הלכות קטנות, חלק א ק״אHalakhot Ketanot, Part I 101
א׳ק"א) שאלה אבק הטאבק"ו שבערבי קורין אותו טוטו"ן ששואפין אותו בחוטם ונותן לתוכו המוכר מעט סם טוב להריח בו ללוקח מהו:
1
ב׳תשובה אפשר דהא דאמרו מידי דלריחא עביד אפי' באלף לא בטיל לא איתמר אלא לגבי איסורא אבל לגבי ברכה בטל הוא בדינו ולא מיקרי אלא ריח שאין לו עיקר (עי' באה"ט סוסי' ר"י ובעקרי הד"ט א"ח סי' י' אות ס"ט):
2
ג׳אמר המני"ח: ראיתי אנשי מעשה שקודם שהיו שואפין אותו היו מחזרין לברך על איזה ריח טוב שחייב לברך ואח"כ היו שואפין אותו לצאת מידי ספקא ומי שירצה לנהוג כן עתב"ט:
3
ד׳הואיל ונזכר הטוטון באבק אודיע לך מה ששאלו להרב הגדול כמהר"י פונטו ז"ל ותשובתו כפי מה שראיתי בחתימת ידו והסכמת ידי השלמים הרבנים כמהר"י צמח וכמהר"י חנדאלי ז"ל:
4
ה׳מי שרגיל לנשוף תמיד בחוטמו עשב הטוטי"ן אם יהיה אסור לנשוף בו ביום ש"ק משום שחיקת סמנים.
5
ו׳תשובה מותר גמור הוא משום הא דשנינו במשנה פ"ח שרצים (דק"ט ע"ב) אין אוכלים אזוב יון בשבת וכו' כל האוכלים אוכל אדם לרפואה וכו' ופירש"י לפי שאינו מאכל בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד ליה אבל אוכל הוא את יועזר שהרבה אוכלים אותו כשהם בריאים. והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב כל האוכלים אוכל אדם לרפואה ענינו כי כל דבר שאוכלים אותו הבריאים ויזונו בו שהוא מותר לאדם לאוכלו ע"ד רפואה כיון שהוא מזון לכל אדם. ובהלכות שבת פכ"א כתב הוא ז"ל אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחק הסמנים כיצד לא יאכל דברים שאינם מאכל בריא כגון אזוב יון וכו' אבל אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאוכלן כגון הכסבר והאזוב וכו' שהם מרפאים ואכלן כדי להתרפאות מהם מותר הואיל והם מאכל בריאים וכן שמנים שדרך הבריאים לסוך בהם מותר לסוך בהם בשבת ואע"פ שמתכוין לרפואה עכ"ל וכפי זה אלו השואפים תמיד בנחיריהם עשב הטוטו"ן אע"פ שמכוונים בזה לבטל הנזילות כיון שהם בריאים ודרכם לשאוף אותו בבריאותם מותר בשבת דלא שאני לן בין סיכה שדרך הבריאים לסוך בהם דשרי בשבת אף שהוא לרפואה לשאיפה הזאת.
6
ז׳ועוד יש להתיר בזה כיון שהשואפים אותו הם בריאים גמורים שאין להם חולי כלל דכל הני מילי דמתני' דתנן אין אוכלין אזוב יון וכו' לפי שאינו מאכל בריאים מיירי באדם שחושש ואינו נופל למשכב ולא חולה אלא שחושש והוא מתחזק והולך כבריא אבל מי שאין לו מיחוש כלל והוא בריא ליכא למיגזר ביה מידי משום שחיקת סמנין וזה מבואר בטור או"ח סי' שכ"ח סל"ז עי"ש וכתב מרנא מוהריק"א זיל כבר כתבתי שכל הדינים האלו באדם שחושש ומתחזק והולך כבריא וכו' דכל שאינו חולה כלל מותר לו לאכול ולשתות אוכלים ומשקים שאינם מאכל בריאים דכיון שאינו חולה ליכא למיגזר מידי הילכך אפי' אינו רעב וצמא מותר לאוכלן ולשתותם והא דנקט לרעבו ולצמאו לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט וכן נראה מהמרדכי שמותר לאכול שרפים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים את הקול ואין בו משום רפואה כיון שאין לו מכה בגרונו עכ"ל וא"כ בנ"ד כיון שאין לו מכה ולא מיחוש הוי כגומע ביצה חיה ושרי. ועוד מצינו (שם קי"א) בחושש במתניו שמותר לסוך שמן לבדו ואפי' שמן וורד במקום שהוא מצוי שדרך בני אדם לסוך בו אפי' בלא רפואה. וא"כ אוף הכא בשאיפת עשב הטוטו"ן שדרך לשאוף אפי' בלא רפואה דשרי אף בשבת. וכן מצינו (שם ק"ט) דרוחצים במי גרד ומי חמתן ובמי טבריא אע"פ שהם מלוחים קצת ואינם ראוים כ"כ לרחיצה בעלמא אם לא לרפואה מ"מ כיון שדרך לרחוץ בהם לפעמים אפי' בחול לרחיצה בעלמא ולא לרפואה מותר לרחוץ ביום השבת דלא מוכחא מלתא דלרפואה עביד. נמצינו למדים דמכל הני משמע דאין שום איסור בדבר לשאוף הטוטו"ן בנחניו דלא מוכח שהוא לרפואה כיון שרגילים לעשות כן אפי' הם בריאים ודבר זה הוא פשוט ודו"ק (עי' באה"ט סי' שכ"ח ס"ק ל' ועקרי הד"ט או"ח סי' י"ד אות נ"ח):
7