המידות לחקר ההלכה, חלק א, א; סבה ומסובב כ״אHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method I 21
א׳בהמחלוקת בחולין (קי"ג ע"ב וקי"ד ע"א) במבשל חלב בחלב אי לקי או לא לקי אמרינן שם "אאכילה כו"ע לא פליגי דלא לקי, כי פליגי אבישול, למ"ד לוקה, תרי איסורי הוא, למ"ד אינו לוקה להכי אפקיה רחמנא לאכילה בלשון בישול, כיון דעל אכילה לא לקי, אבישול נמי לא לקי, איכא דאמרי, אבישול כולי עלמא לא פליגי דלקי, כי פליגי אאכילה, למאן דאמר, אינו לוקה, דהא אין איסור חל על איסור, ומאן דאמר, דלוקה, דלהכי אפקיה רחמנא לאכילה בלשון בישול כיון דאבישול לקי, אאכילה נמי לקי", ונראה דעיקר המחלוקת הוא בזה, מהו בשני האיסורים הללו, - איסור אכילה ואיסור בישול, - מהו הסבה ומהו המסובב, אם איסור אכילה בא מאיסור בישול, או להיפך שאיסור בישול בא מאיסור אכילה, ואם שיש הרבה איסורי אכילה ובכ"ז אין בהם איסור של בישול, חדוש הוא שחדשה התורה בכאן. ובהיות שאפשר לתלות את המסובב בהסבה, אבל אי אפשר לתלות את הסבה במסובב כנ"ל, ממילא מובן, שאם איסור האכילה הוא סבה לאיסור הבישול, אי אפשר לומר מפני שלקי אבישול ילקה נמי על האכילה, אלא עלינו לומר להיפך, מכיון שאינו לוקה על הבישול גם על האכילה נמי לא ילקה, אבל אם נימא להיפך, דאיסור הבישול הוא סבה לאיסור אכילה, ממילא שפיר עלינו לומר מכיון שחל איסור בישול ממילא חל ג"כ איסור אכילה, ואי אפשר לומר להיפך לשלול גם איסור בישול מפני שלילת איסור אכילה, דכאמור, אין תולין הסבה בהמסובב.
1
ב׳ואפשר לומר דזה תלוי בהמקור שמשם אנו לומדים איסור אכילה, דאי אנו לומדים את האיסור של אכילה כמו שאומר רב אשי מ"לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל", בודאי שכל איסור אכילה בא מאיסור בישול, אבל אם אנו לומדים זאת כמו שאומר ריש לקיש מ"לא תאכלו ממנו נא ובשל מבושל", או מ"לא תאכלנו" שכתוב בפסולי המוקדשין, או ממה שכתוב בתורה "לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים" וכו', אפשר לנו לומר להיפך, שכל איסור בישול בא מאיסור אכילה, ואפשר לנו לומר ג"כ שאין בזה סבה ומסובב, אלא שניהם באים בבת אחת, וזו הוא הסברא של ה"איבעית אימא" האומרת "מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי", כלומר, ששניהם סוברים שלא תלוי זה בזה, ואיסור בישול חייל אבל איסור אכילה לא חייל.
2
ג׳ועי' בתוס' שם שהקשו על המ"ד "כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי" את הקושיא "תימא, אימא איפכא כדאמר בסמוך, כיון דאבישול לקי אאכילה נמי לקי?", ואמנם לא שאלו את הקושיא הזו גם על המ"ד כיון דאבישול לקי אאכילה נמי לקי, דאמאי לא נימא להיפך? וביחוד, דבודאי ספק מלקות להקל? משום דס"ל לתוס' כנ"ל, דמ"ד זה סובר דכל איסור אכילה הוא מלא תאכל כל תועבה, ובכן הרי ברור, דכל איסור אכילה הוא דבר מסתעף מאיסור בישול, וכיון דס"ס על איסור בישול לא שייך לבוא מצד אין איסור חל על איסור, אי אפשר לבוא גם על איסור אכילה מצד הנ"ל, וכל הקושיא שלהם הוא לפיכך רק על המ"ד דלא לקי.
3
ד׳אכן באמת מתוך כך גם קושיתם זו מתורצת, דכאמור, מ"ד זה סובר, דאיסור אכילה אנו למדים ממקורות אחרים ולא מצד לא תאכל כל תועבה, ואפשר לומר דלהיפך איסור בישול בא מאיסור אכילה, ולכה"פ יש ספק בזה, וממילא ספיקא של מלקות להקל81כבר קדמו בחת"ס חולין שם. דהנה ברמב"ם פ"ט ממאכלות אסורות ה"ב כתב לא שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול, כלומר ואפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק הכתוב מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת. ובפרק א מהלכות טומאת מת הי"ב כתב הרמב"ם ג"כ דלא שתק הכתוב מאיסור אכילה כיון שכבר כתב לאיסור בישול, ופירש הכס"מ בשני דרכים וז"ל, ובשר בחלב מכיון שאסר בישולו הוי בכלל לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, אי נמי שמשמע שלא אסרה תורה לבשל אלא כדי שלא יבוא לאכול. ויעויין בחת"ס חולין שם שאכן תלה את מחלוקת המ"ד בשני הטעמים וכתב על פי זה ליישב גם את התוספות. אלא שבבית יצחק יו"ד ח"ב סי' קמח הקשה ממה דפסק הרמב"ם שהמבשל חלב בחלב לוקה, וא"כ איך פירש הכס"מ את טעמו שהוא מטעם לא תאכל כל תועבה, עיי"ש מה שפלפל. ועיין במה שכתב בשו"ת בצל החכמה ח"ו סי' קלג לבאר דברי החת"ס ועל פי זה יישב גם את קושית הלח"מ שהרי הרמב"ם בסהמ"צ כתב שמקור איסור אכילה הוא מדכתיב ג' פעמים לא תבשל, עיי"ש שיישב שצריכים את כל הפסוקים לדעת הרמב"ם ששיעור בישול הוא בכזית..
4