הלכות גדולות מ״חHalakhot Gedolot 48
א׳(דף קו) (ב"ב קח.) יש נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין מנחילין ולא נוחלין לא נוחלין ולא מנחילין ואלו נוחלין ומנחילין האב את הבנים והבנים את האב והאחים מן האב נוחלין ומנחילין. האיש את אמו והאיש את אשתו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין. האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. האחים מן האם לא מחלין ולא מנחילין. (שם קיג.) ובני אחיות תנא בני אחיות ולא בנות אחיות למאי הלכתא אמר רב ששת לקדם והלכתא בנות האחין קודמין לבני אחיות בנחלה והיכא דשכיב ושבק בני וחד מנהון בכור הוא שקיל תרין חולקין על חד מצרא (שם קכד.) דכתיב כי תהיין לאיש וכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר תניא יכיר יכירנו לאחרים. (שם קכז:) ותניא א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה וחליצה וחכמים אומרים אין נאמן והלכתא נאמן אדם לומר זה בני בכור הוא בן גרושה הוא ממזר הוא כרבי יהודה והני מילי היכא דלית ליה להאי ברא בני (יבמות מז.) אבל אית ליה להאי ברא בני לא מהימן מאי טעמא דכי הימניה רחמנא לאבא על בריה למימר ביה כל מה דבעי היכא דלית ליה לההוא ברא בני אבל אית ליה בני לההוא ברא לא מהימן אבא על בריה למפסלינהו לבני בריה כרבנן. (קדושין עד.) ואמר רב נחמן שלשה נאמנין על הבכור אביו ואמו וחיה חיה לאלתר אמו כל שבעה אביו לעולם. (ב"ב קכו:) אמר רב יוסף אמר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים דלמא בוכרא דאימא קאמר כי ההוא דאתא לקמיה דרבה בר רב נחמן א"ל מוחזק אני בזה שהוא בכור א"ל מנא ידעת דקארו ליה בוכרא סכלא דלמא בוכרא דאימא הוא דגמירי דבוכרא דאימא בוכרא סכלא קארו ליה. א"ר אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר בכור הוא ואין נוטל פי שנים דאמר קרא והיה הבן הבכור בעינא בשעת הוויה בן וליכא. ובוכרא דזבין חולקיה מקמי דליפליגו לא הוו זביניה זביני דשלחו מתם בכור שמכר קודם חלוקה לא עשה ולא כלום אלמא קסבר אין לו לבכור פי שנים קודם חלוקה והלכתא יש לו לבכור פי שנים:
1
ב׳(פסק) ואלמן דנסיב בתולתא והוה ליה מינה בוכרא בכור לכהן הוי דבפטר רחם תלא רחמנא אבל לנחלה לא דכתיב ראשית אונו ולא אינה. וכי שקיל בכור פי שנים בנכסי האב אבל בנכסי דאימא לא שקיל דכתיב לו משפט הבכורה משפט הבכור לאיש ולא לאשה והני מילי דשקיל פי שניה במוחזק אבל בראוי לא. ואם נכסי אינון דלא נפלו לאבוה מן כד הוה בחיי אבא דאבוה ובתר דמית הוא דירתינון אי נמי בנה בתי ולא שלמינהו נצב כרמי ולא אייתו פירי לא שקיל פי שנים ואי שבק אבוהון הלואה אי נמי אשבחו נכסי לאחר מיתת אביהם לא שקיל בהון פי שנים דאמר רב פפא (שם קכה:) הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא בריבית מאי טעמא דכיון דבעידנא דשכיב אבוהון הלואה לא הוה גביה ושבח נכסי נמי לא הוה לא שקיל בהון פי שנים דבעינא בכל אשר ימצא לו וליכא. (בכורות נא.) בכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ואינו נוטל בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם וכולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק. בכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם מאי טעמא לו משפט הבכורה לאיש ולא לאשה. ואין נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק שנאמר בכל אשר ימצא לו ולא האשה בכתובתה איני והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח א"ר אבא מקולי כתובה שנו. ולא הבנות במזונותיהן דתנאי כתובה ככתובה דמי. ולא היבם מאי טעמא בכור קרייה רחמנא. אמר אביי לא שנו אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום אבל בין יבום לחלוקה שקיל מאי טעמא יקום על שם אחיו קאמר רחמנא והרי קם רבא אמר אפילו בין יבום לחלוקה נמי לא קא שקיל מאי טעמא בכור קרייה רחמנא מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם נמי אין לו קודם חלוקה אין נוטל בשבח דאין נוטלין בשבח דממילא כגון חפורא והוו שובלי שלופפי והיו תמרי. ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי דאבי אבא. כיצד אינו נוטל בראוי כבמוחזק מת אביו פשוט בחיי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו ואין נוטל פ"ש בנכסי אבי אביו ואם היה אביו בכור אף נוטל פ"ש בנכסי אבי אביו. ה"ד ראוי ומוחזק יעקב ראוי לירש את יצחק מת יצחק החזיק יעקב בנכסיו הוה ליה יעקב מוחזק אם מת יעקב ראובן נוטל פי שנים בנכסיו מת יעקב בחיי יצחק אביו ראובן נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו. וכן הבעל בנכסי אשתו רחל ראויה לירש לבן מת לבן וירשתו בתו ואחר כך מתה בתו הויא לה רחל מוחזקת לכי מייתא רחל יעקב בעלה יורש אותה וכי מיית יעקב מוריש אותן נכסים לבני זלפה