח ע"י שטיפה והדחה נראה דודאי מותרין לדידן דמקילין בצונן אבל מ"ש רו"מ דהברייא הוי פירשא בעלמא זה אינו נ"ל רק עיקר ההיתר שלי הוי מכח דבצונן אינו נאסר כפי מנהגנו וא"ש בעזה"י:
325
שכ״ושאלתו בנדון הציקאריע אמת כי אני אוסר זה כמה שנים וכל מי שיש בו נדנוד י"ש אינו שותה ציקאריע כי נחשדים לערב בו חמץ וזה ב' שנים הראה לי הקב"ה שטוב כוונתי כי אחד הביא לי מציקאריע של פסח מטרנפאל והי' בהם שעורים שלמים ושבורים שנטחנו:
326
שכ״זהפמ"ג בסי' תס"ז במעשה דקאמרנא בקניידליך שנטגנו בשומן העלה דע"י ערוי הרוטב נאסר אח"כ ואין דבריו נכונין איך שייך חימוץ אחר בישול וכיון שכבר נטגן החטה בתוך הקניידליך ומי פירות לבדו אינו מחמיץ איך יתחמץ אח"כ והרי אם הוי בקיאין בחליטה אז ע"י חליטה לבדו לא הי' מתחמץ עוד ולכך נהי דאין אנו בקיאין בחליטה עכ"פ בנתבשל ממש איך יתחמץ אחר בישול ונהי דנימא דאין טיגון כבישול רק כאפי' ויש בישול אחר אפי' היינו רק לדין בישול אבל מ"מ חימוץ לא שייך עוד כיון שכבר נתבשל או נאפה אין חימוץ אחר אפי' ואין לומר דחיישינן שמא נתחמץ מכבר דלמה נחזיק ריעותא ובפרט לפי מה שהעלה הפמ"ג בעצמו דאף ע"י מי פירות אפשר להתבקע א"כ מה"ת נחזיק ריעותא שנתחמץ מקודם בפרט במשהו דרבנן ולכך נראה אם נטגן בשומן לבד אף שנתבשל אח"כ במים ממש אין לחוש לכך כלל ומותר המאכל בלי פקפוק אף אם רואים בי' סימן ביקוע יתכן שממי פירות ושומן נתבקע וז"ב ונכון דלא כהפמ"ג בזה:
327
שכ״חמה שתמה על כל האחרונים שמתירין בחטה בגרעמזליך בלי מים מכח דמ"פ אין מחמיצין ותמה למה לא חילק בין אם נתבשל בכלי הזה בן יומו מים דאז הכלי פולט המים והוי מ"פ עם מים תמה אני עליו בתמי' זו דהנה מה שכלי פולט הוי רק הטעם לא הבעין ממש ואינו נחשב כבעין ותדע עד שהוא מתמה על חמץ בפסח דהוי פ"א יתמה יותר איך מבשלין דגים בכלי בשר בן יומו או להיפוך הרי הוי סכנה ובע"כ בשביל טעם אין בו סכנה כמ"ש הפוסקים ואם הוי הכלי פולט הבעין יהי' בו סכנה ומה דאמרינן דחזינא להו דמדייתי היינו הטעם לא הבעין ואינו דומה לזיעת החומה דשם פולט הבעין ממש משא"כ בכלי ע"י הבישול אינו פולט רק הטעם והטעם של מים אינו מחמץ וז"ב ופשוט:
328
שכ״טע"ד קושייתו בגרעמזליך לא תיקן דבריו יפה כיון דחזינן דבדגים אין איסורו ואם איתא דפולט הכלי בעין למה לא יהי' בו סכנה ובע"כ דאינו פולט הבעין רק הטעם וא"כ מנ"ל דטעם מחמיץ ומיתושין בבאר אין ראי' דהתם פולטין הבעין וכן זיעה י"ל דבזיעה פולט גוף הדבר הבעין אבל פליטת הכלי הוי רק הטעם ואין הטעם מחמיץ ומניין לנו להחמיר בזה:
329
ש״לשאלה משרתת אמרה שראתה שפחה השליכה חמץ להבאר ואמרה לאנשים הרבה ואנשים אחרים שאבו מהבאר אח"כ ואמרו אומדן דעתם כי כבר נלקח החמץ ע"י השאיבה ובמבוי אחרת הי' ג"כ כן רק דהאמירה הי' ע"י בתולה קטנה. תשובה: לדעתי אין להם נאמנות לא די האמירה שע"י הקטנה רק גם האמירה דע"י אמירת המשרתת הגדולה אינה נאמנת הן לדעת הסוברים דבידו לשמרו הן להסוברים דבידו לנסכו כי להסוברים דהוי בידו לשמרו הוי כבעליו זה ודאי ל"ש בזה כי אין הבאר בידה לשמרו כי אף לדעת הפוסקים דבירא דשותפי הוא מ"מ לא נחשב בידו לשמרו כיון דאינו בידו לבד ואינה שלו רק אחד מני אלף יש לו חלק בהבאר זה לא נחשב בידו להיות כבעלים ואף גם לטעם דבידו לנסכו י"ל התם דהוי הדבר רק לזה שהוא היין שלו וא"כ בידו הוי לנסכו ממש אבל בזה כיון דהבאר שייך לכל העיר א"כ י"ל דהאמירה הוי להשכנים להיצר להם אבל אלו שלא ידעו מזה ישתמשו בו כדין אבל אם ישליכו באמת לתוכו חמץ יכשילו הכל אף לאלו שאין מכוונין להכשיל להם גם י"ל בשלמא גבי נתנסך יינך דזה אפשר דנתנסך ואינו סותר רק חזקה דמעיקרא שהי' היין בחזקת היתר בזה מהני אם בידו לשמרו או לנסכו אבל בזה דקיי"ל דאין הנכרי חשוד להכשיל לישראל במכוון א"כ אם השליכה השפחה חמץ להבאר כיוונה רק להכעיס וזה הוי חזקה להיפוך והוי כמגו במקום עדים דאנן סהדי דנכרי אין מכוין להכשיל והוי כמעשה דנהר פקוד וכו'. ועוד ביי"נ לפי דבריו היין כעת נאסר ואין לו חזקה דהשתא רק חזקה דמעיקרא שהי' מותר בזה מהני אם הוי בידו לכל חד כפי שיטתו אבל בככר שנפל למים אף אם הי' אמת המים עצמן מותרין דבצונן אינו נעשה חנ"נ ובפרט ביותר מסמ"ך ל"ש חנ"נ ואין אסורין רק מכח טעם חמץ או פירור משהו המעורב בו בזה אלים כח חזקת היתר של המים ולכך אין כח ביד ע"א לאסרו מכח התערובות ובפרט דאיסור משהו הוי רק דרבנן א"כ בזה הוי רק ספק משהו יש לסמוך על הפוסקים דס"ל דבידו לשמרו הוי כבעלים עליו תליא מלתא ובזה לא הוי כבעלים גם הוי כמה ספקי שמא ניטל הככר טרם מעל"ע וגם פירור לא נתערב בו וגם שמא משקרת לכך אין לחוש בדיעבד ומי שאינו מאמין בלבו להמשרתת מותר לשאוב ולזה שהמשרת' מהימנת לי' אסור. והבאר השני' שמעידה הקטנה נראה דאף במהימנת לי' מותר דבקטן אף במהימן לי' כיון דאין בו דעה ל"ש מהימן לי' ואף דבהל' טרפות סי' מ"ח סעיף י"ב מפורש דבקטן חריף יש לסמוך היינו דשם איסור תורה גם מלתא דשכיחא דשכיח למצוא כן בכרס משא"כ בזה דהגוי' תתכוין לא שכיח לכך אין לקטן נאמנות כלל וגם מהימן לי' ל"ש בקטן דאין בו דעה כנ"ל:
330
של״אנשאלתי במעיין היוצא מההר והולך ונמשך למרחוק ועשו באיזה מקום סביב מחיצה של נסרים דקים ונמוכים לעכב קצת הלוך המים שיהי' בידם לשאוב שם ואעפ"כ אינו עומד שם רק כמו רגע שוטף ויוצא גם מתוך הנסרים שיש בו נקבים והפסקות וגם מלמעלה יוצא כמו כן ופעם נמצא בתוך מחיצות הללו חמץ בפסח אם מותר לשאוב מהמים הזה בפסח והשבתי להיתר מטעם המבואר בתשובתי לה"פ (בחבורי משנת תקפ"ט דף ל"ט ע"ב) דלא שייך כבוש בזה רק אם המים הללו עומדים שם כל מעת לעת אבל אם הללו הולכין והללו באים וכל פעם נתהוו מים חדשים או נתוסף עליהם לא שייך בזה כבוש כיון דנצטנן הרתיחה וכעת אבאר יותר דאינו דומה לבשר הנשרה במים מעל"ע שכתבו האחרונים דאפי' שפכו אלו ונתן אחרים נחשב כבוש היינו דשם מיירי רק לענין לאסור הבשר עצמו להיות הוא כמבושל בזה כיון שסוף סוף הוא נכבש יום שלם גם התם עיקר האיסור מה שנתבלבל טעם החתיכה בפנים לכך ע"י כבוש כזה נמי מתבלבל הטעם ופירש ממקום למקום אבל לענין להיות הטעם יוצא להיות גם המים נאסרין בזה בעינן שיהי' המים עצמן כל מעל"ע אז נעשה הנכבש חם כ"כ שיהי' בו כח להפליט אבל אם לא הי' המים הללו כל מעל"ע לא נעשה חם שיהי' מפליט ומבליע ובפרט בחם לתוך צונן נמי ליכא איסור ואינו פולט בזה ואינו אוסר רק כדי קליפה ובמקום דא"א לקלוף מותר לגמרי לכמה פוסקים וא"כ מה שהמים נאסרים כאן היינו מכח דע"י כבוש אמרינן ששניהם נעשו חמין החמץ והמים והוי כחם לתוך חם וא"כ בעינן שיהיו המים עצמן כל מעל"ע אז נחשבו אף הם חמין והוי חם לתוך חם מה שאין כן בלא הי' המים הללו כל מעל"ע נהי דהחמץ נעשה חם עכ"פ המים הם צוננין והוי כחם לתוך צונן דמותר היכא דא"א לקלוף ולכך אין בזה חשש ספק כבוש וכיון שבלא"ה כתבנו מכבר דכיון דמשהו דרבנן הוי בזה ספק דרבנן להקל ומה שמחמיר בזה המג"א היינו מכח כיון דמצד אחר בא לו שהוא דרבנן לא אמרינן ספק דרבנן ולהקל וכיון דשם קיי"ל בהפסד מרובה דמותר בלא נודע או במקום סעודת מצוה וכיון דכאן לא נודע עד אחר שנעשה דרבנן יש לצרף בזה הך דעה וכדאי הוא סברתנו לסמוך עליו בזה וז"ב ונכון וגם בענין חשש שמא נשאר בו פירור נראה דאין לחוש בכה"ג דנהי דבפת שנפל ליין חיישינן שמא נשאר שם פירור היינו כיון דעכ"פ יין זה הי' בו פת תחלה שהרי לכאורה לא הי' ראוי לחוש לספק רק לאוקמא בחזקת היתר דכל דבר מוקמינן לי' בחזקת היתר רק מה דחיישינן בזה היינו כיון דעכ"פ אתרע חזקתו דתחלה לא הי' בו פת וכעת נמצא בו פת וכעין שכתב התב"ש בסי' כ"ט עיי"ש ולכך ה"נ לא מוקמינן לי' אחזקת היתר מכח דאיתרע חזקתו אבל כאן כיון דבכל פעם באין מים אחרים א"כ המים הללו לא איתרע כלל דלא נמצא בהם פת ולכך שוב מוקמינן לי' אחזקה דמעיקרא שיצא מן המעיין ולא הי' בו משהו חמץ ולא חיישינן לספק משהו בכה"ג כיון דהמים הללו לא איתרע כלל ולכך נראה דאין בזה מיחוש מיהו לכתחלה כיון דאפשר בסינון יסננו ואם בשלו בלא סינון ג"כ כשר בדיעבד וכיון דמשהו דרבנן יש להקל כה"ג. גם בלא"ה אף בבשר הפמ"ג מתיר במים אחרים ובסי' כ"ה מתיר אף בשאר כבוש בנשפך זה ונתן אחר עיי"ש מכ"ש בזה ודוק:
331
של״בבמ"ש בסי' ת"ע שהבכורות מתענין בע"פ נלפענ"ד דהיינו דוקא לפי מה שהאדם מרגיש בנפשו שאם יודע כשמתענה תענית אז אוכל בלילה סעודתו לתיאבון אז חייב להתענות אבל אם האדם חלש שביום שהוא מתענה א"י לאכול בלילה כלל מחמת חולשת התענית של יום או אף שיכול לאכול ע"י הדחק אבל אינו נהנה ממנו שיהי' אכילתו לתיאבון אז אף שהוא בכור אסור להתענות בע"פ ומצוה לו שלא להתענות ביום כדי לאכול מצה בלילה לתיאבון וכמו שקיי"ל לקמן בסעיף ג' במי שהוא איסטניס דמתענה כדי שיאכל בלילה לתיאבון אף ששאר אדם אסור לו להתענות בע"פ אם כוונתו לאכול לתיאבון מותר א"כ ה"ה להיפוך אם מרגיש בנפשו שאם אוכל בשחרית אוכל גם בלילה לתיאבון אבל אם מתענה אז מחמת חולשת התענית אינו אוכל בלילה לתיאבון אז מצוה לו שלא להתענות אף שהוא בכור ואף לפי הטעם שאיתא בספרים יש חשש סכנה בבכורים מ"מ כיון דכוונתו באכילתו לשם מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע ומה"ט מותרין לאכול על סעודת ברית מילה וכדומה דכל שיש מצוה בדבר ליכא חשש סכנה דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכמו דקמ"ל לעיל סי' תנ"ה באם נפלה התקופה או מת בעיר שאין לשפוך מים של מצת מצוה וכן מבואר במג"א בסי' ר"ו שאם בירך על המים ואמרו לו שיש מת בעיר עיי"ש וה"ה נמי הכא דכל שכוונתו לצורך מצוה ליכא חשש סכנה ולפ"ז באם ע"פ בשבת שמתענין בה' אם יודע הבכור ומרגיש בנפשו שתמיד לאחר התענית הוא חלוש ולא יהי' יכול לבדוק בעצמו שיש טרחא בדבר וכדומה אז יתענה אף שאפשר לצוות לאחר לבדוק כיון דקיי"ל בכל דבר דמצוה בו יותר מבשלוחו א"כ עדיף טפי שיבדוק בעצמו לכך מותר לו שלא להתענות כדי שיהי' יכול לבדוק בעצמו ויקיים המצוה בו וכל כה"ג שומר מצוה לא ידע דבר רע כנ"ל נכון לסמוך בזה במלתא דרבנן:
332
של״גשאלה בנדון תענית בכורי' בע"פ אם מהני הסיום שאינו בזמנו להשהותו עד ע"פ ולעשותו. הנה בגוף הדין אם ראוי כלל לשהות הסיום על זמן אחר עיין בחבורי שנות חיים שהבאתי ראי' לכאן ולכאן אך זה אם ראוי לעשות כן או לא אבל לדחות תענית בכורים דהוי מדינא זה לא מהני רק סיום בזמנו אבל לא לעכבו מזמן אחר לע"פ ודאי אין ראוי לעכבו ולא מהני לדחות התענית בזה:
333
של״דשא' באונן בליל פסח הנה מצה מחויב לאכול וגם ד' כוסות ישתה רק הסדר ישמע מאחרים:
334
של״הבנדון שאלתו ידע דבארקיס שלנו אינם סלקא המבואר בפוסקים ואדרבא הבארקיס שלנו המה מתוקים ומכ"ש דאין בהם חריפות כלל:
335
של״ועיין בסוכה י"ג ע"ב דקאמר שם ירקות שאדם יוצא בהם י"ח בפסח אין מסככין בהם וכו' מוכח משם דירקות דרכן להיות דקין ומתייבשין מהר לכך נראה מזה שרעטיך של עכשיו אינו בכלל מרור שהרי שרשו עב וחזק ואף אם מתייבש קצת אינו מתמעט משיעורו ולמה יהי' אסור לסכך בו אלא ודאי שהוא אינו בכלל מרור דמתניתין כדמוכח בסוכה שם עיי"ש ודו"ק:
336
של״זנלפענ"ד שאם אכל מצה בלי ברכת המוציא תחילה דאינו יוצא בו כיון דאסור לאכול בלי ברכה ואחז"ל כל הנהנה מעוה"ז בלי ברכה כאלו גוזל את אביו וכו' נמצא דהאכילה באיסור הוי מה"ב כמו במצה גזולה שאינו יוצא בה ואף באיסור דרבנן אמרינן מה"ב כמו שמשמע בכמה דוכתא וכו' כן נראה בדעתי פשוט:
337
של״חהמהרש"א בר"פ ע"פ בתוד"ה לא יאכל וא"ת ומהו לא יאכל וכו' והקשה הוא דלמה לא תרצו בבצקות של נכרים ותי' כיון דעכ"פ יש בו טעם מצה אסור לאכלו מבעוי"ו והנה לפ"ז הי' נראה דגם מצה מבושלת אסורה בע"פ דאף דאין יוצאין בה בפסח לאו דאין בה טעם מצה רק מכח דע"י הבישול אזיל לי' תורתא דנהמא ואין עליו תורת לחם אך מ"מ טעם מצה יש בו ולכך הוי כמו בצקות של נכרים דאסור לאכלן מבעוי"ו וכן מוכח מדברי התוס' גופא מדלא תרצו דהכוונה שלא יאכל מצה מבושלת בע"כ דאף מבושלת אסור כל היום ולא כמ"ש האחרונים להתיר במצה מבושלת ועיין בספרי בגדי יו"ט בש"ס דף י"ט כתבנו שם כסברת המהרש"א דאף שיש בו טעם מצה כל שאין יוצאין בה מותר בע"פ ומיושב קו' הצל"ח שם וכתבנו דתליא בב' טעמים אם איסור מצה ביום הוי מכח לתאבון או מכח ברכה:
338
של״טבמ"ש בסי' תע"ה ובלבד שלא ישהא בין אכילה לחברתה כא"פ עיין במג"א שכתב דלאו דוקא הוא רק שלא יהא מתחלת אכילה עד סוף אכילה כא"פ ועיין בחבורי עה"פ מה"ק שהארכתי בזה וכעת נראה סיוע גדולה לדברי ות"ל שהנחני בדרך אמת שמצאתי ברש"י מנחות דף ע"ה ע"ב ד"ה והוא שאכלן לאותן פירורין כשיעור אכילת פרס וז"ל שלא שהא בין פירור לפירור יותר מכא"פ דהתם הוי אכילה ויוצא בה י"ח עיי"ש א"כ מוכח להדיא מפרש"י דלא כהמג"א רק כל שלא הוי הפסק בין אכילה לחברתה בכא"פ מצטרף אף אם שהו האכילות יותר הרבה ומבואר דלא כהמג"א וברש"י ברכות ל"ז סיוע יותר ד"ה והוא שאכלן בכא"פ שלא ישהא משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכא"פ וכו' ואם שהא יותר אין האכילות מצטרפות והו"ל כאוכל היום כחצי זית ולמחר כחצי זית וכו' ואין בו חיוב כרת אם חמץ עכ"ל ולכאורה תמוה שרש"י סותר אהדדי שבמנחות פי' כך שלא יהי' ההפסק כא"פ וברכות פי' להיפוך ולפמ"ש א"ש כמין חומר ולכך דייק רש"י במתק לשונו בשני מקומות דבמנחות שם סיים דהתם הוי האכילה ויי"ח כלומר לענין מצוה כל שלא שהא בין פירור לפירור כא"פ הוי אכילה כמ"ש בחידושי מכח כל הראוי לבילה וכו' אבל בברכות מיירי לענין חיוב חמץ דלא שייך כל הראוי לבילה לענין איסור כמ"ש בחידושי שם ולכך פרש"י דבעינן שלא ישהא מתחלת אכילה וכו' ולכך סיים ואין חייב כרת אם חמץ הוא כלומר לענין זה לא הוי הפסק כל ששהא יותר מתחלת אכילה אבל לענין מצוה שפיר מצטרף כל שלא הוי הפסק בין אכילה לאכילה כא"פ ות"ל שהנחני בדרך אמת גמור בס"ד:
339
ש״מבמ"ש בסי' ת"פ סעיף א' ואז נאמר יהללוך הנה בזה רבו הדעות אם לחתום בישתבח או ביהללוך ולדעתי נראה להכריע דלאותן שמתנהגין כדעת הב"י לומר הלל בב' הלילות של פסח אז כיון דגומרים הלל בבה"כ עם הברכות א"כ כבר אמר יהללוך בסיום בבה"כ לכך יסיים בישתבח דברכת יהללוך כבר אמר ולכך יסיים בישתבח וזה נראה דעת הטור דס"ל דחותם בישתבח אבל אותן שאין אומרים הלל בבה"כ אז יסיימו ביהללוך כמ"ש הש"ע כאן ובזה א"ש להשוות דברי הפוסקים שלא יהי' חלוקים דנ"ל דכ"א מדבר לפי מנהגו ועכ"פ להכרעה נראה לעשות כן:
340
שמ״אשאלתו בנדון היארע חטין אם יש בזה צד היתר. תשובה. היות כי הדבר שעת הדחק נראה למצוא צד היתר כיון דגם היארע לא יצא מכלל ספק דלמא נזרע קודם לעומר ובפרט לפמ"ש הש"ך דדי אם השריש ג"י קודם לעומר ומה שתמהו עליו בארתי בתשו' ליו"ד דדבריו נכונין וא"כ י"ל דנזרע מעט ימים קודם לפסח וא"כ הוי רק ספק חדש וי"ל דהוי ס"ס אולי אין חדש נוהג בשל עכו"ם כדעת הב"ח ואת"ל נוהג דלמא השריש קודם לעומר ולצרף לזה גם דעת הסוברים דחדש בזה"ז דרבנן ודי בספק אחד דספק דרבנן להקל אך היות כי רוב הפוסקים ס"ל דחדש בזה"ז מן התורה וגם ס"ל דנוהג גם בשל עכו"ם נראה לצרף לזה כיון דיש חטין ישן רק דיש בזה חשש חימוץ נראה ליקח היארע חטין שאין בהם חימוץ ולערבן ברוב חטים ישנים ואז החימוץ נתבטל בסמ"ך בתוך החטין החדשים והחטין החדשים מכח איסור חדש יתבטלו בישן כדין איסורין מבטלין זא"ז ואין בזה חשש אין מבטלין איסור לכתחלה דבזה יש לסמוך ע"ד רוב הפוסקים דכל עיקר איסור דאין מבטלין הוי רק דרבנן ובדרבנן שוב נסמך ע"ד המקילין דאין חדש בשל עכו"ם או כדעת דס"ל דחדש בזה"ז דרבנן ודעת הרמב"ם דאיסור דרבנן מותר לבטל לכתחלה וגם י"ל דדוקא ודאי איסור אין מבטלין לכתחלה אבל ספק איסור מבטלין דהרי קיי"ל דאם כבר נתערב מותר להוסיף ולבטל ובנתערב הוי נמי כל חד ספק איסור וכך לי ספק איסור בלי תערובות כמו ודאי איסור וכבר נתערב וגם י"ל ע"ד שכתב הדרישה הובא בפמ"ג דכל דבר החשובין שאין בטלין אם יש להם היתר אח"כ בטלין הרי דזה קיל מה דיש לו היתר אח"כ כן י"ל ה"נ בזה דמה דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה היינו רק איסור שאין לו היתר אח"כ אבל במה שיש לו היתר אח"כ מותר לבטלו לכתחלה וזה נראה כוונת הד"מ שהביאו הפוסקים בסי' צ"ט דחולק על הרמב"ם וס"ל דאף איסור דרבנן אין מבטלין וכתב דל"ד לעצים שנשרו מן הדקל דהתם מקלי קלי איסורא ודבריו תמוהין דהרי הש"ס לא תירץ זה רק למה דפריך אח"כ דהוי דשיל"מ ע"ז מתרץ דש"ה דמקלי קלי איסורא אבל למה דפריך תחלה והא אין מבטלין משני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ולפי הנ"ל י"ל כך דהוא ס"ל דמה דמחלק בין דאורייתא לדרבנן היינו רק ביש לו היתר אח"כ אז בדרבנן מבטלין אבל במה שאין לו היתר אח"כ אף בדרבנן אין מבטלין רק דהוי קשה לו איך שייך לומר דמה דהוי יש לו מתירין קל לענין ביטול הרי אדרבא דשיל"מ חמור ואינו בטל ולכך תירץ כיון דהוי מקלי קלי איסורא א"כ לא הוי דשיל"מ כדמשני הש"ס כן והכונה דא"כ לא נקרא ההיתר ע"ש האיסור ולא שייך דשיל"מ כמו באינו מינו דלא הוי דשיל"מ מה"ט וכיון דאין בו צד להחמיר מכח דשיל"מ לכך קיל הוא עוד דמותר אף לבטלו לכתחלה ולכך ה"נ בזה כיון דהעליתי בחבורי דחדש אין לו דשיל"מ לחומרא לכך דומה לדין של הדרישה הנ"ל וקיל הוא איסורו כיון דיש לו היתר לאיסורו מותר לבטלו ברוב לכך נראה לעשות ע"פ היתר זה לבטלו ברוב אחר ולכזית מצות מצוה יראו ליקח דוקא מן הישן כן דעתי נוטה ויש סמך לסברא הנ"ל דדבר שיש לו היתר מותר לבטלו מן הד"מ הובא במג"א סי' של"ה ולק"מ מה שהקשה המג"א ואף לדעת המג"א דלא נחית להך סברא היינו כיון דעכ"פ גוף הדבר הוי לו דשיל"מ אם נתערב במינו לכך נהי דעתה נתערב באינו מינו עכ"פ לכתחלה אין להקל ביותר אבל חדש דלגמרי אין לו דין דשיל"מ י"ל דקיל לענין ביטול ודו"ק היטב:
341
שמ״בבמ"ש בסי' תפ"ז סעיף א' ואם אמר מקדש השבת וכו' הנה אם חתם מקדש השבת לבד ולא סיים כלל מקדש ישראל והזמנים המג"א מפלפל בזה ומסוף לשונו משמע דהטעם מכח דבלא"ה הו"ל לצלויי תפלת חול ולפ"ז מיירי דוקא בסעיף ג' שהתפלל תפלת חול והזכיר ביעלה ויבא דבזה עשה כפי מה שהי' ראוי מעיקרא והתפלל לתפלה השייכה בחול לכך יצא אבל אם התפלל תפלת יו"ט וסיים מקדש השבת לא יצא כיון דבזה ממ"נ לא עשה כהוגן דתפלת חול לא התפלל לפי מה שהי' ראוי לתפלה שתקנו חז"ל השתא נמי לא התפלל לכך צריך לחזור ולהתפלל דעכ"פ בעינן ברכה אחת כתקנו ומ"ש המג"א דיו"ט נמי אקרי שבת כבר דחאו הח"י והמג"א בעצמו משמע דלא ברירא לי' מלתא ועוד נראה דלפ"ז בתפלת המוספין אם הזכיר מקדש השבת מודה נמי המג"א דצריך לחזור ולהתפלל דבזה לא שייך הטעם דבדין הוא לצלויי י"ח דבמוסף ודאי לא שייך תפלת י"ח וכמ"ש המג"א לעיל סי' ס"ח וא"כ כה"ג צריך להיות החתום כהוגן ובלא"ה לא הוי ברכה כלל ולכך נראה דאף אם חל יו"ט בשבת והזכיר בסוף ברכתו רק מקדש השבת נמי לא יצא כיון דלא הזכיר יו"ט והרי לא התפלל תפלת חול דאם הי' מתפלל תפלת חול הי' די בהזכרה לבד אם הזכיר של יו"ט ביעלה ויבוא אבל אם לא התפלל של חול רק ברכה אחת צריך להתפלל כתקון חז"ל והכל הולך אחר החתום ואם לא חתם נמי בשל יו"ט לא יצא אף להמג"א וכן מצאתי אח"כ בפר"ח שכתב כן דאף בחל בשבת צריך לחזור רק שהוא עושה עצמו כחולק על המג"א ולפענ"ד אף המג"א מודה בזה ולכך נראה דאף אם הוי ספק לו אם סיים נמי בשל יו"ט או סיים רק בשל שבת צריך לחזור ולהתפלל כדין ספק אמר משיב הרוח והרבה בזה ולכך כל כה"ג צריך לחזור ולהתפלל מספק מיהו כיון דיכול להתנות בתורת נדבה יתנה כמ"ש לעיל בסי' ק"ז וז"ב ונכון בפשיטות:
342
שמ״גמעשה בא לידי בשנת תקצ"ג שחל ח' ש"פ במו"ש והושיט השמש אל הש"ץ הכוס לקידוש וגערו בו שראוי לספור ספירת העומר תחלה ואני הסכמתי לו לעשות הקידוש תחלה והנה אם כי אז לפום ריהטא הי' ברעיוני שהח"י חולק בזה על הש"ע בסי' תפ"ט סעיף ט"ו וסברתי שחולק גם על מו"ש שחל בו יו"ט ושוב נזכרתי וראיתי שאינו חולק רק על סתם יום אחרון של פסח אבל אם חל במו"ש נראה דמודה שם לספור תחלה מ"מ עיינתי וראיתי שכדין הוריתי בעזה"י מטעמים המבוארים בחבורי על או"ח מכת"י משנת תקצ"ב דף ל"ו עיי"ש באריכות ובפרט אם כבר הושיטו לו הכוס לקדש ודאי ראוי לקדש תחלה כי אין מעבירין על המצות וכל הפוסקים לא דברו רק כשלא הושיטו לו הכוס לקדש איזה קודם אבל אם כבר הושיטו לו הכוס ויש בזה עוד מעלה דאין מעבירין על המצות כמ"ש ביומא דף ל"ג וצ"ט עיי"ש ועיין במג"א סי' תרפ"ד מ"ש בד"ה צריך להפסיק ואע"ג דאין מעבירין על המצות הכא מעכבות דדמי להקדים תפילין של ראש וכו' עכ"ל בשם האבודרהם משמע הא בעלמא שפיר אמרינן דאין מעבירין על המצות אף דתחלה הוי ראוי לעשות להיפוך מ"מ אם פגע באידך אין מעבירין על המצות עיי"ש ומכ"ש בזה דהוי כן ובחבורי שם דף מ"ז בארתי יותר דאף בחל במו"ש המורה להלכה לקדש תחלה לא הפסיד לפי מנהגנו שמבדילין קודם לנ"ח ואם נתנו לו כוס מחויב לקדש תחלה דאין מעבירין על המצות וז"ב:
343
שמ״דהפר"ח סי' תפ"ט כתב שדיין אחד הורה שמי ששכח לספור יכול להיות ש"ץ כדי שירויח הברכה והוא ז"ל הסכים עמו מצד אחד אף שכעת כולם בקיאים מ"מ דומה לתפלה שחוזר הש"ץ אך השיג עליו מטעם אחר כיון שהוא אינו מחויב אינו מוציא את הרבים ידי חובתן והביא ראי' מבני כרכים ובני עיירות עיי"ש שהאריך ולדעתי הדבר תמוה והפוך הוא שמצד זה שכעת כולם בקיאים לא יפה הורה אך אם מתכוין אחד בפירוש שיצא בזה ודאי יכול להוציאו ולפי שמצאתי אח"כ בפמ"ג שהשיג עליו בכ"ז מה שעלה בדעתי לא רציתי לכפול עוד רק אני מוסיף לתמוה עליו דהרי קיי"ל בכל הדברים אף אם יצא מוציא הרי אף שכעת כבר פטור המוציא לגמרי אעפ"כ יכול להוציא אחרים מטעם שעכ"פ קודם שפטר א"ע הי' מחויב בדבר יכול להוציא א"כ בודאי לא גרע זה ששכח לספור אחד מן הימים ממי שכבר מנה וסופר לעצמו דאף אם נימא שזה נחשב פטור מ"מ הרי מתחלה הי' מחויב בדבר יכול להוציא אחרים ובודאי אין סברא לחלק לומר בין אם הי' יום זה מחויב בדבר בין אם לא הי' ביום זה בחיוב דמה בכך סוף סוף הי' מחויב בדבר ובפרט כיון שכל ימי הספירה אנו תופסין לאחד וכיומא אריכתא דמי שהרי עתה אנו תופסין שאם שכח אסור לו לספור עוד בברכה ובע"כ שאנו תופסין כעת שכולם מצוה חדא הוא וכיום ארוך דמי א"כ אם בשעת התחלת ימי הספירה ביום הראשון הי' מחויב בדבר ודאי דנקרא מחויב בדבר ובפרט דהכא אף עתה אין עליו שם פטור דעדיין הוא חייב במצות ספירה ואטו בשביל ששכח נפטר מן המצוה ודאי אין שכחתו פוטרתו רק שהוא חייב רק שהוא מעוות שא"י לתקן שאין בידו לקיים המצוה כתיקונה אבל מחויב הוא בדבר רק שאין בידו לתקנו ובודאי יכול להוציא אחרים ואינו דומה לבן כרך שכעת הוא פטור ממש ולא חל עליו החיוב מעולם לכך נראה ברור שאם יש אחד שמתכוין לצאת בברכתו יכול לברך על הספירה רק אם כולם מברכים בפ"ע אז לא יברך וז"ב ויש ראי' להנ"ל ממה דאמרינן ביומא דף ס"א ע"ב צריך ואין לו תקנה הרי שזה לא נקרא פטור רק עדיין צריך רק שאין לו תקנה א"כ ה"ה נמי בספירה עדיין זה צריך לספור רק שאין לו תקנה וז"ב ודוק:
344
שמ״ההמג"א בסי' ת"צ כתב שאם חל אחרון ש"פ בשבת מהפכין הסדר והנה אי איישר חילי הייתי נוהג שחרוז המתחיל ביו"ט אחרון אדני חלד עד לא טבועים עד חכם לב ואמיץ כח יש לדלגו בזי"ן ש"פ רק להתחיל אל נא חכם לב ואמיץ כח וכו' וביום אחרון ביוצר ז' ש"פ יאמרו זה אחר אל נא עד מרום וקדוש ואח"כ כעל גמולות כעל ישלם וטעם הדבר דביום ז' ש"פ לא סידרו הפייטנים לשון חי וקיים והטעם משום מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לכך אין לומר לפניו ית' שירה אחרת רק מה שיש בו מסיפור יצי"מ והים כעין שירה שאמר משה וישראל ולא לשון שירה אחרת אך ביום ח' שבאמת כבר עבר יום הזי"ן יום שנטבעו בו המצריים ולענין מעשי ידי טובעין בים אין לחוש בזה לספקא דיומא ובפרט דאנן בקיאין בקביעי דירחא לכך אין לחוש לאמרו ולכך נראה דבקצת מחזורים יש שביום אחרון קודם ובכן ויושע ה' ביום ההוא נאמר שם דבקצת מקומות אומרים כאן אל נא לעולם תוערץ וכו' ונכון שלא לאמרו משום מעשי ידי טובעין בים וכו' ואין זה נכון דמה לי אל נא לעולם תוערץ ומה לי חי וקיים וכיון שאומרים בגזרת חי וקיים י"ל אל נא לעולם תוערץ ג"כ ולכך הנכון כדעת אותן המקומות לאמרו ביום אחרון ג"כ ולכך אם מהפכין הסדר ביום ז' אין לומר בגזרת חי כיון שמעשה ידי טובעין בים לכך יש לדלג חרוז של אדני חלד עד אחר בגזרת חי וכן אז לא יאמרו אל נא לעולם תוערץ וכו' וביום ח' בפיוט של יום ז' קודם כעל גמולות יאמרו חרוז זה של אדני חלד ובגזרת חי וקיים ואח"כ כעל גמולות וכו' וקודם ובכן ויושע ה' ביום ההוא וכו' י"ל אל נא לעולם תוערץ וכו' כנלפענ"ד נכון למנהג הזה ולהתנהג כן:
345
שמ״ונשאלתי באחד שהי' צריך לעשות נשואין לבתו ביום ל"ג בעומר אך חשש פן תפרוס נדה דהוי סמוך לוסתה אם ימתין עד ל"ג בעומר וחל יום ל"ג בעומר ביום א' אם מותר לעשות נשואין בערב שבת סמוך לערב והוריתי דיעשה נשואין בע"ש סמוך לערב והוא דהרי הרמ"א כתב דמותר להסתפר ביום ו' לכבוד שבת והנה תספורת ונשואין דין אחד להם כמ"ש האחרונים עיין בדבריהם דכל דמותר לספר מותר להנשא א"כ ה"נ אם מותר לספר ביום ו' מותר נמי לישא ואין לומר דשם הוי לכבוד שבת הרי גם זה הוי צורך מצוה דנשואי אשה מצוה וגם זה בכלל עונג שבת דעונת ת"ח מלילי שבת ללילי שבת לכך מותר לישא בו ועוד כיון דאם ימתין עד יום א' שמא תפרוס נדה והוי חופת נדה ולהרמב"ם חופת נדה לא מהני ואין ראוי לעשות החופה אז ואף אם לא תפרוס נדה כיון דהוי סמוך לוסתה יש לחוש שמא יבעול ותפרוס אז נדה ועוד הרי כ' הפ"ח דמי שלא קיים פ"ו מותר לישא לגמרי בימי הספירה רק דכתבו האחרונים דאין אנו נוהגין כן וא"כ כיון דמדינא מותר רק דאין המנהג כן כל כה"ג לא שייך מנהג דזה דבר דאינו שכיח שיארע יום ל"ג בא' בשבת ויזדמן כן שלא יהי' אפשר להמתין עד יום א' כל כה"ג מוקמינן לי' אדינא כיון דלא קיים פ"ו מותר לישא בימי הספירה כמו דמותר לספר וכיון דהוי אבלות ישנה וכתבו האחרונים דבכל כה"ג שומעין להקל כן נמי ראוי להקל בזה ומותר לישא בערב שבת סמוך לערב כנלפענ"ד נכון:
346
שמ״זבמ"ש בסי' תצ"ד סעיף ב' בהג"ה וא"א תחנון מתחלת ר"ח סיון ועיין במג"א הטעם מפני שמיד ביום ב' התחיל משה לדבר מן התורה אבל העולם נוהגין לקראו יום מיוחס וכוונתם מחמת שהוא בין שני ימים מקודשים בין ר"ח ובין ימי הגבלה ולזה הדעת נוטה ויש סמך לזה מתענית דף י"ח גבי וזה הואיל ומוטל בין שני ימים טובים עשאוהו כיו"ט עצמו א"כ כמו דהתם שלולי זה הי' מותר בהספד וע"י שהוא בין שני ימים קדושים אסרוהו ועשאוהו ג"כ כיו"ט עצמו כן ה"נ ביום זה כיון שהוא בין שני ימים שאין מתענים ואין אומרים בו תחנון עשאוהו כאלו הי' ג"כ מהם לענין שאין אומרים בו תחנון ואין מתענין ולפ"ז נראה דאפשר להספיד בו דודאי בשביל זה שהוא בין שני ימים קדושים אינו ראוי שיהי' שקול כמותם ממש כיון דמצד עצמו אין בו שום קדושה א"כ הוא טפל רק התם במס' תענית בלא"ה הי' אסור בו כמ"ש שם משום יום שלאחריו ושלפניו נמצא דאין צריך למעלה שהוא בין שני ימים טובים רק להספד לכך לחד דרגא מעלינן לי' בשביל שהוא בין שניהם ואסור אף בהספד אבל הכא ביום המיוחס מצד עצמו הי' מותר אף בתענית א"כ בשביל שהוא באמצע לא מעלינן לי' לב' דרגות רק לחד ודי לומר בשביל זה שאין מתענין בו וה"ה מלומר תחנון דזה אחת הוא ואין זה בלא זה אבל להספד לא מעלינן לי' שהרי מוכח שם דהספד מתענית חלוקין זה מזה לכך נראה להקל ביום זה בהספד אך לטעם המג"א אסור ג"כ בהספד ולכך נראה דעכ"פ לחכם ראוי להקל דאף שכתב המג"א בהל' חוה"מ דאין בזה"ז דין ת"ח מ"מ כה"ג נראה להקל דבלא"ה נראה שאין העולם נוהגין בזה כדעת המג"א לענין חכם וז"ב בעיני:
347
שמ״חמה שנסתפק להסוברים דקיי"ל ביו"ט כר"י ובשבת כר"ש אם חל יו"ט בשבת מה דינו וכתב שלא מצא גילוי לדין זה. תשובה. לדעתי נראה דאסור לא מבעיא לשיטת הבעה"מ פ"ק דביצה דאף המקילין בשבת היינו רק במה דלא שייך איסורו ביו"ט רק בשבת אבל במה דאסור ביו"ט מכח מוקצה אסור גם בשבת ודאי אין מקום לספקו רק גם להסוברים להיפוך דבכל ענין בשבת שרי מ"מ היינו רק אם הוי שבת בפ"ע ויו"ט בפ"ע אז כיון דלא נזדמנו יחד ליכא חשש אתי לזלזולי בשבת אבל אם נזדמנו שבת ויו"ט יחד כיון דביו"ט אסרו מוקצה וא"כ שאול ישאלו למה היום נמי יו"ט ומותר ונשיב להם דהיום שבת א"כ יראו ששבת קיל מיו"ט ואתי לזלזולי בשבת לכך בודאי אסור גם בשבת וכעין שכתב המג"א סי' קפ"ד היכא דהוי ספק דאורייתא ודרבנן ביחד דהוי חשש אתי לזלזולי בדרבנן וה"ה נמי בזה. והנה כדמות ראי' לא מצאתי אך מ"מ קצת הוכחה נראה ממה דאמרינן בפ"ק דביצה דף ב' גבי שבת דסתם לו תנא כר"ש וכו' וקשה למה קמ"ל התנא בשבת לבד הו"ל לאשמעינן רבותא יתירא דאפי' בשבת שחל בו יו"ט מחתכין את הדלועים וכו' ולסתום גם בזה כר"ש מוכח דדוקא בשבת דעלמא מותר כר"ש ולא בשבת שחל בו יו"ט ולהיפוך לא תקשה לן למה סתם לן התנא ביו"ט כר"י ולא קמ"ל ביו"ט שחל בשבת זה לא קשה די"ל דזה הוי ק"ו דמה יו"ט דעלמא אסור מכ"ש בשבת שחל בו יו"ט דאסור דלא ליתי לזלזולי בשבת וגם הוי בו ב' קדושות דאסור אבל אם הוי מותר ביו"ט שחל בשבת הו"ל לאשמעינן דגם בשבת שחל בו יו"ט מותר ומוכח דבזה נמי אסור רק בשבת דעלמא מותר ויובן יותר דהרי עיקר טעמא מה דאמרינן בש"ס דבשבת לא גזרו מוקצה הוא כדמפורש בש"ס דשבת דחמיר לא אתי לזלזולי בי' וא"כ אם ביו"ט שחל בשבת נמי יהי' מותר אתי לזלזולי בי' יותר לכך ודאי דאסור. ובזה י"ל מה שהקשו התוס' שם בביצה דף ב' ע"ב ד"ה גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש שהקשו דהא סתם נמי כר"י דתנא שם מטלטלין נר חדש אבל לא ישן וכו' ולפי הנ"ל א"ש דמזה אין ראי' ולא נחשב סתמא דדלמא מיירי ביו"ט שחל בשבת וקמ"ל דזה אסור ור"ש עצמו מתיר ודאי גם בזה דהרי ביו"ט דעלמא נמי מתיר ולכך מסתמא זה אין ראי' אבל מה דסתם להיתר בשבת דעלמא זה ודאי הוי סתמא מעליא וא"ש ואל תתמה על מ"ש די"ל דהך סתמא דמטלטלין נ"ח אבל לא ישן דמיירי בשבת שחל בו יו"ט דכה"ג מצינו בפ"ב דשבת דף כ"ד גבי ולא בשמן שרפה דתנא סתם ומוקי לה ר"ח שם ביו"ט שחל בע"ש עיי"ש אף דתנא סתמא כן י"ל בזה דעכ"פ סתמא לא נחשב כיון דאפשר לפרשו כן ודוק:
348
שמ״טשא' אם מותר למכור בהמה מבכרת ביו"ט לנכרי. תשובה. לא כן הוא לפע"ד דאינו דומה למוכר חמץ בשבת שהביא רו"מ בשם הא"ר דשם כיון דהמכירה הוי הערמה ואין היתר המכירה רק מכח דחמץ בלא"ה אינו ברשותו ולא בעי מכירה מן התורה רק מדרבנן לכך מותר הערמה וא"כ מה"ט נמי בשבת כיון דהמכירה גופה רק מדרבנן בזה דמן התורה אינו שלו וגם כל איסור מכירה בשבת הוי רק דרבנן לכך הוי תרי דרבנן ולכך מותר דהוי כמו שבות דשבות אבל בבכיר דבעי מכירה מן התורה וכבר כתבתי בתשו' לה"פ דבמכירה אין לחוש להערמה דלזמן עכ"פ מקנהו באמת ומכירה לזמן מהני בזה להפקיע מבכורה דעכ"פ שותף הוי הנכרי ולא גרע מיש לו חלק כל דהו דדי בזה אבל בחמץ דלא מהני שותפות הנכרי ובעינן שיהי' כולו של הנכרי ובזה לא מהני מכירה לזמן ובעינן מכירה גמור' ולמכירה גמורה אינו מכוין והוי רק הערמה ולכך בבכורה דבעינן מכירה מן התורה אסור בשבת דאף דמותר לקנות בית בא"י התם הוי מצוה של תורה אבל כאן בבכורה דהוי מצוה דרבנן למכרו פן יבוא לידי מכשול ומן התורה אין כאן מצוה לכך לא דחינן דרבנן מקמא דרבנן ובמכירה בשביל בכורה דהוי רק חד דרבנן לא דחינן דרבנן מקמא דרבנן כנ"ל ברירא דמלתא:
349
ש״נשאלתו אודות חנוני שיש בק"ה שמוכרים קמח בחנות כל השנה וק"פ מכרו את הקמח של חמץ לא' כדינא וגם מסרו את המפתח לא"י ומשעה שמוכרים את הקמח להא"י הא"י יושב בחנות ומוכר את הקמח כרצונו בכל המועד ועתה עמד המורה ואמר שאסור להם להניח את העכו"ם לפתוח החנות ביו"ט מחמת שהחנות נקרא ע"ש ישראל ואסור משום מ"ע כמ"ש בהל' שבת סי' רמ"ג ובעלי החנותים שאלו אותי ואמרתי להם להיתר. תשובה. יפה הורה להיתר ואם כי טעמו בסוף מ"ש ראי' ממה דאסור להניח חותם על החדר אין לו ענין לזה דבשלמא אם הנכרים רוצים למכור דוקא ביו"ט והי' צריך בעל החנות להניח בו מפתח או חותם אז יפה הי' אומר. אך לפי מה שאני מבין אין נ"מ להנכרי הקונה אם ימכור ביו"ט או לא רק כוונתו לטובת ישראל שיפדה יותר א"כ אם הי' אומר להם רק דרך רמיזה שאין צריכין לפתוח ביו"ט נמי הי' צייתין א"כ בזה אזיל לי' טעמא דרו"מ אך הדין נכון דבמדינתנו מעולם כל המוזגים יי"ש ושכר מחזיקים נכרים ומוזגין יי"ש ושכר בבית ישראל וכל גאוני עולם הניחו כך וטעם הדבר כיון דאיסור מו"מ גופו הוי רק דרבנן א"כ ע"י נכרי הוי שבות דשבות בזה אם עושה דרך היתר לא חיישינן בשבות דשבות למ"ע. הן אמת דבאבלות ר"ל אוסר אני לעשות דרך מכירה בפרהסיא וכן נדפס אח"כ בס' חת"ס כן אך התם דהמכירה הוי על ידי ישראל שיש לו שליחות וא"כ הוי רק חד דרבנן לכך חיישינן למ"ע גם אבלות דקיל אתי לזלזולי בי' אבל שבת וע"י נכרי דהוי שבות דשבות דאין שליחות לנכרי לא חיישינן למ"ע. גם מ"ש דדרך מכירה אין לחוש למ"ע עיין בסה"ח שלי ריש הל' שבת בתשובה כתבתי כן עיי"ש והנה חוץ מזה יאמר נא המורה דביו"ט דהוי רק איסור שבות חש למ"ע ולמה לא חש כל ימות הפסח הרי חמץ אסור בהנאה והוי מן התורה וראוי לחוש יותר למ"ע ולמה בחוה"מ התיר למכור ולא חש למ"ע שיאמרו דהנכרי מוכר חמץ של ישראל ועל יו"ט חשש ואם יאמר דבפסח ידוע המנהג שהכל מוכרין לנכרי וליכא מ"ע א"כ הרי זה מועיל גם ליו"ט וכי ח"ו נחשוד יותר ביו"ט מבחול דבחול נאמר דודאי מכר הקמח שלא יעבור בב"י ובאיסור הנאה וביו"ט דיש בו איסור שבות מו"מ ג"כ נחשוד שלא מכר ועובר בתרתי אין זה אלא תימא ואין לומר דבחוה"מ סוברין שהקמח של פסח חדא דידוע שהוא של חמץ ועוד מתוכו ניכר שהוא חמץ דאם של פסח ימכרנו ישראל ולמה ע"י נכרי ובאמת מטעם זה נתחזק היתר זה ביותר דאף במקום שנהגו לאסור למזוג בשבת ויו"ט ע"י נכרי דרך מכירה היינו בכל השנה דאין המנהג דרך מכירה גם איסור מו"מ קיל וחיישינן לזלזולי אבל בפסח דאיסור חמץ חמור בעיני עולם והמנהג הוא שהכל מוכרים לנכרי א"כ הוי ידוע כן ובודאי ליכא חשדא ומותר בשבת ויו"ט של פסח אף אם נאסר כל השנה:
350
שנ״אשאלתו מה דהתיר ביו"ט אחרון של פסח שהוצרך בשר ליתן לאנשי חיל והתיר לשחוט בהמה כמו מסוכנת הנה אין הנדון דומה דשם מיירי לדינא דש"ס דהי' שכיח יותר כשרות מטרפות ולא הוי אסור רק מכח טרחא דלא צריך בזה התירו מסוכנת מכח הפסד ממון ומכח שיאכל ממנו כזית אבל בזה"ז דשכיח טרפות כמו כשרות וכמה פעמים הוי רוב טרפות לכך אסור לשחוט ביו"ט שום בהמה כמ"ש בתשו' שאגת ארי' א"כ בזה גם מסוכנת אסור לשחוט דדלמא תהי' טרפה והנה באמת דין זה לכאורה מפורש בביצה דף כ"א ובמעשה דבאה בולשת לעיר וכו' דמשני שם עגל טרפה הוי ומוכח דטרפה אסור לשחוט לאנשי חיל אף דהוי חשש הפסד רב וא"כ ה"ה לדידן בספק טרפה כיון דשכיח בזה"ז להיות טרפה ולכאורה הוי קשה לי מה דמשני שם הש"ס עגל טרפה הוי ופריך והא חזי לכלבים ומה פריך לתרץ דמיירי שהי' ספק טרפה וא"כ יתכן שיהי' מוכן לאדם והרי אמרינן שם בפ"ק דף ו' דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים ומוכח שם דאף בספק נחשב מוכן לאדם דהרי אינו יודע אם יוולד היום או לא ואם יוולד אולי יהי' טרפה ובע"כ אף בספק הוי מוכן לאדם ולא הוי מוכן לכלבים וא"כ נימא בספק טרפה הוי וא"כ לכלבים לא הוי מוכן ולאדם לא הי' רשאי לשחטו דדלמא יהי' טרפה והי' מוכח לכאורה דספק טרפה מותר לשחוט בשביל הפסד ממון אך באמת לא מכח קושיא אפשר להתיר איסור פשוט ועיין בהל' יו"ט סי' תקי"ב ובט"ז שם ולכך לו הי' יו"ט ראשון שלא כדין הורה רק כיון דהוי יו"ט אחרון וא"כ הוי ס"ס דלמא יהי' כשרה ואת"ל טרפה שמא היום חול כדין התיר בשביל הפסד ממון דהרי מבואר בסי' תצ"ו דלכחול עין שרי ביו"ט ב' וה"ה חולה שאין בו סכנה ונהי דמבואר שם דמלאכה דאורייתא אסורה מ"מ בזה דהוי רק ספק דדלמא תהי' כשרה וגם הוי ס"ס לכך יפה הורה להיתר ביו"ט ב' ולא ביו"ט א'.
351
שנ״במ"ש בנכרי שהביא דגים למכור ביו"ט דיש מחלקין בין הראשון שקונה דגים אסור לאוכלן אבל מי שקנה מישראל ראשון מותר ביו"ט שני כסברת הש"ע דמתיר למי שלא הובא בשבילו ביו"ט שני. הנה זה טעות גדול דדוקא בהביא דורן לישראל דמכוין רק לישראל זה אז מותרין למי שלא הובא בשבילו כיון דלא נתקיים מחשבתו של נכרי אבל בהביא לעיר למכור כיון דמביא בשביל כולם נהי דאחד קנאו מ"מ הנכרי נתכוין לכולם ונתקיים מחשבתו וגם הנכרי יודע דדרך הקונה שלא לאכול כולם רק גם למכור ולא מבעיא בדגים דמי יקל ראשו נגד הרמ"א בהכרעתו רק אף גם בשאר דברים דאין במינו במחובר נמי הדין כן דאם מביא סתם כיון דמביא בשביל כולם אסור לכולם ולא מהני מה שמכר לאחד:
352
שנ״גשאלתו אם מותר לעשות גבינות ביו"ט וכבר אירע כן בק"ה ואסר להם והם הלכו ועשו כן ועשו ממנו לביבות כי התיר להם מלמד אחד. הנה בגוף הדין אם מותר לעשות גבינות כבר ראה בסי' תק"י שאסור וש"ס מפורש הוא בשבת דף קל"ד בטעמו מכח דאפשר לעשות בעיו"ט ותמה אני הרי דעת המחבר בסי' תצ"ה כדעת רוב הפוסקים דמלאכה באוכל נפש עצמו מותר אף דהי' אפשר לעשותו מעיו"ט רק הרמ"א הביא יש מחמירין ולדעת המחבר ורוב הפוסקים למה אוסר הש"ס לעשות גבינות הרי זה הוי באוכל נפש עצמו ואיך פוסק המחבר כן הרי הוא פוסק בסי' תצ"ה דאוכל נפש מותר אף דאפשר לעשותו בחול. ואפשר דזה כוונת המג"א שכתב דעיקר טעמו הוי דדרך לעשותו לימים הרבה כדי ליישב קו' זו אך דבריו תמוהין דבשבת דף קל"ד הטעם הוא מכח דאפשר לעשותו מעיו"ט וגבינה ישינה מעלי דא"כ למ"ל הך טעמא דטפי מעלי הרי קצירה ובצירה דלא מעלי טפי ואסרוהו מכח דדרך לעשותו לימים הרבה לכך דברי המג"א צ"ע וכן דברי המחבר הנ"ל תמוהין. ועכ"פ לפי דברי הש"ס דאסור מכח דגבינה ישינה מעלי הי' אפשר לומר דזה הוי רק אם כוונתו לאכול הגבינה בעינא אז הוי גבינה ישינה מעלי אבל לעשות מהם לביבות ממולאים בתוך עיסה לפי החוש נראה דגבינה בת יומא מעלי טפי והי' מותר לעשות גבינות לצורך לביבות ואפשר אף לאכול כך י"ל דלפי שנשתנו הטבעים ואנחנו רואים דגבינה בת יומא עדיפא טפי מישינה ודבר דתלוי בטעמו אם נשתנה הטעם ראוי לילך בתר השתא כיון דאינו דבר שנאסר במנין בטל הדבר בטל הדין ואפשר דזה כוונת התוס' מ"ש דשרי לגבן והב"י סי' תק"י תמה עליהם שהוא נגד הש"ס ולפי הנ"ל י"ל כך דהם כתבו לפי זמניהם דחזינן דבת יומא יותר מעל' כס"ד דש"ס דפריך מנהרדעא לכך מותר ועכ"פ אינו איסור גמור דאם מכוונין לשמחת יו"ט לעשות מהם גבינות ולכך נהי דלכתחלה אין ראוי להתירו נגד המפורש בש"ס וש"ע מ"מ בדיעבד אין לאסרו. ובענין דבר שאסור לעשותו ביו"ט אם מותר בדיעבד יש ענינים שמפורש שהוא אסור ויש שמפורש שהוא מותר ונ"ל כלל בזה דבשבת כיון דלא מצינו להיתר בו שום דבר מכח עונג שבת לכך כל דבר שאסור לעשותו אפי' דיעבד אסור אבל ביו"ט שמצינו כמה דברים שהתירו משום שמחת יו"ט א"כ י"ל אף דבר דאסור לעשותו לכתחלה מ"מ בדיעבד מותר מכח שמחת יו"ט ולפ"ז נראה דאדרבא יותר יש להתירו ביו"ט גופו מלהתירו לימות החול דאם נהנה ממנו ביו"ט גופו אז כנגד העברה עשה המצוה ומקיים שמחת יו"ט גם הוי איסור קל כיון דעכ"פ מקיים בי' שמחת יו"ט אבל אם לא נהנה ממנו ביו"ט להיות מותר לחול כיון דאינו מקיים שמחת יו"ט וא"כ עשה איסור גדול לכך בחול אסור עד בכדי שיעשה שלא יהנה ממלאכת יו"ט ולכך מה"ט מותר להנות ממנו ביו"ט דאם לא יהי' נהנה ביו"ט עשה איסור יותר משא"כ אם נהנה ממנו הוי איסור קל ובזה י"ל מהש"ס גבי דייסא דר"פ לא אכיל דלמא הוי במכתשת גדולה והמג"א הרגיש בזה בסי' תק"ד וכתב דאדם חשוב וכו' ולפמ"ש אין צורך לאדם חשוב רק הכונה כך לאסרו לגמרי לא אסרינן דא"כ יהי' איסור יותר דחילול יו"ט שלא לצורך אבל אם יאכל ממנו ביו"ט עשה איסור קל ויצא הפסדו בשכרו אך זה לאסרו לגמרי אין ראוי אבל אם אחרים אוכלים ממנו א"כ שוב לא חללו יו"ט בחנם שוב המונע ממנו מצוה קעביד ושפיר עשה שלא אכל ולכאורה יש ראי' דבחילול יו"ט אפי' בדרבנן אסור בדעבד ממשנה דריש ביצה בהשוחט חי' ועוף ביו"ט דבש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן מבעוי"ו ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ולמה לא תנא ושוין דאם שחט דהעוף מותר ויחפור בדקר מוכח דלב"ה העוף אסור אף דהחפירה בדקר הוי רק דרבנן וגם אם לא יאכל חילל יו"ט בשל תורה ואעפ"כ אסור. ורשומי דברים אני כותב דיש להאריך בזה ולדינא נראה להקל בדיעבד לאכלו ביו"ט אך אם כוונתו למגדר מלתא ודאי יפה עשה:
353
שנ״דבנדון ביו"ט בשתיית הטאבאק בדרך זה שעושין ביו"ט הציגארין והיינו שמניחין הטאבאק בהנייר בעגול ומדבקין הנייר ברוק ועיקר טעמם דאין זה מלאכה כלל. הנה מה שאמר לו אחד בשמי שאני התרתי כן זה שקר שלא נשאלתי כלל מעולם ע"ז אך מ"מ הדבר אמת שמותר ואין זה נופל כלל בדין דבר שאפשר לעשותו מעיו"ט דזה הוי רק אם הוי מלאכה קצת אבל זה אינו מלאכה כלל ואין לו דמיון למלאכה לכך מותר לעשותו ביו"ט אף דאפשר לעשות מכבר:
354
שנ״הכתב הרמ"א בסי' תקי"ח סעיף א' בהג"ה ומותר לשחוק בכדור ותמה הטו"ז בשם הרש"ל דאטו ראוי להתיר דבר כזה מה שהוא שחוק לתנוקת ובאמת אין זה תימה דגדולה מזו מצינו גבי שבת מי שיש לו תענוג משמיעת דברים בטלים וכו' מותר לו לשמוע וכן בחורים המתענגים בקפיצתם מותר בשבת הרי דדבר התלוי בעונג תלוי בדעת האדם במה הוא נהנה כן ה"נ בזה כיון דבעינן רק צורך קצת אף זה הוי בכלל צורך וז"פ:
355
שנ״ושאלתו בעופות שהובאו מכפר מחוץ לתחום ביו"ט לשוחטם ושחטם השוחט ופקפק רו"מ דהשוחט עבר אלפני עור הנה אין בזה משום לפ"ע כיון דהשליח לא יאכל רק בני הכפר אבל בשליח נכרי ומסרם לאחרים והוי לפני דלפני וע"ז לא קפדינן כמ"ש ביו"ד סי' קנ"א ובאהע"ז סי' ה' גם בלא"ה לא שייך רק כעין דאמרינן בש"ס כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ דהוי גוף הדבר באיסור אבל במה דהדבר הוי היתר במקומו ואח"כ יהי' נאסרין לא מצינו בזה לאו דלפני עור ואין לנו אלא מה שאסרו חז"ל מיהו הי' בו צד איסור מכח מסייע ידי עוברי עברה אבל מטעם הנ"ל דלפני דלפני מוכח ביו"ד שם ובאה"ע שם דגם מסייע ידי עוברי עברה אין בו. ומה שהקשה על הפמ"ג בדין טלטול אם שייך בו דשיל"מ והקשה מפ"ה דביצה מאשה ששאלה מים ומלח מחברתה. טעה בדמיונו דהתם הוי מכח הולכה חוץ לתחום ולא מכח איסור טלטול. ולהסביר טעם הדבר י"ל דזה כוונת רש"י שם במשנה במ"ש דהוי דשיל"מ למחר וגם היום יאכלנו כאן ותרתי למ"ל ובחבורי הארכתי ולפ"ז י"ל דרש"י ז"ל ס"ל דבטלטול לא שייך דשיל"מ והוי קשה לו מ"ש תחומין מטלטול לכך כתב רש"י דלתחומין הו"ל יותר מתירין דהו"ל ב' צדדים למחר מותר וגם היום כאן וכל מה דהוי יותר היתר לא בטל יותר כמ"ש הר"ן ז"ל כעין זה בנדרים אבל טלטול אין לו היתר רק למחר לכך לא נחשב דשיל"מ לענין טלטול ודו"ק כי נכון הוא בעזה"י: (נשמט מלעיל) ועיין באהע"ז סי' ה' בהג"ה ובב"ש שם מוכח דאף בשליח הוי לפני דלפני עיי"ש:
356
שנ״זכתב בש"ע בסי' תקכ"ו סעיף ח' מותר לצאת לדרך וכו' הנה בחידושי כתבתי באריכות בדין אם ידוע הוא דלא יגמור קבורתו עד הלילה אם מותר להתחיל בקבורתו ביום להתעסק בצרכי קבורתו כדי להקדים קבורתו תיכף לעת ערב והעליתי לדינא דמותר הוא עיי"ש:
357
שנ״חשאלתו בקבורת נפל ביו"ט. הנה הן אמת שהמג"א מיקל אך פ"ק המנהג לאסור ואני אוסר תמיד וכן מצאתי כעת בישויע"ק שפוסק לאסור ומ"ש אח"כ ראי' מן המשנה דמוציא מת בשבת ועפ"ד התויו"ט דמת הוי דרכו להצניע לק"מ דנהי דאין חיוב לקבור נפל מ"מ הסדר הוי לקברו והוי דרכו להצניע דעכ"פ אין הדרך להשליכו רק לקברו וגם שלא יטמא בו כהן והוי דרכו להצניע אבל אינו חייב ותמוה עליו בראי' זו. ומה שהקשה המג"א ועיקר תמיהתו הוי מנדה דף נ"ז דקאמר שם דהכותים לא קוברין אלא משליכין מה דריש כל שיש לו נחלה יש לו גבול וכו' המעיין במג"א לא כתב זה להלכה להקל כדרכו בשאר מקומות רק כתבו דרך קושיא ולא לסמוך ע"ז להלכה ולמעשה כי ידע כל קושיא יש לה תירוץ וכן הא"ר לא העתיק דהמג"א חולק ומתיר רק כתב הקשה המג"א משמע דלא מלאו לבם לחלוק על הג"מ והרמ"א והלבוש פסקו ג"כ. ובגוף הקושיא תמי' לי על המג"א שלא הרגיש דכוונת הש"ס התם כך דקאמר מה דריש לא תסיג גבול רעך כל שיש לו נחלה יש לו גבול וכו' והכונה דר"י קאמר שם דלא הי' קוברין אלא משליכין והוי קשה לי' נהי דאין מצוה לקבור נפלים מ"מ מה איכפת להו אם הי' קוברין וכמו דלדידן דליכא מצוה ומ"מ קוברין לכך קאמר דהם דרשו לא תסיג וכו' ולכך כל שאין לו נחלה אין לו גבול ואסור לקברו דהוי בכלל לאו דלא תסיג אבל אנן לא קיי"ל כן רק דמותר לקבור ואין איסור בדבר אבל לעולם חיוב לקבור לא שמענו וז"ב ופשוט. ועו"נ בישוב קושייתי דרך פלפול ויובן באמת טעם וראי' למה אין חיוב לקבור נפל והוא מוכח בפ' נגמר הדין דתחלה למד שם קבורה מה"ת ואח"כ קאמר אבעיא להו קבורה משום בזיוני או משום כפרה ופשיט שם מדאקבור צדיקים ומשני אין צדיק בארץ וכו' משמע הא בלא"ה היכי דליכא לא בזיוני ולא כפרה לא שייך קבורה וא"כ בשלמא בשאר קטנים נהי דלא שייך כפרה דאינן בני חטא מ"מ שייך משום בזיוני כפירוש התוס' שם בזיון משפחה כיון דהוי לבם דוה עליו אבל בנפל דאין לב אביו דוה עליו לא שייך בזיון משפחה וא"כ מ"ט לבעי קבורה והן אמת דק"ל על הש"ס שם דקאמר ת"ש מדאקבור צדיקים ומשני אין צדיק בארץ ולמה לא קאמר ת"ש מדאקבור קטנים ח"ו דלא שייך בהו שום חטא ובע"כ משום בזיוני אך נראה דא"ש כיון דאסרו חז"ל לעשות כמה דברים למת מה שמורה שהם פטורין ממצות מכח לועג לרש וכו' וא"כ ה"נ בשלמא מצדיקים פריך שפיר דאי משום כפרה למ"ל קבורה דבזה לא הוי לועג לרש דאדרבא כבוד הוא להם שמוכח דאין בהם חטא אבל בקטנים אם לא יצטרכו קבורה היינו מכח דאינן בני מצות א"כ הוי לועג לרש דמראה דאין בהם שייכות מצות לכך בעי קבורה וא"ש. וא"כ תינח בבר קיימא אבל בנפל דהוי כבשר בעלמא כמ"ש בפר"א דמילה לא שייך בזה לועג לרש וא"כ ממ"נ אי משום כפרה אי משום בזיוני לא שייך בנפל וראי' ברורה להג"מ והש"ע ולפ"ז מיושב קו' המג"א מנדה דר"י ור"ש פליגי בפ"ט דב"מ וכמה דוכתא אם דרשינן טעמא דקרא או לא עיי"ש ובאמת קשה כיון דיליף הש"ס בסנהדרין תחלה קבורה מה"ת מה מבעיא אח"כ קבורה משום מאי הרי לא דרשינן טעמא דקרא והוי גזה"כ ומנ"ל ליתן בו טעם אך בע"כ הש"ס אזיל לדעת ר"ש דדרשינן טעמא דקרא ולפ"ז א"ש דהתם בנדה ר' יהודה הוא דקאמר דלא הי' קוברין אלא משליכין ולכך עליו שפיר קאמר הש"ס דהם דרשו כן כל מי שיש לו נחלה וכו' ואנן לא קיי"ל כן כיון דלדידי' לא דרשינן טעמא דקרא וכיון דחיוב קבורה מן התורה מה לי בן קיימא מה לי נפל אבל לדידן כיון דסתמא דש"ס מבעיא אם קבורה משום בזיוני וכו' מוכח דס"ל לסתמא דש"ס כר"ש דדרשינן טעמא דקרא א"כ בנפל שני הטעמים לא שייך ולא בעי קבורה ודו"ק ומזה יהי' סמך להמב"ם מהר שסתרו אהדדי בפסקיו פעם פסק כר"י ופעם כר"ש עיין פ"ג מהל' מלוה ולוה בלח"מ שם ולפמ"ש יהי' מוכח מסוגיא דסנהדרין הנ"ל דיש ענינים דקיי"ל כר"ש כיון דסתמא דגמרא ס"ל כן ועכ"פ היוצא מזה דהדין דין אמת כאשר פסק הש"ע והלבוש ואף המג"א אינו חולק לדינא וכן המנהג פה ואני מורה כן תמיד דאפי' נקבה נפל אין קוברין ביו"ט וא"ש.
358
שנ״טשוב ראיתי בש"ע של הגאון מו"ה שניאור זלמן פסק ג"כ כן ומי שלא הוסר ערלתו אוסר בכל ענין גם ראיתי בספר נקרא קנין פירות כתב שם פלפול בזה וסיים לאסור ספק נפל אפי' ביו"ט שני אפי' היכי דלא הוי הסרת ערלתו עיי"ש.
359
ש״סוהנה בהיותי בזה ראיתי בלבוש סי' תקכ"ו שכתב וז"ל דדוקא במת גדול דעובר המלינו בלאו ויש בשהייתו בזיון ונראה דכוונתו כך דודאי הנקבר ביום הוי לו יותר כבוד מאם נקבר בלילה ולכך אמר ממ"נ דלשהותו לקברו עד למחר הרי עובר בלאו דהמלין המת ולהמתין לקברו בלילה יש בשהייתו בזיון להיות נקבר בלילה לכך עשאוהו כחול והנה מדבריו מוכח ג"כ דבנפל לא שייך בזיון כדברינו לעיל:
360
שס״אע"ד אשר שאל בשמיני של פסח שחל בשבת אם מותרין לבשל אלו שנזהרין מקניידליך וכדומה כיון דאסור לבשל זה לעצמן וכו'. הנה כבר ראה רו"מ דברי המג"א בסי' תקכ"ז דהמתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרים ולא מהני הואיל מכח דאסור לבשל לעצמו וכו' ולפענ"ד נראה דמותר דדוקא במתענה כיון דאסור לבשל לעצמו כלל ולא שייך בי' מתוך לכך אסור לבשל לאחרים אבל בזה כיון דשאר דברים מותר לבשל לעצמו מותר נמי לאחרים אף דזה אינו ראוי לו מ"מ הואיל ואי מקלעי אורחים חזי לי' ולא שייך לומר כיון דלדידי' אסור כיון דשאר דברים יכול לבשל גם לעצמו ולא בעינן דוקא שדבר זה יהי' יכול לבשל לעצמו גם בזה מהני גם מתוך שהותר' לצורך הותרה נמי שלא לצורך ומותר מכח מתוך גם י"ל דבשלמא המתענה ביו"ט לא מהני הואיל ואי בעי מתשיל עלה דודאי המתענה ביו"ט הוי צורך מצוה וא"כ ליכא מצוה לתשולי עלה גם אם ישאל עליו עשה עברה למפרע שהתענה ביו"ט וכיון דכן לא הוי מצוה לתשולי עלה לכך לא מהני הואיל ואי בעי מתשיל כיון דבאמת לא נשאל והוי רק מכח ואי מקלעי לי' אורחים וא"כ הוי תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן אבל בזה כיון דלא עשה עברה במה דעד עתה נזהר במצה וא"כ אף אם ישאל על נדרו לא עשה בזה עברה מה שנזהר עד הנה בזה הוי מצוה לתשולי עלה שיהי' בידו לבשל לצורך שבת וא"כ היכי דהוי מצוה לתשולי הוי כודאי דלכך נחשב זה דשיל"מ אף דאינו בא ממילא כמ"ש האחרונים לכך בזה אינו דומה לבעלמא דלא אמרינן תרי הואיל רק היכי דמצוה לתשולי אינו דומה לתרי הואיל ומותר לבשל מכח הואיל ומצורף לזה דעת המג"א מ"ש ר"ס תקכ"ו דעיקר ההיתר מיו"ט לשבת מכח הואיל אבל יש לצרף דעת הב"י דכתב מכח דצרכי שבת נעשה ביו"ט כר"ח ומה שתמהו עליו ישבתי בחידושי ולכך יש לסמוך על דעת הב"י דצרכי שבת נעשין ביו"ט ולכך בצירוף הני טעמים נראה דמותר כה"ג לבשל לשבת:
361
שס״במה דנפל בק"ה מחלוקת במערב ביו"ט ראשון אם יברך ברכה או לא ורו"מ דעתו שיברך והביא ראי' מספק דדבריהם בעי ברכה ומן הש"ס. יפה הורה שיברך אבל לא צריכין לטעמא דידי' דבל"ה בעיקר עירובי תבשילין הוי ברכה רק על הספק אף במערב בעיו"ט בגליות דהוי ב' ימים טובים ואם הוי יו"ט ה' ו' מברכין עיו"ט על העירוב והרי הוי ספק דדבריהם דלמא יום שני חול ובפרט לדידן דבקיאין בקביעא דירחא א"כ ודאי הראשון עיקר ואעפ"כ מברכין ואין זה ענין למשאחז"ל ספק דדבריהם אם בעי ברכה או לא דשם עיקר הברכה נתקן על הודאי תרומה ולכך בדמאי יש לספק אם בעי ברכה או לא אבל בע"ת עיקר הברכה נתקן על הספק בגליות גם אין דומין כלל הברכות זה לזה דבתרומה ודאי הוי הברכה להפריש תרומה ולכך אם אינו תרומה הוי ברכה לבטלה אבל בעירובי תבשילין הוי הברכה על ערובי תבשילין והוי ברכת הודאה א"כ אף אם אינו חייב עתה לערב עכ"פ הוי הודאה לזמן שיצטרך לו וכעין זה מבואר בטו"ז יו"ד סי' א' ס"ק י"ז עיי"ש כן ה"נ בזה לכך בודאי גם על הספק מברכין ואין חילוק בין אם מערבין בעיו"ט או ביו"ט ראשון וז"ב:
362
שס״גכתב בש"ע סי' תקכ"ז סעיף כ"ב אם נזכר ביו"ט ראשון שלא עירב אם הוא ביו"ט ראשון של ר"ה א"י לערב אבל אם הוא ביו"ט של גליות יכול לערב בתנאי אם היום קודש א"צ לערב ואם היום חול בעירוב זה יהי' שרי לי לאפויי ולבשולי וכו' אמנם הצל"ח בחי' חולק על זה דטורח זה של תנאי למה ולמה לא יערב בסתמא כפשוטו הלא אם למחר חול לא עשה מידי ולא תיקן כלום והביא מזה ראי' דהערוב מהני אף ליו"ט של אח"כ וא"כ יועיל לו לחג השבועות עיי"ש ולדעתי ז"א דאם יערב סתמא ביום ה' איכא זילותא ליו"ט והרי מה"ט אין מברכין בשמיני על הסוכה וכן בעצרת בספירה והכל מה"ט דהוי זילותא ליו"ט א"כ ה"נ בשלמא אם מניח העירוב בתנאי מפורש א"כ שמע השומע שאומר אם היום קודש ולא אתי לזלזולי ביו"ט אבל אם אומר העירוב סתם א"כ יאמר השומע שהיום חול והוי זילותא ליו"ט ואתי לזלזולי ביו"ט א' שיאמרו שהעיקר יו"ט למחר הוא שהרי מערבין בו היום לכך צריך לפרש בתנאי דלא ליתי לזלזולי ביו"ט וז"ב:
363
שס״דומ"ש בנדון שתים שנשתתפו בקמחא דפסחא ואפו ער"פ אחר חצות מצת מצוה ומחמת שאחר הי' דר בכפר שמחוץ לתחום והלך לערב תחומו ולאחר שחשכה לו בא לבית האופה אחר בה"ש לחלק את המצות וגערתי בו וכו'. יפה צחקו עליו דמה ענין זה לברירה דנהי דאין ברירה עכ"פ כיון שחולקין אותם הוי כקנו זה מזה והחליפו זה בזה נמי עכ"פ הוי כקנה מצות ונמי יוצא בהם דעכ"פ עתה הוי שלו ואטו במצות בעינן שיהי' למפרע שלו רק כיון דבשעת אכילה הוי שלו יוצא בו ומה ענין זה למה דבדאורייתא אין ברירה ומכ"ש למ"ש השג"א והאחרונים דמה דאין ברירה הוי רק על למפרע אבל על להבא ודאי יש ברירה והבן זה. גם מה שחקר כיון דאכילת שבת אף ארעי קובע למעשר יתחייב בסוכה גם ז"א כלל דלענין מעשר בהתורה תלויה מה נחשב לתורה קבע לכך גם אכילת שבת דהוי מצוה זה קובע למעשר אבל באכילה בסוכה בדעת האדם תלוי מה נחשב לו קבע או ארעי ובאכילת ארעי אף בשבת נחשב לו ארעי ופטור מסוכה:
364
שס״הע"ד המעשה שהנגיד ר' איצק זינגר מפרעמיסלא בנה ביתו בחוה"מ וביקש מהרב להתיר לו באמרו כי רוצה לגנוב ב' אמות ברה"ר ומתיירא פן יוודע הדבר ולא רצה ובא אחד והתיר לו וגם אחרים שראוהו עשו כמותו. הנה רע עלי המעשה מאד והוא ממש בכלל המבזה את המועדות גם חטא והחטיא הרבים והנה לא מבעיא כפי האמת כיון דבזמנינו לא נבנה רק ע"פ רשיון שרי המדינה בפרט בעיר שהקרייז שם א"כ בין אם יבנה בחוה"מ או אחר המועד הכל הוי ברשיון שרי הקיר"ה א"כ ודאי אחרי שהשרים התירו לא שייך מסירה ומה לי עתה ומה לי אח"כ אך גם אף אם הי' כן מ"מ זה לא נקרא דבר האבד מה שהי' יכול לגנוב ב' אמות ברה"ר ולא מבעיא דהוי עוד איסור גמור דהוי גוזל הרבים ולא נקרא דבר האבד מה שהי' יכול לגנוב רק גם אף אם הי' היתר כיון דעכ"פ הב' אמות אינן שלו רק שהי' יכול להרויח ומניעת הריוח לא נקרא היזק ודבר האבד וכמ"ש בסי' תקל"ט סעיף ט' דמציאה אסור בחוה"מ דלא נקרא דבר האבד ול"ד למ"ש בסעיף י"ג להלוות לעכו"ם בריבית מותר דהתם דרכו בכך ודרך הוא ליטול ריבית בזה ביטול דידי' הוי פסידא וכמ"ש המג"א שם בס"ק ט"ו ועוד התם המעות מביא לו הריוח לכך נחשב דבר האבד משא"כ בזה לגנוב ב' אמות ברה"ר אין זה דבר הרגיל להיות גם אין ההיתר מביא את האיסור רק הוא ענין בפ"ע ודאי אסור ומה גם בזה"ז שבעו"ה מקילין העולם בחוה"מ אף בדבר שאינו אבד ודאי ראוי לאסור להם אף דבר האבד כמ"ש המג"א שאם חכם אסר להם אין להתירו לכך ודאי רע המעשה מאד והבונה ביתו שלא במשפט אם ירצה לתקן עוותו ראוי שיתן הרבה צדקה לעניים אולי בזה יכופר עונו ומהיום והלאה לא ישמעו רק לדברי הרב להיתר או לאיסור:
365
שס״ועל דבר אם לומר צ"ה ר"ל בחוה"מ שרצה רו"מ להכריע נגד הוראת הרמ"א יו"ד סי' ת"א מן המדרש נשא שדרש עה"פ ותטהו לה על הצור שאמרה הצור תמים פעלו ודרש שם מתחלת קציר שעורים היינו העומר ומוכח שאומרים בחה"מ צ"ה הנה ז"א ראי' ונעלם ממנו גמ' ברכות פ"ט גבי ואומר אל תבוש כי זקנה אמך מהו ואומר וכ"ת בועז מדעתי' דנפשי' קעביד ת"ל את תבוז וכו' וא"כ אם בבועז שופט ישראל הוי ס"ד לומר שאין ללמוד מכ"ש מאשה דאין חכמה לאשה אלא בפלך ועיין במג"א סי' רס"ג על אם הסמ"ע גם בלא"ה י"ל דדוקא בפרהסיא שיאמרו כל העולם אין לומר בחוה"מ אבל בצינעא והאבל בעצמו י"ל דמותר בחוה"מ וי"ל היא לא אמרה רק ג' תיבות הללו סוף דבר אין למלאות לב לדחות אדונינו הרמ"א כי משה אמת ותורתו אמת:
366
שס״זאשר שאל בפדיון הבן שחל יום ל"א בשבת וביום א' הוי ט"ב אימתי יעשה פדיון הבן לפי שראה בספר גור ארי' יהודה חיו"ד סי' קט"ז שיש לפדותו בלילה אחר ט"ב. תשובה. לדעתי נראה דלא כספר הנ"ל רק לעשותו סמוך ללילה ולברך שהחיינו כי עיקר הדבר דאין לברך שהחיינו בין המצרים הוא מחומרת האחרונים והם עצמן כתבו דבפדיון הבן אין להחמיץ המצוה ולא הברכה עיי"ש ומה שחשש הספר הנ"ל דט"ב הוי כמו אבל ואין לאבל לברך שהחיינו בצבור ומה שרצה רו"מ לפרש הכונה בצבור היינו להוציא הצבור אין נראה דאין סברא לחלק לענין אבל בין להוציא הצבור או לא בשלמא לענין פרהסיא יש סברא לחלק בזה באבל אבל אם הוי תרווייהו בפרהסיא לחלק בין אם מוציא הצבור או לא זה אין סברא לחלק בזה ועוד דבחנוכה נמי אינו מוציא הצבור דהרי כ"א חוזר ומדליק בביתו רק דהמצוה הוי להדליק בבהכ"נ בפרסום ג"כ והוי כמו פדיון הבן דמצותו בעשרה לכתחלה אבל אינו מוציא בזה הצבור רק הכונה הוי ודאי כמו שהבין בספר הנ"ל מיהו התם הוי הכונה רק מכח דאפשר באחר אבל בא"א באחר מותר הוא לברך ותדע דהרי התם מיירי אף באבל תוך למ"ד או תוך יב"ח דאבל תוך ז' בלא"ה אינו מתפלל בצבור בפרט בבה"כ בע"כ מיירי אחר זיי"ן ומעולם לא שמענו שבפדיון הבן תוך ל' או תוך יב"ח לא יעשה פדיון הבן או לא יברך שהחיינו ובע"כ כיון דהתם המצוה רק עליו לא משגחינן במה שמברך שהחיינו א"כ ה"ה נמי אם הוי תוך שבעה מותר לעשות פדיון הבן ומכ"ש בט"ב כל דהמצוה מוטלת רק עליו מברך שהחיינו אף דהוא אבל ובזה א"צ לחלוק של הג"א והנו"ב מה"ת חאו"ח בסופו דמחלק בין בצבור או לא רק כוונת הרמ"א כך דבביתו דהמצוה מוטלת דוקא עליו מותר לו לברך שהחיינו אף דהוא אבל רק בבהכ"נ כיון דאפשר באחר לכך אין לאבל לברך שהחיינו ולכך בפדיון הבן דהחיוב דוקא עליו הוי כמו בנר חנוכה בביתו ולכך יעשוהו סמוך לערב ויברך שהחיינו והסעודה יעשה בלילה בפרט בשנה זו דחל בעשירי ודאי דמותר לו לעשות כן כנלפענ"ד פשוט ונכון:
367
שס״חמה שהמורה דק"ה הורה להסיק המרחץ בערב ט"ב. לא טב הורה וזה ארבעים שנה אנכי פה בעזה"י ולא נשמע בשום פעם להסיק המרחץ בשבת חזון ומכ"ש בעש"ק שהי' עט"ב וכן בכל העיירות שהייתי שם לא נשמע כן מעולם ויישר כחם של אלו שכבו את המרחץ ישלם ה' שכרם ויזכו לראות בנחמות ירושלים. ולענין מי ישלם בעד העצים שהסיק הבלן הנה אלה שכבו ודאי פטורין דהם כדין עשו והמורה שציוה להסיק וכפה אותו מן הדין גם הוא פטור דזה אינו גרמי רק גרמא בנזקין ופטור מיהו לקיים למען תלך בדרך טובים מחויב המורה לשלם כעין שאיתא בש"ס ובחו"מ סי' ש"ד עיי"ש:
368
שס״טנדרשתי מהרב ר' ישראל היילפערן מבא"ד בנדון תענית ט"ב שהורו המורים (בעת החלי רע) ר"ל שלא להתענות ואחד החמיר להתענות וכעת שלא שמעו לו רוצה לגזור כמה תעניתים לתשובה. הנה יפה הורו המורים והנה מק' דובנא נשאלתי ע"ז קודם ט"ב ע"י שטאפעט מיוחד מה יעשו והשבתי באריכות ע"י פלפול והעליתי שם דבחשש ספק סכנה אם מותר לאדם להחמיר על עצמו ולהתענות בדאורייתא כגון ביוה"כ מותר להחמיר על עצמו ולאדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו כמו שהוכחתי שם בראיות אבל בדרבנן אסור להחמיר על עצמו בחשש ספק סכנה ואדרבא צויתי להת"ח שם לאכול בפרהסיא כדי שמהם יראו וכן יעשו ולא יחמירו על עצמן דהרי ק"ו אם בחלול שבת קיי"ל בש"ע סי' שכ"ח דנעשה ע"י גדולי ישראל אף דאינו נוגע להם רק לאחר מכ"ש בדבר דהוי חשש סכנה גם לגדולי ישראל בעצמן שראוי שיעשו בפרהסיא כדי להציל נפשות ישראל שלא יחמירו עצמן עליהם ויעשו בפרהסיא גם כתבתי שם דכל שלא שקטה הרעה למ"ד יום רצופין הוי בכלל ספק סכנה וא"כ אם באו לפנינו למלוך אנו מתירין להם לאכול ועכשיו נאמר להם למה אכלתם וצריכין תשובה ולא מבעיא בדרבנן דהוי הותרה לחולה היתר גמור אף בדאורייתא דקיי"ל דאיסורין דחוין הם אצל החולה ולא הותרה מ"מ אין להצריך אח"כ תשובה דהרי גדולה מזה כתב בש"ג והובא במג"א סי' של"ד בסופו דאין לגזור תענית תשובה על המכבין שלא יבוא למנוע מלכבות ואם בחילול שבת וחשש רחוקה חששו למונע ואין לגזור עליהם תשובה מכ"ש בשאר דברים וספק נפשות אלים דאין לגזור עליהם תשובה ולכן חס מלהזכיר לגזור עליהם תשובה ויערב להם אכילתם יבוסם להם. הן אמת שפ"ק הוצרכתי להתענות ורוב העיר כל מי שנוגע יראת ה' בלבו התענה ות"ל לא הוזק לשום ברי' התענית ואדרבא אף על החלושין החמרתי להתענות כדי להוציא מלבן של הקלים שרצו להקל ות"ל לא הוזק לשום ברי' לא התענית ולא אחר התענית אף לחלשים ותהי לפלא בעזה"י ומאד חרה אפי על מי שלא התענה פה אף שהי' מבארדיטשוב כי לא במקום שיצא משם תלה הדבר רק במקום שהוא עתה ות"ל כה לחי עד הנה העיר שקטה ולמה לא נקיים ימי אבל בית ה' אלקינו ותהי זאת לנו למחסה ומגן אבל בקהלתכם שכבר פשתה הרעה רח"ל ודאי כדין עשו שלא התענו ואל תחושו למניניכם לשנה הבאה נזכה שיהפך לששון ולשמחה ונעלה לציון ברנה:
369
ש״עבסי' תקנ"ו סעיף א' במג"א הטעם שאין מבדילין וכו' ואם כן מוכח דמפלג המנחה ולמעלה מודה הרמב"ן אם קיבל עליו התענית דאסור לאכול וכו' הנה לדעתי אין זה הכרח דשאני הבדלה דעושה אותו כלילה דאם הוי יום לא שייך הבדלה ובע"כ דעושה אותו בלילה ולכך כיון דבלילה חל עליו האיסור מדינא בזה השוה כבר הזמן הזה ללילה לכך מהני הקבלה שלו אבל היכא שהוא אינו עושה הזמן ללילה רק שמקבל על עצמו האיסור אכילה בזה אין סברא לחלק בין פלג המנחה או קודם דבשלמא לענין אם הוי הקבלה בזמן שמשוה את הזמן ללילה בזה יש סברא לחלק בין קודם פלג המנחה דהוי ודאי יום ואין בידו לעשותו ללילה בין אחר פלג המנחה דבלא"ה הוי לילה לר"י לכך אם מקבל על עצמו ללילה מהני קבלה שלו לעשותו לילה אך אם אינו עושהו לילה רק הקבלה הוי כגוף האיסור בזה כיון דאף לר"י אינו נאסר בכל האיסורין השייכין ליום המחרת עד בה"ש ולכך אם קבלו קודם מה לי פלג המנחה מה לי קודם ואם מקודם לא הוי קבלה אף מפלג המנחה לא הוי קבלה. ועוד בשלמא הבדלה הוי מעשה רב שהרי אם לא יועיל עשה ברכה למפרע לבטלה ולכך כל כה"ג הוי מעשה אלימתא ומהני לעשותו לילה וכיון דעשאו לילה אין קבלה לחצאין משא"כ בקבלה בעלמא דלא עשה בזה שום איסור אם לא יועיל קבלה שלו י"ל שפיר דאף מפלג המנחה לא הוי קבלה שלו כלום. והנה על גוף דברי הרמב"ן ק"ל דמונה שם דאין בין יוה"כ לט"ב אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר ומ"ט לא מנה נמי דביוה"כ אם קיבל עליו מבעו"י אסור ובט"ב אם קיבל עליו נמי מותר ומ"ט לא קאמר שם גם נ"מ זו:
370
שע״אבמ"ש הטו"ז בסי' תקס"ב ס"ק וז"ל ותו כיון דלפוסקים שלא לומר עננו וכו' דבריו תמוהין וסתרו דברי עצמו שכתב בסי' ק"ח שאין מאורע שאר הימים הפסק בתפלה א"כ ה"נ מ"ש עננו י"ל דהוי תפלה על שאר הימים שמתענין בהם להיות נענין אז וא"כ הוי מזכיר מאורע שאר הימים ולמה יחשב הפסק ואינו דומה למ"ש הטור בקבלת התענית דהרי זה כבר כתב הוא עצמו בס"ק ז' דזה שאני שאינו אומר בלשון תפלה רק בלשון נדר אבל עננו שאומר בלשון תפלה אינו הפסק וסותר הטו"ז דברי עצמו לסי' ק"ח ולס"ק ז' גם י"ל דהתם כיון דמזכיר הריני בתענית למחר ומזכיר יום ההוא ולכך הוי הפסק אבל הכא שאומר עננו ביום צום תעניתנו וי"ל דקאי על שאר הימים שמתענין ומתפללין עתה עליהם ודאי דומה לשואל אדם צרכיו בשומע תפלה ולא הוי הפסק וכו' ודו"ק ועיין במג"א ס"ק ב' מ"ש דאם אכל אינו מתפלל עננו הנה כתב זה למותר דכבר נשמע זה מהרמ"א בסעיף ב' שכתב חתן יתפלל עננו קודם שיכנס לחופה ואז יוכל לשתות מכוס של ברכה כי אז לא יוכל להתפלל אח"כ א"כ מפורש דלאחר שטעם מידי א"י להתפלל עננו:
371
שע״במה שהעיר על הטו"ז בסי' תקפ"א שכתב דהש"ץ ילבוש טלית שאולה ופטור לכ"ע מברכה ואיך כתב דפטור לכ"ע הרי בסי' י"ד הביא דעות בזה. הנה יפה אמר רו"מ דבהל' ר"ה מיירי רק לומר סליחות דבזה לכ"ע א"צ לברך ובסי' י"ד מ"ש הטו"ז בימי הסליחות היינו שלובשין גם להתפלל בו בזה ס"ל קצת דצריך לברך. ועוד יש לחלק דבהל' ר"ה דמדבר רק בש"ץ דבזה כיון דאינו מכוין לעצמו לומר סליחות בטלית ועושה כן רק מפני כבוד הצבור לכך לכ"ע א"צ לברך דהמשאיל אינו מכוין כלל להקנות לו כיון דהוי רק לכבוד הצבור אבל בסי' י"ד מיירי ביחידים הלובשים בטלית לעצמן בזה כיון דמכוין לומר סליחות בטלית א"כ כוונתו לקיים מצות ציצית וי"ל גם דעת המשאיל להקנות לו לשם מצוה לכך יש דעות לברך עיי"ש בעזה"י.
372
שע״גומה שהעיר על מה שאחז"ל בברכות כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלי נסכים הקשה הרי בעולה אמרינן במנחות שיכול להקריב עולה היום ונסכין למחר וא"כ למה לא יועיל אם יקרא ק"ש ואח"כ יניח תפילין. זה לק"מ דשאני ושאני נסכים אלו ענין בפ"ע ואין עליו חיוב להביא נסכים רק כשהקריב עולה אז כל זמן שהוא מביא נסכים שייכין לעולה אבל תפילין הוי חוב כל היום רק עתה בטלוהו דאין בידינו לשמרם כראוי אבל מן התורה הוי חוב כל היום אז כל שעה שלובש י"ל בשביל חובת שעתא הוא ואין ראי' דשייכא לק"ש שלפניו לכך לא מהני לתשלומין דק"ש והוי קורא ק"ש בלי תפילין כלל וא"ש ודוק:
373
שע״דשאלה מק' רישא שהרב הי' תוקע על הברכות והסדרים הי' תוקע איש אחר וזה ב' שנים שהי' הרב זקן ונחלש באמצע התקיעות וציוה להתוקע בסדרים שיתקע גם הוא אז ואח"כ בשנה העברה תקע הרב התקיעות דמיושב כדרכו והתוקע בסדרים תקע כדרכו וכעת נפטר הרב ורוצים העולם שהתוקע בסדרים יתקע גם בברכה רק שהרב החדש אינו חפץ בו מכח שהוא מתנגד עליו וכל העולם חפצים בו. וגם שאל אם יתקע אחר בתקיפות אם יוצאין העולם בתקיעתו. תשובה. הנה מה שרצה להביא ראי' מיומא דף י"ג במה דקאמר שם דמודה ר"י דאם מת ראשון דהשני חוזר לעבודתו. אין ראי' מזה דשם גם לר' יוסי שני אינו ראוי לכהן הדיוט ג"כ מכח מעלין בקודש א"כ בזה עשו לו רעה במה ששימש פ"א לפנים דבתחלה הוי ראוי לשמש עכ"פ בכהן הדיוט והיה עובד וכעת אינו עובד כלל וכיון דקלקלו לו לכך עליהם לתקן לחזור להיות כה"ג אבל כאן לא קלקלו לו במה שתקע פ"א בברכות ולכך י"ל דאינו חוזר לראשונה וראי' מלשון התוס' שם שכתבו דנ"מ לענין פרנס דהראשון חוזר לשררותו וגם נוהגין כבוד קצת בהשני ולא כתבו דאם מת הראשון השני חוזר לשררותו בע"כ דבזה אין הדין כן והנה מה שהתוס' תמוהין דהרי מה שהראשון חוזר לשררותו גם לר"מ הוי כן ומה ענין זה דהלכה כר' יוסי וראיתי דהמהרש"א הרגיש בזה וכתב דיש ליישב ונראה כוונתו דהנה לר"מ אין ראי' מכה"ג לפרנס די"ל בשלמא כה"ג אי אפשר למנותו לזמן רק אם נעשה כה"ג הוא קיים לעולם ואין מינוי זה לזמן לכך ה"נ כיון דהשני נעשה כה"ג פ"א אין לו הפסק אבל בפרנס כיון דזה אפשר להיות לזמן י"ל דלו יהא דנעשה לזמן ונסתלק לכך אין נוהגין בו כבוד כלל אח"כ אבל לר' יוסי כיון דקאמר דהשני אין לו דין כה"ג וגם מה דאין לו דין כהן הדיוט הוי מכח מעלין בקודש א"כ זה שייך גם בפרנס לכך אף דהראשון חוזר לעבודתו מ"מ גם השני נוהגין בו קצת כבוד וזה עיקר כוונתם דמר' יוסי נשמע דגם בפרנס נוהגין בו קצת כבוד לשני וא"ש והנה מ"מ נהי דמיומא אין ראי' מ"מ נראה ראי' מש"ס סנהדרין והרמב"ם הל' סנהדרין פ"א הלכה ח' דאם צריכין להמנות אחד בסנהדרין נוטלין האמצעים לראשונים ומאחרונים לאמצעים ומן הקהל נוטלים אחד לאחרונים ומוכח דאין ראוי ליטול מהקהל להראשונים רק להסנהדרין הוי משפט הקדימה לעלות בראש כן ה"נ בזה אם צריכין לתוקע אז התוקע בסדרים לו הקדימה לתקוע על סדר הברכה ואיש אחר מחדש יקחו להסדרים ולשניהם אין להתוקע זכות כיון דהדרך לחלקו לשנים רק לו משפט הקדימה להיות הוא עולה לתקוע בברכה ואחר יבחרו לסדרים ובפרט אם מרוצה להקהל ואף דהרב אומר שאינו רוצה לצאת בתקיעתו אין לחוש לו רק שהתוקע יכוין להוציאו ואם אחר יתקע בחזקה בלי רצון הקהל אין יוצאין בתקיעתו כדין המתפלל בחזקה כנלפענ"ד נכון לדינא:
374
שע״השאלתו ע"ד התוקע אם יחיד יכול למחות. הנה מבואר בטו"ז ומג"א דעכשיו א"י למחות דהוי הכל אחר רוב פורעי המס וכן הסכים הטו"ז וכן הפמ"ג בשם הלבוש אך י"ל דהמנהג הוי רק בש"ץ ורב דאין מוציאין את הרבים ידי חובתן אבל בשופר שמוציא הרבים איך יוציאנו בע"כ וספק בתקנה אם הוי התקנה גם על זה אוקמוהו אדינא וי"ל דיחיד יכול למחות ולומר דכיון דכבר יש לו חזקה לתקוע זה לא נחשב כקבלוהו כבר דכל שנה הוי ענין בפ"ע דאינו דומה לש"ץ דש"ץ הוי מעשיו תמיד להתפלל יום ולילה לכך כיון דאין לו הפסק הוי כקבלוהו כבר אבל בתקיעות דמפסיק כל השנה זה נחשב כל שנה כקבלה חדשה סמך לזה מ"ש בפ"ד דביצה דלא מפסקא לילות מימים כולהו כחד יומא דמי לולב דמפסקי לילות מימים כל חד הוי יומא בפ"ע כן י"ל בזה ואף אם דומה לאם כבר קבלוהו מ"מ התם מיירי באם אין בו חסרון רק דנעשה שונאו דאז כיון דמדינא כשר לכך נהי דמתחלה יכול למחות גם בזה מ"מ אם כבר קבלוהו א"י למחות אבל אם טוען בשביל איזה קלקול מעשיו שנתחדש בש"ץ או נודע עתה אם רואין בני העיר שיש בו ממש ודאי יכול היחיד למחות אף שקבלוהו תחלה דש"ץ דומה לשתלא טבחא ואומנא דלא בעי התראה ומסלקינן להו בלי התראה וא"כ אף אם הצבור אין מוחין בו מ"מ הוי זה כתחלת קבלה ויכול למחות אף היחיד אך זה כגון אם אין הדבר נחוץ לש"ץ זה או שיש ב' אנשים אשר אפשר לקבלם ושוין הם להצבור זה כמו זה אז נהי דהצבור רוצים בזה יכול היחיד למחות עד שימתינו שיבא ש"ץ המרוצה לכולם או לקבל השני השוה לכולם אך אם דבר נחוץ לש"ץ מיד וליכא אחר רק זה או אף שיש אחר רק שאין הצבור רוצים בו רק בזה והיחיד אומר להיפוך ודאי אין היחיד מכריע הצבור לומר שמה שהם רוצים והיחיד אינו רוצה לא יקבלו והשני שהיחיד רוצה והצבור אין רוצים יקבלו בע"כ זה ודאי אינו והדר דינא כיון דהדבר נחוץ ילכו אחר הרוב ולכך ה"נ אם יש תוקע אחר והצבור ניחא להו גם בו רק שרוצים גם בהראשון בזה היחיד יכול למחות ויקבלו השני אם יש ליחיד טעם הגון הנראה שהראשון קלקל מעשיו יותר מבראשונה אבל אם אין הצבור רוצים בהשני רק דוקא בהראשון אז אין היחיד יכול למחות ויתקע הראשון והיחיד יכוין לצאת בתקיעתו וכמו דהש"ץ צריך לכוין להוציא שונאו כן יכוין התוקע להוציא המוחה והמוחה יכוון לצאת בתקיעתו:
375
שע״וע"ד אשר שאל על מה שראה בתיקוני תשובה להרמ"ע מפאנו נדפס סוף קיצור ר"ח דמי שהרשיע הרבה בלי מספר תיקוני תשובה ליטהר מיד שיתענה שלשה הפסקות של ג' ימים ושאל רו"מ מה הכונה של ג' ימים אם הכונה לילה ויום קרא הפסקה וכל הג' הפסקות בכלל הוי ג' ימים או לכל הפסקה והפסקה בעינן ג' ימים והוי ס"ה ט' ימים. הנה בזה אין ספק בדבר דלכל הפסקה בעינן ג"י וכן מורה פשט לשונו שכתב ג' הפסקות של שלשה ימים משמע דכל הפסקה יהי' ג' ימים וכן נראה סמך לזה ממ"ש הרמ"א בסי' תקס"ח דג' ימים רצופים עולים לארבעים יום ומצינו במשה רבנו בעון העגל הי' ג' פעמים ארבעים ואז היו עובדי ע"ז ושקולה ע"ז ככופר בכל התורה וכן נשברו אז הלוחות ונתבטל כל התורה וכמ"ש חז"ל בפ"ט דשבת שלמד משה ק"ו כל התורה וישראל וכו' ואעפ"כ חזינן דהועיל להם ג"פ ארבעים לכפר בעדם כן נמי לכל חוטא די בג"פ ארבעים רצופין וכיון דג"י הפסקות נחשב כמ"ם יום ממילא די בג' הפסקות של ג"י אך עכ"פ ג' הפסקות שכל הפסקה הוי ג"י גם סמך לזה במ"ש במדרש דבער"ה מוחלין שליש ובעשי"ת שליש וביוה"כ שליש ובארנו בחידושנו דהעון עצמו נחלק לג' חלקים תחלה נעשה זדונות כשגגות ואח"כ נמחל גם השוגג הרי ב' חלקים ואח"כ נהפך לזכיות הרי חלק ג' ולכך בכל חלק צריך חסד וכל הפסקה של ג"י עולה כמנין חסד כמ"ש המג"א שם ולכך הוי רמז לג' הפסקות הללו. ועיין בתשובה שאח"ז:
376
שע״זונדון ששאל אם לימוד התורה מכפר או לא שראה רו"מ בספר ר"ח בפי"ז משער הקדושה שלימוד התורה אינו מכפר רק מגין מן היסורין. הנה אם כי דברי ר"ח כולם קדושים מלא יראת ה' מ"מ הכביד הדבר יותר מדאי כי לדעתי ודאי דד"ת מכפרין לא מבעיא אם לומד בסדר קדשים דזה גלוי מאמרם ז"ל בפסוק זאת התורה לעולה וכו' אף גם אם לומד שאר ענינים נראה שמכפר וכמשאחז"ל בפסוק ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי ומנחה טהורה איזה מנחה טהורה שהיא בכל מקום הוי אומר זה ת"ח שיושב ועוסק בתורה כאלו הקריב מנחה ולא אמרו בפ' מנחה רק בתורה משמע כל תורה מהני לכפר ואמרו עוד חש בראשו יעסוק בתורה חש במעיו יעסוק בתורה ולמדו מקרא דרפאות תהי' לשרך והנה כיון דלא חשיד הקב"ה דעביד דינא בלא דינא ובודאי הוי ע"י עון א"כ מה יועיל לו עסק התורה אם לא תיקן עונו והרי אחז"ל דאין יסורין בלא עון ואף למ"ד דיש יסורין בלא עון עכ"פ למה לא פריך הש"ס בפ"ה דשבת מהך קרא דרפאות תהי' לשרך וכו' דמוכח מזה דיש יסורין בלי עון דאל"כ מה מהני לו עסק התורה אם לא תיקן עונו ובע"כ דמזה אין ראי' דאף אם הוי ע"י עון מהני לו עסק התורה וממ"נ אם עשה תשובה למ"ל התורה ובלא תשובה מה מהני עסק התורה ובע"כ מוכח דהתורה מכפר עון והרי אין רפואות הגוף בלי רפואת הנפש תחלה דתחלה בא בנפש וממנו מתנוצץ לגוף ולכך בכל תפלה אנו מקדימין רפואת הנפש ורפואת הגוף וא"כ מוכח דהתורה הוי רפואת הנפש ומוכח דתורה מכפרת עון ואין לומר דהתם בשוגג דהרי אמרינן דאין יסורין בלי עון ועון היינו מזיד ועוד מדלא אמרו יעסוק בפ' קרבנות ואמרו יעסוק בתורה משמע כל לימוד התורה אף שאינו מפ' הקרבנות. ומה דמשמע בפ"ג דסוטה דהתורה רק מגינה על הפורעניות לפי שעה ואינו מכפר שם מיירי דומיא דסוטה שמתחייבת עונש בידי אדם ומיתת ב"ד בעוה"ז בזה לא מהני תורה לכפר לגמרי כמו דתשובה לא מהני בזה ועוד דהתם מיירי שאינו לומד ע"מ לכפר דלא עדיף מקרבן ויסורין שאחז"ל בפ"ק דברכות דמה אשם לדעת אף יסורים לדעת וה"ה נמי תורה אם לומד לשם כפרה ודאי מכפר אם עכ"פ עזב דרכו הרעה והתם בסוטה מיירי דלא עזב דרכו הרעה ואיך יכפר הרי הוי כטובל ושרץ בידו או אף דעזב דרכו הרעה רק שאינו מכוין כדי לכפר אז אינו מכפר מיהו מגין לפי שעה אבל אם עזב דרכו הרעה ומתחרט ולומד כדי לכפר וודאי מכפר ועיין במג"א סי' תקע"א בשם השל"ה להקל בת"ח שתורתו אומנתו וכן בנוב"ק הל' יוה"כ מיקל בזה. לכן דעתי נוטה אם מרגיש האיש מק' טימאשפאל (עיין תשובה הקודמת) שגם אלו שלשה הפסקות יהי' קשה לו יקל לנפשו יותר ויכוין לשם שמים להיות לו כח ללמוד תורה ויכוין שלימודו יכפר לו וה' הטוב יכפר בעד האיש ההוא מטימאשפאל וגם בעדי ובעד כל קהל ישראל כמשאחז"ל יחיד ועשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו:
377
שע״חמה דהקשה רו"מ על המג"א שכתב לומר כפרה לחטאים מלשון התפלה סלח לנו אבינו כי חטאנו. הנה מה לו להקשות מנוסח התפלה שזה בנוסח הפיוט בר"ה ויוה"כ ימצא הרבה סתירות לזה טפי הו"ל להקשות מן התורה שכתוב בפ' שלח ונסלח לכל עדת בני ישראל וכו' כי לכל העם בשגגה הרי נאמר על השוגג ונסלח ובפ' שופטים גבי עגלה ערופה דמיירי ממזיד אמר כפר לעמך ישראל אשר פדית זכר לשון כפרה א"כ מוכח דלאו דוקא הוא רק כוונת המג"א כיון שסוף סוף מזכיר שלשתן ראוי לומר כל אחד למה ששייך יותר אבל היכא דאינו מזכיר שלשתן יתכן לומר כל אחד על שלשתן וז"פ:
378
שע״טמה ששאל עמ"ש הא"ר ופמ"ג דאין ליקח יין או משקה בפיו לצורך מציצה למה לא כתבו כן בשאר תעניתים. הנה ז"פ דביוה"כ הוי איסור תורה וח"ש נמי אסור מן התורה לכך חיישינן שמא יבלע מעט לתוך גרונו אבל בשאר תעניתים דהוי דרבנן לא חיישינן במקום מצוה גם בלא"ה יוה"כ דהוי בכרת העמידו דבריהם במקום מצוה משא"כ בשאר תעניתים לא העמידו דבריהם במקום מצוה.
379
ש״פומה שהקשה לשיטת הרא"ם דס"ל דאכילה בלשון תורה הוי בכ"ש רק דהלמ"מ הוי בכזית למה לא מנה בסוטה בין הדברים דהלכה עוקרת המקרא. הנה לק"מ דודאי לר"י דס"ל ח"ש אסור מן התורה אין הלכה עוקרת המקרא דאטו כתיב מלקות בתורה הרי בתורה כתיב רק האיסור לא תאכל וזה באמת אסור בכ"ש רק הלמ"מ הוי דמלקות רק בכזית וזה אינו מפורש בתורה ולר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה כבר כתבתי בספר החיים דלדידי' ודאי לשון אכילה הוי בכזית ומטעמא דרו"מ כתבתי שם דודאי לא יתיר ההלכה מ"ש בתורה להיפוך והרא"ם לא קאמר רק לר"י לדידי' י"ל דלשון אכילה הוי בכ"ש וכתבנו דבאמת בזה פליגי ר"י ור"ל בלשון אכילה מה הוא ור"י דיליף מכל חלב היינו רק דמזה למדנו לכל התורה דכוונת אכילה הוי בכ"ש ובפשיטות א"ש כיון דנאמר סתם לשון אכילה נהי דלפי האמת משמע כך או כך אין נחשב זה עוקרת המקרא:
380
שפ״אע"ד צערו בהס"ת שנפל מידו ביוה"כ קודם כל נדרי. בזה אל יצטער כי עצבותי' יסתייע לו לכפרה ובודאי הי' לו כפרה ובאמת אין זה נפילה כיון דצד אחד נשאר בידו ואף כי אין ראי' לדבר זכר לדבר הוי ממה דאמרינן בסוף עירובין באגדו בידו ומוכח דבאגדו בידו לא נחשב הנחה עג"ק וה"ה בזה ואם ח"ו נופל לארץ ממש המנהג להתענות כל הקהל שהי' שם יום אחד ולזה לשופרי דמלתא יקבלו על עצמן לקבוע איזה תענית יום אחד עבור מעשה הנ"ל ויותר אל יתייראו:
381
שפ״בשאלתו בנדון שהרב הכשיר איזה שאלה וחכם אחד אמר שהוא טרפה והוכרח החכם לקבל נזיפה ולפייס הרב ואח"כ שאלו לכמה חכמים ואמרו שהוא טרפה. תשובה. ודאי דצריך הרב לפייס החכם בכל מיני פיוס המבואר בהל' יוה"כ כי לא מבעיא עתה שנתברר ע"פ חכמים דהדין עם החכם המטריף דהדין הוא לפייסו רק גם אם לא הי' מבורר כן מפי חכמים וגם אף אם החכמים היו אומרים שהוא כשר מ"מ שלא כדין קיבל החכם נזיפה כי דוקא אם נוגע בכבוד הרב במילי דעלמא חייב נדוי אבל בזה דלא בזוהו רק אמר שהוא טרפה ודאי אין זה בזיון ומצינו גדולה מזו בחו"מ סי' ט' בתלמיד שיושב לפני הרב ורואה שהרב רוצה לחייב העני והתלמיד רואה להיפוך דמחויב לומר ולא לשתוק שנאמר מדבר שקר תרחק וא"כ הוי ק"ו מה התם בדיני ממונות הוי כן מכ"ש במלתא דאיסורא ובפרט אם התלמיד רואה לחומרא דהוי לאפרושי מאיסורא לפי דעתו שמחויב לומר כן לכך שלא כדין הוכרח לקבל נזיפה ומחויב לפייסו בכל מיני פיוס ושלום על דייני ישראל:
382
שפ״גמה שנסתפק אם מהני מחילה של האדם כגון בגונב נפש ומכרו. הנה זה פשיטא דבעברות כאלו הוי בו תרתי אחד מה שחטא לחברו והשנית מה שחטא לו ית' ונגד חטא לחברו מהני מחילה אבל נגד חלקו ית' לא מהני מחילת האדם וצריך תשובה ויוסף יוכיח כמובן וז"פ ואמת.
383
שפ״דומה ששאל באחד שהוציא ש"ר על הסופר שאנס בתולה אחת והי' שקר והוא... לו הפסד גדול. הנה בודאי מדינא אין לו לחייב כי הוא גרמא בנזקין וגרע מגרמא דהוי רק מניעת הריוח ומי יודע אם הי' נותנים לו להרויח או לא לכך מדינא פטור רק מן השמים יהי' נענש עבור עדותו בשקר וגם באמת אחז"ל על זה טובי' חטא וזיגוד מנגיד הובא ברמ"א חו"מ סי' כ"ח.
384
שפ״הומה ששאל בדין גר שמכר עוה"ב שלו ועפ"ד הפר"ד. אין לנו עסק בנסתרות וע"פ דרוש בעלמא ומה לנו לדיני שמים לפניו ית' גלוי הכל ועמו הצדק והמשפט:
385
שפ״ושא' על מי שרוצה לסכך הסוכה כעין מחצלת ונעשה לסיכוך רק שרוצה לצבוע עוד במיני צבע ויופי והידור אם מותר לעשות כן או אפשר דהצבע הוי שינוי ואינו פסולת גורן ויקב. תשובה. לדעתי אין בזה חשש כלל כי בשינוי גופו יש פלוגתא בש"ס אם שינוי קונה או לא ויש תנאים דס"ל דשינוי אינו קונה ולזה נראה דאף להסוברים דשינוי קונה היינו בדבר דהוי איסורו מבחוץ כגון לענין גזל דהדבר תלוי בבעלים ולא באיסור גופו או באתנן דדרשינן הם ולא שינוייהם דהוי נמי איסורו מצד ד"א ולא מגופו וכן בנעבד במס' ע"ז וגם שם מבעיא לי' אם יש שינוי בנעבד או לא וא"כ אף את"ל דיש שינוי היינו דאינו איסורו גופו אבל היכא דהדבר בגופו ודאי אין שינוי מועיל להשתנות הגוף ולמעט בפלוגתא עדיף ועיין בהרא"ש הובא במג"א סי' רט"ז מ"ש גבי נבלה שנשתנה לדבש דהרא"ש אוסר ומוכח דלא מהני שינוי ואף לר' יונה התם שאני דהוי באיסור אחר גרם לו מה שנתנבלה גם התם האיסור בחיות תליא מלתא וזה אינו שייך בדבש וכעין שכתבו הפוסקים חילוק זה בולד טרפה דכשר אבל בפסולת גורן ויקב דהוי דבר התלוי בגופו ולאו שמא גרם רק כל מה דהוי פסולת גורן ויקב מותר לכסות בו לא מהני בו שינוי לומר דהוי שינוי הגוף ויצא מכלל פסולת גורן ויקב ובפרט ע"י צביעה די"ל דזה לא הוי שינוי גמור כיון דהוי רק צבע בעלמא והרי אפשר לומר דחזותא לאו מלתא הוא עיין בב"ק ק"א ויש ליישב בזה קו' תוס' ע"ז ז' שהקשו דר"י אדר"י ועיין בש"ך חו"מ סי' ש"ו שהביאם ולפמ"ש לק"מ די"ל דוקא בצבע ס"ל לר"י שינוי אינו קונה דצבע אינו שינוי ממש די"ל חזותא לאו מלתא הוא והרי אפי' גבי מקוה דנפסל בשינוי מראה מ"מ מי הצבע אינו פוסל ולא נחשב שינוי ועיין בב"י סי' רמ"ו בשם הר"ש דכתב הטעם דצבע לית בי' מששא עיי"ש הרי דצבע לא נקרא שינוי וי"ל דוקא בזה לא הוי שינוי לר"י ועכ"פ כאן בסכך לא הוי שינוי הן אמת דבמקוה פוסל שינוי מראה אך לא כל השינוי פוסל דהרי מי צבע אינו פוסל ובמעיין לא נפסל שינוי מראה ובע"כ שינוי המראה אינו משנה הגוף לגמרי ובע"כ גזה"כ הוא גם אף אם התם פוסל שינוי מראה י"ל התם בתואר גופו תליא מלתא דבעינן מים וכל דנשתנה מראי' ליין הוי כיין ואינו מים אבל בסכך אין הדבר בגופו רק בפסולת גורן ויקב לכך נראה ברור דאין שינוי פוסל בזה ואפשר דזה החילוק בין מים למעין והראב"ד נדחק בזה עיין בב"י. ולפי הנ"ל י"ל כך מעין אינו נקרא ע"ש עצמו רק ע"ש מקומו ולכך יהי' מה שיהי' מעיין הוא אבל שאר מים הוי שם עצמו גרם להם לכך פוסל שינוי מראה מיהו חשש אחר הי' די"ל דהצבע הוי כסכך פסול והוי כב' סככים כיון דהצבע מפסיק בין הסכך כשר לבין היושב והוי כפורס עליו סדין אם נימא דחזותא מלתא היא. מיהו שבתי וראיתי שזה אינו דבפירס סדין גופה לנאותה כשר א"כ מכ"ש כאן דהוי לנאותה דאין בזה חשש סכך פסול ושינוי לא הוי לכך מותרת היא בלי חשש ופקפוק. [ובזה עמדתי על לשון הש"ס דנתן טעם דלכך מי צבע אינו פוסל מכח דהתם מיא דציבעא אקרי הכא חמרי מזיגי כו' ומה בכך סוף סוף נשתנה המראה אך הכונה עפמ"ש התוס' והובא בש"ך והגהת רמ"א דשינוי מראה לא נקרא רק אם נשתנה השם מחמת המעשה וא"כ ה"נ במי צבע כיון דעדיין נקרא מים לא נשתנה השם מחמת המראה ואין זה שינוי מעשה אבל ביין כיון דנקרא חמרא מזיגא א"כ נשתנה השם מחמת המראה לכך הוי שינוי מעשה וא"כ ה"נ בסכך אף דנצבע מ"מ לא הוי שינוי השם בזה ומ"מ נקרא כמעיקרא פסולת גורן ויקב לכך אין זה שינוי ולכך לא מוכיח הש"ס דחזותא לאו מלתא ממה דמי צבע אינו פוסל המקוה אפילו נשתנה מראהו דחקירה אם חזותא מלתא הוי לענין גוף החזותא הוי ממש וא"כ אין מזה ראי' די"ל גוף החזותא נחשב ממש מ"מ מה בכך הרי יש כאן שיעור מקוה מים לבד המי צבע מה אמרת שיהי' נחשב שינוי גוף המים כאלו נשתנה לד"א בתורת שינוי א"א לבוא כיון דלא נשתנה השם מחמת השינוי ועדיין מי צבע נקרא. ועוד הי' נראה ראיה דשינוי לא מבטל לגוף הדבר מכמות שהי' ממה שדברו האחרונים בשע"ת אם מותר לצבוע הלולב. או הוי חציצה ולמה לא פסלוהו בלא"ה דאם צבעוהו הרי נשתנה ואינו כפת תמרים ובע"כ דשינוי לא מהני לשינוי הגוף רק לשינוי בעלים הבא מעלמא כמ"ש לעיל אך יש לדחות די"ל דלעולם צביעה דנצבע בתואר שלא הי' כן בתולדתו י"ל מוציאו מידי מהות גופו רק הם מיירי אם צבעו ירוק שהי' הלבין תחלה ובזה י"ל כיון דבתולדתו הי' ירוק רק דאח"כ הלבין א"כ עתה כשצבעו להיות ירוק כמו שהי' אין זה שינוי. אך יש להביא ראיה מסוכה ל"א גבי אוונכרי דפריך ולקני' בשינוי מעשה וקשה לפי הס"ד דהאגוד הוי שינוי מעשה א"כ לפסול מכח דאינו כפ"ת כיון דהאגוד עם מיניו ביחד אינו בתולדה ובפרט דזה הוי ממ"נ אם נחשב שינוי א"כ אינו כפ"ת ואם לא נחשב שינוי מעשה א"כ הוא גזול ואם נאמר דגלתה התורה דשינוי באגד לא משנה בזה א"כ לא מהני נמי להוציא מידי גזל מכח ממ"נ בע"כ מוכח כמ"ש דאינו דומה שינוי בעלים לשינוי הגוף דלהוציאו מידי בעלים מהני שינוי ולא להוציאו מידי מהותו בעצמותו וא"ש.]
386
שפ״זשאלה מהרב מהר"י שמעלקיש בנדון הסוכה העשוי' כמין שליבות שתי וערב ואין בין זה לזה ג"ט אם כשר לסכך או ליתן הסכך על גבה. הנה בגוף הדין של סוכה כזו פ"ק יש הרבה כמותו וכך אני מורה שלא לחברו למטה בארץ ולהשימו למעלה בשליבות כי זה פסול לדעתי רק אני מצוה דעל הסוכה יניח אחד בתוך חברו ואז הוי כעין סכך ולא חל עליו שם כלי מעולם וזה כשר בלי פקפוק ואם לא עשו כן יכול כעת לסותרם ולהניחם ולחברם למעלה זה דעתי בגוף הדין וכן הוריתי פ"ק כמה פעמים וכבר נהגו בסוכה כזו לפני גדולי ישראל אשר היו בו לפנים ולא אמרו דבר.
387
שפ״חומה שהקשה על מה שיוצא ידי סוכה מכח תק"ה הרי הוי תולמ"ה. הרגשתי בזה בתשובה להל' ציצית בשנת תקצ"ב מה שהעליתי שם לדינא אם גזל ציצית ותלאן בטלית ואח"כ קנאם מן הנגזל אם יוצא י"ח או צריך להתירן ולתלאן מחדש וכתבתי דלא שייך בזה תולמ"ה והבאתי ראי' מקושיא זו מתק"ה וגם בתי' שלו הרגשתי די"ל דלמפרע נעשה הפקר ודחיתי זה ואין פנאי להעתיקם והעיקר הוא דמה שאין פסולו בגופו א"צ מעשה חדש בגופו ולתקונו לא שייך בזה תולמ"ה ומ"ש רו"מ דלא שייך בזה תולמ"ה כיון דראוי אצל חברו גם בזה הרגשתי והוכחתי מדברי ר"א דס"ל קרקע נגזלת א"כ לדידי' גם לחברו בעל העצים אינו ראוי כיון דאין הקרקע שלו ומ"מ ס"ל דיוצא בו מכח תק"ה כמ"ש שם:
388
שפ״טומה שהעיר על מה שמשמע מדברי המג"א וכן הביא הב"י שמותר לקבוע הסכך במסמרים והק' מתוס' פ"ק דסוכה דכתבו דבסכך בעינן עראי ממש וכ' שהוא פליאה נשגבה ולדעתי אין התחלה כלל דודאי הכונה כמ"ש רו"מ אח"כ דכונת התוס' דבלא יוכלו גשמים לרדת שם זה הוי קבע ואני מוסיף עליו דודאי אף אם לא יוכלו גשמים לרדת שם כשרה דהרי מבואר בש"ע דמעובה כמו בית כשרה רק כונת התוס' היכא דהוי תרתי דמטר א"י לירד גם הוי קבוע במסמרים זה הוי קבע אבל בחד מנייהו אם המטר יכול לירד או אף בא"י המטר לירד רק דאינו קבוע במסמרים כשרה וזה לא הוי קבע ובעיקר קו' התוס' שהקשו דלמה הוי גשמים סימן קללה בחג הרי יכול לעשות בנסרים קבועים הי' נראה לפמ"ש בסי' תרל"ט בדין ירדו גשמים והי' סוכה אחת שהיתה מעובה בטוב ולא ירדו בה גשמים אם לברך לישב בסוכה וכתבתי דאין לברך ותוכן דברינו דהרי הלבוש וב"ח פוסלין באין המטר יכול לירד לתוכה וא"כ אף המכשירין היינו מכח כל הראוי לבילה כו' וכיון דראוי ליטול ממנו מקצת הסכך ועדיין יהי' צלתה מרובה וירדו בה גשמים אף שעתה א"י הגשמים לירד כשרה וא"כ תינח באם אין הגשמים יורדים אבל אם הגשמים יורדים א"כ הוי ממ"נ אם בתר השתא פסולה דהוי כמין בית ואם נלך בתר ראוי לבילה שהיו הגשמים יכולין לירד בה שוב אז הוי אסור לברך מכח דפטור אז מן הסוכה עיי"ש. ובזה יתיישב קושית התוס' דנהי דיכולה להיות קבע היינו אם ראויה לדירת עראי אז מקיים נמי בקבע כיון דראוי לעראי אבל באם הוי זמן גשמים אז ודאי הוי סימן קללה ואינו מקיים מצוה סוכה בקבע מכח ממ"נ דמה אמרת הרי ראוי' לעראי הרי בעראי היו יורדין הגשמים והי' פטור ואם בתר השתא הרי הוי קבע וא"כ ממ"נ לא מקיים מצות סוכה ולכך הוי סי' קללה וכך נכון אצלי הדבר עד שתמוה על התוס' איך לא הרגישו בזה דהרי מפורש אומר בש"ס דלכך מותר בקבע כיון דראוי לעראי ולכך כי עביד קבע נמי נפיק א"כ תינח באם אין הגשמים יורדים אבל אם הגשמים יורדים א"כ אינה ראוי' לעראי ובעראי לא הי' מקיים מצוה סוכה א"כ שוב לא נפיק בקבע מכח ממ"נ. ומדברי התוס' הנ"ל יהי' סתירה לדברינו ומהם יהי' מוכח היכא דאין הגשמים יורדים בה מקיים מצות סוכה אך באמת ז"א כמ"ש דהם הוציאו דבריהם מן התוס' הללו ומפורש כפירוש הנ"ל דהיכי דאין הגשמים יורדין הוי קבע (וכן ראיתי אח"כ בב"ח ובלבוש מבואר כן בדבריהם) מיהו אין הכרח לזה כמ"ש די"ל כונת התוס' בהצטרף תרוייהו יחד הוי קבע:
389
ש״צומה שהעיר להסוברים דלכך מותר בסכך לבטל לכתחלה מכח דללה"נ מתחלה רצה ליישב בזה קו' הפמ"ג וחוו"ד למה פריך בזבחים ונכבשינהו דניידי הרי אין מבטלין איסור לכתחלה ואח"כ הקשה למה אין מבטלין בחטאות המתות לכתחלה. הנה קו' האחרונים אין התחלה דדוקא לבטל לכתחלה באופן דגם האיסור יהי' מותר ויהיו כולם מותרין בזה אין לבטל לכתחלה אבל נכבשינהו דניידי דשנים האחרונים אסורים בזה מותר לכתחלה בכל איסורין כמ"ש בש"ע יו"ד סי' ט"ז גבי או"ב ומה ענין נכבשינהו לביטול הרי בביטול דברים החשובים לא בטלי ולכבשינהו שרי וכמה חלוקים בינייהו כן ה"נ בזה ומה שהק' לבטלינהו לכתחלה הנה קדשים שאני כיון דבעינן ממשקה לישראל מן המותר לישראל וכיון דלישראל אסור לבטל לכתחלה גם לגבוה אסור לבטל לכתחלה משא"כ במצוה של חולין דלא שייך בהם ממשקה לישראל וגם אינו בר אכילה לכך בזה שפיר מותר לבטלו לכתחלה מה"ט דללה"נ.
390
שצ״אומה שהקשה תוס' אהדדי דבדי"ג גבי ידות האוכלין כתבו דלסכך בהם לא הוי שינוי מעשה ובפ"ג חשבוהו לשינוי מעשה. ז"א די"ל כוונתם בפ"ק הוי נמי דלכך לא הוי שינוי מעשה מכח דהוי שינוי החוזר לברייתו כמ"ש בפ"ג. ועוד מה מדמה שינוי להוציאו מידי טומאה לשינוי גבי קנין די"ל דנהי דלגבי קנין הוי שינויל הוציאו מידי טומאה לא הוי שינוי דהרי חזינן דלגבי הוצאה מידי טומאה בעינן לכל כלי כשיעורו ויש כזיתים ויש כרמונים ובשינוי מעשה לקנין לא בעינן שיעור רק כל שאינו חוזר לברייתו הוי שינוי וא"כ קשה בשינוי המוציא מידי טומאה ממ"נ אם נחשב שינוי החוזר אף דנפחת כמה לא יועיל לשינוי ואם נחשב שינוי שאינו חוזר לא לבעי שיעור ובפחת כל דהו יהי' די כמו בקנין ובע"כ דשינוי להוציא מידי טומאה שאני וז"ב. ועיין בסה"ח העליתי דבר חדש דשינוי החוזר אינו קונה קנין עולמית אבל היכא דלא בעינן קנין עולמית רק קנין שעה די אף בשינוי החוזר ובזה ישבתי כמה ענינים ובחבורי לב"ק הבאתי ראי' לזה מדברי רש"י במ"ש דהניחו ע"פ ארובה וישבתי בזה קו' התוס'. ומה שתירץ קו' התוס' ד"ה לך למעט גזולה בסה"ח סי' תרכ"ח מבואר כל זה ככתבו וכלשונו ות"ל בלי התפארות אם הייתי זוכר כל מה שכתבתי מעולם לא הי' שום הערה בעולם שלא הרגשתי בזה רק מכח כי ת"ל רבים מאד חידושי ובעו"ה השכחה גברה ובעצמי אינו זוכר כל מה שחדשתי מעולם ואם אני זוכרו א"א למצוא מקומו בחבוריי כי רבים המה יהי' נא לרצון לפני אדון כל:
391
שצ״בכתב המג"א בסי' תר"ל עמ"ש בש"ע סעיף י"א עושין מבע"ח דופן לסוכה וכו' דבעינן שיגדור אותה בין רגליו. ואמת כן הוא בש"ס דף כ"ג אך לדינא אינו מוכרח דהמהרש"א הקשה דלמה פריך הש"ס כן דוקא לר"מ ולא לר"י דמפורש בברייתא דמכשיר ונדחק ליישב. ונראה די"ל דעל ר"י לק"מ דעוקר פרכת הש"ס דפריך והאיכא רווחא דביני ביני היינו ממה דקיי"ל כל מחיצה שהגדיים בוקעין בה אינה מחיצה ולפ"ז י"ל דהיינו דוקא מחיצה דעלמא שאין תורת אהל עליו ואף שם מחיצה לא הוי עליו רק עתה בא ליתן עליו שם מחיצה בזה כיון דהגדיים בוקעין בה מבטלי מחיצה אבל בבע"ח כיון דהוי תורת אהל עליו כדס"ל לר"י בר"פ דלא הי' מביאין דלתות אלא שוורים וא"כ השוורים נחשבין בעצמן לאהל ולכך כיון דהוי שם חשיבות אהל עליו אף דהגדיים בוקעין בו לא מבטלי מחיצתא וכעין דאמרינן לעיל לא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע כן י"ל דלא אתי גדיים ומבטלי אהל עראי וכיון דתורת אהל אף דהגדיים בוקעין תחתיו הוי מחיצה ועיין כיוצא בזה בתוד"ה והרי דלתות שכתבו די"ל דבע"ח חשיבי טפי והוי אהל אף דאין דרך אהל בכך משא"כ דלתות לא מהני מכח דאין דרך אהל בכך וא"כ י"ל ה"נ בזה נהי דבעלמא היכא דהגדיים בוקעין בו אינו מחיצה בבע"ח י"ל דהוי מחיצה ולק"מ והאיכא רווחא רק דפריך לר"מ י"ל כיון דת"ק דר"י ס"ל דהי' מביאין דלתות ולא סמכינן על שוורים לחוד הרי דהוא ס"ל דבע"ח לא חשיבי אהל וס"ל דלתות עדיף משוורים וא"כ לדידי' אם מחיצה שהגדיים בוקעין בה אינה מחיצה מכ"ש בע"ח דלא הוי מחיצה וכיון דת"ק דר"י תמיד הוא ר"מ ובנדרים פרק בתרא פריך דר"מ אדר"מ מכח זה עיי"ש וא"כ ר"מ הוא דס"ל דשוורים לא הוי אהל לכך פריך שפיר והאיכא רווחא מיהו בזה לא הונח לי דאכתי קשה נימא דזה פלוגתא דר"מ ור"י דר"מ לשיטתו דס"ל דלא הוי שוורים אהל ודלתות עדיפי לכך ס"ל דאין עושין מבהמה דופן מכח דאיכא רווחא דביני ביני ור"י ס"ל דשוורים הוי אהל ולא אתי גדיים ומבטלי מחיצתא לכך מכשיר ולמה לי למימר דפליגי בע"א לכך נראה הכונה כך עפמ"ש התוס' בנדה כ"ז ע"ב ד"ה משום ביטול ברוב דאף דטומאה לא בטלי מ"מ היכי דבעינן חשיבות ומת שלם בזה ע"י ביטול ברוב בטל חשיבותי' א"כ י"ל ה"נ בזה בשלמא לר"י דלא חייש למלתא דל"ש כלל ולא חייש אף לשמא תברח ממילא ס"ל נהי דבשאר מחיצה אתי גדיים ומבטלי מחיצתא בבע"ח לא בטלי אבל לר"מ כיון דהוא חייש לשמא תברח נהי דלמיתה ל"ח עכ"פ כיון דאפשר לומר שימות כבר בטל חשיבותי' ושוב קשה דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בו ובפרט בשלמא לר"י דלא חייש לשמא תברח והוי אפשר לעשות ממנו מחיצה בלי קשירה א"כ שפיר י"ל דבע"ח חשיבי ואף דהגדיים בוקעין בה הוי מחיצה אבל לר"מ כיון דחייש שמא תברח א"כ אין עליו דין מחיצה רק אם קשורה וא"כ אם ע"י הקשירה נעשה מחיצה שוב לא עדיף מן הקשירה גופו ואין עליו עוד תורת בע"ח ולכך פריך והאיכא רווחא וכו' ולפ"ז לדידן דקיי"ל כר"י דלא חיישינן לשמא תברח ולא לשמא תמות כמ"ש המג"א בשם היראים לא בעינן שתהי' גדור ביני ביני לכך השמיטו זה הרמב"ם והפוסקים:
392
שצ״גמה ששאל על המג"א בסוכה ברשות הרבים מן הכתוב בנחמי' וכו' הנה בספר החיים הקשיתי כן עיין שם באריכות וכעת נראה דדין זה של המג"א יהי' תליא בפלוגתא דרבנן ור' אליעזר בן יעקב בנדרים ריש פ' השותפין דרבנן סבירא להו דאסורין לכנוס וראב"י סבירא לי' דזה נכנס לתוך שלו וכו' ומפורש בש"ס דפליגי בברירה וכו' וא"כ ה"נ ברה"ר דהוי כחצר השותפין למ"ד אין ברירה הוי זה סוכה גזולה אבל למ"ד יש ברירה וזה נכנס לתוך שלו מותר גם זה ואין זה גזולה ולפ"ז נהי דקיי"ל כרבנן דאין ברירה מ"מ התויו"ט פ"ח דפסחים כתב דמח דקיי"ל בשל תורה אין ברירה הוי רק מדרבנן אבל מן התורה יש ברירה וא"כ א"ש די"ל בנחמי' מיירי קודם שגזרו רבנן דאין ברירה לכך ודאי דמותר ברה"ר דאמרינן ברירה ושלו הוא לפי שעה זו אבל לדידן דקיי"ל מדרבנן אין ברירה לכך אסור לעשות סוכה ברה"ר אף דאנן קיי"ל כראב"י מ"מ י"ל דהוי כטעם הרמב"ן שהביא הר"ן שם בריש השותפין דאינו מכח ברירה רק מכח דאם כן מוציא את חברו מן חצרו א"כ תינח התם דאוסר על חברו לגמרי אבל כאן דשאר תשמישין מותר רק סוכה אינו רשאי לעשות מכח דבעינן שיהי' שלו בזה לא שייך לומר שמוציאו מרשותו לכך הוי אין ברירה גם לטעם הר"ן שם שבכה"ג יש ברירה מכח דעיקרו מתברר מתחלתו וזה שייך רק בתשמיש דעלמא אבל בסוכה אטו ההכרח שיעמוד סוכתו ברה"ר לכך אין זה מתברר מתחלתו לכך בזה קיי"ל דאין ברירה לכך אסור ברה"ר אך זה רק מדרבנן דמדאורייתא יש ברירה וא"ש כן עלה בלבי דרך הערה בעלמא:
393
שצ״דמה שנסתפק בראובן שנטל משמעון אתרוג עמ"ל לו אתרוג כזה וגזל ראובן אתרוג והחזירו לשמעון אם מהני או לא. והנה מה שרצה רו"מ לפשוט ז"א כלום אך זה נפשוט מאהע"ז סי' כ"ח בקדשה בגזל דאחרים שהיא מקודשת וכתב הה"מ פ"ה מה"א הובא בח"מ שם כיון שהוא קונה את הגזל אף הוא קונה אותה עיי"ש כן ה"נ בזה הוי חזרה שהחזיר לו אתרוג כזה. ומה שרצה לתרץ קושייתי בשנ"ח תשובה ק"ס על היראים מש"ס דב"ק ורו"מ כתב ליישבו דהכונה דבידו לעשות בו שינוי. הנה לא אמר כלום דהרי קשה דלמא קמ"ל הכתוב דא"צ שינוי ובלא"ה הוי שינוי ומה פריך הש"ס גם מ"ש על תשובה סי' ר"ב בשנ"ח זה טעות דאני לא כתבתי רק לדידן דקיי"ל מצות אצ"כ רק דברי הדרישה כיון דלא בירך מוכח דלא כוון לצאת ע"ז כתבתי דזה הוי רק דרבנן דברכות דרבנן אבל גוף הפלוגתא למ"ד מצ"כ ודאי הוי מן התורה שפיר הקשו שם התוס' בסוכה והבן:
394
שצ״הבנדון קניית האתרוג ביו"ט שהביא רו"מ דברי הגאון מו"ה א"ז מרגליות ז"ל דאין לקנות ביו"ט מכח דבעינן כסף ומשיכה ומשיכה לבד הוי רק דרבנן ורו"מ צידד להקל מכח דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא. הנה זה מחלוקת ישינה ונפל ברבוותא אם מדרבנן נעשה דאורייתא או לא וא"כ עדיין לא יצאנו י"ח לכל הדעות ולדעתי י"ל יותר דהנה זה ידוע ומבואר ברמב"ן דכל היכא דליכא כסף ודאי קנין משיכה הוי דבר תורה ומתנה יוכיח דבמה זוכה וא"כ ה"נ ביו"ט כיון דהלה קונה לשם מצוה אז הוי אנן סהדי דהמוכר נותן לו האתרוג במתנה רק שמתנה בתנאי שיתן לו אח"כ כך וכך דמים ואין הדמים תורת תשלומין רק תנאי מבחוץ כמתנה תנאי בעלמא ואף דאינו אומר כן בפירוש בזה מסתמא הוי כאומר כעין דקיי"ל באה"ע בשואל חפץ לקדש בו ובהל' קריעה בשואל חפץ לילך לבית האבל דהוי סתמא כפירושו כן ה"נ בזה וזה נכון:
395
שצ״וע"ד אשר נסתפק באם אחד נותן לולבו לאחר במתנה והנוטל אוחזו בידו והנותן מחזיק בו למעלה אם יצא בו המקבל. נראה דלא יצא בו מתרי טעמי אחד דביום א' בעינן קנין וכל עוד שלא נטלו לגמרי המקבל והנותן אחזו בידו עדיין לא נחשב קנין וזה תליא בדין אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ה רק אף גם אם הי' תחלה כולו בידו רק בשעת קיום המצוה אחז בו הנותן הוא או אחר נמי לא יצא והדבר פשוט ממ"ש בשבת צ"א בפלוגתא דעשאוהו שנים עיי"ש ואנן קיי"ל בזה יכול וזה יכול ועשאוהו ב' פטורין וזה א"י וזה א"י עשאוהו שנים חייב כ"א חטאת וזה יכול וזה א"י היכול חייב והשני פטור דהוי מסייע ואין בו ממש א"כ ה"נ אם כ"א החזיק בענין שמידו לבדו בלתי אחיזת חברו נמי לא הי' נופל בידו אז נחשב שנים שעשאוהו ואנן בעינן ולקחתם שיהי' לקיחה לכ"א ואחד ולא בשנים יחד ואם המחזיק בו למעלה לא הי' תופסו בחזקה בענין שלולי החזקת המקבל הי' נופל מידו אז יצא בו המקבל דהוי זה יכול וזה א"י והוי מסייע ואין בו ממש ויצא בו המקבל ולא מבעיא ביום א' דלא יצא בו דבעינן לקיחה תמה רק אף גם ביום שני דל"ב לקיחה תמה מ"מ בעינן שיהי' הנוטל אחד ולא ב' גם בעינן שיהי' רובו קיים ולא חתיכת אתרוג כמ"ש האחרונים ולכך אם מחזיקין שנים לא יצא כלל. [שנית להנ"ל הנה מ"ש דמנ"ל דולקחתם שתהא לקיחה לכאו"א הכונה שלא יקחו שנים יחד דלמא הכונה שאין אחד מוציא חברו. ז"א חדא דא"כ מנ"ל דאתרוג השותפין פסול מלכם דלמא התורה לא ממעט רק שאול וגזול דאינו שלו כלל אבל של שותפין יוצא ובע"כ הך ולקחתם הכונה שיהי' לקיחה לכאו"א ולא שיקחוהו שנים וע"ז קאי לכל דלכאו"א יהי' לכם ולא של שנים וא"כ אינו לקיחה לכאו"א. ועוד מסברא ממילא מוכח כן דאם הי' מועיל בלקיחת שנים יחד הי' מהני נמי שאחד יוציא חברו דהוא גופו קשיא למה לא יצא בשליחות חברו הא קיי"ל דשלוחו כמותו בכל מקום ולמה כאן לא יהי' כן אך בע"כ הטעם במה דקיי"ל שלוחו כמותו היינו דנחשב כאלו עשאו גם המשלח מ"מ נחשב כאלו השליח ג"כ עשאו כיון דהוא עשהו רק דנחשב כאלו עשאוהו ב' ובמה דמהני עשאוהו שנים מהני גם שליחות אבל במה דעשיית שנים לא מהני לכן לא מהני גם שליחות ומה דבענין אשלד"ע מכח ב' כתובים ולא אמרינן בלא"ה דהוי כב' שעשאוהו י"ל דבאמת א"צ למעט רק בזה א"י וזה א"י ובזה יכול וזה יכול בלא"ה פטורין ולפ"ז י"ל דמה שרבתה התורה בטביחה ומעילה דיש שלד"ע היינו בזה א"י וזה א"י אבל בזה יכול וזה יכול י"ל גם בזה פטור המשלח ויש ליישב בזה גם דברי הסמ"ע בחו"מ סי' צ"ב ואכ"מ. גם י"ל דלכך בעינן קרא באשלד"ע די"ל כיון דריבתה התורה דשלוחו כמותו הרי דרבתה התורה בשליחות אף בזה יכול וזה יכול נחשב כאלו עשה כולו לכן צריך למעט דאשלד"ע ומ"מ באתרוג אם הי' מהני לקיחת שנים הי' ראוי שיועיל שליחות ג"כ ובע"כ מדלא מהני שליחות לא מהני לקיחת ב' יחד וזה תלוי בזה. ומ"ש דאיך אפשר שיועיל לקיחת ב' הרי הוי אתרוג השותפין. לא דק דמ"מ הרי אין גוף האתרוג של השני כלל ואתרוג השותפין היינו אם גוף האתרוג של שנים אף שהלוקחו רק אחד ואחיזת שני היינו אף אם הי' האתרוג רק של אחד והמה ענינים נפרדים:]
396
שצ״זשמעתי בשם ספר שע"ת שהעלה דהקונה אתרוג ביו"ט כיון דא"א לו לקנות במעות רק במשיכה ומשיכה דרבנן אינו יוצא בו מן התורה. ולדעתי אינו נראה חדא דהוי ס"ס שמא הלכה כהסוברים דמקנין דרבנן נעשה של תורה ואת"ל דמקנין דרבנן אין נעשה של תורה אכתי דלמא הלכה כהסוברים דמן התורה קונה או כסף או משיכה עיין בסמ"ע חו"מ סי' קצ"ה ולדידהו אף משיכה מה"ת ועוד בר מן דין כבר כתבנו בכמה דוכתא דאף להסוברים דמקנין דרבנן לא נעשה של תורה היינו רק בקנין מעמ"ש וכדומה בענין דלא עשה בו קנין המועיל בהפקר מן התורה אז לא נעשה מקנין דרבנן של תורה אבל בקנין משיכה כיון דבהפקר מהני משיכה מן התורה א"כ ה"נ נהי דקונה בתורת דמים מ"מ כיון דרבנן תקנו עכ"פ דמשיכה קונה א"כ מסתלקין הבעלים תיכף ממנו ומפקירן וכיון דמסתלקין שוב נעשה הפקר וזוכה בו מן ההפקר ובהפקר קונה משיכה ודומה למה דאמרינן בישראל שקנה שדה מן הנכרי ונתן דמים ולא החזיק ובא אחר והחזיק בה זכה דנכרי כיון שקיבל דמים נסתלק ונעשה הפקר וא"כ ה"נ כיון דמדרבנן משיכה קונה נסתלק וכיון דנסתלק קונה מן התורה במשיכה ובזה ודאי מדרבנן נעשה של תורה כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ח לכך יוצאין בו מן התורה בלא חשש ודו"ק:
397
שצ״חשאלתו באחד שהי' דר בכפר ובא לעיר ביו"ט א' דסוכות להתפלל ע"י עירוב אם מותר לו ליקח לולב ואתרוג של הקהל לצורך אנשי ביתו. הנה הדבר פשוט לאיסור כי לא מבעיא בנדון שכתב רו"מ דהי' כמה בני הכפרים עומדים לקבל כ"א. רצה לעצמו רק שהכריעו ליתן לזה פשיטא דפשיטא דאסור דמאתמול לא נודע למי יתנו רק גם אף אם לא הי' רק מכפר זה מ"מ ש"ס מפורש בסוף ביצה דביו"ט כרגלי המשאיל ופריך פשיטא ומשני מה"ד דרגיל להשאיל מה"ד מאתמול אוקמוהו ברשותו קמ"ל והיינו ממש דין זה ואף דהי' לאיש הזה חלק באתרוג הזה מ"מ הוי כדבר השותפין דהוי כרגלי שתיהן ואף דבלולב ואתרוג הוי לכ"ע במתנה עמ"ל היינו רק בשעת לקיחה לצאת בו דאנן סהדי דע"ד כן לקחוהו להיות כ"א מקנה חלקו לחברו בשעה שנוטלו לצאת בו אבל לא מעיו"ט ומנ"ל דאתמול אוקמוהו ברשותו ולכך לא עדיף זה משואל הרגיל להשאיל ומ"מ אמרינן דמאתמול לא אוקמוהו ברשותו אך ע"י נכרי ודאי דמותר עיין בהל' ר"ה סי' תקפ"ו וסי' תרנ"ה עיי"ש לכך יביאנו ע"י נכרי.
398
שצ״טומה שהקשה רו"מ דלמ"ל שיקנה ר"א חלקו לחברו והרי בלא זה בשותפין אמרינן ברירה וכל שעה שזה משתמש בו הוי שלו כמ"ש הר"ן בנדרים זה לק"מ דמה לכל אחד שלו היינו רק לאותה שעה אבל אח"כ חוזר ממילא להשותפות והוי רק קנין לזמן וזה לא מהני בלולב רק זה. הוי קה"פ ולאו כקהג"ד ובאתרוג בעינן קנין עולמית ולכך בעינן תנאי עמ"ל אבל באומר ותחזור לא מהני דהוי מתנה לזמן וה"ה נמי בשותפין הוי כן ולכך בעינן מתנה עמ"ל שיהי' קנין עולם ויחזור ויקנה לו ועיין בקצה"ח והבן:
399
ת׳שאלתו על המנהג בשמחת תורה ליל ערבית לאכול קודם קידוש. הנה לא יפה עושין הן האוכלים בלי קידוש הן המקדשים להוציא אחרים אם אין אוכלין שם מה דראוי להיות נחשב סעודה ואין לנו להמליץ עבורם כמו על שאר מנהגי ש"ת כגון הבערת פולוואר ואין לנו להמליץ אלא מה שאחז"ל דגדולה עברה לשמה אם מכוונין לש"ש לשמחה של מצוה וכבוד התורה.
400
ת״אומה שתמה על הריטב"א דס"ל א"ה מקרי לכם ממ"ש בכתובות דף ל"ד אי מה קודש אסור בהנאה אף מעשה שבת אסור בהנאה ת"ל לכם א"כ מוכח דמעשה שבת אם הוי אסור בהנאה לא הוי נקרא לכם עכתו"ד. הנה לק"מ דודאי י"ל דשאר איסורי הנאה כיון דאין רשות אחרים עליהם ודאי הוי בכלל לכם ולא יצאו מרשות בעלים הראשונים אבל קודש ודאי אינו בכלל לכם כיון דהוי ברשות גבוה ורשות גבוה עליו וא"כ אם הוי מדמינן מעשה שבת לקודש לא הוי נמי בכלל לכם כמו קודש וכיון דכתיב לכם אפיקתי' מכלל קודש וכיון דאינו בכלל קודש לאיסור הנאה מה"ת לאסרו וממילא מותר ג"כ וז"פ ובר מן דין נמי א"ש דהנה לשון לכם מתפרש בהרבה מקומות לכמה כוונות באתרוג מפרשינן לכם להיתר אכילה ובלולב לדין ממון וגבי יו"ט למצוה להיות חיוב לאכול בו וא"כ ה"נ הכונה בש"ס כתובות הנ"ל דאדרבא כיון שיהי' נקרא לכם לדין ממון א"צ קרא דאף אם הוי אסור בהנאה הוי נקרא לכם וא"כ למ"ל לכם בע"כ יהי' כאן הכונה של לכם להיתר הנאה דבאכילה א"א לומר כיון דהוקש לקודש בע"כ להיתר הנאה אתיא וגם זה פשוט:
401
ת״בשא' אם מותר להדליק בעטרן לנר חנוכה. הנה מ"ש ראי' מתוס' שהק' דמנ"ל דמותר להשתמש דלמא משום כבתה זקוק לה ובשבת א"י להדליק ומה הקשו דלמא הכונה משום עטרן ז"א דאיך אפשר דר"ה מיירי בעטרן הרי אומר אין מדליקין בהם בין בחול בין בשבת והרי בחול ודאי דמותר בעטרן דמה טעם לאסור בעטרן בחול. ועוד דמה ענין דמותר להשתמש לאורה לענין ריחו רע והוי החשש שמא יניחנו ויצא ואף דהרגיש וכתב דאם אסור להשתמש לאורה יניחנו במקום מוצנע אבל אם מותר להשתמש לאורה יניחנו במקום מגולה. גז"א איך שייך מקום מוצנע אי לא בנר חנוכה הרי יש לו מקום קבוע על פתח ביתו או בחלון הסמוכה לרה"ר ואין הדבר בידו היכן יניחנו גם אטו סברא זו מוכרחת ומנ"ל להש"ס דר"ה ס"ל מותר להשתמש לאורה דלמא אסור להשתמש לאורה ולא ס"ל הך סברא דיניחנו במקום מוצנע ומנ"ל להש"ס להוכיח דר"ה ס"ל הך סברא ועוד לדינא דש"ס הי' נ"ח על פתח ביתו בחוץ ואיך שייך לומר שמא יניחנו וילך לו ולדידי נראה להסביר סברתו יותר ע"ד מה דמצינו בעלמא כסבור הייתי שאני יכול לקבל עכשיו א"י לקבל כן י"ל בזה דאם מותר להשתמש אז יש חשש בשביל הנאתו ידמה לו תחלה שיהי' יכול לקבל ואח"כ לא יהי' יכול לקבל ויצא אבל אם אסור להשתמש אז כיון דאין לו הנאה מזה מן הסתם אם לא יאמוד נפשו מתרצה שיוכל לקבל הריח לא ידליקנו ואם הדליקו בס"כ אמודי אמוד נפשי' שיקבל ולא יצא עוד אבל מ"מ אין הוכחתו מן התוס' כלום מיתר הטעמים הנ"ל. ומה שהעיר שמה למ"ד מותר להשתמש לאורה משמע בב"י דמ"מ צריך נר אחר לכבוד שבת וכתב הטעם מכח דמצוה אחרת גרע כמ"ש הר"ן גבי שופר במתעסק. ז"א דומה דהר"ן מיירי במצוה דאורייתא דבאמת מן הדין בעי כונה דאף למ"ד אצ"כ היינו מכח דסתמא לשמו קאי ולכך אם הוי לשם מצוה אחרת אז שוב אין סתמא לשמו דדלמא למצוה אחרת לכך ב"כ אבל במצוה דרבנן דלא ב"כ. דאין לומר בזה סתמא לשמו קאי דאם במצוה דאורייתא קיי"ל דבעי כונה ולא אמרינן סתמא לשמו מכ"ש דמצוה דרבנן לא הוי סתמא לשמו ובע"כ הטעם דל"ב כונה כלל. ואם ל"ב כונה מה לי אם הוי לדבר הרשות או למצוה אחרת. אך נראה דעיקר הטעם שיהי' ניכר שמדליק לכבוד שבת כמו דאמרינן בפ' ע"פ לענין פורס מפה ומקדש כי היכי דתיתי סעודה ביקרא דשבתא כן ה"נ יהי' ניכר הנר דהוי לכבוד שבת גם י"ל דהוא מטעם דאין עושין מצות חבילות חבילות כמ"ש כעין זה באו"ח סי' קמ"ט ואהע"ז ס"ב ובפוסקים גבי המוציא ואכילת מצה ובפיוט שבה"ג. ובעיקר הדין מצד שבת מחשש שמא יניחנו וילך לו אף לדידן שאנחנו מדליקין בפנים נראה דאין בזה איסור דבשלמא בנר שבת אם הי' מותר להדליק בו לא הי' לו נר אחר לכך ממ"נ כל זמן שיהי' דולק יניחנו וכשיכבה יהי' בחושך וליכא שלום בית אבל בנ"ח כיון דצריך נר אחר א"כ כיון דנ"ח הוי זמנו עד שתכלה רגל מן השוק א"כ אפשר להדליק נר של שבת שידלק יותר וא"כ נהי שיניחנו וילך לו עדיין מקיים עונג שבת אחר שיכלה הנ"ח ובזה הוי נמי סברא לומר לחלק בין מותר להשתמש לאורה או אסור דאם הי' מותר להשתמש לאורה א"כ לא ידליק נר אחר אי נימא דא"צ נר אחר ולא כב"י א"כ לא יהי' לו נר אחר ויש חשש ביטול עונג שבת כי יניחנו וילך לו א"כ אם אסור להשתמש לאורה א"כ יצטרך נר אחר וממילא יקיים עונג שבת אחר שיכבה הנ"ח מיהו הש"ס בע"כ לא איירי בעיטרן מטעם הוכחות הנ"ל. והנה לדינא נראה דאף בחול אין להדליק בו כיון דהוי ריחו רע א"כ הקריבהו לפחתך ודומה לשמן שנמצא בו עכבר והנה בנר שבת לא מצינו שיהי' אסור להדליק בשמן המאוס דבנר שבת נהי דהוי מצוה מ"מ כיון דעיקר המצוה הוי להנאתו לכך לא שייך בי' הקריבהו וכו' ולכך פליגי בעטרן אבל בנר של בה"כ או נ"ח דלא הוי להנאתו רק למצוה לכך אסור בדבר המאוס מכח הקריבהו וכו' ולכך אסור גם בעטרן לכ"ע בין בחול בין בשבת ואין ענין לפלוגתא דשבת כלל כנ"ל לדינא. [ועיין בהגהות חכמת שלמה בסי' רס"ג מ"ש בהנ"ל אך יש להוכיח להיפוך ממ"ש בש"ס עטרן פסולתא דזפתא שעוה פסולתא דדובשא למה נ"מ למו"מ ולמה לא אמר נ"מ לנ"ח ובע"כ דנ"ח דהנר שוה בעטרן כשעוה מיהו לפירוש התוס' שם אין ראי' ודו"ק. ואחר כתבי זה בלמדי בשבת דף כ"ד ע"ב ברש"י במשנה אין מדליקין בשמן שרפה פרש"י בד"ה ר"י אומר אין מדליקין בעיטרן פרש"י בשבת והוא תמוה ושפת יתר דהרי כן מפורש במשנה מפני כבוד שבת ולכך הי' נראה דקמ"ל דהוי ס"ד דאף בנ"ח בשבת נמי אין מדליקין בו מפני כבוד השבת שריחו רע לכך קמ"ל רש"י דדוקא בנר שבת אוסר אבל בנ"ח מותר אף בשבת מיהו י"ל דאין זה ראי' דאפשר כוונתו דהוי ס"ד כיון דרישא מיירי ביו"ט י"ל אף ביו"ט אוסר ר"י ואף דסיים מפני כ"ש י"ל דהוי כוונתו כיון דבשבת אסרוהו לכך אסרוהו גם ביו"ט דגזרינן יו"ט אטו שבת כמ"ש בפ"ק דביצה לכך קמ"ל דרק בשבת אסור ולא ביו"ט ודו"ק:]
402
ת״גהנה בדין מי שהתחיל להדביק נרות של שעוה בכותל ואח"כ בא לידו שמן זית אם מחויב להתחיל מחדש בשמן זית ולמשוך ידו מן השעוה או לא והאריכו בזה השבו"י והח"צ ולכאורה הי' נראה להוכיח כהשבו"י מן התוס' פ"ב דשבת ד"ה דאיבעיא לן הדלקה עושה מצוה או הנחה שכתבו הנ"מ לאם הדליקה חש"ו או הניחה וכו' ולמה לא כתבו דנ"מ אם הדליק בשאר שמנים ועדיין לא הניח ואח"כ מצא שמן זית אם נימא הדלקה עושה מצוה א"כ הרי כבר הדליק ואינו חייב לחזור ולהדליק בשמן זית ואם נימא הנחה עושה מצוה א"כ כשלא הניח עדיין לא קיים המצוה והוי כמו לדידן בהדביק ולא הדליק ומחויב לחזור ולהדליק בשמן זית אלא ודאי דאינו מחויב למשוך ידו ולחזור ולהדליק אף דהנחה עושה מצוה ועדיין לא הניח וא"כ ה"ה לדידן אם הדביק ועדיין לא הדליק נמי אינו מחויב למשוך ידו לשמן זית. מיהו יש לדחות ראי' זו דבשלמא אם כבר הדליק כיון דכבר בירך עלה מקודם א"כ נהי דבאותו נר גופו לא הוי הדלקה הפסק כיון דהוי צורך הנחה מ"מ אם ימשוך ידו מזה הנר וידליק נר אחר יצטרך ברכה אחרת וא"כ למפרע יהי' ברכה ראשונה לבטלה לכך בזה ודאי אינו מחויב למשוך ידו למצוה מן המובחר לגרום ברכה שא"צ למפרע משא"כ לדידן בהדביק ולא הדליק שלא בירך עדיין י"ל שפיר דמכח מצוה מן המובחר ימשוך ידו וידליק שמן זית ולפ"ז הי' נראה לנו דאף להח"ץ שמוכיח שימשוך ידו מן הנרות וידליק בשמן היינו רק אם הדביקן בכותל ועדיין לא בירך אבל אם כבר בירך עליהן אף שלא התחיל להדליק אז לא ימשוך ידו מהם להדליק בשמן זית רק ידליק אלו שבירך עליהן. והנה אם כוונת פלפול הגאונים הנ"ל אם רשאי להיות נמשך מן הנרות של שעוה לשמן זית דהוי מצוה מן המובחר או יהי' אסור מכח דאין מעבירין על המצות. הנה זה א"צ לפנים כי מפורש בש"ס מגלה וב"ב דלא לסתור בי כנישתא עד דבני ב"כ אחריני ומפורש הטעם משום פשיעותא או צלויי משמע הא לא"ה הי' מותר לסתור בה"כ ישינה לבנות חדשה א"כ מוכח דמותר לבטל מצוה הישינה בשביל לעשות מצוה מן המובחר לבנות חדשה ואם אין כוונתם לחקור אם מותר למשוך ידו לשמן זית כי פשיטא הוא דמותר רק כוונתם לחקור אם מחויב להיות מושך ידו או לא. הנה בזה נפל לי' ראיות הח"ץ ממתירין מבגד לבגד ופרש"י מבגד ישן לבגד חדש ומה ראי' התם הוי רק רשות שאם ירצה יכול לעשות כן לאפוקי מאידך מ"ד דס"ל דאסור להתיר מבגד לבגד ועל רשות לא צריך ראי' מזה ומפרש"י דמוכח כן מן הש"ס עצמו בדין בהכ"נ הנ"ל ולחיוב להיות מחויב להיות מושך ידו מן הנרות לשמן זה אין לו הכרח כלל מדין מתירין מבגד לבגד דשם לא הוי חייב רק רשות וצ"ע להבין דברי הח"ץ בזה:
403
ת״דבדין אם הדליק הנ"ח במקום שהרוח שולט הוכחתי מסוכה כ"ג דיוצא בו ממ"ש בגמ' ר"ג סבר סוכה דירת קבע וכו' לכאורה הוי מצי למימר דפליגי בע"א אם בעינן סוכה הראוי לשבעה או לא דר"ג סבר דבעינן סוכה הראוי לשבעה לכך פוסל כיון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצוי' דשם אינה ראוי' לשבעה ור"ע ס"ל דלא בעינן סוכה הראוי' לשבעה לכך מכשיר ובזה הוי מדויק הלשון שאמר ר"ג לר"ע היכן סוכתך וכי ח"ו הוי כוונתו לקנטר רק כוונתו הי' כיון דהיכן סוכתך א"כ לא היתה ראוי' לשבעה מיהו מה דלא קאמר כן א"ש כיון דבזה לא מצינו פלוגתא דמשמע דכ"ע ס"ל דבעינן ראוי' לשבעה לא רצה לעשות פלוגתא חדשה בזה רק דזה קשה למה מכשיר ר"ע הרי אינה ראוי' לשבעה ובע"כ צ"ל דדוקא אם הסוכה מחמת עצמה אינה ראוי' לשבעה רק דבר אחר גרם לה דהרוח הפילה מ"מ נחשבת ראוי' לשבעה ומזה למדתי בעזה"י בדין אם כיסה הדם במקום דהרוח עומד להגלות או בנ"ח אם הדליקם במקום הרוח שדעת התב"ש דלא הוי כיסוי ודעת הא"ר בנ"ח דאינו יוצא בו ולפי הנ"ל מוכח להיפוך כל דבפני עצמו הוי ראוי להיות נשאר כך רק דבר אחר גורם לו להתבטל אזלינן בתר השתא ונחשב רק דבר בר קיימא כאלו הי' כך תמיד וז"ב:
404
ת״הבמ"ש בסי' תרע"ה בסעי' א' וכן אם מדליקה ואוחזה בידו כתב הטו"ז דאם אוחזה בידו קצת זמן יצא ולפענ"ד לא נראה כן רק אם לא היתה ראוי' להדליק חצי שעה מזמן הנחתה עד שכבתה לא יצא דהוי כנתן בה שמן פחות מכשיעור וכן ה"נ כיון שמה שתפיס בידו לא מהני שוב בעינן שיהי' מונח במקומו שיעור חצי שעה ממש כאלו הדליקו כעת ומפרש"י אין ראי' דהרי בש"ס אמרינן תרי לישנא במ"ש מצותה משתשקע החמה דאם לא אדליק מדליק א"נ לשיעורא א"כ רש"י נקט כאן מלתא דפסיקא דאף ללישנא דאם לא אדליק מדליק א"ש כאן דלדידי' לא בעינן שיעורא ופרש"י דאעפ"כ א"ש די"ל דמיירי דתפוס כל שעה אבל לדינא כיון דאנן קיי"ל כחומר שני הפירושים ובעינן נמי שיעורא בעינן אף בזה שיעור וכל שבתחלת השיעור לא הי' מהני לא יצא ואינו דומה לכבתה אין זקוק לה דהתם הודלק מתחלתה באופן המועיל ואח"כ כבתה אז כיון דבשעת הדלקה הי' ראוי להיות דולק מהני אבל כאן בתחלה לא הונח להיות ראוי על חצי שעה ולכך לא מהני לדידן וז"ב:
405
ת״ושא' אם הדליק בליל ראשונה ב' נרות אם יצא או לא. תשובה. נ"ל דיצא דתוספת על הדבר אינו מזיק בכה"ג כמ"ש הרמ"א בסי' רס"ג דיכול להוסיף נגד מנין המכוון ובלבד שלא יפחות עיי"ש וה"ה בזה ודוק:
406
ת״זנסתפקתי במי שהי' אונס וכדומה ולא בירך על נ"ח ליל א' וגם לא ראה אותו כלל וביום שני נזדמן לו נ"ח ואז כבר צריך להדליק ב' נרות או כדומה בשאר הלילות באיזה נר יתחיל לברך אי נימא דיתחיל מנר הנוסף בכל אדם או דלמא כל אדם כיון דכבר בירך אתמול על עיקר הנר ומה שמברך ביום ב' הוי רק על תוספת הנס לכך יברך העיקר הברכה על התוס' אבל בזה שלא בירך על העיקר עדיין כלל יש לו לברך יותר על עיקר הנר ולא על התוס' והנה לפי מה שהתחיל בש"ע ליתן טעם דלכך ידליק בנר הנוסף כדי לפנות לימין הי' נראה דגם בזה מחויב להדליק כן להתחיל בנוסף לפנות לימין אך לפי מה שסיים נמצא שתמיד מברך על הנוסף שהוא מורה על הנס שהרי בתוס' הימים נתוסף הנס וכו' מה"ט הי' אפשר לומר דחייב זה לא שייך רק אם כבר בירך אתמול על העיקר אז יברך ביום ב' על התוס' אך כשלא בירך אתמול על העיקר י"ל דיברך היום על העיקר ויתחיל בעיקר. הן אמת דלכאורה קשה על הש"ע דתרתי טעמי למ"ל תחלה נתן טעם כדי לפנות לימין ואח"כ נתן טעם נמצא שתמיד מברך על הנוסף. אך עיינתי בב"י ולמדתי פי' דבריו והוא כך וז"ל אבל אם הי' מתחיל בליל ראשון להדליק בנר השמאלית גם בליל שני הי' צריך להתחיל בו כדי לפנות לימין כדברי רבינו מאיר וכן בליל ג' ג"כ ונמצא שאינו מברך אלא על נר אחד כל ימי חנוכה עכ"ל לפ"ז שפיר הוצרך לתרתי טעמי דבלא"ה הי' אפשר שיתחיל ביום א' בנר השמאלי ושוב מהך טעמא דכל פנות שאתה פונה לבד הי' אפשר שביום שני יתחיל נמי משמאלי לימיני ואם מכח טעמא דראוי לברך על תוספת הנס הי' אפשר שידליק תחלה בנר השמאלי וביום ב' יתחיל בנוסף ויפנה מימין לשמאל אך מכח כדי לקיים תרווייהו שיפנה לימין וגם לברך בכל יום בנוסף צריך להדליק בנר ימיני ביום א' ואח"כ יתחיל בנר הנוסף ויקיים תרווייהו. והנה אם אירע בדיעבד שהתחיל בליל א' בנר השמאלי בימים שאחריו כשבא להקדים כיצד יעשה אם יתחיל מנר השמאלי כבר בירך עליו ביום א' ואם יתחיל מנר הימיני אינו פונה משמאל לימין בזה נראה מלשון הב"י דכל פנות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין זה עיקר וחשוב יותר מהך מעלה דעל תוספת הנס ראוי לברך דכן משמע מלשונו שכתב אבל אם הי' מתחיל בנר השמאלי גם ביום השני הי' צריך להתחיל בו כדי לפנות לימין וכו' נמצא שאינו מברך אלא על נר אחד וכו' משמע דזה פשוט לו שאם אירע כן הי' מחויב להתחיל בשמאלי ונדחה הך מעלה דראוי לברך על תוספת הנס דאל"כ כך הול"ל שאם יתחיל בנר השמאלי למחר לא ידע מה יעשה אם יתחיל בשמאלי אינו מברך רק על נר אחד כל ח' יום ואם יתחיל בימיני אינו פונה לימין ומדכתב הי' צריך לעשות משמע דבדיעבד הך כללא דכל פנות עיקר ונדחה הך מעלה דתוספת הנס רק לכתחלה ראוי לקיים שתיהן ולהתחיל בימיני ביום א' הא בדיעבד כל פנות וכו' עיקר א"כ מוכח דכל פנות עדיף למעלה דראוי לברך על תוספת החדש אך אנן מבעיא לן אם הך כללא דכל פנות דוחה נמי לעיקר הנס ואף אם לא בירך כלל ביום א' יתחיל בנר השמאלי ויפנה לימין אף שאינו עיקר הנר או להיפוך נגד ביטול מצות עיקר הנס לא משגחינן אהך כללא דכל פנות שאתה פונה ויתחיל בנר ימיני שהוא יותר בטפח הסמוך לפתח וידליק מימין לשמאל. ולכאורה נ"ל לדינא דיתחיל מנר השמאלי לימין כי הכא יש ב' מעלות אחד שפונה לימין והשני דמברך על תוספת הנס השייך ליומו והוי ענינא דיומא משא"כ אם יתחיל בנר ימיני היותר קרוב בטפח הסמוך לפתח הוי רק חדא דמברך על עיקר הנס וחדא במקום תרתי לאו כלום הוא. ובזה י"ל מ"ש התוס' בסוכה מ"ד ד"ה הרואה מברך וכו' דמ"ט תקנו בנ"ח לברך הרואה ולא בסוכה ולולב ולפמ"ש י"ל כך דבלולב וסוכה כיון דכל הברכות מדרבנן ומדרבנן יש לו תשלומין כל שבעה ואם אינו נוטל היום בידו ליטול למחר וליומא אחרא ולכך לא תקנו ברכה לרואה אבל בחנוכה כיון דמצות המהדרין מן המהדרין הוי להדליק בכל יום נר נוסף וא"כ בזה אם לא יהי' לו נ"ח ביום א' אז ביום ב' לא ידע מה לעשות אם יתחיל בנר השמאלי ויפנה לימין אינו מברך על נר העיקר ואם יברך על העיקר אינו פונה לימין ואינו מברך על התוספת הנס ולכך תקנו ברכה לרואה ואז כיון דמברך כן ביום א' שוב ביום ב' מברך על התוספות ויפנה משמאל לימין כדרך כל מדליק ואתי שפיר. [ומה דלא תקנו כן בשופר היינו דמשופר לא הקשו כן מכח דהוא אינו זכר וטובה ואינו לשמחה וכן לא הקשו ממקרא מגלה דשם הוי דהרי אף בנ"ח אינו חייב כשרואה הנ"ח מונח כך בלי הדלקה רק אם דולק למצותו אז מברך וא"כ גם במגלה לא יהי' שייך ברכה רק בשעה שקוראה וממ"נ אם אינו שומע כולה אין קיום המצוה עדיין ולא שייך ברכה ואם שומע כולה א"כ שוב קיים המצוה בעצמה ושייך בי' כל הברכות משא"כ בלולב וסוכה דהוי לזכר ענני כבוד ושמחה ושייך שפיר שרואה מקיים אחרים והוא אינו יוצא בזה ודומה לראיות נ"ח (ולכך לא הקשו רק מלולב וסוכה ולא משופר מה"ט גופה דבשופר הוי ממ"נ דאם שומע כבר יצא בשמיעה) ובזה שפיר תרצנו כנ"ל דבזה יש לו תשלומין ולא ימלט שלא יזדמן פ"א תוך זמן לקיים בעצמו משא"כ בנ"ח אף אם יזדמן לו למחר לא יקיים המצוה כתיקונה אם לא יברך עתה אבל כשמברך עתה נהי דאינו מברך להדליק רק שעשה נסים מה בכך הרי להדליק יברך למחר ונס דיומא כבר בירך אתמול לכך יברך למחר על תוספת הנס. והנה במגלה בע"כ צ"ל כפירושנו דאף תירוץ התוס' לא שייך בזה דאטו הוי חביבות הנס בחנוכה יותר מפורים זה ודאי אינו וא"כ למה לא הקשו ממגלה ולא יהי' שייך תירוצם ובע"כ כמ"ש ואף אם ימצא שום אופן שיהי' שייך לומר ששומע כל המגלה בענין דהקורא יוצא והשומע אינו יוצא כמו אם שומע מנשים לדעת הסוברים דאין מוציאות אנשים מ"מ כיון דדבר זה לא שכיחא לא תקנו בכה"ג ברכה לשומע וכיון דאף לפי דבריהם צריך לבא להך סברא דהיכא דלא שכיח לא תקנו בזה ברכה בפ"ע א"כ א"ש דברינו ג"כ די"ל בלולב וסוכה כיון דיכול בלא"ה לקיים עכ"פ פ"א תוך שבעה לא תקנו לו ברכה בפ"ע ולשלא יהי' בידו לקיים כל זמן לא שכיח ולזה לא עשו תקנה אבל בנ"ח דאם אינו מדליק היום אין לו תשלומין עוד למחר מכח ממ"נ כנ"ל לכך תקנו ברכה להרואה וא"ש. ולפי תירוצם קשה ממצה דהוי חביבות הנס ואטו גרע מחנוכה אך לפמ"ש א"ש דזכרון ליצי"מ הוי במצה כל שבעה רק דחוב הוי בלילה ראשונה והחוב אינו רמז לנס דגם קודם שיצאו הוי חיוב זה במצרים וזכר לנס יקיימו כל זיי"ן ודו"ק היטב:]
407
ת״חשא' אם מותר לכתוב מגלה על עור בהמה טמאה. הנה מן הש"ס דמגלה דף י"ט דקאמר שם דנקראת ספר דאם תפר בחוטי פשתן פסולה ולא אמר שאם כתבה על עור בהמה טמאה פסולה מוכח מזה דכשר על עור בהמה טמאה אך ממ"ש אח"כ ונקראת אגרת שאם הטיל בה ג' גידין וכו' ולמה לא קאמר דאם כתבה על עור בהמה טמאה כשרה מוכח דפסולה על עור טמאה לכך מזה ליכא למשמע מינה דהדיוקים סתרי אהדדי ועיין בסה"ח הל' חנוכה דף ס"ה נזכר שם זה גם פלפלתי אם בדרבנן בעינן מן המותר בפיך עיי"ש:
408
ת״טמה ששאל גבי משלוח מנות הרי כיון דדברי קבלה כד"ת דמיא ובשל תורה לא שייך חזקה שע"ש ואיך סומך עליו ואין לומר דכתיב ומשלוח מנות דהוי ע"י שליח א"כ יצטרך ע"י שליח דוקא ולא ע"י עצמו. הנה זה טעות חדא דודאי מדכתיב משלוח מנות ודאי משמע דמהני ע"י שליח ואין לומר דדוקא שליח זה אינו דאם לא הוי מצי עביד מעצמו לא הוי מצי משוי שליח דכל מידי דלא מצי עביד מדינא ודאי לא משוי שליח ואיך קראו שלוחו וברפ"ב דקדושין השתא בשליחו מקדש בו מבעיא ודלמא דוקא ע"י שליח ובע"כ מטעם הנ"ל ועוד בלא זה ובלי הכתוב לק"מ חדא דהרי השליח חוזר ואומר שעשה שליחותו וע"א נאמן באיסורין והש"ס בסוגיא דחזקה שע"ש מיירי הכל באינו חוזר ואומר שעשה שליחותו אבל בחוזר ואומר מהני מדין ע"א נאמן באיסורין ואף דנאמר דהוי אתחזק חיובא מ"מ בע"א באיסורין באיתחזק איסורא אם נאמן הוי גופו ספקא דדינא עיין ש"ך יו"ד סי' קכ"ז וכאן נהי דחזקה שע"ש לא הוי חזקה אלימתא להועיל בדאורייתא עכ"פ מהני דאיתרע חזקת חיוב ובפרט כיון דעכ"פ התחיל לשלוח הוי כמו זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה דאיתרע חזקת א"א כמ"ש הפ"י בגיטין כ"ח א"כ כאן נמי ע"א נאמן שמסר לידו ועוד אף לא חזר ואמר כיון דהוי מלתא דעל"ג אם יחזור לו השני כדרך העולם ואף בלא זה הרי אפשר בשאלה ובזה ודאי מהני חזקה דשע"ש כיון דהוי נמי מלתא דעל"ג מיד ונהי דבעדות אשה לא מהני טעם על"ג התם הוי דבר שבערוה ועוד שם לא שייך חזקה דשע"ש אבל כאן בצירוף חזקה דשע"ש ודאי מהני צירוף על"ג היכי דהוי תרתי יחד גם כבר כתבנו בתשובה דאין כל על"ג שוין דהיכי דאין על"ג מיד הוי בעיא בש"ס אבל היכי דעל"ג מיד מהני ודאי כמו ביבמה גבי אשתמודעינהו דמהני בודאי ובע"כ אין כל על"ג שוין וא"ש:
409
ת״יהנה הפוסקים אחרונים כתבו דיש לעסוק בד"ת קודם הסעודה וכבר כתבנו במק"א שהיינו שיש לו לעסוק בה"פ כיון דמתחילין מיום הפורים עצמו עיי"ש וכעת נסתפקתי בשני בני אדם שבאים לשאול בפורים אחד לשאול על הל' פורים ואחד לשאול על הל' פסח למי נזקקין תחלה אם נימא להשואל בהל' פורים או להשואל בהל' פסח ואין לומר דפורים הוי חובת היום וחובת שעתא קדים ז"א כיון דהחיוב לשאול בה"פ קודם לפסח ל' יום והיום מתחיל זמנו א"כ הוי נמי חובת היום וא"כ י"ל דנזקקין לשאול בהל' פסח תחלה כיון דזה הוי מה"ת כדילפינן מקרא ופורים דרבנן ודומה למה דאמרינן בעלמא בתדיר ומקודש כן ה"נ מה שהוי מן התורה הוי מקודש ועדיף או פורים עדיף דנחשב יותר חובת היום מדין פסח דאף שמתחיל חובו עכשיו מ"מ הוי רק צורך פסח או נימא דיכול להשיב לאיזה שירצה וצ"ע בזה ודו"ק:
410
תי״אבדין לעשות הסעודה בשבת ראיתי בנוב"ק שהביא ראי' דס"ל להש"ס דילן דעושין הסעודה בשבת ממ"ש בש"ס ל' כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר וכו' ולדעתי יש לדחות ראי' זו דהנה יש להבין לשון הירושלמי פ"ק הלכה ד' (עיין במג"א סי' תרפ"ח שהביא בשם הראשונים שהוכיחו מן הירושלמי הנ"ל להיפוך מהנו"ב) דקאמר שם דבאלו מאחרין ולא מקדימין סעודת ר"ח וסעודת פורים ופריך ויעשנה בשבת ומשני כתיב ימי משתה מי ששמחתו תלוי בב"ד עכ"ל ולכאורה אינו מובן דהרי בשבת לא כתיב כלל שמחה אך נראה הכונה דמ"ש ימי משתה ושמחה היינו דע"י המשתה יהי' שמחה דהמשתה גורם לו השמחה ולכך תינח בפורים בחול דאז לולי דהוי פורים לא הוי משתה ואם לא הוי משתה לא הוי שמחה ולכך שמחתו תלוי' בב"ד דהם קובעים ימי הפורים ונעשה בהם משתה וממשתה נמשך שמחה אבל בשבת כיון דכתיב וקראת לשבת עונג א"כ לולי פורים נמי מחויב לאכול ולשתות וממילא הם גורמין שמחה בנפש אדם לכך הוי שמחתו בידי שמים דממה שמחויב עונג ממילא הוי שמחה ולפ"ז א"ש דהרי בהל' שבת סי' רפ"ח מבואר דמי שהתענית עונג לו מותר להתענות בשבת עיי"ש אך זה בשבת דכתיב עונג לכך תלוי במה דהוי עונג לו אבל בפורים דכתיב משתה ושמחה זה מחויב דוקא לאכול ולשתות ולא להתענות וא"כ א"ש דבסתם אדם דמקיימין עונג שבת דאין התענית עונג לו זה אינו יכול לעשות הסעודה בשבת דשמחתו הוי בידי שמים אבל מי שמותר לו להתענות בשבת זה מותר לעשות הסעודה בשבת דבו הוי שמחתו בב"ד וזה הוי כוונת הש"ס כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר היינו דאיכא מוקפין שמתענין בשבת והם עבדי בחמיסר וכיון דאיכא רק מקצת כן נחשב זכירה ועשי' בהדדי וא"ש ואין ראי' מזה לסתור דברי הירושלמי כנלפע"ד בעזה"י. וכשאני לעצמי הי' נ"ל טעם אחר דאין לעשותו בשבת כיון דסעודת פורים בעינן דחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ובשבת בעינן זכור את יום השבת לקדשו ולא ישכחנו מלבו:
411
תי״באמר המסדר, נכד הה"ג האמתי המחבר זצללה"ה. כדי להשלים עד ארבע מאות תשובות על או"ח לבד, אמרנו להוסיף עוד ט"ו שו"ת יקרות מאדמו"ר הה"ג האמתי המחבר זצללה"ה על הלכות פסח אשר יתענגו במו הוגי התורה.
