המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה כ״גHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XII 23
א׳ועי' ברמב"ם פ"ג מהל' גזילה (הלכה ה') "בד"א כשהחזיר הגזילה, אבל אם נשרפה הגזילה או נאבדה אחר שנאסרה בהנאה חייב להחזיר לו דמיה כשעת הגזילה, לפיכך אם כפר אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם".
1
ב׳והראב"ד חולק על זה ואומר, א"א, דוקא דקאי ההוא מידי דכפר ביה באגם, דאפשר דמגנב מהתם וממונא מעליא בעי לשלומי, הלכך ממונא קא כפר ליה, אבל אי איתא לההוא מידי תותי ידיה מצי לאהדורי לאלתר ופטור, דלאו ממונא קא כפר ליה והכי איתא בגמרא".
2
ג׳ולפי דברינו הנ"ל מובנת היטב המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד הזו, דהנה אם חיוב הדמים בגזילה היה בא בתור מסתעף מחסרון גוף הגזילה. היה בודאי הצדק עם הראב"ד, שכ"ז שהגזילה היא בעינה אין כאן כפירת דמים, אלא כפירת דבר שאינו שוה כלום, ולהיפך, אם היינו תופסים שעצם החיוב בגזילה הוא הדמים ורק אם ישנה הגזילה בעין הוא סבה שלילית לשלול את החיוב, בודאי שהצדק עם הרמב"ם, דבכה"ג הרי יש עכ"פ כפירת דמים, שנתחייב בתחילה, בזמן שהיה להגזילה שיווי, ואם כשהיה מחזיר את גוף הגזילה בזמן שכבר נאסר בהנאה היה נפטר ע"י זה אבל ס"ס מכיון שלא מחזיר וכופר בכל הענין, הכפירה הוא ס"ס כפירת ממון.
3
ד׳אבל מאחורי שהנחנו, שהחיובים בגזילה הם בבחינת או ואו, או חיוב של השבת עצם הגזילה או חיוב הדמים ואין חיוב אחד המסתעף מהשני, אלא באים באופן ישר מעצם הגזילה, הנה יש פנים לכאן ולכאן, יש פנים לומר, שמאחרי שס"ס מתהוה עליו חיוב דמים מתחילה, הנה הכפירה הוא כפירת דמים, כי ס"ס הלא לא השתמש בהאו השני להשיג את הגוף הגזילה, אלא כפר בעיקר – וזו היא סבר הרמב"ם – ויש ג"כ פנים להגיד, שמאחרי שיש אפשרות ג"כ של או השני, להחזיר את גוף הגזילה, הנה הכפירה היא בדבר שלא שוה ממון – וזו היא סברת הראב"ד575בענין זה דבכל גזילה איכא ב' חיובים עיין במה שכתב האבן האזל (שם) לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל, וראה שם שהביא ממחלוקת הראב"ד והבעל המאור בדין הילך בכפירה.
וע"ע משנה למלך (שם) שהקשה סתירת דברי הרמב"ם ממש"כ (בפ"ח ה"ח) דגזל חמץ מגר ועבר עליו הפסח אם מת הגר חייב לשלם דמים לכהנים, שאף שלגר עצמו היה יכול לומר הש"ל, לכהנים חייב דמים דמתנה קרייה רחמנא. וצ"ע דהא כיון שתשלומי גזל הגר הוא בנשבע א"כ לשיטת הרמב"ם גם לגר עצמו היה צריך לשלם דמים ולא יכל לומר לו הש"ל. ועיין שם שיש לדייק מהירושלמי לחלק בין נשבע קודם הפסח לנשבע לאחר הפסח. ונראה לדברי הגהמ"ח, שאף שכתב שבכל גזילה איכא ב' חיובים ולשיטת הרמב"ם אנו מביטים על הכפירת דמים, יש לומר דנהי שהיא כפירת 'דמים' מכל מקום כל זמן שהחפץ קיים ושוה ממון ה'דמים' הם בחפץ עצמו והכפירה נעשית בו ושפיר יכול לומר לו הרי שלך לפניך, משא"כ כשכפר אחר שעבר הפסח והחפץ כעת אינו שוה ואין בו השבת הדמים כלל אלא השבת החפץ, נמצא שכפירת הדמים היא על הגזילה שעבר ולא על החפץ שבידו ושוב אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך. וכעין זה איתא בשערי יושר בסוף ספרו (שער ז פרק כד), עיין שם..
וע"ע משנה למלך (שם) שהקשה סתירת דברי הרמב"ם ממש"כ (בפ"ח ה"ח) דגזל חמץ מגר ועבר עליו הפסח אם מת הגר חייב לשלם דמים לכהנים, שאף שלגר עצמו היה יכול לומר הש"ל, לכהנים חייב דמים דמתנה קרייה רחמנא. וצ"ע דהא כיון שתשלומי גזל הגר הוא בנשבע א"כ לשיטת הרמב"ם גם לגר עצמו היה צריך לשלם דמים ולא יכל לומר לו הש"ל. ועיין שם שיש לדייק מהירושלמי לחלק בין נשבע קודם הפסח לנשבע לאחר הפסח. ונראה לדברי הגהמ"ח, שאף שכתב שבכל גזילה איכא ב' חיובים ולשיטת הרמב"ם אנו מביטים על הכפירת דמים, יש לומר דנהי שהיא כפירת 'דמים' מכל מקום כל זמן שהחפץ קיים ושוה ממון ה'דמים' הם בחפץ עצמו והכפירה נעשית בו ושפיר יכול לומר לו הרי שלך לפניך, משא"כ כשכפר אחר שעבר הפסח והחפץ כעת אינו שוה ואין בו השבת הדמים כלל אלא השבת החפץ, נמצא שכפירת הדמים היא על הגזילה שעבר ולא על החפץ שבידו ושוב אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך. וכעין זה איתא בשערי יושר בסוף ספרו (שער ז פרק כד), עיין שם..
4