ולבני בלהה ולכל מי שירצה אבל מתה רחל בחיי אביה דלא אחזיקה בנכסים ואחר כך מת אביה לבן דהויא לה רחל ראויה יוסף ובנימין יורשין נכסי לבן אבי אמן אבל יעקב בעלה אין יורש כלום שאין הבעל בנכסי אשתו נוטל בראוי כבמוחזק. וכן היבם בנכסי אחיו שמעון וראובן ראויין לירש את יעקב אביהם מת יעקב וירשוהו בניו ואח"כ מת ראובן בלא בנים ועמד שמעון ויבם את אשתו של ראובן אחיו נוטל חלקו של ראובן אחיו אבל מת ראובן בחיי יעקב דהוה ליה ראובן ראוי ועמד שמעון ויבם את אשתו ואח"כ מת יעקב אי נמי מת יעקב ואחר כך ייבם שמעון אין שומעין נוטל בראוי כבמוחזק אלא מנכסי דמטו ליה לראובן מן יעקב אבוה לא מטו ליה לשמעון אלא כחד מנאתא מאחי'. וכן לענין האם אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחי' מן אביו. ראובן ראוי לירש את אמו לאה ולאה ראויה לירש את לבן אביה מת לבן וירשתו בתו הויא לאה מוחזקת ואחר כך מתה לאה וירשה ראובן בנה ומת בלא בנים אחיו מאביו יורשין אותו אבל מת ראובן ואחר כך מתה אמו אם יש לו בן הבן עומד ויורש במקום אביו להנחיל בנכסי אם אביו לאחי אביו מן האב אין לו בן ויש לו אחים מן האב ומן האם מהו דתימא שיעמדו אחיו מאביו לירש בנכסי אמו עם אחיו מאמו קמ"ל דאין אדם יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו ופסיק בשאילתא דבי מר רב יהודאי גאון ראובן הוה ליה בני וחד מנהון בכור ושכיב בחיי אבוהי ושבק בני וברתא קטנה ושכיב ראובן וישבק ממונא וקתבעין בני בריה דראובן חלק בכורה בנכסי דראובן דינא הוא דשקלין בני בריה דראובן חלק בכורה ואף על גב דשכיב ראובן בחיי אבוהי וברתה לית לה עשור נכסי אלא בנכסי דאבוה ואי בעו למישם לה ארעא וסלוקה בזוזי שיימין לה ארעא ומסלקין לה בזוזי ויהבין לה כד מינסבא. (ב"ב קכה:) אמר רב פפא הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים לא במלוה ולא בקרקעות הבאות לאחר מיתת אביו. והלכתא יכול האב לפטור את בנו פשוט במתנה כל שהו שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה אבל בכור אינו יכול לפוטרו מחלק בכורה דכתיב לא יוכל לבכר ותנן נמי (שם קכו:) האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום מפני שהתנה על הכתוב שבתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ותנן נמי המחלק נכסיו לבניו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין מאי השוה דאפילו לא יהיב ליה כפשוט אלא משהו דבריו קיימין והוא דלא אמר בלשון ירושה דקתני ואם אמר לשום ירושה לא אמר כלום אבל אם אמר בלשון מתנה שפיר דמי והמחלק לשון מתנה הוא:
2
ג׳(פסק) בכור דפלג בהדי אחיה בחדא ארעא ולא תבע בה פי שנים ושקל מנאתא כפשוט ולא מחי אחולי אחיל לית ליה למתבע חלק בכורה בשארה בי הא דמר זוטרא מדרישבא פלג בצנא (נ"א בקנא) דפלפלי בהדי אחי בשוי ולא מיחה לסוף אתא קא תבע חלק בכורה אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה הואיל ויתרתא במקצת ויתרתה בכל הנכסים כולן והלכתא יש לו לבכור קודם חלוקה. ושכיב מרע שאמר חד בנאי לירתאי וחדא ברתא תירתינהו לנכסי דינא הוא דירתין דתנן (שם קל.) האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימין על מי שאין ראוי לירשו אין דבריו קיימין. וא"ר ישמעאל לא נחלק אבא וחכמים על אחר במקום בת ובת במקום בן דלא אמר כלום על מה נחלקו על בן בין הבנים ובת בין הבנות שאבא אומר תירש וחכמים אומרים לא תירש. א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן ברוקה וכי אמרו רבנן היכא דכתבינהו לנכסי לחד בריה או לחדא ברתא ואפי' קטן המוטל בעריסה לא עשאו אלא אפוטרופוס ה"מ כתב אבל אמר יירשני אחד מבני שפיר דמי. ואי כתב לתרתין בניה במקום דאית ליה בני אחריני או לתרתין בנתיה לא אמרינן שווינהו אפוטרופי ואי אמר פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל. (שם קכב:) אחד הבן ואחד הבת בנחלה אלא שהבכור נוטל פ"ש בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם והוינן בה מאי קאמר אמר מר בר רב אשי הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם כבנכסי האב מה נכסי האב בן קודם לבת אף נכסי האם בן קודם לבת וכן הלכה. (שם קמב:) אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרב בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים מאי טעמא בעינן יכיר וליכא. היכי משכחת לה כגון שהיו שתי נשים או שלש נשים מעוברות וקדימא חדא מינייהו וילידא לענין חמש סלעים מיחייב דבפטר רחם תלא רחמנא ולמשקל פי שנים לית ליה. ובן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעיט בחלק בכורה מאי טעמא וילדו לו בעינן וליכא והיכי משכחת לה כגון דהוה אית ליה בכור ופשוט והוה מיעברא דביתהו כדמית ושבק מאה וחמשין זוזי ההוא ברא דאיתיליד לבתר דמית אבוהי אינו ממעט בחלק בכורה היכי