האלף לך שלמה, אבן העזר מ״זHaElef Lekha Shlomo, Even HaEzer 47
א׳שא' ילמדנו רבינו באיש אחד שיצא קול על אשתו שבעת שלא הי' בביתו מעלה בו מעל וכו' כי הי' רגילים אינשי דלא מעלי לרמוס חצרה ולדבר עמה דברי שחוק וקלות ראש ושלחו הב"ד ומיחו בה וכו' סוף שנולד קטטות ומריבות בין הזוג וקרוב הדבר שמחמת זה הקול התקוטט בעלה עמה עד שהב"ד אם שלא חקרו הדבר אם יש ממש בהקול אעפ"כ הכניסו שיהי' ריחוק בדבר ונתגרשו וכעת רוצה המגרש להחזיקה וטוען שמעולם לא ראה ממנה שום פריצות ובעת שמיחה בה שלא תניח לבליעל לבא לביתה השיבה אשר איננה חייבת בדבר וגם היא אינה רוצית בזה ושלא ברצונה ומה לה לעשות וכי תברח מביתה וכו' אם יש לחוש בזה לדין מוציא אשתו משום ש"ר וכבר ראה רו"מ הדעות בש"ע בזה רק שחשש לדעת הי"א דאפי' בלא אמר כלום נמי לא יחזיר. והנה בהשקפה הראשונה הי' נ"ל דטעם הי"א הוי אומדנא דמשום כך הוא מוציאה וכל אומדנא הוי כאלו התנה וכפל לכך לא יחזיר ואם נאמר כן הי' נ"ל דין חדש דלדידן דהוי סדר גט ואומר הבעל בפירוש שמגרש בלי שום תנאי שבעולם א"כ בזה לכ"ע מותר להחזירה דלא שייך בזה לעז שהרי אומר שמגרש בלי שום תנאי מיהו באמת אין הטעם של הי"א כן רק הטעם הוי מכח קנס שקנסו אותה שלא יהיו בנות ישראל פרוצות א"כ לא מהני מה שאומר שמגרש בלי תנאי מיהו לדינא נ"ל להקל חדא דכללא בידנו דבכ"מ שנזכר בש"ע דעה ראשונה בסתם ודעה שני' בשם י"א הלכה כדעה ראשונה וא"כ ה"נ דעת המחבר להלכה דבעינן התנה וכפלי' לתנאי ובפרט דהני י"א דס"ל דאפי' בלא אמר כלום הוי דעה ג' ודעת הרמב"ם יחידאי וגם לדעת הרמב"ם כתב בט"ז דעכ"פ בעינן שיאמר לה קודם גרושין שמשום זה הוא מגרשה ואף דאפשר דכאן אמר לה כן מ"מ בזה כל אדם נאמן על עצמו ונאמן לומר שלא אמר לה שמשום זה מגרשה. ועוי"ל דאף לטעם הש"ס והרמב"ם לדעה זו דהוי משום פריצותא י"ל היינו דוקא בזמן הש"ס דביד הבעל לגרשה בע"כ שפיר הועילו חז"ל בתקנתן שתקנו בזה דהרי ביד הבעל לגרשה בע"כ אבל בזה"ז דאין מגרשין בע"כ רק מרצונה וא"כ בשביל ש"ר בלבד א"י לגרשה בע"כ ולא למנוע ממנה שאר כסות ועונה א"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן שלא יחזור סוף סוף תהי' פרוצה ולא תקבל ממנו גט כלל והרמב"ם לשטתו שלא הביא תקנת ר"ג אבל לדידן י"ל כ"ע מודים דאין בזה איסור לדידן וכיון דעיקר מלתא דרבנן וגם רוב הפוסקים לא ס"ל כן די לסמוך על היתר זה ולהקל שמותר להחזירה. ומ"ש שהמחבר סתם כדעה ראשונה אף דנקט כולם בלשון וי"א מ"מ כוונתו דבמה שמתחיל בלשון המוציא את אשתו משום ש"ר משמע להדיא דההוצאה הוי בפירוש משום ש"ר והיינו עכ"פ או כדעה דבעינן כפלי' או דדי בלא כפלי' אך זה ס"ל בסתם דבעינן שיאמר שמוציא משום ש"ר ולכך כתב אח"כ בלשון וי"א דהיינו דבמאמר משום ש"ר הוי ב' דעות אם בעינן כפלי' או לא אבל זה עכ"פ ס"ל כסתם דבעינן גלוי דעת דמשום ש"ר הוא מגרש ועיין בבית מאיר פוסק נמי כרוב הפוסקים דבעינן עכ"פ אמירה ובעצי ארזים כתב דגם הרמב"ם ס"ל כן לכך העיקר כמש"ל. ומה שחשש רו"מ משום מחאת ב"ד והבעל פשיטא דאין חשש כלל כמו שהארכתי בתשובותי וכאן א"צ כיון דלא נאמר בלשון קינוי גם אין עד ששהתה עמו בסתירה כדי טומאה ומה בכך שראו שהולך הפרוץ לביתה עכ"פ אפשר שהי' שם אנשים לכך אין אני רואה שום איסור בזה ויכול רו"מ להתירה לחזור לבעלה ומה גם דבזמנינו אין כח להחמיר להעמיד הדת על תלה. שנית אודות הנ"ל. הנה ידעו כי אין אחר ההיתר שלי כלום כיון דידוע דאין אוסרין על היחוד וכל שלא ראו כדרך המנאפין אינה אסורה על בעלה וא"כ אין איסור רק מכח המוציא משום ש"ר וזה כבר כתבתי להיתר והנה בש"ס יבמות (כ"ד ע"ב) מוכח דאפי' אם הוי קלא דלא פסיק מיירי אפי' הוי כן דאל"כ מה פריך שם על המשנה דהנטען על אשת איש ממשנה דהמוציא אשתו משום ש"ר ובע"כ ס"ל דהמוציא משום ש"ר מיירי דומיא דהנטען על א"א אפי' בקלא דל"פ ואעפ"כ דוקא שהוציאה משום ש"ר הא בלא"ה מותר להחזירה לכך הדבר פשוט כמ"ש להיתר:
1