האלף לך שלמה, אורח חיים שפ״הHaElef Lekha Shlomo, Orach Chayim 385
א׳בדין לעשות הסעודה בשבת ראיתי בנוב"ק שהביא ראי' דס"ל להש"ס דילן דעושין הסעודה בשבת ממ"ש בש"ס ל' כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר וכו' ולדעתי יש לדחות ראי' זו דהנה יש להבין לשון הירושלמי פ"ק הלכה ד' (עיין במג"א סי' תרפ"ח שהביא בשם הראשונים שהוכיחו מן הירושלמי הנ"ל להיפוך מהנו"ב) דקאמר שם דבאלו מאחרין ולא מקדימין סעודת ר"ח וסעודת פורים ופריך ויעשנה בשבת ומשני כתיב ימי משתה מי ששמחתו תלוי בב"ד עכ"ל ולכאורה אינו מובן דהרי בשבת לא כתיב כלל שמחה אך נראה הכונה דמ"ש ימי משתה ושמחה היינו דע"י המשתה יהי' שמחה דהמשתה גורם לו השמחה ולכך תינח בפורים בחול דאז לולי דהוי פורים לא הוי משתה ואם לא הוי משתה לא הוי שמחה ולכך שמחתו תלוי' בב"ד דהם קובעים ימי הפורים ונעשה בהם משתה וממשתה נמשך שמחה אבל בשבת כיון דכתיב וקראת לשבת עונג א"כ לולי פורים נמי מחויב לאכול ולשתות וממילא הם גורמין שמחה בנפש אדם לכך הוי שמחתו בידי שמים דממה שמחויב עונג ממילא הוי שמחה ולפ"ז א"ש דהרי בהל' שבת סי' רפ"ח מבואר דמי שהתענית עונג לו מותר להתענות בשבת עיי"ש אך זה בשבת דכתיב עונג לכך תלוי במה דהוי עונג לו אבל בפורים דכתיב משתה ושמחה זה מחויב דוקא לאכול ולשתות ולא להתענות וא"כ א"ש דבסתם אדם דמקיימין עונג שבת דאין התענית עונג לו זה אינו יכול לעשות הסעודה בשבת דשמחתו הוי בידי שמים אבל מי שמותר לו להתענות בשבת זה מותר לעשות הסעודה בשבת דבו הוי שמחתו בב"ד וזה הוי כוונת הש"ס כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר היינו דאיכא מוקפין שמתענין בשבת והם עבדי בחמיסר וכיון דאיכא רק מקצת כן נחשב זכירה ועשי' בהדדי וא"ש ואין ראי' מזה לסתור דברי הירושלמי כנלפע"ד בעזה"י. וכשאני לעצמי הי' נ"ל טעם אחר דאין לעשותו בשבת כיון דסעודת פורים בעינן דחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ובשבת בעינן זכור את יום השבת לקדשו ולא ישכחנו מלבו:
1