שקיל בכור מהנך מאה וחמשין זוזי חמשין חלק בכורה דידיה והנך מאה זוזי דפיישין פלגין להון בתלתא חולקין בשוה והיינו בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה. תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל למאי הלכתא אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא לומר שממעט בחלק בכורה היכי משכחת לה כגון דאית ליה לראובן בכור ופשוט והדר הוה ליה חד ברא אחרינא ומית ראובן ביומיה ובתר דמית כד הוה ההוא ברא בר חד יומא מית לא תימא הני ניכסי דראובן פלגין להון הלין תרין בני קשישי דפיישין בכור שקיל תרי תילתי ופשוט שקיל תילתא אלא פלגין להון בארבעה חולקין שקיל בכור פלגא ופשוט ריבעא ואידך ריבעא פלגין לה בכור ופשוט בשוה ודוקא תינוק בן יום אחד אבל עובר לא דכתיב וילדו לו ילוד אין שאין ילוד לא. והיכא דשכיב בכור בחיי אביו ושבק בני הנך בני שקלין חלק בכורה דאבוהון בהדי אחי אבוהון דהכי אשכחן בבנות צלפחד דתנן (שם קטז:) בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר ושהיה בכור נוטל שני חלקים. תניא (שם קיח:) נתן תתן להם זו נחלת אביהן בתוך אחי אביהם זו נחלת אבי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן זה חלק בכורה ר' אליעזר בן יעקב אומר אף נחלת אחי אביהן נטלו שנאמר נתן תתן להם. (שם יב:) פשיטא חלק בכורה וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא חלק יבם מאי אמר אביי היא היא מאי טעמא בכור קרייה רחמנא רבא אמר אמר קרא והיה הבכור אשר תלד הווייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור יבם שקיל מנתא דמטיא ליה בפירא ושקיל מנתא דאחוה מדוכתא אחריתי דמטיא ליה (שם קכה:) אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע ובין שגבו מעות במלוה שעמו פליגי.
3
ד׳(שם קכג:) ת"ר בכור נוטל פי שנים בזרוע בלחיים ובקבה ובמוקדשין הניח להם אביהן פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחר או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל בהן פי שנים אבל בנה האב ונטע הבכור נוטל פי שנים. (שם קטד) סדר נחלות כך הוא ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות וגו' בן קודם לבת כל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת בת קודמת לאחין וכל יוצאי ירכה של בת קודמין לאחי' האחין קודמיו לאחי האב וכל יוצאי ירכן של אחין קודמין לאחי האב זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין האב קודם לכל יוצאי ירכו. ולא מיבעיא היכא דשבק בני דאינון ירתין ליה אלא אפי' שבק בני ובנאתא בני ירתין בנאתא לא ירתין מדקאמר רחמנא ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו טעמא דליכא בן הא איכא בן בן ירית ואע"ג דאיכא בת. והיכא דשכיב בן בחיי אביו ויש לו בן ויש לו אחיות בן הבן ירית בת לא ירתא דירושה דבן היא ואף על גב דשכיב ירתיה לאבוה בקבריה ומורית ליה להדין בריה. ולא מיבעיא בר ברא דהוא ירית מקמי ברתא דתניא ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן ובת הבן ובת בן הבן מנין ת"ל אין לו עיין עליו. והיכא דליכא ירתי דבן בת ירתא מקמי אבא ולא מיבעיא בת דקדימא לאבא אלא אפילו שכיבא בת בחיי אבוה ואית לה בן או בת אינון ירתין וכמה דאיכא יוצאי יריכה של בת מהדרינן דאינון קדמין לאב דתניא בת אין לי אלא בת בת הבת ובן הבת ובן בת הבת מנין ת"ל אין לו עיין עליו. והיכא דשכיב ולא שבק לא בן ולא יוצאי ירכו ולא בת ולא יוצאי ירכה ואית ליה אחי למיתנא ואית ליה אבא אבוהי ירית ליה אחוהי לא ירית ליה דכתיב והעברתם את נחלתו לבתו וכתיב בשארה ונתתם (שם קט.) מאי שנא דכתיב בשארא ונתתם והכא כתיב והעברתם הכי קאמר רחמנא עבור מאב ותן לבת אבל ליכא בת אב קודם דתנן האב קודם לכל יוצאי ירכו. ואי לית ליה אב למיתנא אחוהי ירתין ליה מקמי אחי דאבא ובני אחי נמי קדמין לאחי דאבא וכמה דאיכא יוצאי ירכן (דף קז) דאחי אינון ירתין ליה דתנן וכל יוצאי ירכן של אחין קודמין לאחי האב. ותניא אין לי אלא אח בן אח ובת אח ובן בת אח מנין ת"ל אין לו עיין עליו. והיכא דליכא אחין ולא יוצאי ירכן אחי אבא ירתין ואי ליכא אחי אבא ולא יוצאי ירכן מהדרינן על קרוב במשפחתו. וכי ירת אחי ואחי דאבא היכא דמן אב אינון אבל מן האם לא ירתין כדתנן האחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין (שם קי.) דאמר קרא ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה דכתיב למשפחתם לבית אבותם וברא הוא דירית לה לאימיה ואם לבן לא ירתא דכתיב ממשפחתו וירש אותה והם הכין דחזי בני למירת בנכסי אב הכין ירתין בנכסי אם (שם קיא.) דכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות היאך בת יורשת שני מטות אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ומתו ויורשתן אין לי אלא בת בן מנין אמרת קל וחומר ומה בת שהורע כחה דהיכא דאיכא בן ובת בנכסי האב בן ירית ברתא לא יריתא [יפה כחה בנכסי האם] בן שיפה כחו בנכסי האב אינו דין שיפה כחו בנכסי האם וממקום שבאתה מה להלן בן קודם לבת אף כאן בן קודם לבת ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר ברבי שמעון משום ר' זכריה בן הקצב אמרו אחד הבן ואחד הבת שוין בנכסי האם דיו לבא מן הדין להיות כנדון מאי היא בן לא כתיב בנכסי האם בת היא דכתיבא בן מקל וחומר הוא דאתי מבת מסתייה לשוויה כבת. רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין הלכה כר' זכריה בן הקצב. ומאן דפקיד מנכסי לאחרים אי אמר בלשון ירושה לא קני אי אמר בלשון מתנה קני דתנן (שם קכו:) כתב בין בתחלה בין בסוף בין באמצע לשום מתנה דבריו קיימין. (שם קכח:) שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא האומר תיטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים שנולדו לו לאחר מיכן וכן הלכה. והיכא דאיכא בכור ופשוט דאיערבו להו ולא ידיע הי מינייהו בכור כותבין הרשאה זה לזה ודוקא דהוה ידיע בכור מעיקרא ואיערב ליה בהדי פשוט אבל בכור ופשוט דאיתילידו במחבא בהדי הדדי ולא ידיע בכור מעיקרא לא כתבין הרשאה דדרש רבא (שם קכז.) שחי נשיו שילדו שני זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה א"ל רב פפא לרבא והא שלח רבין באיגרתיה דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר ברם כך אמרו משמיה דר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה הדר אוקים רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ברם כך אמרו משמיה דרבי ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו כל עיקר אין כותבין הרשאה זה לזה. היכי דמי כגון דקנו מבעלי דינין דכל מאי דפסקינן עליכון בין לזכות בין לחובה מקבלתון ופסקו עליהון מאי דפסקו אי פסקו עליהון מדינא דאורייתא או מדרבנן ובטעמא דרבנן אמרו לא מצו בעלי דינין למהדר בחד מינהון ואפי' בשודא דדייני כי הא דאמרינן (שבועות מח:) האי דיינא דעבד כר' אליעזר עבד כרב ושמואל עבד אבל ודאי פסקו עליהן דינא דלאו כאורייתא ורבנן אלא מדעתייהו הדרין בעלי דינין בהון. הנותן כל נכסיו במתנה לאחרים קנו ואפי' יש לו בנים דתנן (שם קלג:) הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי דוקא דאמר להון בלשון מתנה והוא דברי הוא אבל שכיב מרע בעינן עד דמשייר משהו. ומתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין דקא יהיב מקצת נכסים לאחר ואשתו לגבי יורשים כאחר דמיא. (שם קיד.) אתמר קטן עד מתי חוזר רבה אמר כל זמן שב"ד יושבין רב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באיתו ענין והלכתא כוותיה דרב יוסף. (שם קלג.) אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי לירשו נוטלן לשום ירושה ואם לאו נוטלן לשום מתנה. שלח רב אחא בריה דרב עויא לדברי רבי יוחנן בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני אם ראשון ראוי ליורשו אין לשני בהן כלום לפי שאין לשון מתנה אלא ירושה וירושה אין לה הפסק א"ל רבא לרב נחמן והא פסקה א"ל איהו סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק. (שם ע"ב) ההוא דא"ל לחבריה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו הוה בתר דשכיב ראשון אתא שני קא תבע סבר רב עיליש קמיה דרבא למימר שקיל שני א"ל רבא דייני דחצצתא הכי דייני לאו היינו דשלח רב אחא בריה דרב עויא איכסיף קרי עליה אני ה' בעתה אחישנה אלמא הלכתא כרב אחא בריה דרב עויא. הכותב כל נכסיו לאחר והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו נוהגין בניו כשורה זכור לטוב. א"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי כי עבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא וכל שכן מברא לברתא דלא ידעת מאי זרעא נפוק מינייהו. (שם קלד.) האומר זה בני נאמן למאי הלכתא אמר רב יהודה אמר שמואל לירשו ולפטור את אשתו מן היבום. (שם קלה:) שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת רואין אם כמייפה את כוחו כותבין ונותנין ואם לאו אין כותבין ונותנין היכי דמי מייפה את כחו כדאמר רב חסדא וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא הכא נמי דאמר אף כתבו וחתמו והבו ליה. מתיב ר' אבא בר ממל ברי שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין הא שכיב מרע כותבין ונותנין הוא מותיב לה והוא מפרק לה במייפה את כחו. אתמר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין. וכן אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כותבין ונותנין. (שם קלו.) הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אינו צריך מאי טעמא זמנו של שטר מוכיח עליו. אמר רב הלכה כר' יוסי ואע"ג דאמר רב הלכה