הגיוני עוזיאל, שער כג; אהבת רעים ב׳Hegyonei Uziel, Gate XXIII 2
א׳דרך הישרה
מציאותנו בחיים היא שוא, אם לא נבחר לעצמנו דרך ישרה והתנהגות טובה שתוביל אותנו אל ההצלחה והשלמות, בכל צעד שבחיינו עומדים אנו על פרשת דרכים ושואלים את עצמנו לאמר: מאין ולאן? מה היא נקודת המוצא שממנה אנו יוצאים לדרך, ואיזו היא הנקודה הסופית שאליה אנו פונים ושואפים להגיע אליה, בשאלה זו נאמרו שלש שיטות: א. כת בעלי הנאה המאטריאליסטים אומרים: הדרך הישרה שיבחור לו האדם היא זו: הנותנת הרגשות ותחושות של נעימות לעצמנו ולאחרים, פעולותינו וצעדינו בחיים צריכים להיות מכוונים להרבות לעצמנו ולאחרים עודף של תענוגים ותפנוקים, זו היא תורת האדם ותורת החיים, וממנה מסתעפת כל תורת המשפט והמדינה, כי באין משפט ולא מדינה, ובאין חוקים חברותיים ומדיניים, אין שלום ואין נחת, וממילא אין תענוגים ולא נעימות, אבל החיים יהיו מלאים פגעים ומכאובים של שלטון האדם באדם להרע לו ולאחרים, התורה והמוסר לדעתם אינם תכלית לעצמם, אבל הם אמצעים להנעמת החיים העולמיים.
מציאותנו בחיים היא שוא, אם לא נבחר לעצמנו דרך ישרה והתנהגות טובה שתוביל אותנו אל ההצלחה והשלמות, בכל צעד שבחיינו עומדים אנו על פרשת דרכים ושואלים את עצמנו לאמר: מאין ולאן? מה היא נקודת המוצא שממנה אנו יוצאים לדרך, ואיזו היא הנקודה הסופית שאליה אנו פונים ושואפים להגיע אליה, בשאלה זו נאמרו שלש שיטות: א. כת בעלי הנאה המאטריאליסטים אומרים: הדרך הישרה שיבחור לו האדם היא זו: הנותנת הרגשות ותחושות של נעימות לעצמנו ולאחרים, פעולותינו וצעדינו בחיים צריכים להיות מכוונים להרבות לעצמנו ולאחרים עודף של תענוגים ותפנוקים, זו היא תורת האדם ותורת החיים, וממנה מסתעפת כל תורת המשפט והמדינה, כי באין משפט ולא מדינה, ובאין חוקים חברותיים ומדיניים, אין שלום ואין נחת, וממילא אין תענוגים ולא נעימות, אבל החיים יהיו מלאים פגעים ומכאובים של שלטון האדם באדם להרע לו ולאחרים, התורה והמוסר לדעתם אינם תכלית לעצמם, אבל הם אמצעים להנעמת החיים העולמיים.
1
ב׳שיטה זו היא מופרכת מיסודה באשר כי היא מעמידה תמיד את האדם לפני חפוש דרכים חדשים, לפי שנויי השקפה על מהות העונג והנעימות, נקודת מפנה זו שהיא מוצגת לפנינו בשלל צבעים של תענוגים דמיוניים, מעוורת את העינים מראות נכוחה, ומובילה אל דרכי המות (משלי טז, כה), ורז״ל הוסיפו ואמרו: האלקים התקין שני דרכים, לצדיקים אחד, ולרשעים אחד, מי שאין לו עינים – הולך בדרך רשעים ונתקל ואין לו עמידה, אבל הצדיקים שמהלכים בתומם, הם זוכים ובניהם אחריהם, שנאמר: ״מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו״ [משלי כ, ז]. בכל עודף תענוגים כרוך עודף של נגעים, וגורמת עוות משפט ושפיכות דמים.
