האלף לך שלמה, חושן משפטHaElef Lekha Shlomo, Choshen Mishpat
א׳ע"ד שא'. הנה מי שאינו רוצה לחתום בקאמפרמיס הוי כלא ציית דינא דבשלמא להשליש מעות בזה יש לו קפידא דאולי אין לו מעות ואף אם יש לו אולי צריך להם לישא וליתן אבל במניעת החתימה על הקאמפרמיס מה איכפת לי' והוי מחשבתו ניכר שאם יתחייב בדין לא יקיים ולכך הוי עתה כלא ציית דינא. גם בתשובה אחת כתבתי דזה תלוי בעיני הדיין לענין להשליש המעות דבשלמא הש"ך מיירי בזמנם שהי' ביד ב"ד להחרים ולנדות למי שמסרב ולכתוב אדרכתא אז לא הוי צריך עתה להשליש אבל בזה"ז דאין בידינו שום כח לכוף על הדין אם קרוב הדבר שלא יציית יכול הב"ד לומר שישליש המעות ולא גרע ממ"ש בסי' ב' דב"ד מכין ועונשין לצורך שעה ומכ"ש בזה:
1
ב׳ע"ד אשר שאל בנדון מ"ש בש"ע ויש רשות ביד הלוה להחרים ולפעמים כתב סתם שמחרימין מה דינו אם בעינן שיטעון כן בע"ד שכנגדו כמו בטענת אשתבע לי בשטר או לא בעינן כן ואם יש רשות לב"ד לומר לו כן ואינו כעורכי הדיינים. הנה לדידי הדבר פשוט שיכולין לומר לו כן ואינו כעורכי הדיינים רק ללמדו טענות או היכא דהוי ערמה כגון בפ"ט דכתובות ליכא מאן דליסבה לה עצה דתיזול ותמחול אבל בלא"ה לימוד הדין לא שייך עורכי הדיינים והרי מפלפלים האחרונים בסי' י"ז אם רואה הב"ד שחייב לו יותר אם מותר לומר לו ואף מאן דאוסר היינו כגון שהבע"ד מגלה דעתו בפחות אבל אם הי' בסתם מותר לו לומר לכ"ע וה"ה נמי בזה לומר הדין דיכול להטיל עליו שבועה או חרם ודאי דמותר ובלי אמירתו נראה דנשתנה הדין מדין הש"ע דודאי חרם אינו כמו אשתבע לי בשטר דהתם דוקא בשטר הוי כן אבל חרם הוי כמו שבועת היסת דכמו בזה לא בעינן שיאמר לו שישבע ה"ה בחרם כי רק מה שכתב הש"ע אם ירצה היינו דהש"ע מיירי בחרם סתם וא"כ אינו מטיל על זה לבד רק על כל אדם ואולי לא ירצה הלוה וכדומה לכלול בזה גם אחרים שילכדו בזה לכן תלוי ברצונו אבל לדידן דכל חרם סתם הוי בקבלה לנוכח ולא נכלל רק הנתבע בזה ודאי אינו כמו היסת ואין ביניהם כלל כן דעתי נוטה:
2
ג׳בנדון הדו"ד שבין ראובן ושמעון הנה נ"ל שלא די ששמעון מחויב להחזיר כל הוצאות לראובן מה שהוציא על הקרימינאל רק שמה שהוציא ראובן על תביעתו לשמעון לשלם לו חובו מחויב לשלם אף דראובן תבע בערכאות בלי רשות ב"ד נראה דז"א דהש"ע בסי' כ"ו מיירי רק אם הלך לערכאות קודם שפסקו הב"ד והרי לא הי' ידוע אולי יזכה הנתבע גם בדיני ישראל בזה צריך לעשות ברשות ב"ד כמו שמורה לשון הש"ע שם אבל אם כבר תבעו בב"ד ויצא שמעון חייב א"כ ודאי מגיע לראובן משמעון בזה לקיים הפס"ד א"צ רשות ב"ד ובכה"ג עביד אינש דינא לנפשי' ומ"ש בלשון הסמ"ע שם שאין מתירין לו לילך בערכאות אלא א"כ אין יכולין להוציא מידו ע"י אדרכתא היינו נמי בכה"ג שלא רצה לעמוד כלל לדין ולכן לא הי' יכולין להוציא ע"י אדרכתא אבל אם כבר פסקו הב"ד הדין לכופו לקיים דין ישראל א"צ רשות ב"ד כיון דהוי רק כפי' לעשות מה שישראל אומרים לו וכדין עשה ראובן בפרט בזמנינו דהמנהג פשוט לילך בערכאות בלי רשות ב"ד וגם דינא דמלכותא הוי דאין ב"ד של ישראל רשאים לדון ושהחיוב לדון רק בדיניהם שא"צ רשות ב"ד ולכך אם תובע רק לקיים פס"ד שרי כן נ"ל ברור ונכון לדינא:
3
ד׳בנדון מה שהוא חרם בקה' שלא לשכור האקציז רק על הקהל ואחד פורץ הגדר ושכרו לעצמו ובני העיר רוצים לדון עמו רק באופן שיתן תחלה צעססיא וטראטי והוא אינו רוצה ודאי הוי שלא כדין כי הוא מחויב ליתן תחלה בטחונות לקיום כדין המפורש בש"ע ברבים שיש להם דין ודברים ואם אינו רוצה מותרים לתבעו בדיניהם ליתן חשבון:
4
ה׳שא' בנדון בעה"ב שלקח בנו מן המלמד באמצע הזמן באמרו שאינו לומד עמו ונתנו למלמד אחר ואח"כ חתם המלמד השני על גט אחד בעד ואמר המלמד הראשון וערער שהגט פסול דהמלמד השני השיג גבולו ופסול לעדות. הנה זה אינו שאלה כלל דלפי דברי המערער שבשביל דבר כזה יופסל לעדות יכול הוא לפסול רוב ישראל ח"ו דכמעט ברוב ישראל מצוי זה ולא משמע להו איסורא בהכי ובפרט במקום דא"י למצוא במק"א דיש דעות דל"ש בזה השגת גבול. ועוד אני אומר דכאן לא שייך בזה חשש השגת גבול כלל ואדרבא בזה תוך הזמן עדיף מתחלת הזמן דתחלת הזמן ודאי י"ל דהפסידו שזולתו הי' נותן לו אבל באמצע הזמן ממ"נ אין כאן השגת גבול דאם לא פשע הראשון א"כ מחויב הבעה"ב לשלם לו ויתבענו בדין ומה לו אם קבלו השני הרי הרשות בכל בעה"ב לשלם למלמד כל שכרו והתלמיד ילמוד אצל אחר ומה להראשון בכך אם משלם כל השכר ומה הפסיד לו השני ואם פשע הראשון באופן שלא יצטרך הבעה"ב לשלם לו א"כ פשיטא שאין כאן דין השגת גבול כיון דפשע הראשון ודאי לא יתן לו הבעה"ב וכדין הוא עושה ומה פשע השני ולכך זה הבל לומר דהגט פסול מכח זה והמערער ילכד במצודת ר"ת ז"ל:
5
ו׳שא' בנדון הנאטין ובמדינתו דעפאזיטען וכדומה אם יש להם דין שטרות הנה בעיני הדבר פשוט שיש להם דין שטרות לכל דבר ובתשובה להל' ריבית הארכתי אם יש ריבית בנאטין כיון דבשטרות לא שייך לאו דריבית ובסידור דרך החיים ובמה"ת הוסיף שם על פדיון הבן וכתב בפשיטות דאין לפדות בנאטין דהוי שטרות. מיהו לדין שומר דזה הוי בדיני ממונות יש לדון בזה דלענין זה י"ל דדינא דמלכותא דינא ודין המלך הוי שיהי' להם דין מטבע לכל דבר ובפרט בעניני מטבע הוי ודאי דינא דמלכותא דינא ולכך ראוי לפשר ביניהם במה דאפשר ואם לא יהי' אפשר בפשרה ישלם כפי דינא דמלכותא אבל שאר דברים ודאי הו"ל דין שטרות. ושנית אודות זה מה שהאריך רו"מ בדין השטרות תמה אני עליו וכי מה ענין שמיטה אצל הר סיני אני מדבר עמו מדינא דמלכותא והוא מביא לי דברי הגמ' שממעט שטרות דאין גופן ממון ומה ענין זה לדינא דמלכותא הרי דינא דמלכותא יכול לחייב אף במה שאינו חייב לכמה דעות וכן הכריע הרמ"א בסי' שס"ט ואף להחולקים שם מ"מ מודים בענין השייך למלך הוי דינא דמלכותא דינא וא"כ במטבע כיון דזה נוגע למלך ודאי הוי דדמ"ד להיות זה דין מטבע ואף דאין גופו ממון יהי' דינו כדין גופו ממון ולחנם האריך בזה:
6
ז׳מה ששאל במה דקיי"ל בספק בש"ס דהוי קולא לנתבע אם גם בישמעאל הנתבע הוי כן הנה לדעתי הדבר פשוט דגם בנכרי וישמעאל הדין כן דבזה עיקר טעמו דהיכא דקיימא תיקום א"כ גם בנכרי הוי כן דהרי הנכרי אינו מקיים ספקא דאורייתא לחומרא ואנחנו שנכוף אותו אין בידינו כיון דהוי ספק היכא דקיימא תיקום. הן אמת דקשה לי מן הש"ס דב"ק פ"ה (דף מ"ו ע"ב) דקאמר שם ארשב"ן מניין להמוציא מחברו עליו הראי' דכתיב מי בעל דברים יגש אליהם מתקיף לה רב אשי הא למ"ל קרא סברא הוא מאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסיא ומה קשיא לי' דלמא קמ"ל קרא דאפי' אם הנתבע נכרי הוי כן ורשב"ן יסבור כמ"ד גזל נכרי מן התורה מותר ולכאורה יהי' מוכח דבנכרי באמת מוציאין בספק מיהו י"ל להיפוך דגם בנכרי פשיטא לי' דהיכא דקיימא תיקום ואין מוציאין בספק:
7
ח׳שא' למ"ד פריעת בע"ח מצוה יהי' מותר לפרוע חובו באיסורי הנאה הרי מצות לאו להנות נתנו. הנה ז"א דאיך שייך לומר בזה לאו להנות נתנו דהרי משתרשי לי' ממון ולא מבעיא למ"ד דהיכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה לא אמרינן ללה"נ פשיטא דאין כאן קושיא אף גם לאינך פוסקים דס"ל אף היכא דאיכא הנאת הגוף נמי לאו לה"נ היינו רק היכא דליכא הרווחת מעות אבל היכא דמרויח ממון ודאי לא אמרינן ללה"נ ודמי לאנס המלך גרנו בחובו שחייב לעשר ועיין במג"א או"ח סי' ת"מ מ"ש ואני דחיתי דבריו בחי' אבל כאן לפרוע בזה ודאי אסור ואין דומה לשאר מצוה כגון אתרוג וכדומה דמותר לקיים באיסורי הנאה דהתם אף דהוי צריך להוציא ממון על המצוה מ"מ האתרוג אח"כ שוה לו הממון אחר שיצא כמו קודם ואם מזדמן לו קונה יכול למכרו ואין כאן חסרון ממון ממש וכיוצא בזה כתב המג"א סי' תל"ז גבי מזוזה דלא נחשב חסרון ממון עיי"ש אבל בפרעון חוב דהוי לו הפסד ממש אם יפרע מכיסו ודאי משתרשי לי' ונחשב נהנה וז"ב ונכון:
8
ט׳בנדון השותפין דשני הבתים סמוכים זל"ז רק הפארהויז הוי בשותפות לשני הבתים ומכר אחד מהם הבית שלו לשוחט. הנה ודאי יכול הבעל הבית השני לעכב כי אף אם השוחט ישחט בבית שלו ממש מ"מ יהי' ריח רע כשיתרבה פעם אחר פעם השחיטה וגם בשביל שמרבה הנכנסין ויוצאין ובלילה ידכאו שער לשחוט לכך ודאי דיכול לעכב:
9
י׳שא' באיש אחד הי' חייב הרבה מעות להרבה ב"א וחלה ובעת חליו נתוודע לבע"ח אלו מאלו כי חייב הרבה מאוד והנה לאיש החולה הי' עוד ב' אנשים שהיו שותפין עמו במו"מ ושותף אחד שהלוה לו רק בתחלת החורף נכנסו שניהם בשותפות וכעת הוא טוען שהסך שנתן החולה הנ"ל להשותפות יקבל הוא על חובו והשותף השני אין לו שום חוב כלל על החולה הנ"ל רק שתפס ג"כ ממה שהניח החולה הנ"ל להשותפות בשביל שהחולה חייב לאביו ג"כ סך מה ותפס בשביל אביו והבע"ח אחרים טוענין דאין להשותפין לעכב המעות רק יחזירו ממון שתפסו לידם לעשות סידור בע"ח. הנה לדעתי לא מבעיא דהשותף שתופס בשביל אביו דאינו יכול כדין תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ודעת רוב הפוסקים דלא כדעת רש"י רק אפי' בעשאו שליח לא מהני רק גם השותף השני שתפס בעבור עצמו לא מהני כפי התקנה של תקנות ארצות דזה ידוע דכל דבר השותפות נחשב ברשות שניהם כמ"ש בחו"מ סי' צ"ג ונחשב עתה כתופס ולא מהני ואינו דומה לתקנה השני' שכותב רו"מ דאם הלוה אלים וכו':
10
י״אלהנ"ל. נדון אשר שאל בדיני ממונות שכעת התפשר החולה עם הבע"ח אם צריכין השותפין להחזיר כפי התקנה כיון דכעת יחזיק החולה זה לעצמו הנה אם השותפין נמי התפשרו א"כ מה דעשו עשוי וצריכין להחזיר המותר אבל אם השותפין לא התפשרו עמו אז ודאי נגדן לא נעשה התקנה ויכולין לתפוס הכל לעצמן לו יהא דהוי ספק בתקנה קיי"ל דחוזר להדין ומכ"ש זה ברור דהתקנה לא הוי רק נגד הבע"ח אחרים לא נגד גוף הלוה כיון דהוא חייב באמת כולן ולכך אין צריכין להחזיר כלום:
11
י״בשאלתו בנדון השותפין. הנה בילדותי הי' משפט גדול בק' ראווא ואני אז בררתי שבדין חלקו אני משתמש אין חילוק בין אם אינו עומד להשכיר או למחי' בין אם עומד להשכיר או למחי' כל עוד שלא חלקו ולא השכירו לאחרים אף שעסק אחד במחי' יכול לומר בחלקי אני משתמש ואין עולה לו מן החשבון וכן הסכימו עמי הגדולים וכן פסקנו וכן אני פוסק תמיד:
12
י״גע"ד שאלתו בדין השותף יפה פסק כיון שלא הי' המדובר בשעת השותפות שילוה השותף על ריוח לטובת השותפות רק השותף לוה לעצמו על עיסקא ואח"כ כשדחקו למכור הסחורה אמר שהוא יתן חלק בעיסקא ודאי דא"צ השותף השני ליתן הריוח והטעם הוא חוץ ממ"ש רו"מ דיעשה הוא לוה שלו ואין לו היתר י"ל עוד חדא דהוי כדחוי בעלמא ולא נשתעבד כלל וכמו דקיי"ל בסי' קע"ו ביו"ד ובחו"מ סי' רצ"ב דאם הי' בידו תחלה בהלוואה ואח"כ אמר יהא בידך למחצית שכר חייב באונסין כמו תחלה וא"צ ליתן הריוח ועוד אף אם הי' עושה דרך היתר עם השותף השני כיון דהי' עמו במו"מ הזה ויודע ההפסד איך יתבע ממנו ריוח כיון דיודע בעצמו ההפסד ולכן א"י לתבוע הרווחים משותף השני:
13
י״דאשר שאל בחו"מ סי' קפ"ג במי שמכר סחורה לעכו"ם ובא חברו וסייעו והטעה הנכרי שיחלקו ועל זה שאל אם יש איזה חלוקים בזה. הנה ידע רו"מ דאין חילוק בזה בין אם נתן הנכרי המעות לבעל הסחורה או להשני וכן בין אם הוי משלם מיד או בהקפה וכן אם יש להשני המסייע חלק בסחורה והן אם יש לו רבע או מחצה תמיד יחלקו בשוה חלק כחלק כי אין זה תלוי בהסחורה כלל רק זה הוי ענין אחר בפ"ע דהוי כב' שהגביהו מציאה דחולקין בשוה כן ה"נ בזה ואין זה ענין לדין אם הוסיפו לשליח דפליגי בזה הפוסקים דהתם מיירי דיודע הנותן מה מוסיף אז הוי כוונתו עבור הסחורה בזה פליגי למי שייך וגם יש סברא להיפוך כיון דהשליח לבדו הי' אצל הקני' י"ל דשייך לו אבל בנדון זה דשניהם היו שם והנכרי לא כוון ליתן יותר רק בטעות שהטעהו בחשבון הוי ענין אחר בפ"ע ואינו תלוי בהסחורה כלל והוי כמציאה דעלמא ותמיד חולקין בשוה ואין שום חילוק בדבר:
14
ט״ושאלתו נדון הקנין שחתם רו"מ ועוד אחד עמו בק' יאמפלא ומת המוכר או הנותן וחתנו הקונה מבקש ממנו לכתוב קנין אחר הוא והעד שעמו וששלא באחריות כדין שטר מתנה שמותר לכתוב כמה פעמים ולרו"מ הוקשה הרי הוי מפי כתבם. הנה זה לק"מ מתרי טעמי חדא כיון דאמרינן בש"ס דקני מיני' לא צריך לאמלוכי בי' דסתם קנין לכתיבה עומד א"כ כמו דעומד סתם קנין לכתיבה פ"א כן כל היכא דליכא חשש ערמה והפסד לאחריני עומד לכתיבה כמה פעמים ולא הוי מפי כתבם ועוד כיון דדרך העולם הוי שהמוכר מצוה לכתוב א"כ הוי אומדנא דמסכים לכתוב כל מה שירצו כל דלא הוי איסור בדבר להפסיד לאחרים הוי אומדנא שהוא מסכים וכמו דאם טעו העדים בכתיבתן דמותר לכתוב אחר כל שלא עשו שליחותו בלי שאלת הבעל או המוכר והנותן ואף דנתן להם רשות רק לכתוב אחד מ"מ הוי אומדנא דהוי כוונתו לכתוב אחד המועיל כן ה"נ הוי אומדנא שכיון שמסכים לכתוב מסכים לכתוב כמה דבעי כיון דאין לו הפסד הוי זה נהנה וזה לא חסר והוי אומדנא דמוכח דניחא לי' בזה וכותבין שלא מדעתו כיון דכבר ציוה פ"א ולא הוי בזה מפי כתבם וז"פ:
15
ט״זשנית להנ"ל. מ"ש רו"מ למה לא השבתי לו ממה שהקשה למה שטר הלואה אין יכולין לכתוב העדים בלי ב"ד אף שמעידין שנמחק הנה לא הייתי צריך להשיב כי סברתי שיבין מעצמו כי הלואה דהוי חב לאחריני כי ניתן לגבות מן הלוה וכשיש שטר אינו נאמן לומר פרעתי גם לגבות מן הלקוחות לכך אין רשאים לכתוב בלי ב"ד אבל שטר מכר ומתנה אם הוי בלי אחריות ומפורש בי' דלא הוי באחריות אין בו חוב לאחרים לכך מותרין לכתוב ומפי כתב לא הוי כמ"ש בראשונה:
16
י״זשא' בראובן שהבטיח לאחיו ליתן לו במתנה מאה קערבליך ולא הי' לו מעות מזומן ונתן לאחיו קוויטיל ובקוויטיל הנ"ל נכתב איך שהוא חייב להנגיד מו"ה יוסף ליב סך מאה קערבליך ולקח אחיו הקוויטיל ובא לאיש אחר ולקח מאתו הסך מאה רוביל וניכה לו א' פריצענט וחצי ועתה בא האיש האחר בקובלנא לפני ב"ד היות שלא קיבל על הקוויטיל הן מר' יוסף הן מראובן כי ראובן טוען שאינו מגיע ממנו כי החוב נכתב שמגיע לר' יוסף ליב ולאו בע"ד דידי את וגם א"י לתבוע לר' יוסף ליב ועתה חוזר האיש הזה על אחיו של ראובן ותובע מאתו שיחזור לו המאה קערבליך. תשובה. הנה יפה דן רו"מ שמחויב להחזיר לו המעות כיון דלא הוי מכירה שהנגיד ר' יוסף ליב לא מסר לו הקוויטיל גם אף אם הי' מוסר לו הרי בשטר שנזכר שם המלוה ודאי בעינן כתיבה ומסירה והיכא דלא הוי קנין כדין מחויב להחזיר לו מעותיו כמ"ש בסי' ס"ו סעיף א' אני תמה על רו"מ איך לא הרגיש בדבר אחד דבלא"ה אין כאן חיוב מעיקרא כיון דלא הגיע הקוויטיל לרי"ל מעולם א"כ לא זכה בי' מעולם והוא חספא בעלמא דהיכא דלא הוי קנין ממש במעכשיו ודאי דבעינן מטא לידי' אבל אם לא מטא לידי' לא זכה בו מעולם. וא"ל דאחיו של ראובן זכה לו לר' יוסף ליב ז"א כיון דאינו חייב לר' יוסף ליב כלום רק הוי חיוב בדבר שאינו מתחייב א"כ לא הוי לי' הילך כזכי רק בעינן שיאמר בפי' זכי לפ' וכאן נראה דלא דקדק לומר זכי לפלוני לכך גוף החוב הוי חספא בעלמא ויכול ראובן לחזור בו לגמרי וא"כ נייר בעלמא זכי מיני' ובודאי צריך להחזיר לו מעותיו בלא טעם כת"ר רק אם הי' אחי ראובן כופר ואומר שאמר זכי או שהגיע כבר לר' יוסף ליב אז צריכין אנו לטעם כת"ר משום דלא כתיבה ומסירה וז"ב לדינא.
17
י״חוהנה רציתי לחקור אחר המנהג כי המנהג בין הסוחרים שמוכרין קוויטליך כאלו בלי כתיבה ומסירה ובדבר כזה הולכין אחר המנהג והמנהג למכור קוויטיל כזה אף דלא הגיע ליד הזוכה וכן המנהג בין הקאנטארין אך ידעתי גם חקרתי דהמנהג הוי דהקונה אינו קונה רק אם נמלך תחלה בהלוה החתום אם נותן לו רשות לקנות ולכן כל שלא קנהו ע"י נטילת רשות מראובן ודאי לא עשה כמנהג ומצד הדין ודאי הוי חספא בעלמא ולכן מוכרח הוא אחי ראובן לחזור ללוקח מעותיו והדין דין אמת והכל מתוקן:
18
י״טמה שחקר הרב אב"ד מעזריטש בעכו"ם שהפקיד חפץ אצל ישראל באחריות ואבדו ומצאו ישראל אחר אם חייב בזה השבת אבדה כיון דהישראל חייב לשלם להעכו"ם או אינו חייב כיון דהחפץ של עכו"ם ורו"מ תלאו בדין גל"מ לאו כמ"ד ואסור להחזיר ז"א דהוי כעוכלא לדנא דאיסור השבת אבדה לעכו"ם הוי רק בכונה תליא מלתא דאם משיב לעכו"ם משוה העכו"ם כישראל והרי אם מכוין לקידוש השם מותר להחזיר לעכו"ם וא"כ מכ"ש אם מכוין לטובת ישראל שלא יצטרך לשלם מכ"ש שמותר להחזיר ולא מבעיא שמותר להחזיר רק מחויב להחזירו כיון דלולי השבתו יבא הישראל לידי הפסד מחויב להצילו שלא יבא לידי הפסד כמ"ש בחו"מ סי' רנ"ט סעיף ט' באם ראה מים באים לשטוף שדהו חייב להצילו וא"כ מוכח דכל ההפסד שיבא לאדם וחברו רואה מחויב להצילו ואף דעדיין אין לו הפסד כל שיבא לידי הפסד מחויב להצילו כן ה"נ כיון שאם לא יחזור לו האבדה יבא לידי הפסד ויתחייב לשלם מחויב להחזירו וז"ב ונכון:
19
כ׳מה ששאל אם הפקר קטן הוי הפקר יפה השיב רו"מ דפשיטא כיון דאין בו דעה אינו הפקר וא"צ ראי' וליתר שאת אביא לו ראי' ממה דמפורש בש"ס ופוסקים דמכירת ונתינת קטן אינו כלום מ"ט לא אמרינן כמו דאמרינן בש"ס ובחו"מ סי' קצ"ד דנכרי שקיבל דמים ועדיין לא כתבו שטר דנעשה הפקר מכח דנכרי מכי קיבל זוזי אסתלק א"כ ה"נ נימא בקטן שמכר כיון דקיבל זוזי נסתלק ונעשה הפקר ואם זכה בו אחד בדין הפקר זכה ובע"כ אין הפקר קטן כלום:
20
כ״אלהרב מו"ה יחיאל מיכל הובנר:
21
כ״בשאלתו וז"ל בב' אחין שנפל להם ירושה מאבותיהם מקום בבהכ"נ וזה ב' שנים השכיר אחד מן האחים את המקום לאיש אחר בעד סך קצוב לשנה ונתן לאחיו החצי ועכשיו קודם כלות השנה הלך אחיו השני והשכיר ג"כ לאותו האיש בעד סך הזה וסלקו בעד החוב שהי' חייב לו ואמר כשיהי' לי מעות אז אגלה לאחי הגדול ואתן לו החצי כאשר נתן הוא לי ובתוך כך הלך הבכור והשכיר המקום לאיש אחר ועתה באו ב' האחים עם ב' השוכרים לדין וכאו"א ניחא לי' דליקום בהימנותא ועוד טוען הבכור כי זה האיש שהשכיר לו הוא אלם וחייב לו ממון וכשישנה מדיבורו אם דיהי' ע"פ דת"ה עכ"ז יבא לידי היזק עי"ז עכ"ל. תשובה. הנה מ"ש רו"מ דהדין הוי עם השוכר הראשון בזה יפה פסק קצת מטעמו וקצת שלא מטעמו כי מ"ש רו"מ דהדין פשוט דשותף מה שעשה עשה אמת כן מבואר בש"ך סי' ע"ז וב"ש סי' פ"ו אך זה דוקא בשותפין שנשתתפו בזה כיון דהמנהג כן י"ל דע"ד כן נשתתפו מתחלה אבל באחין שירשו י"ל דהם לא הסכימו שיהי' מעשה אחד קיים רק בעינן דעת שניהם וז"ב בסברא אך מ"ש מטעם מצרנות ז"נ מ"ש דאף לדעת הסוברים דאין במקומות בהכ"נ דין מצרנות הא טעמא יהיב דדי מק"א בבהכ"נ אבל להיות נשאר על מקומו מודים ויפה דיבר בזה. גם יש להוסיף דהסמ"ע לא אמר רק אם כבר קנה הלוקח להיות המצרן יכול לדחותו אין לו כח אבל אם עדיין לא זכה בו הלוקח גם הסמ"ע מודה דלמעט בפלוגתא עדיף ומכ"ש אם קנה כבר המצרן מאת האחד זכה עכ"פ בחלקו ושוב יכול לזכות בחלק הב"מ מדין מצרנות. והנה לא ביאר לנו רו"מ באיזה הזמן השכיר לו הב' דאם כבר כלה שכירות הראשון אז קנה בכסף או בחזקה אבל אם עדיין לא כלה זמן הראשון אם נתן דראהן (אנגאבע) חדשה קנה אף לאחר זמן אבל אם לא נתן הדמים לא הוי חזקה במה שעומד עליו כיון דעדיין שייך לו מקודם ועיין בנתיבות סי' שי"ב במעשה כזו ואני בתשובה הארכתי דלא כוותי' מיהו בנ"ד לכאורה אין נ"מ כי אף אם עדיין לא זכה עכ"ז הוא קודם מכח מצרנות אך יש לעיין דדין מצרנות לא שייך אלא אם אין הבעלים רוצים זה יותר מזה אבל אם הבעה"ב אומר דלא ניחא לי' בהמצרן והשני נוח לו והראשון קשה הימנו כל כה"ג ליכא דין מצרנות ובפרט לפמ"ש רו"מ שטוען שיהי' לו הפסד ממון אך עכ"ז הרי זה בחלק השני ולכך אם השוכר החדש רוצה שיהי' בשותפות שיתחלקו לשבוע או לחודש או יעמדו יחד הדין עמו אבל לדחות לגמרי להמצרן אין כח בידו ויהי' נשאר שוב כולו להמצרן ולהמצרן הברירה אם ירצה יוכל לשאר בחצי שלו ואם לא ירצה אלא כולו יוכל לחזור בו כיון דהוא לא שכר אלא כולו כן הדין נוטה לדעתי. ויותר אין להאריך דברי ידידו וכו':
22
כ״גשא' נדון הקרעצמיא ודאי לא שייך בזה דין בכור ליטול פ"ש ובמשכנתא בעינן דלא הוי ראוי מ"מ הוי רק הקרן ולא הפירות כי המשכנתא אינו פועל רק לעשות המלוה כמו שהי' בעין תחלה אבל הפירות שלא הי' בעולם בשום פעם ביד המלוה זה נחשב ראוי ואין לו דין פ"ש:
23
כ״דלהרב מו"ה מיכל הובנר.
24
כ״הע"ד שאלתו נדון דו"ד שבין מחזיקי הפ"פ עם ראובן מחזיק השענק שזה שנה ששכרו את הפ"פ מהאדון על ג"ש עם קרעטשמי אחת לצד העיר ושם יושב זה ראובן יותר מעשרים שנה ונתן שכירות למחזיקי הפ"פ ומחזיק מזיגה ושאר דברים אמנם עכשיו שכר דירה סמוך לקרעטשמי וכל השנה הביא יי"ש ממק"א ומכר נגד נימוסי הקיר"ה וכעת בעלי הפ"פ תובעים מראובן מה שגזל אותם כל השנה במכירת יי"ש שאינו שלהם וגם הפסיד הכנסת הקרעטשמי ועוד טוענים אחרי שנתנו מעות בעת לקיחתם את הפ"פ גם לטובת הכלל בעירם ועבור זה עשו חר' שלא להעלים יי"ש רק למכור היי"ש של מחזיקי הפ"פ א"כ צריך לעשות לו דין כעובר על תקנות הקהל וראובן משיב שהוא רצה ליקח מהם מזיגה והם לא רצו וגם עכשיו רוצה לכנוס בתקנות הקהל על אופן זה אך הם רוצים לייקר שער הקרעטשמי עכ"ל. תשובה. הדין עם מחזיקי הפ"פ ואין לו ענין כלל למה שהביא רו"מ הסוגיא וכל הפלפול דשם מיירי במבוי או בעיר שכ"א בפ"ע רשאי לעשות כרצונו ואין קפידא רק שיורד לאומנותו של חברו ומקפח פרנסתו אבל בהאורנדא דהוי העיר והכפרים של האדון דאין רשות לשום אדם למזוג משקה למוכרו לאחרים רק אם משכיר מן השר א"כ אף אם לא הוי הקרעטשמי אין רשות לישראל השוכר איזה בית נכרי למזוג שם משקה רק ברשות אדון וישלם לו כפי אשר ישוה עמו א"כ כיון דהישראל שכרו מהאדון הוי הבא מכחו כמוהו ואין רשאי למזוג חוץ ממחזיק הקרעטשמי ואם כבר עשה כן מחויב לשלם כפי אשר ישומו הבקיאים כמה הי' אדם רוצה ליתן שיהי' לו רשות למזוג יי"ש חוץ הקרעטשמי ושיהי' לו רשות לקנות יי"ש באיזה מקום שירצה ולא יצטרך ליקח יי"ש מן מחזיק הפראפינאציא וכפי אשר ישומו הבקיאים כך מחויב לשלם מדי שנה בשנה שעושה כן ז"ז אין להאריך וכו':
25
כ״וע"ד שא' אם יכולין בני העיר לשכור הליפערוג מן הבשר אף דהוי הפסד לקצבים ויש בזה טובה שיהי' נצולין מחשש שחוטי חוץ שיהי' תמיד בשר כשר. הנה ודאי דמותרין בהסכמת רוב בני העיר עם כבוד רו"מ דזה הוי בכלל מ"ש בב"ב דרשאין בני העיר להסיע על קיצתו ובפרט מה דהוי תקנה לענין חשש איסור ולכך יעשו כן ואל יחושו לצעקת הקצבים מכמה טעמים ואין להאריך:
26
