הלכות קטנות, חלק א ט׳Halakhot Ketanot, Part I 9

א׳ט) שאלה כיצד מברכין על הקאוי:

ב׳תשובה הקאוי אינו נאכל כשהוא חי אלא קולין אותו והוא ראוי לאכילה וכשדכין אותו מבשלו במים וראוי היה לברך עליו בפה"א אלא דעמא דבר לברך שהכל (עי' באה"ט ושע"ת סי' ע"ב ס"ק י"ט ובמור וקציעה סי' ר"ד) ומה שנשאל אם מקדשין עליו לא מחכמה דאין לקדש אלא על חמר מדינה דמרוי ומשכר דומיא דיין. ומה ששאלו אם יש בה משום בישולי גוים. אני מחמיר על עצמי ומ"ש חמי הרב נר"ו דאסור לשתות אותה בקאבאניס משום חתנות במחי' מכבודו דלאו מידי דמשכר הוא אבל משום מושב ליצים איכא [אמר המני"ח עיין בבאר עשק שבעה טעמים להתירה משום ב"ג] (עי' בשבו"י ח"א סי"ב יעב"ץ ח"ב סי' קמ"ג וקמ"ד. ופמ"א ח"ב סי' ס"ב) ומה שנסתפקו על ברכה אחרונה י"א וי"א והיה נראה להביא סעד למברכים דיש או' דשיעור שתיה כשיעור אכילה (ראב"ד מובא בטא"ח סי' תרי"ב) ועוד דלתלמידי ה"ר יונה מברכי' לבסוף אף שאין שם שיעור. ומה שטענו מפני שדרך שתייתו בכך אין בכך כלום:

ג׳אמר המני"ח: מרי הרב מ"ז ז"ל היה מברך ברכה אחרונה אף שדעתו היה נוטה שלא לברך מכח ההיא דפסק הרמב"ם פ"ח מהל' אבות הטומאה דין י"ב דמוכח מינה דגמיעו' לא מצטרפי. ומה שפסק הב"י בי"ד סי' פ"א סעיף ז' עי"ש הלא נודע הוא דמכין מכת מרדות אף על חצי שיעור זה היה דעתו ז"ל להלכה אבל לא למעשה משום דאי אפשר שישהה בו האדם מגמיעה לגמיעה שיעור אכילת ד' בצים. והוא ז"ל היה מברך מכח מה שפסק הרב בעל שיירי כנסת גדולה דהסכים לברך והן מכח דעמא דבר נהגו כן ולרבים טועים ל"ח וראוי לשבוק דעתין ונעבד כוותייהו ובפרט דיש להם על מה שיסמוכו והוא דעת הי"א דשיעור שתיה כשיעור אכילה ולתלמידי הר"י מברכין לבסוף אף שאין שם שיעור. וזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה. (עי' באה"ט סי' ר"ד ס"ק י"ב ושמש צדקה או"ח סי' ב' ומצל מאש סי' ו'):

ד׳עוד רשום אצלי בי"ד סי' צ"ב וקי"ג הגהת הרמ"א ז"ל דין ב' על מ"ש אם לא במקום שנהגו למשוח המחבת בחלב שאז נוהגים בהם איסור היינו שמושחים המחבת מבפנים אבל אם מושחים אותה מבחוץ כדי שתרוץ המחבת לתוך התנור שרי וכן נהגו הגוים למשוח אחורי המחבת שקולין בה הקאוי בחלב כדי שתרוץ המחבת לתוך התנור ונהגו בו היתר ויש רבים מפקפקים בו. ויראה דשרי דהוי נותן טעם לפגם ותו דאית ס' כנגד החלב ותו דכיון דהוא מבחוץ חום האש שורפו ומייבשו מיד ואינו מפעפע מבפנים כמו שכתב הרב המגיה (בסי' צ"ב ס"ו דאז הקדירה נמי שרי) הפרש מבחוץ לבפנים: