המידות לחקר ההלכה, חלק א, י; אמצעי ותכלית כ״טHaMiddot leCheker haHalakhah, Part I, Method X 29
א׳לפעמים אינו מבורר, מהו העצם של העברה ומהו האמצעי, למשל, העברה של בל יחל דברו, ואם נדר למשל קונם ככר זה עלי ואכלו, יש להסתפק אם עצם העברה הוא בהדברו, דע"י מה שאכל אח"כ איגלאי מלתא למפרע דחלל את דבריו912ניתן היה לפרש בכוונת הגאון המחבר בשני אופנים א. כפשטות דבריו שהאיסור הוא מה שהוציא דיבור מחולל מפיו רק הדיבור המחולל נעשה על ידי העבירה על הנדר. ב. שהאיסור הוא פעולת החילול אך שגם זה מקרי לאו שאין בו מעשה כיון שהמעשה הוא רק אמצעי והדיבור מתחלל ממילא. ומדבריו בספרו דרך הקודש מבואר שלמד כהצד הראשון. (וראה קה"י נדרים סי' ה שחקר אם חילול הדיבור הוא בעצם הדיבור או רק בדיני הדיבור והוכיח שהוא רק בידבור מהא דשתי קונמות מצטרפין עיי"ש באריכות) ועיין קובץ הערות סי' יח סק"ב שהביא ראיה שעיקר האיסור בנדר הוא חילול הדיבור ממה שכתבו התוס' גיטין לה, ב דקונם שלא ישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר הוא מלאו דבל יחל, ומכל מקום ישן לאלתר. וביאר בקובה"ע ע"פ הנ"ל שעיקר האיסור הוא לחלל את הדיבור ולא עצם המעשה וממילא דוקא בקונם ששייך לקיימו אמרינן שחילול הדיבור הוא על ידי המעשה, אבל בקונם שא"א לקיימו הרי הנדר מחולל ועומד גם קודם לכן ואין צורך למעשה כדי לחללו ועל כן יכול לישן לאלתר., ובאופן שכזה האכילה היא רק האמצעי והדבור הוא העצם של העברה, או אפשר לומר להיפך, דעצם העברה הוא המעשה והדבור הוא רק המכשיר להעברה, דע"י דבורו עמד עליו איסור לבלי לאכול את הככר וע"י האכילה עבר על האיסור913כעין זה ניתן לפרש את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהלכות גזילה ה"ט מדוע אין לוקים על לאו של לא תחמוד שהרמב"ם כתב מטעם שהוא לאו שאין בו מעשה והראב"ד תמה שכיון שצריך לקיחה אין לך מעשה גדול מזה. אמנם להנ"ל מבואר שנחלקו אם המעשה הוא העבירה או האמצעי, כמו שביאר שם המ"מ שהוא לשיטתם דלהרמב"ם שהאיסור בלא תחמוד הוא ההפצרה והחמדה אזי הלקיחה אינה אלא אמצעי (וכעין שיעור ברמת ההפצרה או שהוא תנאי שבעינן הפצרה שהביאה לידי מעשה), אבל להראב"ד שבכה"ג לא עובר ורק אם חטף את החפץ בע"כ ושילם דמים עובר על לא תחמוד א"כ המעשה הוא עצם העבירה ושפיר הקשה. וכן ביאר הגר"ח (אורייתא) בבא מציעא סי' קז..
1
ב׳ועי' בספרנו "דרכי משה - דרך הקודש" ח"א ש"ב (פ' ט' י' י"א) שהארכנו בזה, ובזה נמקנו את דברי החינוך שכתב (במצוה ט"ז) "ונדר או אסר איסר על נפשו בלי שבועה ולא קיימו עבר על לאו זה, אבל אין לוקה לפי שאין בו מעשה, וזהו שאמרו ז"ל שהנשבע ומימר ומקלל חברו בשם לוקה, אע"פ שאין שם מעשה זהו הנשבע אבל משום לאו דבל יחל בנדר או איסור שלא בשבועה אין בו מלקות", ותמה על זה המלמ"ל ואומר "לא ידעתי למה, שאם אסר על עצמו איזה דבר מן האיסור אין לך מעשה גדול מזה?", אבל ע"יז אפשר לפתור בנקל את הפליאה הזו, דהחינוך סובר כהצד הראשון והאכילה הוא רק האמצעי של העברה ולשיטתו אזיל דאנו דנים רק על העצם ולא על האמצעי כנ"ל914הנה בחינוך מצוה שעו הביא דעת הרמב"ם שהעובר על איסורי נזיר לוקה גם משום בל יחל, והעירו בזה שלדעת החינוך אין לוקים על בל יחל (ואולי לכן הדגיש החינוך שדעת הרמב"ם היא כך). והנה בקובץ הערות שם כתב דבנזיר האיסורים שמוזהר בהם הם מצד עצמם ולא מחמת חילול הדיבור. ויש לומר לפי"ז שגם הבל יחל דנזירות חלוק מהבל יחל דנדרים דהבל יחל דנדרים הוא רק דעל ידי המעשה מתחלל הדיבור שהרי הדיבור לא החיל איסור עצמי על החפץ וממילא חילול הדיבור הוא רק ממילא, ממה שאין כן בנזיר שהדיבור החיל איסור גמור על החפץ (בין אם ישירות מהדיבור ובין אם על ידי שנעשה נזיר והנזיר אסור באילו, ואכמ"ל), אם כן חילול הדיבור הוא בעצם עבירת האיסורים ושפיר מקרי לאו שיש בו מעשה..
2