הלכות קטנות, חלק ב קנ״דHalakhot Ketanot, Part II 154

א׳קנ"ד) שאלה למה ברכת שלש אינה פוטרת מעין ג' וכ"ת דאין ברכה חשובה פוטרת לפחות הרי הביא הטור סי' ר"ח משם הרא"ש דאם בירך על הענבים בפה"ג יצא מידי דהוה שאם ברך על פרי העץ בפה"א יצא ועוד ברכת מזון פוטרת תמרים ויין דמיזן זייני ועוד מ"ט לא התקינו לפועלים מעין ג' דהא כתב הרמב"ם דשלש ברכות אסמכתא דמן התורה בברכה א' סגי וכשם שקצרו התפילה בהביננו וברכה מעין שבע למה לא קצרו ברכת המזון:

ב׳תשובה ואמאי לא תהוי תיובתא ההיא דברכת שלש להרא"ש דהא חזינן דברכה חשובה דנתקנה על דבר גדול אין לאומרה על דבר קטן והו"ל למברך ברכת מזון על תאנים וענבים ורמונים:

ג׳מיהו איכא למימר לדעת הרא"ש דהתם לא שייכא ברכה דמזון על אלו והו"ל כמי שבירך נותן ר"ט בפירות על פרי שאינו מריח. מיהו קשה מההיא דתמרים ויין וכי הני זייני טפי מלחמניות:

ד׳ועל השנייה אני אומר דכיון דברכת המזון מן התורה על כל פעם שהוא אוכל לא רצו לקצרה ודי במה שהקילו להם משלהם אבל תפילה בכל יום אינו מן התורה ומשום טירדא דאורחא קצרוה:

ה׳ולראשונה י"ל דאם היתה פוטרת ברכת שלש למעין שלש הרואה אומר דפת גמור הוא ויבא לאכול פת בלא נטילת ידים (עי' באה"ט או"ח שם ס"ק כ"ב):

ו׳מדי עברי בהלכות ציצית מצאתי להרא"ש שם שמביא דעת ר"ת דכיון דהותרה ציצית בכלאים מותר בין ביום בין בלילה בין לאיש בין לאשה מדבריו למדנו דהותרה שבת ולא דחויה דכולן מטומאה בצבור למדנו בפסחים (דף ע"ז ועי' כ"מ רפ"ב דשבת) והפריז על המדה דבסוברין היינו אפי' למ"ד הותרה היינו דוקא כל שהוא לצורך החולה כגון שאין צריך אלא לגרוגרת א' והביא שנים (עי' רשב"א פ"ק דחולין ט"ו: ור"ן פ"ב דביצה) אבל לא שהותרה לגמרי ולדבריו דמתיר תכלת בלילה ולאשה הא דאמרינן (חולין ט"ו:) גזרה שמא ירבה בשבילו אתיא כמ"ד דחויה היא שבת דלמ"ד הותרה (עי' ברשב"א הנ"ל הובא בב"י או"ח סי' שי"ח שכ' דגזורה שמא ירבה בשבילו היינו אחר שיתן הקדירה על האש ירבה והוא חיוב סקילה אבל קודם שנותן על האש אינו רק איסור דרבנן עי"ש) כי היכי דכיון דהותר בגד זה לאיש ביום הותר גם בלילה ולאשה אע"ג דחשבינן לה בפרק במה אשה (דס"ב.) נשים עם בפני עצמם. ה"נ נימא מגו דהותרה שבת זו בשביל חולה הותרו כל ישראל דכולן חייבים לרפאתו וק"ו הדברים ומה אשה דלא שייכא בציצית ועם בפני עצמה היא כיון שהותר איסור הותר נמי בשבילה. כל ישראל דשייכי לחולה אינו דין ששבת זו הותרה להם ואי אפשר שלא יהא איזה חולה במדינת הים א"כ הותרה שבת וי"ל דהבערה תוכיח שלא הותרה אלא במקדש מדכתיב לת"א בכל מושבותיכם (שבת כ') אף אני אביא חולה שלא הותר אלא לו בשעתו. דכי פרכת נילף מינה איכא למימר מה לשבת שכן כרת תאמר כלאים שהם בלאו. מ"מ קשה הדבר לשמעו וכבר הקשיתי על ראיות שלו בלחם הפנים' שלי ע"ש (עי' ראב"ד פ"א דתמיד ושאג"א סי' ל') ולדבריו צ"ל דישראל שאכל מליקת העוף יהא פטור משום נבלה כיון דהותרה לכהן ובסוף פ"ז דזבחים (ס"ט:) תנן דאין מליקתה מטהרת את טריפתה מטומאתה א"כ אין למליקה דין שחיטה וה"ה דלא פקע שם נבילה מינה מיהו י"ל דשאני כלאים דלא נשתייר איסורא עליה אבל מליקת העוף דאכתי אסור משום קדשים לזר לא פקע איסור נבילה מיניה (עי' יבמות ל"ב:):

