הלכות גדולות ס״הHalakhot Gedolot 65
א׳(דף קלג) דאסיר למיכל כל דמא בין דבעירא ובין דחיה ובין דעופא דכתיב וכל דם לא תאכלו וגו' וחיה בכלל בהמה (קדושין לז:) ומאי טעמא כתב רחמנא בכל מושבותיכם בחלב ודם אצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיבי בספר קרבנות בזמן דאיכא קרבנות ליתסר חלב ודם בזמן דליכא קרבנות לא ליתסר חלב ודם כתב רחמנא בכל מושבותיכם. (כריתות כ:) ודם נהיג איסוריה בבהמה וחיה ועוף בין טמאים ובין טהורים דאי אכיל דם בהמה טמאה קאי עליה בכרת דכתיב וכל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה דם השחיטה בחיה בעופות בין טמאין ובין טהורין דם הנחירה ודם העיקור ודם הקזה שהנפש יוצאה בו חייבין עליו דם הטחול ודם הלב ודם הביצים ודם דגים דם חגבים ודם התמצית אין חייבין עליו רבי יהודה מחייב בדם התמצית. תנו רבנן וכל דם לא תאכלו שומעני אף דם מהלכי שתים ודם שקצים ורמשים ודם ביצים ודם דגים ודם חגבים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ואיסור והיתר ומין בשר יצאו מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה (שם כא.) יצאו שרצים שאין בהן טומאה חמורה יצאו דגים וחגבים שכולן היתר יצאו ביצים שאינן מין בשר. לעוף ולבהמה אי מה עוף שאין במינו כלאים אף בהמה שאין במינה כלאים אוציא את הבהמה שיש במינה כלאים ת"ל ולבהמה אי מה בהמה שאינה באיסור אם על הבן אף כל הכי אוציא את העוף שישנו באיסור אם על הבנים ת"ל לעוף יצאו מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה (שם ע"ב) כי קאמרינן דאין בהן טומאה קלה לאחר מיתה כזית מן המת אף על גב דחיפו בבצק טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת יצאו שרצים שאין בהם טומאה חמורה ובהמה מאי טומאה חמורה אית בה אי נימא דמטמאה במגע שרצים נמי הא מטמאי במגע אלא במשא. אמר מר יצאו דגים וחגבים שכולן היתר מאי כולן היתר אי נימא דחלבן מותר הרי חיה דחלבה מותר ודמה אסור ואלא דגידן מותר הרי עוף דגידיה מותר ודמו אסור אלא דלא בעו שחיטה. אמר מר מה עוף שאין במינו כלאים מאי היא אי נימא דשרי בהרבעה והתנן וכן חיה ועוף כיוצא בהן אמר אביי לומר שאין בצמרו כלאים. אמר רב יהודה אמר רב דם שרצים לוקה עליו בכזית מיתיבי דם התמצית באזהרה רבי יהודה אומר בכרת דם הטחול דם הלב דם כליות דם איברים הרי זה בלא תעשה דם מהלכי שתים דם שרצים ורמשים אסור ואין חייבין עליו דם דגים דם חגבים מותר לכתחלה קתני מיהא דם שרצים אין חייבין עליו מאי אין חייבין עליו כרת אבל לאו חייבין עליו אי הכי ליתנייה גבי הנך דקתני הרי זה בלא תעשה ועוד הא קתני יצאו שרצים מלאו קא מפיק להו אלא אמר רבי זירא התרו בו מחמת שרץ לוקה מחמת דם אינו לוקה. אמר רב דם דגים שכינסו אסור. מיתיבי דם דגים דם חגבים מותר לכתחלה ההוא שלא כנסו כי הא דאמר ליה רב לרב שימי בר חייא אבלע לי ואנא איכול דכוותה דם מהלכי שתים בשלא כינסו אמאי אסור והתניא דם שעל הכבד גוררו ואוכלה של בין השינים מוצצו ואין חושש אלא הא דאית בה קשקשים הא דלית בה קשקשים. תנן התם (שם כב.) הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אין עובר. אמר רבי זירא אמר רב לא שנו אלא לב עוף שאין בו כזית אבל לב