2
ג׳השיטה השנית אומרת: דרך הישרה אינה צריכה למוד, אבל היא טבועה וקבועה במעמקי נפשנו. ההכרה המצפונית הקבועה בנפש מדריכה את האדם בדרך טובה וישרה, ויועצת ומלמדת לאהוב הטוב ולעשות טוב, ומתוך הכרה מצפונית זו שמח ועליז בפעולותיו הטובות והישרות, או שמרגיש חרדה ועצבון, בושה ומוסר כליות, על הפעולות הלא טובות, התנהגות בלתי נכונה וישרה שבני אדם נתקלים בה בשוגג או במזיד (עיין בספר העיקרים מאמר ג׳ ס״ו. ״תורת המדות״ להרברט ספנסר בתרגומו של א׳ שמרלר ד׳ מ״ב). דעה זו יש לה סמך בדברי רבותינו ז״ל שאמרו: ידע איניש בנפשיה אי צדיק הוא או רשע הוא (ברכות סא, ב). לפי הנחה זו הדרך הטובה והישרה שבחיים היא המשמעת לקול מצפון הנפשי, והדרך הרעה היא בהפך, התכחשיות לקול פנימי זה המכוין דרכיו וצעדיו, על פי הוראות מצפונו יודע בעצמו שהוא צדיק, שהוא הולך ומתנהג בדרך טובה, ולהיפך המתנכר וממרה את מצפונו מרגיש בעצמו שהוא רשע.
3
ד׳דעה זו אעפ״י שהיא נכונה בעיקרה, אין בה כדי להתוות דרך ישרה בחיים, ההכרה המצפונית בטבעה מיסרת ומוכיחה, מעירה ומלמדת להיות טוב ולעשות טוב, כל זמן שהיא נשמרת בטהרתה ובזהרה, אבל יש והמצפון נחנק ונכבה לגמרי, מפני כח אחר אינסטיקטיבי שהוא מתפתח ומתגבר באדם, וכח זה מוליכו בדרך לא טובה, מטהר לפניו את השרץ, או שמסיתו ואומר לו: כל אשר בכחך לעשות עשה כי אין דין וחשבון, אין משפט בארץ, לית דין ולית דיין, וכל דאלים גבר, ומצדיק בזה את כל פעולותיו, או שמדבר אל לבו ואומר: אחטא ואשוב, וכיון שחטא קשה לו לפרוש, כי עבירה גוררת עבירה.
4
ה׳זאת ועוד, ההכרה המצפונית שבאדם היא כח כשרוני ככל כחות הנפש, הדורש פתוח ועבוד למען ידע להבחין בין טוב לרע, כשם שהאדם יוצר הוא עצמו, צורתו האישית והשכלתו המדעית, כן הוא יוצר גם מצפונו, גדולה היא השפעת החנוך המשפחתי והלאומי, וגדולה השפעת החברה והסביבה, וגדולה היא עוד יותר השפעת התרבות שממנה שואבים השקפתנו על החיים, על תעודתנו בחיים יוצרים וזנים ההרגשה המצפונית באיכותה.
5
ו׳הונאה עצמית תהיה לומר לעצמנו: נשמע לקול מצפונינו, ונדע לבטח את דרכנו בחיים. הכרת המצפון, או האינטואיציה כמו שקוראים לה הפלוסופים האחרונים; נקראת בפי רבותינו ״יצר הטוב״, והם אומרים: שני יצרים יש לו לאדם, רשעים יצר הרע שופטן, צדיקים יצר הטוב שופטן, בינונים זה וזה שופטן. בצדו של יצר הטוב שהוא מתריע ומפתח כחות הנפש, נוצר גם יצר הרע, לפתח ולקיים קיומו הגופני של האדם, שני יצרים אלה עומדים בהתנגשות תמידית, הגברתו של האחד – היא הכרעתו של השני, ובמדה זו האדם מתנהל בחייו בדרך טובה או רעה, הרשעים הם אלה שהכריעו את עצמם לחובה, מנהיגם ומנהלם הוא יצרם הרע, רשעים יצר הרע שופטן שנאמר: ״נאם פשע לרשע בקרב לבי״ [תהלים לו, ב]. וצדיקים שהכריעו את עצמם לזכות, זככו את מצפונם וטהרו את מחשבותם, הם מונהגים ומנוהלים על פי מצפונם הטוב והטהור: צדיקים יצר הטוב שופטן, שנאמר: ״ולבי חלל בקרבי״ [שם קט, כב]. אבל הבינונים זה וזה שופטן, שנאמר: ״כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו״ [שם לא] (ברכות סא, ב).
6
ז׳מושג השופט כולל שתי הוראות: א. שפוט המעשים אחרי העשותם, וקביעת הערכתם ועונשם, במובן זה נאמר: ״שופטים ושוטרים תתן לך וכו׳ ושפטו את העם משפט צדק״ (דברים טז, יח).
7
ח׳ב. מנהיג וכובש דרך סלולה לפני העם. במובן זה נקראו השופטים שמאחרי יהושע עד מלוכת שאול.
8
ט׳שתי הוראות אלה מאוחדות במשמעותן, לפי שהמשפט שאחרי המעשה נותן הכוון והאזהרה קודם המעשים, בבחינת: ״וכל העם ישמעו וייראו״ [דברים יז, יג], אימת העונש היא מדריכה לפרוש ממעשה המביא לידי הענשה, ורז״ל במאמרם זה כוונו לשני המובנים: רשעים יצר הרע שופטן, זאת אומרת מנהיגם לעשות רשע ומצדיק את מעשיהם, וצדיקים יצר טוב שופטן, מוכיחם ומיסרם על מכשול חטא ועון, מזהירם ומנהיגם ללכת בדרך צדיקים (עיין בפירוש ״עץ יוסף״ ב״עין יעקב״ שם).
9
י׳כל אדם מעיקר יצירתו עומד במצב אדם בינוני ונתון בין שני יצריו, שני קולות מתנגדים נשמעים לו מקרב לבו, שני כחות אלה מעירים הרצון, החשק והאהבה לפעול ולחיות, כל זמן שהאדם עומד במצב בינוני בחינוכו, בתרבותו ובהשכלתו נשפט משני יצריו, נוטה יותר אל הטוב, אבל נמשך בכונה או שלא בכונה גם אל הרע, ורק הצדיקים שהכריעו את עצמם לצדקה ומשפט – מנוהלים ע״י יצרם או מצפונם הטוב, ועדיין השאלה עומדת לאמר: איזו היא דרך ישרה שיבחור לו האדם לצרף את מצפונו, להגביר את יצרו הטוב, ולהגיע למדתם של צדיקים שמצפונם הטוב, יצרם הטוב, שופטם על פעולתם שעברו ומכוין את דרכיהם לעתיד ללכת בדרך טובים?
10
י״אכת השלישית אומרת: לא הנאת החיים ותענוגיו, ולא תורת המדינה והחברה, ולא הכרת המצפון יכולים לסמן את דרך הישרה שבחיים, דעת האדם ומצפונו קצרה מהבחין בין טוב לרע, ויש שהוא מעות הדרך הישרה ועושה רע לטוב, שעל אנשים כאלה צעק הנביא בעזוז רוחו ואמר: ״הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים״ (ישעיה ה, כ-כא). החכמים הנבונים בעיניהם שאומרים תורת האדם חרותה בלבנו ומאירה את עינינו, אלה הם היותר מסוכנים להשחית בעשיתם רע לטוב, וחושך לאור. לא זו היא איפוא הדרך שיבור לו האדם, אבל הדרך הישרה היא: זו שנתנה אלקי עולם לבני אדם על ידי נביאיו הנאמנים, זאת אומרת: ללכת בדרכי התורה והמסורת הנבואית, דעה זו היא נכונה בהחלט אלא שצריכה באור ופירוש.
11
י״בתורת אלקים חיים, שנשמעה על ידי נביאיו הנאמנים, נותנת דרך ישרה וברורה לכל שומעי לקחה, להצלחתם השלמה והמלאה בחיים העולמיים ולנצחיותם בעולם הנשמות, אבל התורה כשהיא לעצמה מבלי הצטרפותה, ברורה ולבונה על ידי הערת השכל ההגיון והבינה, אינה מובילה אל הדרך הישרה, וכן אומר הנביא: ״כי ישרים דרכי ה׳ וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם״ (הושע יד, י), רז״ל אומרים: למיימינים בה – סמא דחיי, למשמאילים בה – סמא דמותא (שבת פ״א).