כר' יוסי צריך שיכתוב מהיום כר' יהודה (גיטין פה:) דאתקין רב יהודה בגיטי איך פלוני בר פלוני פטר ותריך ית פלניתא איתתיה מן יומא דנן ולעלם מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. לעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו (גיטין פג:) תיבעי לר' אליעזר עד כאן לא קאמר ר' אליעזר התם אלא דלמאן דקשרי קשרי לעולם אבל הכא לא או דילמא לא שנא תבעי לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלא פסקה מיניה לגמרי אבל הכא כיון דפסקה פסקה מסתברא בין לר' אליעזר ובין לרבנן כיון דפסקה פסקה. (ב"ב קלו.) בעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו א"ל בהקנאה אינו צריך אמר רב פפא האי אקנייתא זמנין צריך כתיבה זימנין לא צריך כתיבה כתוב ביה אקנייה וקנינא מיניה לא צריך כתיב ביה קנינא מיניה ואקנייה צריך מאי טעמא אקנייה וקנינא מיניה דאקנייה מהשתא משמע קנינא מיניה ואקנייה אע"ג דקנינא מיניה לאו מהשתא משמע הכי קאמר קנינא מיניה מהשתא דאקנייה לאחר מיתה.
4
ה׳(שם קלז.) תניא נכסי לך ואחריך לפלוני ירד ראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד ורמינהו נכסי לך ואחריך לפלוני יורד הראשון ומוכר ואוכל אין לשני אלא מה ששייר ראשון דברי ר' רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד קשיא דר' אדר' קשיא דרשב"ג אדרשב"ג דר' אדר' לא קשיא הא בגופא הא בפירא דרשב"ג אדרשב"ג לא קשיא הא לכתחילה הא דיעבד. אמר אביי איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג כי אתא רבין א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ומודה רשב"ג שאם נתנה במתנה שכיב מרע לא עשה ולא כלום מאי טעמא אמר אביי מתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך א"ר זירא א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפי' היה בהם עבדים ושפחות והוציאן לחירות פשיטא מהו דתימא א"ל למיעבד בהו איסורא לא יהבו לך קמ"ל. אמר רב יוסף א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ואפי' עשאן תכריכין למת. פשיטא מהו דתימא א"ל לשווינהו איסורי הנאה לא יהבי לך קמ"ל. (שם קלט.) הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין ע"י הקטנים ולא הקטנים ניזונין ע"י הגדולים אלא חולקין בשוה נשאו הגדולים ישאו הקטנים [לאחר מיתת אביהס] ואם אמרו הקטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהן נתן. הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות ע"י הקטנות ולא הקטנות ניזונות ע"י הגדולות אלא חולקות בשוה זה חומר בבנות מבבנים שהבנות ניזונות על הבנים ואין ניזונות על הבנות. אמר רבא האי גדל אחי דלבש וכסי מדאחי מאי דעבד עבד דניחא להו דלישתמען במילי והאנן תנן אין הגדולים מתפרנסין על ידי הקטנים מתניתא בשרכא שרכא פשיטא מהו דתימא לא ניחא להו דליתזל קמ"ל. נשאו גדולים ישאו קטנים מאי קאמר אמר רב יהודה הכי קאמר נשאו גדולים לאחר מיתת אביהם אבל אם נשאו גדולים בחיי אביהם ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהן נתן. (שם קמח:) אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם במחלק מת קנו כולן עמד חוזר בכולן אם בנמלך מת קנו כולן עמד אינו חוזר אלא באחרון ודילמא עיוני קא מעיין סתם שכיב מרע מידק דייק ברישא והדר יהיב. אמר רב אחא בר מניומי אר"נ שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שלא קנו מידו אם עמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר ואלא הא דקתני שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת אמאי ניחוש שמא יש לו נכסים במקום אחר אמר רב חמא באומר כל נכסי אלו. מר בר רב אשי אמר במוחזק. איבעיא להו חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו או לא ת"ש כולן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה מאי לאו בשמת לא בשעמד. הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה אי אמרת בשלמא בשעמד משום הכי ראשון קנה דשייר שני לא קנה דלא שייר אלא אי אמרת בשמת תרוייהו ליקנו א"ל רב יימר לרב אשי ותיהוי נמי בשעמד אי אמרת בשלמא חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו היינו דשני מיהת קנה ראשון לא קנה אלא אי אמרת חזרה במקצת לא הויא חזרה בכולהו לחד מינייהו לא ליקני והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולהו רישא משכחת לה בין בשמת ובין בשעמד סיפא לא משכחת לה אלא בשעמד. אמר רב ששת יטול יזכה יחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן במתניתא תנא אף יחסין ויירת בראוי ליורשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא. (שם קמט.) איבעיא להו שכ"מ שמכר כל נכסיו מהו זמנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזמנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד אינו חוזר ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו הא דפרעינהו בחובו. איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ת"ש דאיסור הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה ובי רב הוה אמר רבא במאי נקנינהו רב מרי להני זוזי אי בירושה לאו בר ירושה הוא אי במתנה מתנת שכיב מרע כירושה שוויוה רבנן כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה אי במשיכה ליתנהו גביה אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין אי אגב ארעא לית ליה ארעא אי במעמד שלשתן שלח לי לא אזלינא לגביה מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא אדהכי נפיק אודיתא מבי איסור איקפד רבא אמר קא מגמרי טענתא אינשי ואתו ומפסדו לי. (שם קמט:) שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת וכמה כל שהו אמר רב יהודה קרקע כדי פרנסתו רב ירמיה בר אבא אמר מטלטלין כדי פרנסתו א"ר זירא כמה מכוונן שמעתתא דסבי קרקע כל שהוא מ"ט דאי קא סמיך עילויה מטלטלין נמי אי קא סמיך עלייהו ולאו דוקא קרקע אלא אפי' כל שהו מטלטלי הוי שיור. (שם קנ.) אמר מטלטלי לפניא כל מאני תשמישתא איקרו מטלטלי וקני בר מחיטי ושערי כל מטלטלי אפילו חיטי ושערי ורחים העליונה לבר מרחיים התחתונה כל דמיטלטל ואפי' רחיים התחתונה. סימן עב"ד עבדי"ם עדו"ת קרק"ע תינו"ק אש"ה ושט"ר. (שם קכז:) שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו (שם קכח.) מאי קמ"ל תנינא אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי ג' רועי בקר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו הא קמ"ל באתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה בעל חוב גובה מן העבדים רב נחמן אמר אין גובין (שם ע"ב) והלכתא אין גובין הני מילי לאחר מיתה אבל מיניה דידיה גובין ואשה אפילו מיניה דידיה לא גביא מעבדים שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא (שם קכח.) הלכה שלישי בשני כשר רבא אמר אפי' בשלישי בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי. שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמה ונסתמה פסול ושמואל אמר כשר איפשר דמיכוין מצרניה אבל גלימא לא רב ששת אמר אפי' גלימא איפשר דמיכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא ורב פפא אמר אפילו נסכא איפשר דמיכוין מדת משקלותיו. מיתיבי היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פיתח ונסתמא שפוי ונשתטה פסול תיובתא דכולהו תיובתא. (שם ע"ב) שלח ליה רבי אבא לרב יוסי בר חמא האומר על תינוק בין הבנים נאמן ור' יוחנן אמר אין נאמן מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר האומר על בן בין הבנים יירש כל נכסי נאמן כר' יוחנן בן ברוקה ור' יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן אמר רבא אי הכי נאמן ואינו נאמן יורש ואינו יורש מיבעי ליה אלא אמר רבא הכי קאמר אמר על בן בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודה ורבי יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן והלכתא כדשלח ר' אבא בין היכא דתרצה רבא בין היכא דתרצה אביי דקיי"ל הלכתא כר' יהודה וכרבי יוחנן בן ברוקה ותרוייהו הלכתא נינהו. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מן הבנים אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובנכסים הבאין לאחר (דף קח) מיכן. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידים אותו שפרע כולו הרי זה נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין אבל מנכסים משועבדים לא מאי טעמא דאמרי לקוחות אנן על עדים סמכינן. דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הלכתא ככל הני שמעתתא כדשלח רבי אבא לרב יוסף בר חמא. (תוספתא כתובות פ"ב) העדים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה ממזר או נתין עד שלא נחקרה עדותן אמרו מבודים אנו הרי אלו נאמנין משנחקרה עדותן אמרו מבודים אנו אין נאמנין כללו של דבר עדים שהעידו לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטו' ולחוב עד שלא נחקרה עדותן ואמרו מבודים אנו הרי אלו נאמנין משנחקרה עדותן ואמרו מבודים אנו אין נאמנין. יפה כח השטר מכח עדים שהשטר מוציא את האשה מבעלה מה שאין כן בעדים ויפה כח עדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא את אשתו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו ואם אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו תנשא אשתו. כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים. יפה כח השטר מכח הכסף שהשטר גובה מנכסים משועבדים מה שאין כן בכסף יפה כח הכסף שהכסף פודה את הערכין ואת החרמין ואת ההקדשות ומעשר שני מה שאין כן בשטר.
