הגיוני עוזיאל, שער ח; המאמין והחפשי בתחית האומה א׳Hegyonei Uziel, Gate VIII 1
א׳אהבת העם
כדי לדעת היטב מהות אהבה זו, צריכים אנו לברר מהות העם שהוא נושא האהבה. העם, אינו קבוצה משפחתית גזעית, ולא חברה שתופית בעלת אינטרסים מדיניים משותפים, ולא בעלת אידיאל או אידיאלים מיוחדים, כל אלה יכולים להקרא בני משפחה או מדינה אחת, או חברה קולקטיבית בעלי אידיאל משותף ומטרה מאחדת. אבל העם, הוא גוף אחד שבו מתלכדת נשמתו המקורית של העם מאז היותו לגוי, ובו משתקפת נשמתו הלאומית, הרוחנית או שר האומה של העם, באמונותיו ודעותיו, השקפותיו ושאיפותיו וארחות חייו.
כדי לדעת היטב מהות אהבה זו, צריכים אנו לברר מהות העם שהוא נושא האהבה. העם, אינו קבוצה משפחתית גזעית, ולא חברה שתופית בעלת אינטרסים מדיניים משותפים, ולא בעלת אידיאל או אידיאלים מיוחדים, כל אלה יכולים להקרא בני משפחה או מדינה אחת, או חברה קולקטיבית בעלי אידיאל משותף ומטרה מאחדת. אבל העם, הוא גוף אחד שבו מתלכדת נשמתו המקורית של העם מאז היותו לגוי, ובו משתקפת נשמתו הלאומית, הרוחנית או שר האומה של העם, באמונותיו ודעותיו, השקפותיו ושאיפותיו וארחות חייו.
1
ב׳קניני העם: הארץ והשפה, הם שדה עבודתו ומכשירי קיומו והתפתחותו, והם אמצעים לתכלית, מכשירים למטרה ולתכלית, ולא המטרה והתכלית עצמה. כל מי שנוטל מהעם את נשמתו, או מפריד בין הדבקים – אלה שאוחזים זה בזה כשלהבת בגחלת וכאבוקה בלהבה – הרי הוא נוטל נשמתו הלאומית ועושהו כגוף חנוט נטול לשמה, ונעדר החיים, וזה דבר ידוע ומוסכם: כי האהבה קימת רק בתמונה חיה ולא בגוף מת. בגוף מת יכולים להיות זכרונות אהבה, אבל לא אהבה עצמה.
2
ג׳ובכן אדם זה שכופר ביסודי אמונות ודעות עמו, שהן הן צורות נשמתו המקורית, בכולם או אפילו במקצתם, אדם הבועט במחשבות עמו, הלך רוחו ודרכי חייו המתגלות במצותיו הלאומיות והשקפותיו העולמיות, אדם זה הבז למורשת אבות, חולק עליהם ומבטלם כעפרא דארעא בשרירות לב ויהירות גסה, איש זה, אינו יכול לאהוב את העם במובנו המלא של מאמר זה, אבל הוא אוהב אותו כאהבתו בני משפחתו, מדינתו וחברתו, ואהבה זו תלויה בקורי עכביש, שרפרוף יד או רוח מצויה עוקרת אותה ממקומה.
3
ד׳אבל המאמין, אוהב את העם, מפני שאוהב את עצמו, ומרגיש שחלק מנשמה עליונה זו שוכנת בגופו ומחיה אותו, באותה המדה שהוא אוהב את נשמת החיים שלו. האדם חי רק באהבת החיים שבו, ואהבה זו מוסיפה בו מרץ לעבודת החיים, ולהיפך, בהעדר אהבה זו – טורף נפשו בכפו. בן הלאום חי באישו וכללו באהבת חיי האומה, בנשמתה וצביונה, ובהעדרה קוצץ פתיל חייו.
4
ה׳מכאן תשובה לכל אלה השואלים: למה זה אנו יהודים, וכל אחד משיב מהרהורי לבו, או יותר נכון מבקש תשובות ונחמות מבחוץ, ותשובות אלה לא רק שאינם מישבות דעתן של אחרים, אלא שגם דעתם של המשיבים אינה מתישבת עליהם (ראה ״פרשת דרכים״ ח״ב מאמר: עבדות בתוך חירות, ד׳ קכ״ח-קכ״ט), ובאמת לכל אלה ששאלה זו מתעוררת אצלם, קשה למצוא תשובה, כשם שקשה לו לאדם להשיב על שאלת: למה אני חי? אבל המאמין משיב מלה אחת והיא: האהבה, אוהבים אנו את היהדות ונשמתה, חיים אנו באהבתה, ונעימים לנו פגעי אהבה זו וכל הרפתקאותיה, ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – שאהב הקב״ה לישראל – בוז יבוזו לו״ [שיר השירים ח, ז] (שמו״ר פרשה ו). אף אתה אמור להיפך: אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ישראל את הקב״ה – בוז יבוזו לו, ואהבת הקב״ה – היא אהבת תורתו, ואהבת עמו, שהוא נושא תורה זאת בלבבו ומקיימה בכל נפשו ומאודו, ומתוך כך אוהב את כל איש ואשה, ואפילו ילד וילדה מישראל, ואוהב את קניני האומה וקדשי האומה, שהם תנאי קיומו ויסודות קדושתו הנצחית כנצחיות נותן התורה, ומקדש עמו ישראל קדושת עולמים.
5
ו׳בא וראה אהבה הדדית זו שבין שר האומה וגלוי נשמתה שהיא התורה, ובין ישראל שהוא הגוף הנושא אותה, הקב״ה אומר להם לישראל: ״כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה״ [דברים ל, כ], וישראל עונים ואומרים בתפלתם: כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה, הקב״ה אומר: ״אהבתי אתכם אמר ה׳״ [מלאכי א, ב], וישראל עונים ואומרים: ״כי חולת אהבה אני״ [שיר השירים ב, ה].
6
ז׳אהבה זו אמרוה רבותינו במליצתם היפה ונאה לאמר: אומות העולם אומרים לישראל: ״שובי שובי השולמית שובו שובי ונחזה בך״ [שם ז, א], אין נחזה אלא לשון גדולה, נעשה מכם שרים ודוכסין, וישראל משיבים ואומרים: ״מה תחזו בשולמית״, שמא ״כמחולת המחניים״ של מחנה הר סיני, שם התהוינו לעם ובו אנו חיים ונאים לעולם? (שהש״ר פ״ז א).
7
ח׳מדת אהבה זו מאהבת עלינו את העם בכללו וכל איש ואשה ממנו, כי אהבה זו איננה דבר שחוץ ממנו, אלא אהבת הנשמה המאחדת את כולנו, שכל אחד הוא חלק בלתי נפרד ממנה, וחברנו הוא עצמנו, הוא אנו ואנו הוא.
8
ט׳אהבה זו אינה מתהפכת לשנאה גם למי שכופר בה, אלא להיפך – מעוררת אהבה לתוכחה: ״לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא״ [ויקרא יט, יז], וכל מקום שיש תוכחה יש אהבה (ערכין טז, ב), אהבה זו מחייבת אותנו לקרב את כל הבריות לתורה, כהוראת נשיא ישראל הלל הזקן: הוי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א, יב). אהבה זו מעירה את הנפש ואת הגוף גם יחד להתאבל על: גלותה, פזורה וחרבנה של האומה, וללחום בעד גאולתה, שבה ועל ידה תשתחרר הנפש ממאסרה, והגוף מעול הכבד המחניק אותו, וימצא שדה רחב ידים חפשיות לעבודה של חיים פרודוקטיבים ונעימים, שהם צורות גלויי הנפש שמשתקפות בכל ענפי העבודה והיצירה, ומשפטיה החברותיים שהם דרכי שלום ונעימות.
9
י׳מכאן נובע ומובן היטב דברי גדולי חכמינו רבי עקיבא ז״ל שאמר: כל הכתובים קדש, ושיר השירים הוא קדש קדשים (ידים פ״ג מ״ה), כי האהבה שבין כנסת ישראל לאלוקיה, תורתה ועמה – היא הקדושה העליונה, והיא שירת קדשה והימנון קיומה של היהדות המאמינה ואוהבת, מאמינה ומקוה, מוסרת נפשה באהבתה, ונושאת נפשה וליבה לראות בהדר מלכותה ותפארתה.
10