12
י״גגדול הוא המכשול הבא מהבנת התורה שלא כדרכה, וגלוי פנים שלא כהלכה, מחטאו של עם הארץ שלא למד ולא שנה, וכן אומר רבנו בחיי: החכמה שמנהיגים אותה על דרכה, תהיה רפואה לכל מדוה, וכשנוטים בה מנתיבתה תהיה מדוה כולל שאין לה רפואה ולא ארוכה, ועל כן נמשלה התורה לאש, כמ״ש: ״הלא כה דברי כאש״ [ירמיה כג, כט], מפני שמאירה העינים באורה כמו שנאמר: ״כי באש ה׳ נשפט״ [ישעיה סו, טז] (חובת הלבבות שער ה פרק ה). זאת ועוד, התורה הכתובה והמסורה בכל רחבה, הרי היא מוגבלת במצותיה ואזהרותיה, בתרי״ג מצות סיגיהם וגדריהם, אבל שאלות החיים שאנו נתקלים בהם בכל צעד, דבור ומחשבה שבחיים, הן מרובות מאד עד אין מספר, ונתנו ללב מבין ללמוד דבר מדבר, להקיש דבר אל דבר, ולמצוא פתרון צודק, ודרך ישרה לכל דרכינו בחיים, בחיינו האישיים המשפחתיים והלאומיים, בחיינו האנושיים החברותיים והמדיניים, ובחיי האדם החברותי עם כל הבריאה וההויה העולמית, ויפה מאד אמר החסיד: העבודה שהיא מן התורה, כמבוא אל העבודה אשר היא מן השכל, והיא כגרגיר הזרע, והתורה לה כעבודה לאדמה וחרישתה ונקיתה והעזר שהוא מן האלקים כמטר, ומה שהיא ממציאה ומצמחת מה שיתקיים בלבבות מעבודת האלקים לשמו (חובת הלבבות שער ג פרק ג).
13
י״דהתורה איפוא בכללה ובפרטיה היא המביאה, והיא המצפן שנותן הכוון לדרך המובילה אל השלום העולמי וההצלחה הסופית, התורה היא מחנכת במצותיה המעשיות בתכונות טובות ומועילות, מרוממות את הרוח והנפש במצותיה המוסריות. מאחדת את כל החברה במשפטיה הישרים, ומקרבת באהבה את האדם אל האלקים, וכל אלה הן נקודות המפנה, והאדם בבחירתו בשכלו והכרת משפטו, צריך לברור לו גשר ישר ובריא שבו יעבור בימי חייו הקצרים במדת ימיהם, והארוכים בפעולותיהם ועלילותיהם, לטוב לו ולכל האנושיות כולה. בהתאם לזה התפללו חכמינו ז״ל ואמרו: יהי רצון מלפניך ה׳ אלוהינו שתעמידנו בקרן אורה, ואל תעמידנו בקרן חשכה, ואל ידווה לבנו, ואל יחשכו עינינו (ברכות יז, א).
14
ט״והתורה היא קרן אורה, כיוון בהיר ומזהיר למבינים אותה לעומקה ומציצים אל מאורה הפנימי, היא מאירת עינים ומשמחת לב: ״פקודי ה׳ ישרים משמחי לב מצות ה׳ ברה מאירת עינים״ [תהלים יט, ט], אבל למשמאילים בה, או שאינם חודרים אל נשמתה הפנימית, נעשית להם קרן חשכה מדוה לב ומחשכת עינים. ותורת אלקים אמת היא קרן אורה, נקודת המוצא שלאורה שמים לדרך פעמינו, והיא נקודה הסופית, המטרה התכליתית ונקודת המדינה שאליה אנו פונים להגיע אל סוף תעודתנו. אבל בין שתי נקודות אלה מתפצלים דרכים עקלקלות ומעמידות את האדם לפני פרשת דרכים, ואומרים לו: ברור לך הדרך הישרה, הגשר המקשר את שתי הנקודות האלה. והאדם עומד כנגדם ושואל לעצמו: איזו היא דרך הישרה שיבור לו האדם?