5
ו׳(ב"ק יב.) תני אבימי פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים מטלטלין נקנין עם הקרקע ואין נקנין עם העבדים. (קדושין מב:) אמר רבא אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא שמוה בי דינא אבל שמוה בי דינא לא דתנו רבנן שום הדיינין שפחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל הני מילי מטלטלי אבל מקרקעי אין אונאה לקרקעות וכולהו נמי לא אמרן אלא באומדנא אבל במשחתא אפילו כל דהו חוזר דאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר. (גיטין מב.) אין כותבין גט חירות לשני עבדים בכתב אחד או לשתי שפחות בכתב אחד
6
ז׳או לעבד ושפחה בכתב אחד אלא לכל אחד ואחד בפני עצמו:
7
ח׳(פסק) ועבדא דכתב ליה מריה גט חירות מעליא ומקמי דיהביה ניהליה א"ל בפני עדים ואתני בהדיה דכי מיית ההוא גברא מריה הוא דהוי משוחרר אפילו כי מיית מריה נמי לא הוי משוחרר מאי טעמא דהוה ליה גט לאחר מיתה ואי בההיא שעתא א"ל מעכשיו משוחררת בתנאה דפלחת קמאי כל ימי חיי הוי משוחרר מעכשיו לאיחיובי במצות ולמינסב בת ישראל אסור עד דמיית רביה מאי טעמא דילמא מיית איהו מקמי רביה ולא מיקיים תנאיה. (נזיר סב:) עבדא דמשתבע דלא למיעבד מלאכה בכל מילי דמשעבד לרביה לא צריך הפרה כל עיקר ואי משתבע למיעבד מילי אחרנייתא לא מצי רביה מיפר ליה דהכין אמר רחמנא אב ובעל מיפר אבל רבה לעבד לא מיפר. לקח שפחה ובא עליה ונתעברה ממנו ואחר כך שיחררה והטבילה לשום חירות וילדה אותו ולד גר הוי ולא צריך טבילה דסגי ליה בטבילת אמו ולענין נחלה לא ירית ליה דלאו בריה מיקרי מאי טעמא דבעינא זרע שנזרע בקדושה וליכא. וכן מי שנשא את הגויה הטבילה לשום גירות ואחרי כן ילדה בנה גר הוי ואין צריך טבילה דאמר רבא (יבמות עח.) נתגיירה מעוברת וילדה בנה אין צריך טבילה ולענין נחלה לא ירית ליה דלאו בניה מיקרי ואי נקבה היא בין מן הנכרית בין מן השפחה כשירה לישראל ואסורה לכהן. ומאן דמשחרר אמתא ומתני בהדה תנאה וכפיל ליה ומינסבה ההיא שפחה והוו לה בני ולבסוף לא מקיימא ליה לההוא תנאה הויא שפחה למפרע וכל בני דילידת עבדי נינהו וצריכין שיחרור. שבעה גוים דאשלימו מן קמי כיבוש הארץ שרי להו למיעל בקהל דכי אסר רחמנא שבעה גוים דאיתנהו בארץ ישראל אבל דשרו בחוצה לארץ לא אסר רחמנא. והני זנגאי אי מיגיירי שרו למיעל בקהל ואית רבנן דפליגין על זנגאי ועל שבעה גוים דלא עיילין בקהל. ושבעה גוים נמי כל היכא דידיעי באיסורייהו קיימי ולא אמרינן כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות דקאמרינן בימי רבי בקשו להתיר את הנתינין ואע"ג דמיגיירי קיימי בלא תתחתן בם הא קאמרינן (יבמות עו.) הדר אמר רבה בגיותן לית להו חתנות זנות בעלמא נתגיירו אית להו חתנות ואסיר לאיחתוני בהו. ואי קשיא לך רחב הזונה דאיגיירא ונסבה יהושע רוסתקייתא הות ולא משבעה גוים הות. ומר רב יהודאי גאון אמר כשנכנסו מרגלים דיהושע איגיירא ועדיין לא נכנסו ישראל לארץ. גבעונין הרי הן כממזירין פתן ויינן מותר ומיחייבין בכל מצות כממזירין ואסור למינסב מינהון ולאנסובינון אבל להעד ולדין כשרין ולענין חליצה פסולין. כותאי צבואי ושמראי חד גוהר נינהו כותאי על שום דאגלינון סנחריב מכות שנא' ויבא מלך אשור מבבל ומכותה. צבויי דצבעו נפשייהו בישראל שלא לשמה שמראי על שום דאותיבינון סנחריב בשומרון שנאמר וישב בערי שומרון תחת בני ישראל. (קדושין עו.) ואסיר לקבולי גר מנהון בין למאן דאמר ממזר מאחותו נתערב בהן ובין למאן דאמר עבד ושפחה נתערב בהן ולית להו תקנתא. גבעונים נתינין וכנענים חד גוהר נינהו ולא מקבלין מינייהו גר דאמרינן (יבמות עט:) בימי ר' בקשו להתיר את הנתינים ואע"ג דתנן (ידים פ"ד) בו ביום עמד יהודה גר עמוני לפניהם אמר להם מה אני לבוא בקהל אמר לו רבן גמליאל אסור אתה אמר לו רבי יהושע מותר אתה אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' אמר לו ר' יהושע וכי עמון ומואב במקומן הם יושבין והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את כל האומות שנאמר ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שושיתי אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר והיה באחרית הימים אשיב את שבות בני עמון וכבר שבו אמר לו ר' יהושע והלא כבר נאמר ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה ועדיין לא שבו והתירוהו לבא בקהל אלמא כיון דאגלינון סנחריב איבדרו להו ואיערבו להו בידי גוים ואיכא למימר כל דפריש מרובא פריש ומקבלין מינייהו גר מעמון ומואב הני כותים ונתינים כיון דקביעי וידיעי דוכתייהו לית להו תקנתא ולא מקבלינן מינייהו ואי קשיא לך מאי שנא יהודה גר עמוני דהתירוהו לבא בקהל ומאי שנא (יבמות עו:) מנימין גר מצרי דלא הוו שרו ליה למיעל בקהל עד שלשה דורות משום דאשכחן במצרים דכד בדרינהו רחמנא קבע להו דוכתא לאהדורינהו ואהדרינהו דכתיב והשבתי אתכם ארץ פתרוס:
8
ט׳(פסק) איתתא דאית לה זוזי ובעיא לברוחינהו מגברא ניכתוב לה מקמי דמקדש לה וליתן לה והכי כתיב לה על מנת שאין לי רשות בהם ולא דין ולא דברים ואי דחלא דילמא שמיט ואכיל להו מינה. ולית ליה נכסי (כתובות עט.) תכתבינון למאן דניחא לה במתנה והכין כתבא בשטרא הרי הן לך במתנה מן היום לכשאני רוצה דאמור רבנן דכי האי גוונא קני עד ההוא יומא דבעיא להו מינה. (פאה פ"ב) מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל עלה ללשכת הגזית ושאל ואמר נחום הלבלר מקובלני מרבי מייאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני הזורע את שדהו שני מיני חיטים אם עשאן גורן אחד נותן פאה אחת שני גרנות נותן שתי פאות. מאן דאתי מאורחא ומטא יומא טבא אי מרחק מן מאתא פלגיה דיומא או חד ליליא שרי לסגויי בכרעיה ההוא פלגיה דיומא ואי לא אסיר ואי מרחק טפי מהכי רחמנא פטריה ואי פיסחא הוא פטיר מלמיעבד פיסחא בחולא ואי סוכה היא מיחייב בסוכה לחולא. (סנהדרין יז:) הלומדין לפני חכמים לוי מרבי. דנין לפני חכמים שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנניה בן בינאי וחנן המצרי. רב נחמן בר יצחק מתני חמשה שמעון שמעון שמעון חנן וחנניה. רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא. דייני גולה קרנא. דייני דארץ ישראל ר' אמי ור' אסי. דייני דפומבדיתא רב פפא בר שמואל דייני דנהרדעא רב אדא בר ממומי. סבי דסורא רב הונא ורב חסדא. סבי דפומבדיתא רב יהודה ורב עינא. חריפי דפומבדיתא עיפא ואבימי בני רחבה. אמוראי בפומבדיתא רבה ורב יוסף אמוראי בנהרדעא רב חמא. נהרבילאי מתנו רמי בר בריבי. אמרי בי רב רב הונא והאמר רב הונא אמרי בי רב אלא רב המנונא. אמרי במערבא ר' ירמיה. שלחו מתם ר' יוסי בר' חנינא מחכו עלה במערבא רבי אלעזר והא שלחו מתם לר' יוסי בר' חנינא אלא איפוך (עירובין מו:) רבי יעקב ורבי זריקא אמרו הלכה כר' עקיבא מחבירו למאי הלכתא ר' אסי אמר הלכה רבי חייא בר אבא אמר מטין רבי יוסי ברבי חנינא אמר נראין ובלשון הזה אמר רבי יעקב בר אידי אמר ר' יוחנן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ואצ"ל רבי מאיר ורבי יוסי שהלכה כר' יוסי אמר רב אשי אף אנו נאמר ר' יוסי ור' שמעון הלכה כר' יוסי דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן רבי יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה אמר רב משרשיא ליתנייהו להני כללי וסיפא קאמרינן דהני כללי לאו דברי הכל נינהו. (ביצה ד.) רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ורב הוא דלית ליה הני כללי. (יבמות מב:) מסתמיך ואזיל רבי אבהו אכתפא דרבי נחום שמעיה מלקיט ואזיל הלכתא מיניה מחלוקת ואחר כך סתם מאי הלכה כסתם סתם ואחר כך מחלוקת מאי א"ל אין הלכה כסתם סתמא דמתניתא ומחלוקת דברייתא מאי א"ל הלכה כסתם מתניתין מחלוקת דמתניתא וסתמא דברייתא מאי א"ל וכי רבי לא שנאה רבי חייא מנין לו (ב"מ נד.) והכא סתם לן תנא כר' יאשיה הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים הבעלים קודמין מפני שמוסיפין חומש. (יומא ד:) א"ר מוסיא בריה דרבי מוסיא משמיה דרבי מוסיא רבה מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר לאמר אמר לו לך אמור (ב"ב לט.) אמר רבה בר רב הונא כל מילתא דמיתאמרה בתלתא לית בה משום לישנא בישא כי אזיל אמר לה למרא דהויא לה בפרהסיא:
9
י׳סליקו להו הלכות נחלות
10
