המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל י״בHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 12
א׳ומחלוקת מעין זו אנו מוצאים גם אצל האחרונים בהא ד"לא ניתנה כתובה לגבות מחיים", שגם שם יש להסתפק, אם זהו חסרון בעצם הדבר, כלומר, שעצם החיוב לא מתהוה רק אחרי המיתה או אחרי הגירושין, או שזהו רק חסרון בפועל, כמו, למשל, הדין של אין אדם פורע מתוך זמנו, שבודאי לפני הזמן ישנו החיוב בעצם, אלא שהוא לא בא לגוביינא עד גמר הזמן1118וע"ע להלן (אות סב)., וה"נ גמר הזמן של החיוב כתובה הוא בהמיתה או בהגירושין.
1
ב׳ונ"מ, בספק פטור בכתובה אם זה נחשב לאיני יודע אם פרעתיך1119והגהמ"ח דן בכל זה בספרו דרכי הקנינים (שמעתתא ב פרק ד).
ובעיקר הדבר כבר דנו בזה האחרונים בהרחבה, ראה: תומים (סי' עה סקכ"ב) ונתיה"מ שם (סק"ה); אור שמח (חי' רמ"ש סוטה כה, ב) דהוי כאיני יודע אם נתחייבתי, ועיין עוד בפני יהושע (כתובות מג, ב) וחידושי החת"ס כתובות (ט, ב). ומאידך ראה הפלאה כתובות (פא, א) דמתחילה כתב כן ושוב חזר בו דפשטיה דמילתא דחיוב כתובה משעת נישואין וזמן הפרעון הוא משעת מיתה או גירושין. ובאחרונים ציינו גם לדברי המגיד משנה (אישות פי"ח הי"ד) שחיוב כתובה חל מתחילה אלא שלא ניתן לגבות עד לאחר מיתה. ובחזון איש (אה"ע סי' נו סקט"ו) נסתפק בזה. וע"ע אבני מילואים (סי' צו סק"ד) דמהני תפיסה בכתובה, ובאבן האזל (פי"א ממלוה ולוה ה"ח) כתב דאם הוי רק חוב לאחר זמן לא מהני תפיסה, עיין נמי בחי' הגר"ח על הש"ס (סי' קכה) כעין זה. ראה רש"ש סוטה (לא, א) לחלק בין נדון הגביה של הכתובה דעיקר החוב לא מתחיל אלא משעה שמתה והוי איני יודע אם הלויתני, משא"כ כשדנים על הטובת הנאה דקודם הגירושין הוי איני יודע אם פרעתיך.
ובקושית הגהמ"ח מהא דבית שמאי, ראה מה שכתב בספר חד וחלק (ח"ב סימן ט), והיא תשובה לבעל הבית יצחק (שמעלקיש, באה"ע ח"א סי' א) שכתב דליכא חזקת חיוב בכתובה מהטעם הנ"ל, עיין שם בהרחבה., ויש להעיר בזה גם מהא דיבמות (ל"ח ע"ב) במחלוקת ב"ש וב"ה במתו בעליהן עד שלא שתו ב"ש אומרים, נוטלות כתובתן ואינן שותו, וב"ה אומרים, או שותות או לא נוטלות כתובתן, וטעמא דב"ש הוא מצד שכל העומד לגבות כגבוי דמי, ואם נימא כהצד השני דעצם החיוב יש ג"כ מקודם המיתה, מדוע לא נבוא בזה מצד איני יודע אם פרעתיך, דהא היא טוענת ברי שלא זינתה והיורשים יכולים רק להגיד אין אנו יודעים אם החיוב הופקע ע"י הזנות, אלא ש"מ, דלפני המיתה אין חיוב בפועל, ואין כאן המקום להאריך בזה.
ובעיקר הדבר כבר דנו בזה האחרונים בהרחבה, ראה: תומים (סי' עה סקכ"ב) ונתיה"מ שם (סק"ה); אור שמח (חי' רמ"ש סוטה כה, ב) דהוי כאיני יודע אם נתחייבתי, ועיין עוד בפני יהושע (כתובות מג, ב) וחידושי החת"ס כתובות (ט, ב). ומאידך ראה הפלאה כתובות (פא, א) דמתחילה כתב כן ושוב חזר בו דפשטיה דמילתא דחיוב כתובה משעת נישואין וזמן הפרעון הוא משעת מיתה או גירושין. ובאחרונים ציינו גם לדברי המגיד משנה (אישות פי"ח הי"ד) שחיוב כתובה חל מתחילה אלא שלא ניתן לגבות עד לאחר מיתה. ובחזון איש (אה"ע סי' נו סקט"ו) נסתפק בזה. וע"ע אבני מילואים (סי' צו סק"ד) דמהני תפיסה בכתובה, ובאבן האזל (פי"א ממלוה ולוה ה"ח) כתב דאם הוי רק חוב לאחר זמן לא מהני תפיסה, עיין נמי בחי' הגר"ח על הש"ס (סי' קכה) כעין זה. ראה רש"ש סוטה (לא, א) לחלק בין נדון הגביה של הכתובה דעיקר החוב לא מתחיל אלא משעה שמתה והוי איני יודע אם הלויתני, משא"כ כשדנים על הטובת הנאה דקודם הגירושין הוי איני יודע אם פרעתיך.
ובקושית הגהמ"ח מהא דבית שמאי, ראה מה שכתב בספר חד וחלק (ח"ב סימן ט), והיא תשובה לבעל הבית יצחק (שמעלקיש, באה"ע ח"א סי' א) שכתב דליכא חזקת חיוב בכתובה מהטעם הנ"ל, עיין שם בהרחבה., ויש להעיר בזה גם מהא דיבמות (ל"ח ע"ב) במחלוקת ב"ש וב"ה במתו בעליהן עד שלא שתו ב"ש אומרים, נוטלות כתובתן ואינן שותו, וב"ה אומרים, או שותות או לא נוטלות כתובתן, וטעמא דב"ש הוא מצד שכל העומד לגבות כגבוי דמי, ואם נימא כהצד השני דעצם החיוב יש ג"כ מקודם המיתה, מדוע לא נבוא בזה מצד איני יודע אם פרעתיך, דהא היא טוענת ברי שלא זינתה והיורשים יכולים רק להגיד אין אנו יודעים אם החיוב הופקע ע"י הזנות, אלא ש"מ, דלפני המיתה אין חיוב בפועל, ואין כאן המקום להאריך בזה.
2