המידות לחקר ההלכה, חלק א, ב; סבה והעדר הסבה ל״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method II 32
א׳ואגב אורחא נתרץ בזה את קושית העונג יו"ט, שמקשה על דעת מהרש"ל הנ"ל מחליצה מוטעת דיש בזה מחלוקת ר"ל ור"י (ביבמות ק"ו), דהראשון סובר דכשירה, גם באומר חלוץ לה ובכך אתה כונסה, ור"י פליג משום דבעינן כוונה לחליצה, אבל בלי זה גם הוא היה מודה דכשירה, אלמא, דאפילו בכוונה מהופכת נמי שפיר דמי?
1
ב׳אולם באמת אפשר לתפוס דעת המהרש"ל רק במחצית, היינו, כשכוון לעשות נחירה וחניקה שיהיה אסור בזה מטעם אינו זבוח, לסוברים דוזבחת הוא מצות עשה מיוחדה, אבל לא יהיה בזה איסור של נבלה.
2
ג׳והנמוק לזה הוא עפ"י המבואר, דבדברים שהחלות באה ע"י פעולה לבד בלי שום מחשבה, אי אפשר שרצונו יועיל בזה לבטל את הפעולה, דס"ס מה שעשה עשוי, ובשביל כך אינו מועיל בזה שום תנאי לבטול החלות של הפעולה212זה לשון הקובץ הערות סי' עו, והנה בכל הדברים הנעשים על ידי האדם ישנם שני אופנים. א. היכא דחלות הדין נעשה מכח האדם כמו בכל הקנינים ובקידושין וגירושין שהאדם הוא פועל את חלות הדין. ב. היכא שהמעשה בעצמה בלא כח האדם פועלת את חלות הדין כמו בשחיטה דמתרת אף דבעינן כח גברא מ"מ האדם אינו המתיר אלא השחיטה בעצמה היא המתרת אם נעשית כהלכתה. ונפקא מינה טובא בשני האופנים האלו, עיי"ש כתב כמה נפק"מ א. לענין תנאי, דבגוונא שהחלות נעשית ממילא לא שייך תנאי. ב. לענין חלות מאוחרת, דבקידושין מהני לעשות המעשה והחלות בעוד שלושים יום משא"כ בשחיטה. ג. לענין שיור. ד. לענין חזרה וביטול. ה. לענין אי עביד לא מהני. ו. לענין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו (עיי"ש דמה שאינו יכול לשחוט בהמת חבירו לעבודה זרה אינו מצד מעשה השחיטה אלא מצד שאינו יכול לייחד בהמת חבירו דזה כבר נעשה ע"י רצון האדם). ועיי"ש שחקר בענין חליצה אם האדם הוא המתיר או שההיתר נעשה ממילא, ועפי"ז יישב הא דמהני לדעת התוס' גע"ג בחליצה אף שבגו"ק לא מהני. ואמנם דבר זה כבר מבואר בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם יבום וחליצה פ"ד הט"ז, ועיין בית מאיר סי' קכא סמ"ד., כמו, למשל, אם אחד יחפור בור ברה"ר ויאמר על מנת זה אני עושה ככה, וזהו ההסבר שהסבירו הראשונים, דלא מועיל תנאי בחליצה, אפילו למאן דסובר דבעינן כוונה, משום שיש הבדל בין כוונה ובין מחשבה, האחרונה היא בתור רצון לחלות, והראשונה הוא רק כוונת הפעולה, ואף אם לא נתמלא רצונו - ס"ס כוונת הפעולה כן היתה, ובכן מאיזה טעם יש לנו לפסול בשחיטה בכוונה לשם נחירה, אי משום רצונו לפסול את השחיטה, הרי, כאמור, רצונו לא מעלה ולא מוריד בדברים שהפעולה בעצמה מביאה את החלות, ואי אפשר להגיד בזה שהוא פשוט כנפלה מעל הקורה, כלומר, שאע"פ שהפעולה בעצמה אי אפשר לבטל, אבל נחשבת לפעולה בלי פועל, דא"כ היה צריך להועיל בזה גם תנאי, דאפילו בדברים שלא בעינן רצון מצד הפועל, אבל סוף סוף פעולה בלי פועל אינו כלום, אלא, שכאמור, אנו באים בזה מטעם "אינו זבוח", אם אנו סוברים דזוהי מצוה מיוחדת בפני עצמה, כי ידועה היא שיטת הראשונים, דאף למ"ד דמצוות אינן צריכות כוונה, בכ"ז אם כוון שלא לצאת לא יצא, והרי חסר כאן ה"וזבחת"213הנה לפי זה שוב היה צריך להועיל