ז׳הנה הרמב"ם (פ"ב דשבת) סבר דחויה היא שבת וצ"ע היכא מייתי ההיא (יומא פ"ד:) דלא יעשה על ידי קטנים וכו' דההיא על כרחין אתיא כמ"ד הותדה שבת דאל"כ היכי שרו רבנן מטעם שמצרפין לדעת אחרת לחלל שבת בקום עשה אבל למ"ד הותרה שבת אתי שפיר כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם כמש"כ הרמב"ם מיהו לטעמא דשלא יאמרו שאין לחלל שבת על החולה שיש בו סכנה אלא ע"י אלו וכשיבא לידם ולא ימצאו גוים או קטנים לא יתעסקו בו ישראל אפי' תימא דחויה היא שבת אתי שפיר דסוף סוף מצי למיתי לידי סכנת נפשות ותנן ביומא (פ"ג.) גבי נפלה עליו מפולת ספק הוא שם וס' אינו שם ס' נכרי ס' ישראל דכל ס' וספקי ספקות מחללין עליהם וצ"ע בהרמב"ם. וז"ל הרשב"א סי' תרפ"ט וכמדומה שהלכה כמ"ד שבת דחויה היא ולא הותרה מ"מ כל שאין שם נבילה אמרינן לגוי לשחוט כיון שהיא דחויה אצלו ותדע לך שהרי שנינו בברייתא אין עושין דברים אלו לא ע"י גוים וכו' והכי איתא בשתי נוסחאות דפוסקים שלפני. וקשה לנוסחא זו דהיכי מייתי ראיה מברייתא שאומרים לגוי דמדקאמר אין עושין ע"י גוים מכלל דאיתנהו תמן ולנסחת ב"י (או"ח סי' שכ"ח) דהעתיק אין אומרים לגוי קשיא דמה טענה היא כיון שהיא דחויה אצלו אדרבה משום הכי הוה לץ לעשות ע"י גוי (עי' בס' לימודי ה' סי' פ"ט) ועוד דע"כ צריכין אנו בביאור שמצטרפין לדעת אחרת גבי קטנים וגוי כדי שלא יאמרו אין גדול מחלל שבת במקום סכנה ואיכא לתא דפקוח נפש וא"כ אמאי יהבינן ליה נבלה הא נמי יאמרו חולה שיש בו סכנה אין מחללין עליו שבת אלא אם יש שם נבלה יאכל ואם לאו ימות ואפשר בזה דכשיש שם נבלה יאמרו לאו משום שאין מחללין אלא מפני שהיא מזומנת ואטרוחי בכדי לא טרחי אבל משהוצרך לחלל ומניחין הגדול משום הנך יש לחוש ושיעור דברי הרשב"א כך כיון דמכח ההיא גזרה דברייתא דחויה אצלו אין לעשות ע"י גוי וכו':

ח׳ולענין מעשה נראה כל דבר דאיכא למיחש לטירוף דעת החולה אם אין עושין לו כל צרכו עושין מיהו לקיים דברי רבותינו ז"ל היה נראה שיטפל הגדול בדבר שהוא משום שבות כגון שיוליך המחתה שהבעיר הגוי או יקח נר בידו או יסיר הקדרה מן האור וכיוצא בזה (עי' בלימודי ה' סי' פ"ט הנ"ל) והשאר ע"י גוים ע"י קטנים וכיון שרואין אותו שמחלל אין מבחינין בין דבר קטן לגדול דהיכא דאפשר למעט בתורפא ולא יהא שום בית מיחוש דנפשות אפי' אחר אלף ספקות עושין. מעשה באשה א' בשכונתנו שהית מקשה לילד ונשים מקטרות אותם בדברים שאין בהם ממש ולא מחיתי בהן שלא תטרף דעתה:

ט׳זה לשון הרמב"ם רפ"ב (דשבת ה"ג) כשעושין דברים הללו אין עושין לא ע"י כותים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים נראה דהכי הוה גריס בברייתא ואין להגיה גוים במקום כותים דבמשנה. ובברייתא היכא דמיירי בכותים היינו קודם שגזרו עליהם והרמב"ם נגרר אחר גרסתו בברייתא ונראה דנקט כסדר דכותים גריעי מקטנים אשר לא מזרע ישראל הם. וקטנים לא באו לכלל מצוות ועבד אע"פ שאינו מזרע כשר כיון שמחוייב במ"ע כנשים ובשמירת שבת והוא נתון תחת ישראל ואין רבו מניח לו לעבור על המצוות ועדיף טפי מכותים דאמרינן בעלמא (חולין ד'.) כל מצוה שהחזיקו בה כותים משמע דהיו פוקרין בשאר ועדיף מקטן דזה חייב במצות וזה אינו חייב ונשים עדיפי מעבדים דחייבות ונזרעו בקדושה. ולא מבעיא קאמר. והשתא מתורץ מה שדקדק הכ"מ דטעמא דשלא תהא קלה לא שייך בכותים ולא בקטנים דבכותים מיירי קודם שגזרו וקטן דילמא אתי למסרך כההיא (עירובין דף מ': ובתוס' ד"ה דילמא) דכוס לתינוק ואפי' למאן דלא חייש התם דמשנה לשנה ומזמן לזמן אבל הכא לשבת הבא יחלל וכן לשבת אחרת כי אין זמן לשכחה:

י׳שם בגמ' (שבת קנ"ג.) מייתי דאם אין שם נכרי ויש שם חמור חש"ו אחמור מנח ליה אחש"ו לא מנח הני אדם האי לאו אדם חרש ושוטה לשוטה [חרש[וקטן מאי א"ד לחרש יהיב וא"ד לקטן יהיב והרמב"ם בפ"ו לא הביא חילוקים אלו נראה דלטעמיה אזיל כמש"כ לתת טעם לדבריו דאף בקטן איכא טעמא שלא תהא קלה מיהו אכתי קשה דהול"ל חרש ושוטה. שבתי וראה דבפ"ך מייתי לה וחוזרני בי דטעמא שלא תהא קלה לא קאי אקטן וא"כ שפיר צריך להגיה גוי במקום כותי ודרך המדפיסין באיטליא לעשות כן אי הכי קשיא על הרמב"ם אמאי לא יהיב טעמא לגוי וקטן וקשה הדבר לאומרו שהניח על פה האי טעמא אחרינא דשלא יאמרו. ועוד אי איכא האי טעמא דכולל לכולהו אמאי נקט פלגא:

י״אנוסח הברייתא דגריס הרי"ף ואין עושין דברים הללו לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל ואין אומרים לעשות דברים אלו לא ע"י נשים ולא כותים מפני שמצטרפין לדעת [אחרת] והרמב"ם במקום כותים גריס עבדים. וי"ל דהרמב"ם ז"ל מפרש טעמא דגוים וקטנים קטן משום דאינו יודע לאמן ידיו לשמש חולה שיש בו סכנה וידחנו או יתרשל להביא לו או יכעיסנו וגוים דחשודים על ש"ד כדאמרינן (ע"ז כ"ה:) שלא יתלוה עמו בדרך. ויבעט בו או ישקנו סם המות ולא ידברו עליו כי כבר הוא מסוכן ואלו הטעמים שכל אחד יכיר בהם לא הוצרך הרמב"ם אלא בטעם שהוא חוץ לשכל א"כ דמשום שישמשו לחולה כהוגן נשים ועבדים מ"ט לא דרכן של אלו לשמש ומשני שלא תהא שבת קלה בעיניהם ודייקא לישנא שפיר דמתרי טעמי נגעי בה גם תיבות ואין אומרים ודוק ומטעם זה אסור שיטפלו גוים וקטנים ואפי' בחול אפי' להביא לו הקערה וצריך שמירה לגוי והרי"ף דגרים כותים אפשר דמספקא ליה אי גרי אמת הוו או גרי אריות ולדידיה אפשר שישמשוהו עבדיו שרגיל בהם ויודעים ווסתו ואולי אם ישמשנו אחר שאינו יודע יכעס ויסתכן יותר והטור לא העתיק אלא קטנים גוים ונשים משמע דעבדים שרי. ואם מיירי הרמב"ם בכותים בזמן הזה נפשטה שאלתינו אי ס"ל להרמב"ם דלכל דבר עשאום כגוים דהכא משמע דהא דעשאום כגוים היינו להחמיר כמשומד לע"ז ומחלל שבתות וכן נוטין הדברים שכתב רפ"ג שאכלו ז"ל והכותי מן הגוים שהביא מלך אשור מבבל ומכותא ויושב אותם בערי שומרון ואת ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים אבל באורך הימים למדו התורה והיו שומרים תורה שבכתב וכל מצוה שהחזיקו בה היו מדקדקין בה יותר מישראל והיו מאמינין בהם ישראל בקצה מצות עד שבדקו אחריהן ומצאו להם דמות יונה בראש ה"ג שהיו עובדין ומאז עשאום כגוים גמורים לכל דבריהם עכ"ל. ממש"כ שבאורך הימים למדו התורה והיו מאמינים בהם משמע שנתגיירו לגמרי אלא שאח"כ פקרו בדברי סופרים ובקצת מצוות שאל"כ היאך היו מאמינין בהם באיסור והתר וכי גוי שישמור קצת מצוות נאמינהו וכיון שכן כשחזרו ומצאו דמות יונה הו"ל כגר שחזר לסורו שאם קדש קדושיו קדושין כדאיתא בהחולץ (מ"ז:) ובספ"ח שם כתב שכל מה שנזכר במשנה מנאמנות הכותים לא נאמר זה אלא קודם שחקרו עליהם אבל משחקרו ומצאו אשר זכרנו עשאום פחותים מן הגוים וצ"ל דהאי פחותים מן הגוים (וא"ל לענין ענית אמן גרע כותי מעכו"ם דאחר עכו"ם עונין ואחר כותי אין עונין כדאי' בירוש' עב"י או"ח סי' רט"ו דהא הרמב"ם ס"ל דגם על ברכת עכו"ם אין לענות אמן) לענין הא דאמרינן (חולין י"ג:) גוים שבחו"ל לאו עוע"ז הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם. והקלו בזה לענין לפני אידיהן ולאלו החמירו כעובדי ע"ז גמורים אבל לענין קדושין הניחום כדין גר. ואם נבאר דבריו דפחותין מן הגוים לכל דבר קאמר וגריעי מגר שחזר לסורו מ"ש י"ל דמחלוקת שנויה (בקדושין ע"ה:) למ"ד גרי אריות היו כיון שלא באו אלא מחמת יראה והוכיח סופן על תחילתן י"ל דאע"ג דטבלו והחזיקו יותר מישראל באיזה מצות לרמות את ישראל היו עושין וראיה שפקרו בד"ס ולא החזיקו בכל המצות ואם היו גרי אמת היו מדקדקים יותר מישראל כמש"כ התוס' פ"ג דקדושין (דף ע:) בשם ר' אברהם הגר. אבל גר שבא מעצמו בלי הכרח ודאי גמר בדעתו להתיהד ואע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מ"ד.):

י״בולמ"ד גרי אמת הם י"ל דיש להם דין גר שחזר לסורו ומפני שהדבר ספק הוה עובדא ואצרכה גט רב יהודאי ומר רב שמואל ריש כלה כמ"ש הטור [אהע"ז] סי' מ"ד מדקאמר ואצרכה משמע מספק דהרי מוכח באותו סי' דהיכא דאיכא קדושין ודאי אומר הרי אלו קדושין גמורים:

י״ג(עי' בח"א סי' קכ"ו. וש"ך יו"ד סי' קנ"ט סק"ה) והרמב"ם אחר שמסר לנו בחבורו כלל שהכותים כגוים גמורים לא הזכירם עוד כלומר דין גוים יש להם לכל דבר עם הכלל:

י״דונ"ל דהא דנקט כותים בההיא סרכא דברייתא נקט ולאו דוקא:

ט״ומנוסח הברייתא שהעתיק הרמב"ם נולד לנו ספק דכיון דאיכא מדרגות במקום חולי שאינו של סכנה שצריך ישראל לחלל כדינו בשבותין אם יתן בהדרגה לאחד מאלו אם אין קטן יתן לעבד כההיא דמי שהחשיך (קנ"ג.) להרמב"ם לא תיבעי לן דטעמא שלא תהא שבת קלה בעיניו דלא שנא (מיהו תיקשי ליה ההיא דהנותן כיסו לנכרי אין שם נכרי יתן לקטן) כי תיבעי לן למ"ד לא ניתן שבת לידחות אצל פיקוח נפש אלא ע"י אלו ונראה דה"ה דלאו כולהו ידעו שאין סכנה ויאמרו אין שבת נדחה אצל חולה וכן בכל דבר איסור: