האלף לך שלמה, יורה דעה קע״גHaElef Lekha Shlomo, Yoreh Deah 173
א׳מ"ש בסי' ק"ב י"א דלא אמרי' דשיל"מ היכא שהמאכל מתקלקל. דין זה צ"ע דהנה דין זה אינו שייך רק לפירוש הסוברים דדשיל"מ לא בטיל הוי מכח דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר בזה שפיר יש סברא כיון דא"א להשהותו עד למחר א"כ לא שייך לומר תאכלנו בהיתר שהרי בנתיים יופסד לכך מותר ובטל אבל לטעם הר"ן דהוי כמב"מ ולא בטל א"כ מה בכך שהמאכל מתקלקל סוף סוף כיון דהאיסור הזה יש לו היתר למחר דומה למב"מ (אך קשה הרי דין זה הוא מהר"ן וא"כ יסתרו דבריו זא"ז עיין בחבורי להל' יו"ט בהשמטו' סי' תק"ז מ"ש בזה) ובפרט דהאיסור אם לא הי' נפל הי' יכול להיות קיים עד למחר דכן משמע מלשון הש"ע שהמאכל מתקלקל משמע דוקא עכשיו לאחר שנתערב הוא מתקלקל אבל האיסור בעצמו לא הי' מתקלקל ואעפ"כ בטיל ולטעם הר"ן ודאי הוי כמב"מ כיון דהאיסור הי' ניתר למחר א"כ לדעת הר"ן ליתא להך דינא והדר הו"ל פלוגתא וספקא אם הוי דשיל"מ או לא ובדשיל"מ הולכין בספקו לחומרא ולא בטל וצ"ע וכן להיפוך בדין אם הטעם בטל לטעם הר"ן א"ש כמ"ש התוס' דלר"י דס"ל מב"מ לא בטיל הטעם בטל אבל לטעם עד שתאכלנו באיסור וכו' אין חילוק בין טעם לגוף ולעולם לא בטל רק מיהו בטעם לבד ויתקלקל ג"כ זה בטל ממ"נ ודו"ק היטב:
1