תנאי בשחיטה לפי שיטת המג"א או"ח תפט, ז והרבה אחרונים דמהני תנאי בעשיית המצוות. והנה עוד יש להעיר על הגאון המחבר שאם הוא בא מצד כוונה במצוות, א"כ תקשי ליה הלא קיי"ל דבדאורייתא מצוות צריכות כוונה, ואיך מהני מתעסק בחולין. ועל כרחך כמו שכתבו הראשונים חולין לא, א שיש חילוק בין מצוות למכשירין, ושחיטה וטבילה לאו מצוות אינהו אלא מכשירין, וא"כ גם כוונה הפכית לא תפקיע. אכן יש לומר דהנדון מצוות צריכות כוונה אינו עיכוב במעשה המצוה דשם מצוה עלה גם כי ליכא כוונה, אלא שאינו יוצא ידי חובה, ועל כן בשחיטה שלא שייך נדון זה דלצאת ידי חובה ואינו רק מכשירין שפיר מהני גם למ"ד מצוות צריכות כוונה. אך כל זה בסתמא, אבל בכוונה הפכית אין כאן מעשה מצוה כלל, וצ"ת. ועל פי זה יש ליישב גם ההערה הראשונה, והיינו שיש לחלק בין דיו כוונה הפכית שמהני אף בשחיטה לדין תנאי, שנראה שגם לחידושם של האחרונים דמהני תנאי במצוות, אינו אלא לענין מצוות שיוצא בהם ידי חובה, ואכתי צ"ת. וע"ע קובץ שיעורים סימן לג סק"א בשם הגר"ח (וכן הוא בחידושי הגר"ח (סטנסיל) סי' מט) שהיה מקום לומר דבקדשים הא דסתמא כשר הוא רק לענין הקרבן אבל לענין מעשה המצוה תלוי במצוות צריכות כוונה, אולם באמת אינו כן שכיון שהקרבן כשר ממילא נתקיימה המצוה. ולפי זה הוא הדין גם בחולין שליכא כלל להדין דמצוות צריכות כוונה, ואפשר שאף בכוונה הפכית אחר שלא נאמר פסול 'שלא לשמה' בחולין א"כ מה דכשר זהו קיום המצוה, ושמא כוונה הפכית היא עקירה, וצ"ת..
3
ד׳וההבדל בין עצם המסובב הבא מהפעולה, דכאמור, הוא בא אפילו כשהפועל חשב מחשבה נגודית, ובין המצוה דלא קיים באופן שכזה, הוא מפני שהמסובב מתהוה בעצם הדבר שבו באה הפעולה, ואע"פ שאי אפשר לפעולה שתעשה בלי פועל, אבל סוף סוף הפועל אין בזה העיקר, משא"כ לענין קיום המצוה דכאן כל עיקר הדבר הוא בהפועל, למשל בשחיטה שהיא באה לסלק איסור אבר מן החי ונבלה באה, כאמור, ג"כ משום "וזבחת", הנה סוף סוף שני הדברים הראשונים, סילוק אבר מן החי ונבלה, מונחים בעצם הפעולה, ורק דינא הוא דכשנפל סכין מאליה לאו כלום, משא"כ קיום המצוה וזבחת, הנה כל עיקרו הוא לאו בפעולה אלא בהפועל.
4
ה׳וממילא מובן דבזה מסולקת הקושיא מחליצה לפי שיטת הרבה ראשונים, דבחליצה לאו מצוה היא אלא פטור214האחרונים דנו אם כופים על מצות חליצה היכא ששניהם אינם רוצים לא בחליצה ולא ביבום, ראה: בית שמואל סי' קסה סק"ט, נחלת שבעה סי' כב אות ב, חכם צבי סי' א, חתם סופר אבן העזר ח"ב סימן פה, באר יצחק אבן העזר סי' יז ועין יצחק אבן העזר ב סימן סב הסוברים שאינה מצוה חיובית (וראה ספר החינוך תקצט שביטול המצוה הוא באינו רוצה לחלוץ או ליבם ברוע לבבו). וראה באחרונים שם שנפקא מינה באשה האסורה על כל העולם שאין כופים אותה לחלוץ. וראה באחרונים הנ"ל שהביאו בשם הזוהר שיש ענין לחלוץ אף על פי שאין חיוב, משום שאין מנוח לנשמת המת אלא או ביבום או בחליצה. אמנם יש אחרונים הסוברים שהחליצה מצות עשה היא ככל המצוות וכופים עליה, ראה: בית יוסף בשם מהר"ם שהכפיה כשאין היבם רוצה לא לחלוץ ולא לייבם הינה מטעם כפיה על מצוות (ובעין יצחק שם דחה דהתם הוא מטעם היבום), וכ"כ בים של שלמה ד, יח. וע"ע מה שכתב הגאון המחבר להלן מדה י אות יא ובמה שצויין שם..
5