המידות לחקר ההלכה, חלק א, א; סבה ומסובב ל״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method I 39
א׳ויש להסביר את זאת עוד ביותר ביאור, עפ"י דברי התוס' לפני זה בד"ה: נימא קסבר רב שכתבו "לימא דקסבר שתי קדושות הן, אלא הטעם מיגו דאיתקצאי לבין השמשות, דשמא יום שבת הוא, איתקצאי לכולי יומי דיום שני? וי"ל דלא אמרינן מיגו משום יום שהוא לשעבר, דדוקא להבא אמרינן הכי, כגון בין השמשות דתחילת יום טוב או בין השמשות דשבת שמא שבת הוא", אכן י"ל דזהו גופא אי אמרינן מוקצה מחמת יום שלעבר או לא מתלי תלי בהגדר מוקצה מה הוא, דהנ"מ בין מאן דס"ל מוקצה דאורייתא ומאן דס"ל מוקצה דרבנן הוא לא רק נ"מ בדרגת האיסור, דרגת דאורייתא או דרבנן, אלא שהנ"מ גם בסבת האיסור, אם הסבה היא באופן חיובי, כלומר, במה שאיתקצאי בבין השמשות, או מצד השלילה שבה, כלומר, מצד שלא הוכנה מערב שבת, וברור, דלמדס"ל מוקצה מדרבנן ההדגשה היא באיתקצאי, אבל למדס"ל דמוקצה דאורייתא מצד הכנה, הרי הדברים ברורים מללו, שכל האיסור הוא מה שלא הוכן מבעוד יום119יעויין בהערה לעיל בטעם הכנה דאורייתא. וא"כ אינו מוכרח כלל דברי הגאון המחבר, דגם לטעם דהכנה אינו מצד שלא הוכן מאתמול, אדרבה המוקצה הוא מצד מה שהוכן מאתמול שהיה יום קדוש..
1
ב׳ובזה תלוי גם כן אם אמרינן מוקצה מחמת יום שלעבר או לא, דבודאי אם האיתקצאי לבין השמשות היא הסבה לאיתקצאי לכולי יומי, לא שייך לומר מוקצה חמת יום שלעבר, דהא ע"י כך תהיה סתירה בין הסבה ובין המסובב, דהסבה מקורה ושרשה הוא מחמת יום שעבר, כלומר, דבשביל מה איתקצי בין השמשות הוא רק מחמת דמספקינן שמא בין השמשות עוד שייך ליום שלעבר, והמסובב "אתקצאי לכולי יומי" הלא זהו רק מפני שבין השמשות כבר שייך ל"כולי יומי" ליום שלהבא, אבל אם נימא דמושג המוקצה הוא בשלילה, מה שלא הוכן מע"ש ועיו"ט, הרי דוקא יסוד האיסור הוא מה שלא מוכן מיום שלעבר; ושפיר שייך כמובן "מיגו דאיתקצאי משום יום שהוא לשעבר".
2
ג׳וז"ש "רב אית ליה הכנה דרבה" וממילא, איסור המוקצה בא מצד זה; ושפיר שייך מוקצה "אף משום יום שהוא לשעבר" כנ"ל, ור' יוחנן לית ליה הכנה דרבה וממילא, יסוד המוקצה הוא מצד מיגו דאיתקצאי בחיוב, וזה לא שייך כאן כנ"ל.
3
ד׳וכה"ג אנו מוצאים בחי' הגרעק"א, שהקשה על הא דאמרינן שם בהכנה דרבה גזירה משום שבת אחרי יו"ט "וא"ת, אמאי אסורה בכה"ג, והלא הכינה גם לעצמה למשחט התרנגולת לאכול הביצה שבגוה? והרי כתב הר"ן לקמן בפירקין דאילו היינו יכולין לומר דלעצמה הכינה הדבר ברור שאף בשני מותרת? - וכו' - ועוד י"ל, דהיינו טעמא, דחיישינן שמא נגמרה אתמול סמוך לחשכה, בזמן תוספות שבת או בין השמשות וקמי שמיא גליא הוי שהוא יום, ואנן הא מכל מקום לא מצינן למשחטיה ולא הכין לעצמה".
4
ה׳וגם כאן יש לנו הציור הזה, דאע"פ שלכאורה ממ"נ היתה צריכה להיות מותרת בשבת אחרי יו"ט כשנולדה בין השמשות, דאם קמי שמיא גליא שהיה אז יום, הרי הכינה לעצמה, ואם היה אז לילה, הרי לא שייך כלל לומר "ואין יו"ט מכין לשבת?" אלא שאין אנו מתחשבים כלל בזה עם הקמי שמיא גליא ואנו לוקחים בזה בתור סבה לאיסור את שני הדברים יחד, את הקמי שמיא גליא מצד אחד שהוא יום ואת החוסר ידיעתנו מצד השני, שס"ס אין אנו יודעים שהוא יום ואפשר שהוא לילה, ומשניהם יחד אנו באים לאיסור, ומובן, שסבה כזו, שהיא סותרת את עצמה מינה ובה, איננה סבה, אלא ג"כ מצד הנ"ל, מה שהסבה לאיסור ישנה מצד עצמה, זהו מה שאין יו"ט מכין לשבת וס"ס הביצה נולדה ביו"ט אלא שאנו רוצים למצוא סבה נגדית להתיר, הסבה מה שהיו"ט הכין לעצמו, כי הלא מותר לשחוט ביו"ט, ע"ז כבר אנו יכולים להשתמש בחסרון ידיעה שלנו, ולומר, הלא ס"ס מצד ספק אסורה לשחוט בביה"ש שמא היה אז כבר לילה, תו אסורה מצד שמא קמי שמיא גליא שהוא יום.
5
ו׳וזהו אותו הציור מה שאמרנו, שלמדס"ל הכנה דרבה יש מוקצה אף באיתקצאי בין השמשות מחמת יום שלעבר, אף דגם שם יש ממ"נ להתיר כנ"ל.
6