הלכות קטנות, חלק ב ש״בHalakhot Ketanot, Part II 302
א׳ש"ב ש"ג ש"ד ש"ה) שאלה הנשבע לפרוע לחבירו אם עובר משום שבועת שוא.
1
ב׳תשובה מהא דאמרינן (ב"ב קע"ב) פריעת ב"ח מצוה היה נראה כל שנשבע לפרוע אחר ל' יום הו"ל כנשבע לקיים את המצוה דאין שבועת ביטוי חלה וכמ"ש סי' רפ"ט ע"ש (עפח"י נ' דצ"ג:) אלא [לענין[בל יחל כמ"ש הר"ן בנדרים דף ח' (עי' בארעא דרבנן מהדו"ב סי' קע"ז ותוסד"ר סי' רנ"ח) ובשו"ת הרא"ש כלל ח' סי' ב' הביא ב"י ח"מ סי' ע"ג על ראובן שנשבע שלא למכור וכו' ובי"ד סי' רל"ח הביאה ג"כ יש לגמגם במאי דקאמר אם קדמה שבועה או קדם החוב דמה לי זה או זה אם פריעת ב"ח מצוה כשנשבע מתחילה שאם ילוה משום אדם שלא ימכור כדי לפרעו הוא נשבע ומתנה לעבור על ד"ת ה"ז דומה למי שנשבע שכשתבא לידו הנבלה שיאכלנה או לכשיבא חבירו או ממונו לידו שיזיקנו אם לא שנאמר דה"ק שלא ימכור את חפציו אבל ישתדל לפרעו מיגיע כפיו אלא דאכתי לא הונח דא"כ אפי' אם קדם החוב תחול השבועה ואם היו לו קרקעות למ"ד שעבודא דאוריי' לא חלה שבועה עליהם ואפי' קדמה לחוב כדאמרינן. ועוד קשה אפי' את"ל דחיילא. מה לנו ולשבועתו ירדו ב"ד לנכסיו במקל על קדקדו ונמצא שהוא לא עבר (עי' בט"ז חו"מ סי' ע"ג ס"ה) דדכוותה איתא בתוס' פ"ק דשבת (ד'.) גבי הדביק פת בתנור מהו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה והקשו שם (בתוס' ד"ה קודם) פשיטא שלא ישמע אם נאסור לו ותירץ ריב"א דאם לא התירו לא מחייב סקילה כיון שמניח מלרדות על ידי מה שאנו אוסרין לו ע"כ הכא נמי ב"ד הוא דקא מעשי ליה והביא שם דעת זה בהגהת הרא"ש ומסתמא לא פליג הרא"ש אתוס' אע"ג דדברי התוס' איכא למידחי דאם הוא לא ישמע ישמיעוהו אחרים וימנעוהו מלרדות ואם יסקלוהו ב"ד איהו דאפסיד אנפשיה ודמי להא דהניזקין (נ"ה:) אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב כרת. גם במ"ש ואם מתוך המלקות יתחרט וימצא פתח לשבועתו ראשונה יתירוה לו ויפרע שבועה שניה ואין פותחין זה בנולד כי הדבר ידוע הנשבע שמכין אותו מכת מרדות (עי' ט"ז יו"ד ס"ס שכ"ג) ע"כ קשה דמה ענין המכות שלוקה על השבועה השניה שהיא שוא להתיר הראשונה ואין לומר דה"ק אם כשנשבע בתחילה היה עולה בדעתו חדא שהיה בא לו צורך. וב' שלא ימצא מי שילוהו בלי שישבע לפורעו. ג' ומשישבע ילקוהו ב"ד אין כאן נולד א' בלבד אלא ולד ולדי וולדות ולמה לי כולי האי די לפתוח לו אלו היית יודע שמצוי אדם להעני כדאמרינן (גיטין ל':) מת חברך אישר איתער לא תישר) דעניות שכיח וצריך ללוות ולא ימצא אלא בשבועה ויש לדחוק דהב"ע שכבר היה עני כשנשבע וכעת צל"ע. הנה בש"ע י"ד סי' רל"ח סי"ז הביא תשובת הרשב"א סי' תש"ב דיש להסתפק אם התיר הראשונה אם חלה שניה ובסעיף כ"א פסק בהדיא דאם הותרה ראשונה חיילא שניה וכן בח"מ סי' ע"ג סתם כההיא דהרא"ש דלעיל וצ"ל דאיזה תלמיד טועה כתבה להא דרשב"א. (עי' לעיל סי' רל"ו) והש"כ תירץ דברים שאין להם שחר דמאן דפסק כרבא בכל גוונא חיילא וכמ"ש סי' רל"ו ומ"ש בסוף דה"ק יקיים שבועתו שנית מטעם מחויב לפרוע מבלי משים כתב כן דכשהמכות הם כדי שיפרע בלבד בלא שבועה דייק הרא"ש לומר מכין אותו עד שתצא נפשו וכשמכין אותו משום שבועת שוא דייק לומר מכין אותו מכת מרדות היינו ארבעים במקל (עתוס' רפ"ד דנזיר ותוס' דרבנן סי' קע"א):
2