המידות לחקר ההלכה, חלק א, ט; במקום העצם כ״חHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method IX 28

א׳ועיין בקצוה"ח סי' ש"פ (ס"ק ו') שמפלפל בזה, אי הכלל של ר"ש גורם לממון כממון דמי הוא אף באיתא בעינא, או רק בליתא בעינא ומראה פנים לכאן ולכאן.

ב׳א) מהא דפסחים (ו' ע"א), דאמרינן שם "איכא דאמרי, הניחא למ"ד לאו כממון דמי היינו דאיצטרך לא ימצא, אלא למ"ד כממון לא ימצא ל"ל? איצטריך, סלקא דעתך אמינא, הואיל וכי איתא הדר בעינא לאו ברשותה קאי, קמ"ל".

ג׳ב) מהא דב"ק (צ' א') מ"המוכר עבדו לאחר ופסק עמו עמ"נ שישמשנו שלשים יום, ר' מאיר אומר, הראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו", משום "דקסבר, קנין פירות כקנין הגוף דמי", ומקשה מהגמ' פסחים (כ"ט ע"א) דמבואר שם, דדבר שאינו ממונו עכשיו ויהיה ממונו לאחר זמן דגם עכשיו נקרא זה גורם לממון⁸²⁹עיין בפנ"י שם שהקשה אכן מדוע תלוי זה במחלוקת ר"ש ורבנן שמחלוקתם היא דוקא בדבר שכעת עדיין אין סיבה לממון ורק אחר שיגנב יהיה סיבה לממון, משא"כ בחמץ שכבר כעת מחזיק הוא את הממון דלאחר הפסח. וכן הקשה בשערי יושר שער א פרק ט. ויעויין שאגת אריה סי' עז שהוכיח ג"כ מכאן שכל דבר שיהיה שוה לאחר זמן מקרי גורם לממון. אך באור שמח הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ג כתב שסברא זו היא דוקא בחמץ של הקדש העומד לפדיה שכיון שעכשיו אינו שוה כלום לשום אדם ואף אדם לא יפדנו ממילא אמרינן ששיוויו הוא מה שאחר זמן יהיה שוה להקדש משא"כ בשאר דברים הוו ממון גמור ולא רק גורם לממון, וראה חידושי ר' שמואל סי' ה אות ד., ובכן מדוע לא יהיה בדין יום או יומים ללוקח, נהי דקנין פירות כקנין הגוף דמי, אבל עכ"פ לאחר שלשים יהיה זה ממונו גמור של הלוקח, ובכן גם עכשיו זהו בכלל גורם לממון, ור"מ הלא סבר שגורם לממון כממון דמי כמבואר בב"ק (מ"א ע"ב)? ⁸³⁰בעמודי אור סי' טז אות ו כתב שכל החילוק בין איתיה בעיניה לליתא בעיניה הוא רק לענין חמץ שהחיוב הוא משום האחריות ובזה יש לחלק בין איתיה בעיניה לליתיה, משא"כ בגורם לממון שאחר זמן יהיה שוה ממון ממש מה שייך לחלק בין איתיה בעיניה לליתיה, ועיין עוד אחיעזר יו"ד סי' מו סק"ט.

ד׳ג) מה דברור לן דאפילו לר"ש לא יכול למכור קדשים שחייב באחריותן והא דאמרינן בב"מ (נ"ו ע"ב) דלר' שמעון קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה, פירש"י שם "אמר הרי עלי והפרישה והוממה ומכרה", ונראה ברור, דקודם שהוממה אפילו ר"ש מודה דליתא במכירה?⁸³¹הקצוה"ח שם הביא דברי הפנ"י דלר"ש איתיה במכירה, ובעמודי אור שם וכן בחידושי ר' מאיר שמחה ב"ק שם תמהו דהלא להדיא בגמ' שם דהטעם דלא העמיד בשחט תמימין בפנים משום שכל היכא דליתיה במכירה ליתיה בטביחה, ועיין אבני נזר או"ח סי' של, אחיעזר יו"ד סי' מ. ובר מן דין, היתכן לומר, דלר"ש יהיה ביכלתו של שומר למכור את הפקדון משום גורם לממון?

ה׳אולם מאידך גיסא הוא מביא ג"כ ראיות, דאפילו איתא בעינא נמי ס"ל לר"ש דכממון דמי.

ו׳א) מהא דאמרינן בסנהדרין (קי"ב ע"ב) דבעיר הנדחת גם קדשי קדשים ימותו, ומוקמינן שזה לר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי וכפירש"י שם "הלכך לעניין עיר הנדחת נמי ממון בעלים הוא ודינייהו לפי חרב כשאר בהמות שבתוכה"?⁸³²בקוב"ש פסחים אות יז הוסיף להקשות עוד דבירושלמי מבואר שקדשים שחייב באחריותן אם עובר הוא בבל יראה תלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן, וקשה דהא באיתיה בעיניה לא אמר ר' שמעון. והביא מה שמקשים עוד דהא לענין בל יראה גם רבנן מודים שלמדים מקרא לחייב גם בגורם לממון. ועיי"ש שכתב לחלק בין שומר וגזלן הפורעים איסורי הנאה כשהם בעין דלא מקרי פורע חובו באיסורי הנאה, דהחוב לא מתחיל רק משעה שנאבד החפץ לפיכך לא הוי פריעת חוב. אמנם בנתחייב בקרבן והפרישו ונעשה איסורי הנאה הוי פורע חובו שהרי צריך לשלם נדרו שהרי כשנאבד הדבר אינו משלם מחמת חיוב אחריות אלא מחמת שעדיין לא שילם נדרו. ועל פי זה יש ליישב דבאמת יהיה תלוי במחלוקת ר"ש ורבנן מן הקצה אל הקצה, דלרבנן שבכל מקום גורם לממון לאו כממון דמי, הנה אמרינן שכל מה שרבי קרא שיהיה כממון לעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא הוא דוקא כשחיובו הוא מחמת האחריות, אבל לא כשעל ידי שנאסר בהנאה אינו יכול לשלם חובו בכך, ואילו לר' שמעון אדרבה בכהאי גוונא שמשלם אלים טפי שכיון שיש לו השתמשות עם החפץ עצמו ליכא לחלק בין איתיה בעיניה לליתיה בעיניה. עכ"ד. ולענין מה שחילק הקוב"ש בין אם משתמש בדבר עצמו או רק באחריות ראה מה שצויין מהגר"ח ומה שתמה הגר"ש רוזובסקי.

ז׳ב) מהתוספתא פ"ד דב"ק, שור של הקדש שהבעלים חייבים באחריותם "הבעלים נוטלין את נזקו ונותנין את נזקו", ובשלמא הבעלים נוטלין את נזקו משום דאיתא כר"ש וליתא בעינא, אבל "נותנין את נזקו" הרי איתא בעינא?

ח׳ומוכח משני המקומות הללו, דאפילו איתא בעינא נמי ס"ל לר"ש דכממון דמי?