בהמה הואיל ויש בו כזית ענוש כרת. מיתיבי דם הטחול דם הלב הרי זה בלא תעשה ההיא דאתאי ליה מעלמא כי קאמר רב דם דגופיה אי דאתי ליה מעלמא היינו דם איברים וליטעמיך לא קתני דם כליות וקתני דם איברים אלא תני והדר תני הכא נמי הכי ומעלמא מהיכא אתי ליה אמר רבי זירא בשעת יציאת הנפש מצרף. דם הקזה שהנפש יוצאה בו חייבין עליו ואיזה הוא דם הנפש רבי יוחנן אמר כל זמן שהוא מקלח ר' שמעון בן לקיש אמר מטיפה המשחרת ואילך. (שם כב:) דם שעל הכבד גוררו ואוכלה (רבה אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר) דם שהנפש יוצאה בו ענוש כרת דם התמצית דם האיברין עובר בלאו דאמר רבא (כריתות ד:) חמשה לאוין בדם למה אחד לדם חולין ואחד לדם מוקדשין ואחד לדם התמצית ואחד לדם האיברין ואחד לדם כיסוי. רק את דמו לא תאכל למאי אתא לכי הא דאמר ליה רב פפא לאביי (בכורות טו.) אי מה צבי ואיל אין אותו ואת בנו נוהג בהן אף פסולי המוקדשין אין אותו ואת בנו נוהג בהן אמר ליה למאי מדמית להו אי לחולין אותו ואת בנו נוהג בהן אי לקדשים אותו ואת בנו נוהג בהן אי הכי בחלבו נמי לימא למאי מדמית ליה אלא לאו מאי אמרת אך ולא חלבו ואימא נמי אך ולא אותו ואת בנו רבא אמר אך לאותו ואת בנו הוא דאתא וחלבו מדמו נפקא דכתיב רק את דמו לא תאכל מאי דמו אי נימא דמו ממש לא יהא אלא דמו דצבי ואיל אטו דמו דצבי ואיל מי שרי אלא מאי דמו חלבו וליכתוב חלבו אי כתיב חלבו הוה אמינא אהני היקשא ואהני קרא אהני היקשא למעוטי מכרת ואהני קרא למעוטי עליה בלאו בעלמא להכי אפקיה רחמנא בלשון דמו מה דמו בכרת אף חלבו נמי בכרת והא תנא אך ולא חלבו קאמר אילו לא נאמר קאמר אילו לא נאמר קרא הייתי אומר אך ולא חלבו עכשיו שנאמר דמו לא צריך ומה עופות שאין אותו ואת בנו נוהג בהן חייב בכיסוי הדם בהמה שאותו ואת בנו נוהג בה אינו דין שחייב בכיסוי הדם ת"ל על הארץ תשפכנו כמים. רק חזק לבלתי אכל הדם למאי אתא (פסחים כב:) לדם הקזה וכי אסיר דם האברין היכא דפירש אבל היכא דלא פירש מיכליה באומצא ולית לן בה והאי מזרקא אע"ג דלא פירש אסיר דאמר רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל (חולין צג.) חולין שביד אסורין אמר רב ספרא משה מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא אמר רבא משה מי אמר רחמנא אכול דמא חתכיה ומלחיה אפילו לקידרא שפיר דמי. והיכא דקבעי למירמא בישרא בקידרא אסיר עד דמלח ליה שפיר ומחוור ליה שפיר דאמר שמואל (חולין קיג.) אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה אתמר רב הונא אמר מולח ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא רב דימי מנהרדעא מלח לה במילחא גללניתא ומנפץ ליה. מילחא גללניתא דמחקא ליה לדמא ולא ניעצריה לבישרא דקמיט ליה לבישרא נפיק לדמא והדר מנפיץ ליה מן מילחיה וניחוריה שפיר ושרי לבשולי. ושיעור מימלח בישרא כל שאינו נאכל מחמת מלחו ומשהי לה למילחיה עליה שיעור טוייה אמר שמואל אין מולחין בשר אלא על גבי כלי מנוקב ואי מלחיה על כלי שאינו מנוקב הוה ליה כמאן דאיבשיל ליה בדמי משום דקיימא לן דמליח הרי הוא כרותח ואסיר:
1
ב׳(פסק) (שם קיא:) ואסור ההוא מנא דאימלח עליה ובעי למיתבריה ושרי למימלח עילוי בודיא ועילוי ארבלא ועילוי גילא כללא דמילתא כל מילי דכי שדית מיא עלייהו דייב שרי למימלח עילויה. (שם קיג.) א"ר משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעים תרגימא אכרכשא והדרא דכנתא ואמעיא אבל כנתא גופא אסירא משום שורייקי קטינא דדמא דאית בה ואף על גב דחתכה פורתא פורתא ומלחא אסירא ולא שנא דתורא ולא שנא דכל קנינא מותבינן בי דוגי תותי בישרא מכי מתחיל דמטוי ליה ושאדי ליה גללי דמילחא ודייב ליה ולא נפיש ביה מילחא דילמא מפעפע דמא בבי דוגי ואסיר פירוש משום דכי מליחי מיא טפי לא שייבין דמא דאמר רב נחמן אמר שמואל (שם קיב.) אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו מנא ידעינן אמר מר זוטרא משמיה דרב משתעלה תמרתו. מתקיף לה רב אשי ודלמא תתא מטא עילאה לא מטא אלא אמר רב אשי לית ליה תקנתא אלא מישדא ביה תרתי גללי מילחא ומישפייה:
2
ג׳(פסק) והיכא דנפל בישרא משפודא לבי דוגי אסיר ההוא בישרא דאמרינן בלע ליה מדמא דבי דוגי. גרמא דבישרא כי נפל לכמכא כי קריר שרי כי חמים אסיר דתנו רבנן (פסחים עו.) בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן לתוך חם אסור חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח והני מילי בחי אבל בשר צלי קולף ואי אית ביה פיקעי אי נמי מיתבל בתבלי אסיר בשר חי לא אמרן אלא שלא מילחו אבל מילחו אסור דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח ולא אמרן אלא שאין נאכל מחמת מילחו דכיון דקא מבשלא ליה מילחיה אסיר אבל נאכל מחמת מילחו שפיר דמי. ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא בריה דרבה מפשרוניא אמר רבה מאן חכים למישרא כי האי גוונא אלא רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא דגברא רבה הוא קסבר כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח הני מילי היכא דאינו נאכל מחמת מילחו דמליחתו זו היא צלייתו אבל האי כותחא הרי נאכל מחמת מילחו והני מילי חי אבל צלי בעי קליפה ואי אית ביה פילי אסיר ואי מיתבל בתבלי ואע"ג דלית ביה פילי אסיר:
3
ד׳(פסק) מאן דמטוי זגתא או יונה או גדיא בשילומיה אסיר למישרא בהו תבלי וסוכר מקמי דמתנח להו בתנורא אבל בשרא אחרינא שרי כדתנן נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו וקיימא לן (שם עד:) הלכתא מליתא שריא ואפילו פומה לעיל. (ע"ז יב.) והיכא דאייתי בר ישראל שפודא דבשרא דהיתירא ואותביה בתנורא ושפודא דבישרא דאיסורא ואותביה בתנורא ובשילו בהדי הדדי אסיר והני מילי דדמי שפודא לשפודא ובשרא לבשרא אבל לא דמו להדדי שרי. והיכא נמי דלא דמי בישרא (לבשרא) ושפודא לשפודא ונגע בישרא בבישרא אסיר מאי טעמא דדיבא שמנוניתא דאיסורא ובלע בישרא. והיכא דאקדים גוי ואותיב בתנורא אסיר ליה לבר ישראל לאותובי בתריה אבל ודאי אקדים אותיב בר ישראל ואתא גוי אותיב בתריה ולא דמי בישרא לבישרא ולא שפודא לשפודא ולא נגעי בהדדי מיפלג פליגי בהא מלתא רב ולוי (פסחים עו.) דאמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מאי טעמא דאזיל ההוא דהיתירא מפטים ליה לההוא דאיסורא והדר דהיתירא בלע מאיסורא ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר ריחא ולא כלום הוא והלכה כלוי דקא מסייע ליה קרא דכתיב משרת דאטעמא דקא קפיד רחמנא אבל ריחא לא ודוקא דיעבד אבל לכתחלה לא דעד כאן לא פליגי רב ולוי אלא שצלאו אבל צולין לכתחלה לא קאמרי. ואי קשיא לך דעבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר הכי אמרינן עבד לוי עובדא דאיבשל גדי ודבר אחר ושרא אבל לכתחלה אסיר אלמא לית הלכתא כרב. ואתמר (ע"ז ס:) בת תיהא גוי בישראל לא עבד ולא כלום ישראל בגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא ולא כלום היא קם ליה אביי בשיטתיה דרב וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי וקיימא לן אביי ורבא הלכה כרבא והויא לה הלכתא כלוי דאמר ריחא ולא כלום היא. (זבחים עח.) אמר רבי שמעון בן לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לא שמה התראה גמרא בשחיטת קדשים. (פסחים עו:) תכי רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח. ההיא ביניתא דאיטווי בהדי בשרא אסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותח מר בר רב אשי אמר אפילו במילחא נמי אסירא דקשיא לריחא ודבר אחר. (פסחים ל.) ההוא תנורא דטחו בה טחיא אסרה רבא בר אהילאי למיכלא לריפתיה אפילו במילחא לעולם דילמא אתי למיכלה בכמכא אלמא אע"ג דשגריה לא מיקלי מאי דבלע. מיתיבי אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה כיוצא בו אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור כי מסיק מהא תנורא שפיר דמי אלמא מקלי תיובתא. (ע"ז לח:) ריפתא היכא דשגר גוי ואפה ישראל שפיר דמי שגר ישראל ואפה גוי שגר גוי ואפה גוי ואחדי ישראל אחדויי שפיר דמי. כי אתא רב דימי אמר דג מליח וביצה צלויה חזקיה ובר קפרא שרו רבי יוחנן אסר אמר להו רב זביד הכי אמר אביי הלכתא כמאן דאסר אשקיוה נגוטא דחלא ושכיב (שם לח.) מניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא גוי ומהפך בו עד שיבא מבה"כ או מבית המדרש ואינו חושש. שופתת אשה קדירה על גבי כירה ובאת גוי' ומגיסה בה עד שתבא מבית המרחץ או מן השוק ואינה חוששת. (חולין קיא.) כתנאי רבי אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ואינה נאסרת היכא דאיתה לכבד שלימה. וכבד שנשלקה או שנתבשלה אסורה היא וכל מאי דאיתבשל בהדה לבד מן מיחלט דמאן דידע למיחלט בין בחלא ובין ברתחי שפיר דמי ודוקא דלית בה שורייקי סומקי אבל אית בה שורייקי סומקי בין ברתחי ובין בחלא אסירא:
4
ה׳(פסק) ובי דוגי אסיר למיעבד בה שום מידי אלא אחוורי בישרא והני מילי דפחרא אבל דכלי מתכות מפליט ליה כדרכיה ושרי למיעבד ביה כל מידי. דרש מרימר הלכתא בין כבדא ובין כחלא תותי בשרא שרי והוא דליכא תותי בי דוגי עילוי בשרא דיעבד אין לכתחלה לא וכיון דקא דייבי אהדדי וקא בלעי מהדדי כבולען כך פולטן. וכבדא נמי היכא דנטפא לבי דוגי אסיר דדמא דכבדא מקפא קפי ולא שכין. ומאן דמטוי כבדא בשילומה צריך לחותכה מאי טעמא דאזיל דמא ומיכנף בסמפונות דכבדא. והיכא דלא קרעה קרע לה לאחר בישולא ומותרת (חולין קט:) וכן הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר. (פסחים עד:) אומצא מטימשיה בחלא ואסוקי מיכליה לאלתר שרי מטימשיה ושהוייה עד דמסמיק הוא וחליה אסיר דכיון דאסמיק פרש ליה דם לאבראי ואסיר מאי תקנתיה תלייה בשפודא מידב דייב דמיה ושרי חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי אותביה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר גומרי צמתן ליה לדמא (דף קלד) ואסיר וחד אמר שייבן ליה לדמי ושרי והלכתא גומרי מישב שייבן מאן דאמר מצמת צמתן כיון דאסמיק פרש מיני' דמא ויתיב שמשא ומצמתא ומצא ומיבש עליה דמא ואסיר דהא אכיל דמא מאן דאמר מישב שייבן כיון דשיבא נורא לדמא מקלא ליה לדמא ומשתכחת אומצא בלא דמא ושרי טעמא אחרינא אומצא שהוייה בחלא אסיר מטי מטימשיה ואסוקי שרי. ומדרב ושמואל אע"ג דהוה מחוור ליה בחלא עד דאזיל סומקא דדמא מיניה לא הוה אכיל ומאי טעמא דלא ידעינן אי חליט שפיר אי לא חליט. (חולין צג:) אמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא הני ביעי חשילאתא שריאן ואת לא תיכול משום ואל תטוש תורת אמך. אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדי' עד תלתין יומין שריאין בלא קליפה ולמישדינהו בקידרא כי לא מליחן מה שאין כן בכחל מכאן ואילך אורען אסירן לא אורען שריאן מנא ידעינן אי אית ביה סורייקי סומקי אסירן עד דמלח להו ואי לא אסמיקו שריאן אומצא וביעי ומזרקי פליגי בה רב אחא ורבינא בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא לבר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא. מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי בית שחיטה לתתאי כי היכי דלידוב דמא והיכא דאשתלי ואפכיה מוקרא הוא דאסיר באכילה אבל רישא כוליה שרי באכילה. והיכא דמסחים חספא ומטוי עליה מוקרא שפיר דמי. רישא בכבשא אותביה אבית שחיטה מידב דייב דמא ושרי אצדדין מקווא קאוי דמא ואסיר אנחיריה אי דץ ביה מידי שרי ואי לא אסיר. ומשרא ארדי רטיבי ובשרא בהדי הדדי וטווי על טפקא שפיר דמי מאי טעמא אי לאו דהואי טפקי גחלת לא מיבשל הלכך טפקא כי גומרי דמי על גומרי מי לא שרי טווי בשרא וארדי בהדי הדדי וכל שכן בשפודא דשפיר מאי אמרת דקא דייב בישרא וקא בלע ארדא הא קיי"ל כבולעו כך פולטו. וארדי בכרסא דגדיא שפיר דמי מידי דהוה אמליתא דשדיין ביה בשרא ושמכי ואצארי וקיי"ל (פסחים עד:) הלכתא מליתא שריא ואפילו פומה לעיל מ"ט כבולעו כך פולטו. אמר רבה הא מליתא שריא א"ל אביי והא קבלעא דמא א"ל כבולעה כך פולטה. נימא מסייעא ליה נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו מאי טעמא לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו לא שאני התם כיון דאיכא בית שחיטה דמיחלחל מידב דייב ת"ש הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו אחר בישולו ומותר שאני לב דשיע איני והא טבון סבא טפול ליה בר גוזלא לרב ואמרי ליה אי מעלי טפלי הב לי דאיכול התם בדסמידא דפריר והא רבא איקלע לבי ריש גלותא וטפלו ליה בר אווזא ואמר אי לאו דחזיתיה דזיג כזוזא חיוורא לא אכלי התם בחיוורתא דקריר הלכך דצמידא בין אסמיק ובין לא אסמיק שרי דחיוורתא זיג שרי לא זיג אסיר דשאר קמחי אסמיק אסיר לא אסמיק שרי והא מליתא מאן דאסר אפילו פומה לתחת ומאן דשרי אפילו פומה לעיל והני מילי בישרא אבל כבדא לא דהאמר מר (חולין קיא.) משפד נמי כבדא עילוי בישרא אסיר ואי עבר ועבד שרי לכתחלה לא והלכתא מליתא שרי ואפילו פומה לעיל:
5
ו׳סליקו להו הלכות דם
6
