הלכות קטנות, חלק א מ״דHalakhot Ketanot, Part I 44
א׳מד (א)
1
ב׳מ"ד) שאלה עדים שהעידו וחזרו והעידו מבעיא אי מפסלי מכאן ולהבא.
2
ג׳תשובה כיון שהם לפנינו אנן סהדי שהם עדי שקר ולא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע במה שנראה אלא דיכולין לומר אין אנו רוצים לחוב בדמו של זה כמו שהובא משם הר"ן וזהו דוקא באותו ב"ד שמאחר שבאין לעשות מעשה על פיהם איך יפסלו אותם ונמצא תרתי דסתרן אבל הולכין ומעידים עליהם בב"ד אחר ומלקין אותם ופוסלין אותם כההוא (עי' חו"מ סי' ל"ד ס' כ"ז) דנשבע להכחיש את העד:
3
ד׳אמר המני"ח: להיותי לומד כעת בענין זה ראיתי בהא דאמרו בגמ' דכתובות פ"ב (דף י"ט:) עד א' אומר תנאי ועד א' אומר אינו תנאי ששומעים לעד שאמר תנאי לדעת הרמב"ם ז"ל נראה דמפרש לה הכי דהיינו דוקא בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר והוה ליה כאילו מסהיד השתא ולא גמר עדותו וכיון שדבריו האחרונים אינם סותרים לגמרי הראשונים מהני אבל אם כתב ידם יוצא ממ"א הרי נחקרה עדותם ושוב אינם יכולים לחזור ולהגיד כן כתב לה בפ"ג מהל' עדות אמרו על תנאי היה שטר זה אם היה כתב ידם יוצא ממ"א אינם נאמנים עי"ש. וכן ראיתי שכתבו הפוסקים האחרונים ושמחתי שכוונתי ודלא כרב האי ושאר גאוני עולם ז"ל דסברי דאפי' כשכתב ידם יוצא ממ"א דיכולים לומר תנאי היו דבריהם עיין חו"מ טור סי' כ"ט (ועי' ש"ך שם ס"ק ב') ובסי' פ"ב ראיתי עוד בהאי כללא דאוקי חד לגבי חד שאם עד א' אומר תנאי היה ועד א' מכחיש או שאינן לפנינו כיון דבשטר לא הוזכר רמז התנאי נראה דאמרינן אוקי חד לגבי חד דמכחשי זה לזה ושטר אין כאן וצריך לישבע היסת דתנאי היה ומיפטר כדרב נחמן דמחייב שבועה עיין סי' פ"ב (סי"ב) כאמור:
4
ה׳מד (ב)
5
ו׳מד) שאלה האומר לאשה הרי (את) מקודשת לי ונתן לה הכסף ולא אמר בזה.
6
ז׳תשובה האי מלתא תליא בבעיא דלא אפשיטא אי בעינן ודין או לא בעינן [גיטין פ"ה:] מיהו אם א"ל בטבעתי אפשר דאע"ג דלא אמר לה זו דמוקדשת דגדולה מסירת טבעת [עי' פיהמ"ש לרמב"ם מע"ש פ"ד מ"ז. ועי' בס' שפת אמת להרב מ"נ טירני הרבה שו"ת על זה]:
7