המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יד; בעצם ובפועל י״דHaMiddot leCheker haHalakhah, Part II, Method XIV 14
א׳ואפשר עוד להוסיף בהא שאנו זקוקים להכלל של אין שבועה בתוך שבועה ולמושבע ועומד מהר סיני, כי זהו לא רק מצד ההוספה שבדבר על הכלל של אאחע"א כנ"ל, אלא שכאן אי אפשר בכלל להשתמש בהכלל של אאחע"א, כלומר, שאם היה הדין שהשבועה השניה כן חלה, בעצם אז היה ג"כ מחוייב שתים בפועל, ולא דמי לאין איסור חל על איסור, מפני ששמה, אעפ"י שהאיסור השני חל בעצם, בכ"ז דין הוא שאין מחייבין לו לאדם פעמים בשביל שני איסורים בדבר אחד1125ותלוי בכל מה שנכתב בענין אין איסור חל על איסור ואם יש בזה נפק"מ גם כלפי שמיא, ראה לעיל (אות ב ואות ו)., אבל בשבועה על שבועה או בשבועה על נבילות וטריפות, אם היתה השבועה חלה יש מקום לחייבו ג"כ בפועל, מפני שכאן יש לא דבר אחד, אלא שני דברים לפי מה שבארנו בספרנו דרכי משה ח"א (ש"ב פ"ט) דעת הרבה מהראשונים דבל יחל דברו בא לא מצד שלילת הקיום, אלא מצד הקבלה הבלתי נכונה, וכשנשבע שלא יאכל ככר זה ואכל אין החיוב בשביל עצם פעולת האכילה, אלא מצד שקבלתו לא היתה נכונה1126עיין שם שבזה תלוי אם האיסור הוא רק על המדיר או גם על המודר, שלהצד הראשון (שהאיסור הוא במה שעי"ז קבלתו בלתי נכונה) בודאי שהאיסור הוא רק על המדיר משא"כ להצד השני יש לומר שכיון שיש כח ביד המדיר לאסור אכו"ע שוב המניעה מחילול הדיבור מוטל גם על המודר. ועיי"ש עוד שגם להצד הראשון הא דאין על המודר איסוא הוא דוקא בנדר שהאיסור הוא בחפצא והעושה את הדברים לבלתי מתקיימים הוא רק המדיר עצמו, משא"כ בשבועה שלא חל איסור על החפץ, ואפ"ה יש כח לבעל החפץ לאסור את נכסיו בשבועה על אחרים, הנה כל אחד מחוייב בזה לדאוג שהדיבור יתקיים והעובר על זה אף אם לא נשבע בעצמו – עבר על בל יחל. ובזה יישב הגהמ"ח את סתירת דברי הרמב"ם שלענין שבועה עובר המודר ולענין נדר עובר רק המדיר., וממילא כשנשבע שתי פעמים שלא יאכל ככר זה, או כשנשבע על נבילות וטריפות יש גם מקום לחייבו שתים בפועל מצד שיש כאן שני דברים, הדבור הראשון והדבור השני, בשבועה על שבועה, או הדיבור והאכילה בנשבע על טריפות למשל, ובשביל כך אנו זקוקים דוקא להטעם של "אין שבועה בתוך שבועה" והכלל של "מושבע ועומד מהר סיני" כנ"ל.
1