האלף לך שלמה, אבן העזר ע״טHaElef Lekha Shlomo, Even HaEzer 79
א׳קונטרס תקנות עגונות.
1
ב׳במ"ש בסי' י"ז סעיף ט' אבל אם בא עד הראשון שאמר משמו וכו' לכאורה נ"ל לחלק הענינים דדוקא אם העד השני אומר מפי הא' שאמר שראה שמת בזה אם אנו באים להתיר הוי עיקר ההיתר מכח ראיית הראשון וע"פ אנו מתירין שהוא ראה כן בזה אלים טפי משני האומר בשמו ונאמן הא' להכחישו אבל אם אומר העד לפני ב"ד ששמע מראובן ששמע משמעון שמת פ' וא"כ עיקר ההיתר שאנו מתירין הוי ע"פ שמעון שהוא המתיר והעד אינו רק כמעיד ששמע משמעון בזה אלים כח ראובן מכח לוי המעיד לפני ב"ד ששמע ממנו כיון דאין ההיתר נמשך ממנו רק ששמע משמעון ולוי שמע ממנו ולכך אמרינן מה אולמא דהך מהך ולא עדיף מעדות לוי. ויש להסביר לפמ"ש הח"מ בסי' קט"ו דהיכי דמעיד שתיקן לפנינו אין הראשון יכול להכחישו דזה לא נחשב מגיד מפיו כיון שראה בעצמו התיקון וא"כ ה"נ אם הי' השני מעיד ששמע את הראשון מעיד לפני ב"ד שמת פ' והוי כאלו אומר ראינו עדות שנחקרה בב"ד ודאי כה"ג לא הי' יכול הראשון להכחישו דזה דומה כאומר שראה המעשה לפנינו וכיון דאומר ראינו שנחקרה עדות בב"ד לא הוי כעד מפי עד כדמוכח בתוס' פ"ב דכתובות ובכמה דוכתי א"כ לא הוי כאומר מפיו ג"כ ולכך אין הראשון יכול להכחישו ולפ"ז ה"נ כיון דבעד מיתת הבעל לא בעינן שיעיד בב"ד א"כ מה שאומר ששמע מפלו' שמת הוי כאומר ראינו עדות שנחקרה בב"ד והוי כאלו אמר ראיתי פ' שעשה מעשה זו כן אומר ששמע פ' אומר כן והוי כמעיד מפי עצמו ולא מפי הראשון רק כיון שבאמת ע"י דיבורו של הראשון לא נעשה ההיתר רק ע"י ראייתו שראה תחלה לכך אינו דומה לאומר פ' תיקן לי את הכרי דשם ע"פ ראייתו נגמר כל הענין וההיתר ולכך לא נחשב עד מפי עד אבל בזה שאומר ששמע מפי עד שמת פ' אין הענין נגמר בשמיעתו רק ע"פ מה שראה תחלה לכך נחשב מגיד מפי ראשון ולכך יכול הראשון להכחישו וזה באומר הראשון שראהו שמת אבל באומר ששמע מפי פ' שמת א"כ בזה ממ"נ עיקר ההיתר לא נמשך מפי המגיד רק עפ"י הראשון שראה שמת ומה שהשני אומר בשמו ששמע שמת זה שמע השלישי ממנו וזה הוי כאומר פ' תיקן לי הכרי כן ה"נ אומר ששמע עדות מעיד ששמע מפי אחר שמת בזה לא הוי כמעיד מפיו רק כמעיד שראה עדות שנחקרה עדותן בב"ד וכל כה"ג לא נחשב מעיד מפיו רק כמעיד שראה פ' תיקן לי הכרי שאין הראשון יכול להכחישו ועדיף זה במעיד ששמע עד מפי עד ממעיד ששמע מן הראשון וחילוק זה נכון. ולפ"ז הי' נראה עוד חילוק בדבר דמה דאמרינן דהראשון נאמן יותר היינו רק באם אנו צריכין לדון ע"פ עדותו ולסמוך על עדותו להתיר אז בזה הראשון נאמן יותר אבל אם אין אנו צריכין לדון ע"פ דבריו רק לומר סלק עדותו בזה אין הראשון יכול לערער דומה כגון בשנים אומרי' נתקדשה ואחד מן העדים אומר שיודע שנתקדשה ומת בעלה ובא ע"א ואמר ששמע כן מפי העד הראשון והתירוה להנשא ואח"כ בא הראשון ואומר שלא אמר שמת ועל נתקדשה מעיד לפנינו בזה נראה כיון דבשעת אמירתו מתחלה שנתקדשה ומת בעלה הי' נאמן במגו דאי בעי שתיק והי' נשאר רק עד השני לבד ולאו כלום הוא א"כ בכה"ג דהי' נאמן בשעת אמירתו תיכף מכח מגו דאי בעי שתיק ואז לא הי' צריכין להתיר ולדון ע"פ עדותו רק אם נסלק עדותו כמאן דליתא נמי מותרת דאין כאן רק ע"א על הקדושין בכה"ג נראה דהוי כאומר השני ראיתי עדות שנחקרה בב"ד ולא נחשב מגיד מפי הראשון כמו דלא נחשב עד מפי עד בה"ג וזה דומה לפלוני תיקן לפני את הכרי דאין הראשון יכול להכחישו ונאמן השני כמוהו שאמר כן לפניו והי' נאמן מדין מגו והוי כאלו ראה לפניו את המעשה ובפרט בנ"ד אם נאמין להשני אין אנו דנין עפ"י הראשון רק לסלק עדותו י"ל דבזה לכ"ע אין הראשון נאמן ובזה נראה אפי' באומר שקר הגדתי אינו יכול לחזור בו כיון ששמעו ממנו אז שאמר ביחד נתקדשה ומת והי' לו אז מגו נחשב כנתקבלה עדותו בב"ד וא"י לחזור ולומר שקר הגדתי ג"כ וכיון דבלא"ה איכא דעות דאין הראשון נאמן יותר וגם איכא דעות דאף באומר מחוץ לב"ד א"י לחזור בו וכמו שמשמע בק"ע ולכך נראה בנ"ד דלכ"ע א"י לחזור בו לא לכפור בעד הראשון ולא לומר שקר הגדתי. ובאמת בהיותי בזה ק"ל מ"ט יהי' הראשון נאמן יותר מן השני שהרי יש להשני מגו דאלו בעי הי' אומר שהוא יודע מעצמו שמת או ששמע מאחר שמת וכיוצא בזה הקשו התוס' בב"ק דלהימני' לבתראי דאי בעי פסלי לקמאי בגזלנותא כן ה"נ נאמין לבתרא דאי בעי אמר שיודע כן ממק"א ואין לומר דגם להראשון יש מגו דאי בעי אמר שקר הגדתי לך ז"א דזה לא נחשב מגו דזה יהי' לו בושה לפני העולם להודות בעצמו שמשקר משא"כ עתה העולם אינם יודעים האמת עם מי אם עם השני או עמו וכיוצא בזה בעלמא דלא אמרינן מגו היכי דיש לו קפידא לפני העולם אך להשני יש לו מגו שפיר ולמה יהי' נאמן במגו וצ"ע. ועוד נראה דאף שכ' הח"מ דאף בהתירוה להנשא הראשון נאמן נראה דהיינו דוקא בהתירוה ולא נעשה מעשה ע"פ אבל אם נעשה מעשה ע"פ השני וכבר נשאת בזה לכ"ע אין הא' יכול להכחישו אח"כ כיון שכבר נעשה מעשה ע"פ ולמעט בפלוגתא עדיף כן נ"ל:
2