412
תי״גע"ד סיום מסכת יכול להקל להבכורים וא"צ להתענות ביום ו' ועל סיום איזה נביא החילוק כך אם למד לפי תומו וסיים בע"פ יכול להיות אפי' על סיום נביא אחד אפי' הוא קטן בקאפיטלין אבל אם למד כדי להיות לו סיום אז על מס' גדולה כיון דהוי מעלה הלימוד לו יהא דהוי שלא לשמה נמי נחשב סיום אבל אם לומד איזה נביא כדי לעשות סיום אין זה סעודת מצוה:
413
תי״דבמ"ש בש"ע סי' תל"ב סעיף ב' בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים עיין בחק יעקב שהביא בשם הב"ה דהליכה לא הוי הפסק כמו שיחה דלא הוי הפסק עיי"ש ואין דבריו נראין דא"כ לדעת הכלבו דס"ל דשיחה הוי הפסק לא יהי' יכול לבדוק בברכה אחת כמה בתים וא"כ למה בתחלה הביא הטור גם דעת הי"א וכאן כתב בפשיטות כן גם הטור עצמו ס"ל דעכ"פ לכתחלה טוב ליזהר ולמה כאן כתב לכתחלה יכול לעשות כן אבל באמת בלא"ה א"ש דכאן הוי ההליכה לצורך הבדיקה ולצורך מותר אפי' לכתחלה לשיח היכי דצריך לכך לכ"ע. ועוד אף אם לא הי' לצורך הבדיקה דכאן כיון שבתחלה בדק בית אחד כדינו ושוב לא הוי ברכה לבטלה ואף אם הי' מפסיק לא הוי ברכה לבטלה וכיון דאינו מצוה חיובית עליו דאף דהבדיקה הוי חיוב מ"מ אין דומה לתפילין דהוי המצוה מוטלת עליו ממש וא"א ע"י שליח משא"כ כאן הרי יכול לעשות המותר ע"י שליח והוי כאלו אם רוצה לא הי' צריך לבדוק יותר ודומה להמוציא דמותר לשיח באמצע סעודה לכתחלה לכך נראה דאף לשיח מותר היכי דבדק כבר בבית אחד בין בית לבית מותר לשיח ועכ"פ בדיעבד בודאי א"צ לברך שנית כה"ג ולצורך הבדיקה אף לכתחלה ליכא זהירות וא"ש ותדע דאל"כ בין ברכה לתחלת בדיקה ודאי הוי הפסק א"כ איך כתב שיתפזרו כ"א לבדוק במקומו הרי הליכה הוי הפסק ובע"כ כמ"ש ודו"ק:
414
תי״ההטו"ז נסתפק במ"ש בש"ע סי' תל"ג סעיף ז' בחור שבין יהודי לעכו"ם א"צ בדיקה באם יש שם ודאי חמץ אם צריך בדיקה ביום ויש להסתפק אם בעינן בדיקה זו לאור הנר ג"כ כמ"ש בסעיף א' שאף בבודק ביום צריך אור הנר או די בבדיקת חמה. והנה הח"י הביא לשון הבה"ג מוכח מדבריו שהבדיקה ביום הוי לאור היום ולא לאור הנר והח"י כתב שכן משמע מהש"ס. אך אין זה ראיה, דהן אמת דבתחלה נקט הש"ס בלשונו התם יממא הוא ונהורא משמע דוקא מכח אור היום אבל בנר ביום יש חשש סכנה מדלא קאמר בקיצור התם יממא הוא וכו', אך הרי אח"כ קאמר אבל הכא לילה הוא ושרגא וכו' משמע דוקא בצירוף שניהם מחמת שהוא בלילה והוא מוכן לכישוף יותר גם נר דאל"כ הול"ל בקיצור התם נהורא הכא שרגא לכך אין להוכיח מלשון הש"ס לא לכאן ולא לכאן די"ל ביום אף בנר אין חשש סכנה. אך יש להוכיח מהירושלמי דפריך אברייתא דאין בודקין לאור החמה וכי יש חמה בלילה ומשני כששכח וכו', ולמה משני בשכח ולא אף לכתחלה ומיירי בחור שבין יהודי לנכרי דא"א לבדוק בלילה ובודק ביום וקמ"ל דלא יבדוק לאור החמה ואין לומר דבחור לא שייך אור החמה כמ"ש הפוסקים האחרונים בהא דפריך הש"ס דילן מאמצעי של חצר א"צ בדיקה ולא משני בחורי חצר משום דשם ליכא אור החמה, אך הכא א"א לומר כן דבע"כ בחורים הללו איכא אור היום דאל"כ תקשה כי אשתמש היכי אשתמש וכדאמר בש"ס להדיא התם יממא ונהורא וכו' משמע דשייך התם נהורא ואור היום והיינו דזה תלוי לפי ענין החור דאם החור רחב יש בו אור היום ואם הוא קטן אין בו אור ולכך התם לא משני הש"ס בחורי החצר שיש בהם אור דממ"נ אם הם רחבים הרי יכולין עורבים לשלוט בהם ודומין לצדי החצר דא"צ בדיקה כמ"ש האחרונים ואם החור קטן אין בו אור החמה, אבל הכא דמיירי בחורים גדולים שהי' בהם אור היום והשתמש בהם ולשני הירושלמי דמיירי בחורים שבין יהודי דבודק ביום וקמ"ל דלא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר ופלימו הוא אלא בע"כ מוכח דבכה"ג בודק באמת לאור היום דאף ביום יש חשש היזק אם יבדוק לאור הנר וכן משמע מלשון המג"א שבודק לאור היום לא לאור הנר:
415
תי״והנה בדין כותל שנשתמש בו חמץ ונפל ונעשה גל דהדין דא"צ לבדוק אם צריך לבטל דעת הט"ז דצריך לבטל אבל הח"י כתב מדלא כתב כאן צריך לבטל כמו בסיפא מוכח דכאן אפי' ביטול א"צ בסתם דאיכא ספיקי טובא שמא לא יפקח הגל ושמא אין שם חמץ עיי"ש ודבריו תמוהין דהרי מוכח בש"ס דלולי הטעם דאיכא חשש סכנה אף לבדוק הי' מחויב אף דאיכא טרחא ולא מהני הנך ספיקות לפוטרו מבדיקה וכמו בכמה דוכתא דאיכא ספיקי כי הך וחייב לבדוק ובפרט לפמ"ש ה"ה והובא בט"ז סי' תל"ט שבבדיקה החמירו אפי' בכמה ספיקות מכ"ש בזה רק מכח חשש סכנה פטור מלבדוק ולכך בביטול דליכא בי' סכנה ודאי צריך לעשות כל מה שבידו ומה שהביא ראי' ממ"ש המחבר כאן דיבטל הרי גם בחור שבין יהודי לנכרי לא כתב שצריך לבטל ושם ודאי דצריך ביטול דליכא בי' הנך טעמי שכתב הח"י כאן ואין לומר דסמך שם ארישא שכתב דבין יהודי לחברו שהשאר יבטל בלבו א"כ ה"נ י"ל דסמך אסיפא מ"ש שיש עליו ג"ט דמבטל ממילא ה"ה נמי בספק (וקאי מ"ש המחבר מבטלו בלבו אכל הסעיף אכל מה שהזכיר לעיל בסעיף זה) כיון דעיקר הפטור בספק רק מכח חשש סכנה בזה מחלק בין ספק לודאי אבל בביטול דליכא חשש סכנה ודאי צריך לעשות כן ואם א"א לו לבטל עוד נראה ג"כ דצריך לעשות כל טצדקי דאפשר ולבדקו כבשאר מקומות שדרך להכניס שם חמץ. וראיתי בח"י שהוא הביא ראי' מן הש"ס דצריך לבטל והוא כתב עליו שאין דבריו מוכרחין וברורין ועיין בפמ"ג באשל אברהם מה שביאר כוונת הא"ש ומה שדוחה הח"י עיי"ש ועיין בחי' שכתבתי אני ראי' אחרת לדעת הע"ש והט"ז:
416
תי״זנ"ל טצדקי חדשה לבדוק בגל דהיינו אם מעמיד אצלו אחר להיות עומד ע"ג ולהזכירו שלא יחפש אחר מחט שהרי עיקר החשש שיבא לחפש אחר מחט היינו דמכח טרדת הבדיקה אולי ישכח ויחפש אחר מחט אחר הבדיקה ולפ"ז דומה למ"ש האחרונים הובא בבאה"ט סי' תל"א שהיכא שרוצה ללמוד תחלה מותר אם מצוה לאחר להזכירו עיי"ש ונהי שבחבורי בסי' הנ"ל השגתי עליהם היינו התם דליכא רמז להשני להיות נזכר להזכירו דשם בא הזכרון להפסיק מהלימוד ואין לו רושם חדש להיות נזכר למחות בו אבל הכא שהחושש אחר שישלים הבדיקה יבא לעיין אחר מטה ודאי יועיל הזכרת השני כשיראה להשלים הבדיקה להזכירו שלא יחפש אחר דבר אחר אח"כ לכך בכה"ג אין חשש סכנה כן נ"ל ליתן עצה בזה:
417
תי״חהנה בבתי כנסיות דעת המג"א דצריכין בדיקה כדין בליל י"ד והח"י כתב דאם לא בדק בלילה בודק ביום לא לאור החמה וכו' והיינו לשטתו דס"ל לעיל באכסדרה דאף שיש לה ג"ד ג"כ בודק ביום אבל לפמ"ש המג"א דאכסדרה היינו שאין לו שום דופן ורמזתי בחי' מאין הוציא המג"א כן ושלשון הרמב"ם והמחבר מוכח כן א"כ בבתי כנסיות דאין להם אור כ"כ אף ביום י"ד ראוי להחמיר לבדוק לאור וכמ"ש המחבר בסעיף א' בשאר המקומות דאף ביום בודק לאור הנר ויש להחמיר לכתחלה:
418
תי״טכתב המק"ח בסי' תל"ו שאף החדרים שמוכר להעכו"ם עם החמץ בי"ד צריך לבדוק בליל י"ד דשמא לא ימצא נכרי למכרו למחר ולדעתי נראה דאעפ"כ כיון דיש כאן ספק להיפך אולי באמת ימכור אותו כמו שדעתו לכך ואז למפרע לא הוצרך לבדוק אותם וכמו שמשמע מדברי הרא"ש בפ"ק דפסחים גבי ברכה שכתב דעיקר הבדיקה הוא בשביל צורך המועד לתקן הבית לצורך יו"ט עיי"ש ומכ"ש בנ"ד שהרוב הוא כן שמוכרין ומוצאין למכור גם כיון דעיקר הטעם של הטור דא"צ בדיקה מכח דמתייאש וכו' א"כ מה בכך שדעתו למכרו למחר סוף סוף מהשתא הוא מתייאש מיני'. שלפי דעתו יודע וסומך שמסתמא ימצא למכור מהשתא הוא מתייאש ולכך אף שלחומרא ראוי להחמיר ולבדוק מ"מ נראה שלא יתחיל תיכף אחר הברכה בבתים הללו כי אם למחר יתברר שלא היו צריכין בדיקה למפרע א"כ לא הוי במעשה זו מצוה והוי הפסק בין ברכה לתחלת הבדיקה ואין דומה לשאר כל בדיקה אף דהוי ספק אם ימצא מ"מ מברך היינו דעכ"פ חיוב הבדיקה הוא ודאית דאטו הוי החיוב של חז"ל למצוא חמץ דוקא עיקר תקנתן הי' רק לבדוק והבדיקה הוא ודאית שהרי בודק ומקיים תקחז"ל אבל הכא עיקר הבדיקה הוי ספק לכך אם הדין שא"צ הוי הפסק בין הברכה להבדיקה במעשה שא"צ לכך יתחיל תחלה באותו הבית שיחוג בו חג הפסח ואז אף אם אח"כ מפסיק באמצע לא איכפת לנו כ"כ בהפסק באמצע כן נ"ל.
419
ת״כומ"ש בספר מק"ח שאם מכר בי"ג צריך למכור כל חמץ שיש לו וכו' דבריו תמוהין כיון דטעם הטור דכיון דא"צ לבדוק מכח דמתייאש ממנו א"כ ה"נ למ"ל מכירה הרי הוא מתייאש מיני' דהעכו"ם יזכה בו בפסח ובהפקר גמור די וא"צ ביעור כלל א"כ ה"נ הישראל מתייאש מהחמץ וא"צ בדיקה והחמץ נעשה של נכרי וא"צ מכירה כה"ג כן נ"ל:
420
תכ״אהנה המג"א סי' תמ"ג כתב דבשנת העיבור שהיום ארוך אלו הארבע שעות לפי ענין היום ומותר לאכול חמץ עד שליש היום ובשם י"א הביא עד ב' שעות קודם חצות והט"ז השיג על דין זה של הי"א והדין עמו דאיך אפשר לומר דהכונה של המשנה דאוכלין כל ד' היינו שעות שהם אחד מכ"ד ביום ולילה מה פריך התם הש"ס דר"מ אדר"מ ודר"י אדר"י דס"ל גבי עדות אין אדם טועה כ"כ מה קושיא נימא דהתם מיירי בשעות הגדולים הנחלקין לפי היום בשעות זמניות כיון דהם ניכרין לפי ענין היום בהו לא עבידו דטעו כל כך אבל כאן דמיירי משעות שהם אחד מכ"ד ביום ולילה ואין ניכרין כל כך לפי ענין היום גם הם קטנים יותר משעות זמניות אם היום גדול לכך עבידי דטעו בהו יותר ומה קושיא גם אם הש"ס מדבר משעות הנחלקין אחד מכ"ד למה גבי עדות ס"ל לר"מ דנחלק עדותן ולמה לא ניישב דבריהם דאחד מתכוין על שעות זמניות ואחד מתכוין על שעות הנחלקין ולא יסתרו עדותן ועכ"פ הו"ל להש"ס ופוסקים לבאר זה דבכה"ג היכא דאפשר לתרץ דבריהם כן דלא הוי הכחשה א"ו דכל מה שדברו חז"ל מענין השעות וכן הבא לב"ד והעיד מסתמא אינו מדבר ומתכוין על שעות הנחלקין לכ"ד רק על שעות זמניות לפי ערך היום ההוא וכן מה שאמרו אוכלין כל ד' וכו' ג"כ הכל מתכוונים לפי ערך היום ולא דברו משעות הנחלקין לכ"ד כלל כן נ"ל דלא כהמג"א שכתב להקל באם שכח למכור חמצו ולפענ"ד אין כאן צד היתר לסמוך עליו דהעיקר כהט"ז:
421
תכ״בהמג"א בסי' תמ"ו כתב בשם הריב"ש שאין לטלטל חמץ בשעה ה' והוא הקשה ממה דקיי"ל בנבלה שנתנבלה בשבת עיי"ש ודבריו דחוקים מאד בביאור לשון הרמב"ם אך נראה דהנה אנן בעינן שיהי' באמת דרכו וסופו להיות נאכל לכלבים בזה לא הוי מוקצה כיון דאורחי' וסופו לכך דכל שלא עשה בה מעשה רק יהי' בשוא"ת בודאי תסרח ותעמוד לכלבים בזה לא הוי מוקצה והוי מוכן לכלבים אבל חמץ כיון דאם לא יעשה בה מעשה כלל ויגיע שעה וי"ו אז א"א ליתנו לכלבים עוד כיון דקיי"ל דאסור להשליך חמץ אפי' לכלבים אחרים כמש"ל בסי' תמ"ה בשם הגמי"י עיי"ש א"כ לא נקרא עומד לכלבים דמאן יאמר שיהי' נאכל לכלבים הרי בשוא"ת אינו מוכן לכך ומאן מוכח שיהי' נעשה בו מעשה זו לכך כל כה"ג אף אם במחשבתו מחשב לכלבים לא מהני והוי מוקצה ולא נקרא מוכן בזה ע"י מחשבה לבד כל שמעצמו אינו עומד לכך ואין סופו להיות נעשה בו כך כן נ"ל נכון וברור כדעת הריב"ש והרמב"ם:
422
תכ״גלהה"ג מו"ה ארי' ליבוש בולחוור אב"ד זסלוב.
423
תכ״דע"ד שא' אשיבהו בקצרה לדינא הנה אם דרך הנכרי המוזג אריק למכור גם לישראל אז יערבנו הישראל ברוב היתר ואם אפשר יערבנו חד בתרי להקל האיסור במה דאפשר ואם אין דרך הנכרי למזוג רק בפני נכרים אז אין חשש אכילה רק בהנאה אז אם לא אמר עדיין להנכרי שלא ימכרנו אז יעשה עצמו כמחריש ויניח להנכרי למכרו מעצמו ואז הוי כנתחלף בלי ידיעתו ומותרין לו הדמים ואם כבר הזהיר להנכרי שלא ימכרנו ואז לא ימכרנו הנכרי עד שיתן לו רשות למכרו אז אם אפשר לבטלו ברוב מה טוב ואם לא אפשר יצוה לו שלא יקבל דמים מן הקונה עד שיקחנו לביתו תחלה או ישתה אותו לפניו ואח"כ יקבל את הדמים ומותרין ג"כ הדמים ואף דיש חשש שלא יעשה כן הנכרי שוב הוי כנתחלף בלי דעתו ומותרין ג"כ הדמים והנה דעת לנבון כמוהו נקל הבין טעם הדבר ונמוקו עפ"ד הראשונים וקצרתי וכו':
424
תכ״הלהרב מו"ה ישראל אב"ד קריפיץ.
425
תכ״ושא' ע"ד היי"ש שמסרו השט"מ בלי חתימה. תשובה. הנה זה כ"א שנה מדי בואי הנה אירע מעשה כזו והי' הפסד רב ועצום וכתבתי ע"ז בארוכה והעליתי דאין להתיר באכילה רק בהנאה או לבטלו ברוב לסמוך ע"ד הפ"י בתשובה והסכימו תרי גדולי הדור הג' ראז"מ והג' מח"ס גור ארי' יהודא שו"ת עיין שם חלק חו"מ סי' קכ"ח ולזה אין היתר ליי"ש הזה רק באחת משתי אלה או שיערבנו ביי"ש אחר לבטלו ברוב וא"צ חד בתרי רק במשהו יותר סגי וכדאי דעת המקילין דס"ל דברוב די במשהו לסמוך עליהם בכה"ג ואז יוכל למזגו לישראל ובלא ביטול אין היתר רק למכרו לנכרי ויוכל למסור היי"ש הזה למוזג נכרי וליתן לו יי"ש אחר הכשר או המתבטל ברוב ויאמר לו זה יחזיק לנכרים וזה לישראל ויתלה בו איזה בוקי סרוקי בטעמו ואם ישנה הנכרי אינו זקוק לזה כיון דהתנה עמו להדיא זה או אם ירצה להחליף היי"ש הזה עם איזה אדון יוכל לעשות אך באופן שלא יהי' הרבה ביחד היינו בערך ה' מאות טעס בענין שאפשר לומר דהאדון לצרכו צריך לה למזגו לנכרים עיין ב"י ומג"א סי' תס"ז אבל אם הוי הרבה ביחד יש חשש שימכרנו לישראל דאף בפת של עכו"ם דקיל ובטל נמי ברוב גזרינן בי' שמא ימכרנו לישראל וה"ה בחמץ שעעה"פ לכך אין להקל רק היכא דהוי מעט בענין דאפשר דלביתו צריך אותו וה"ה נמי מה שהתרתי ליתנו להנכרי המוזג הוא נמי מה"ט גופו כיון דאפשר למתלי שלוקחו רק עבור נכרים הבאים לשם אין לחוש שימכרנו לישראל כיון דידוע דבודאי באים שם נכרים לשתות ורוב עוברי דרכים הם עכו"ם הו"ל כבני ביתו ומה לי ב"ב אם המה מרובים או מועטים רק אם לא יתן לו יי"ש לישראל אז ידוע דימכרנו לישראל ג"כ אבל היכא דנותן לו יי"ש מיוחד לישראל אי תלינן דהיי"ש הזה שמסרו לנכרים ימזגנו רק לנכרים ואין לחוש שימכרנו לישראל כן דעתי נוטה:
426
תכ״זהנה אם מהני קנין אודיתא בחמץ האריך בזה בספר קצה"ח חלק ב' עיי"ש ולדעתי זה יהי' תלוי בפלוגתת הט"ז והש"ך והב"ח ביו"ד סי' קס"ט שבט"ז ס"ק י"ד מוכח שם דלא מהני הודאה לאיסור לעשותו קנין ממש אבל בש"ך ס"ק ל"ו הביא דעת הב"ח ולא השיג עליו משמע דמודה לו מוכח דמהני הודאה נגד איסור וא"כ בחמץ נמי יהי' תלוי בפלוגתא זו של הט"ז והש"ך והקצה"ח הרגיש בדברי הט"ז והשיג עליו ואין פנאי להאריך:
427
תכ״חע"ד שאלתו בנדון מה שנתערב יי"ש חמץ ביי"ש של פסח בראשון של פסח ולא נודע עד יום ח' ורצה רו"מ להתיר מכח ממ"נ אם יום ראשון יו"ט הוי היום חול ומותר לאחר הפסח ואם היום יו"ט הי' אז ע"פ ובטל בסמ"ך. הנה אין זה נכון לדינא כי אנן בקיאין בקביעא דירחא והראשון עיקר והוי ודאי יו"ט ומ"מ האחרון מנהג אבותינו בידינו ויש לו דין יו"ט מדרבנן והוי כחמץ דרבנן דאסור בעעה"פ:
428
תכ״טהנה הפמ"ג סי' תמ"ח במשבצות נסתפק אם איסורי הנאה הוי הפקר מסתמא עיי"ש והנה במחכת"ה נעלם ממנו דברי הרשב"א בתשובה הובא באו"ח סי' תרמ"ט בהג"ה וביו"ד סי' רכ"א דמוכח מדבריו דס"ל אה"נ לא הוי שלו רק הפקר אבל בחה"ר בסוכה הביאו האחרונים דבריו משמע להיפוך והעיקר הדברים נצמחין מן הש"ס נדרים (פ"ה) גבי כהנים ולוים נהנין לו שנוטלין בע"כ עיי"ש בדברי הר"ן ובדברי הש"ך ביו"ד סי' רכ"ו ועיין בספר החיים סי' תרמ"ט הארכתי בזה:
429
ת״להנה המג"א סי' תע"א ס"ק כתב דמצה כפולה ונפוחה אין לאכלו כל היום דשמא מצה הוא עיי"ש ולדעתי לא נראה כן כיון דיש פוסקים הובא בב"י ס"ל דאין איסור זמן אכילת מצה רק משעת איסור חמץ ולא מקודם רק דאנן מחמירין לאסור כל היום כדעת אינך פוסקים אבל במצה כפולה כיון דיש אוסרין שלא הוי מצה א"כ הוי ס"ס שמא לאו מצה הוא ושמא מותר לאכול מצה קודם זמן איסור חמץ לכך ודאי אס"ס סמכינן בפרט שלרוב הפוסקים הוי כל איסור זה דרבנן וספק דרבנן להקל מכ"ש ס"ס וז"ב:
430