15
ט״זשאלה זו נותן רבנו בחיי בפי הנפש השואלת מפי השכל ואומרת לו: באר לי המקומות שאשתמש בהם במשובח ובמגונה במדות, אשר בהשתמשי בהם ישבחוני עליהם, ויודו שמושי בהם, והשכל משיב ואומר: מדותיך רבות ומתנגדות, והם השמחה והאבל, המורא והתקוה, הגבורה והמורך, הבושת והעזות, הכעס והרצון, הרחמים והאכזריות, הגאוה והענוה, אהבה ושנאה, נדיבות וכילות, עצלה וחריצות. תכונות אלה בהתנגדותן הן טובות בהשתמש בהם האדם במקומם ושעתם לטובה קימת, ושתיהן הן רעות כשמשתמשים בהם שלא במקומם ושעתם הראוי, וההערה התוריית בצרופה אל הערת השכל מורות לאדם את דרך הבחירה בכל אחת מתכונותיו (אלו הם תוכן דבריו בחובת הלבבות שער ג פרק י), וכן הוא אומר: והמשכיל מי ששוקל מעשיו קודם עשיתם במשקל הזה, ויבחן אותם במחשבתו הטובה וכח הכרתו יבחר הטוב ויעזוב אולתו, כמ״ש דוד המלך ע״ה: ״חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך״ [תהלים קיט, נט] (שם פרק ד).
16
י״זוהרמב״ם ז״ל אומר בפתרון שאלה זו: צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם, לפי הדעת מה שהקדמנו, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת והיא: השגות הש״י כפי יכולת האדם לדעת אותה, וזה אשר בקש ממנו יתברך שנכוין אליו באמרו: ״ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך״ [דברים ו, ה] רוצה לומר: בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת, והיא: אהבת הש״י, וכבר הזהיר הנביא ואמר: ״בכל דרכיך דעהו״ [משלי ג, ו], ופירשו חז״ל ואמרו: אפילו לדבר עבירה. כל שחשים לפועל ההוא תכלית, והוא האמת, אעפ״י שיש בו עבירה מצד אחד, וכבר כללו חז״ל וכו׳ והוא אמרם בצואותיהם: וכל מעשיך יהיו לשם שמים (הרמב״ם בפיה״מ בהקדמתו למס׳ אבות פרק ה).
17
י״חאחרי ההקדמה התכליתית זו, מוסיף הרמב״ם לבאר וללמד דרך החיים בנגודים שבתכונות האדם ופעולותיו ואומר: המעשים הטובים הם המעשים השוים, הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע, האחת מהן תוספת והשנית חסרון. ומעלות המדות הן: תכונות נפשיות וקנינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת מהן יתירה והאחת מהן חסירה, וכשיהיה האדם שוקל פעולותיו תמיד ומכוין אל אמצעותם, יהיה במדרגה עליונה ממדרגת בני אדם, ובזה יתקרב אל ה׳ יתברך וישיג טובו. וזה הדרך השלם שבדרכי העבודה, וכבר זכרו חכמים על זה הענין ואמרו: כל השם אורחותיו – זוכה ורואה בישועתו של הקב״ה, שנא׳: ״ושם דרך אראנו בישע אלקים״ [תהלים נ, כג] אל תקרי ושם, אלא ושם דרך (סוטה ה, ב) והשומה היא השיעור והסברה (שם פ״ד).
18
י״טובהלכותיו הוא אומר: ומצוים אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים וכו׳ שנאמר: ״והלכת בדרכיו״ [דברים כח, ט], למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון – אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום – אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש – אף אתה היה קדוש, ועל דרך זה קראו הנביאים לאלה בכל אותם הכנויים: ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים גבור וחזק, וכיוצא בהם, להודיע שהם דרכים טובים וישרים, וחייב אדם להנהיג עצמו ולהדמות אליו כפי כחו, ולפי שהשמות האלו נקרא בהם היוצר, והם הדרך הבינונית שאנו חייבים ללכת בה, נקראת ״דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ [בראשית יח, יט], וההולך בדרך זו מביא טובה וברכה לעצמו, שנאמר: ״למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דבר עליו״ [שם] (הרמב״ם ה׳ דעות פ״א).
19
כ׳דברי רבינו ומאורנו הרמב״ם ז״ל בתורתו המצועית לא התבררו לי כל צרכם, כי אם נרצה לקחת לנו קו המדה לדרכינו והתנהגותנו מדת המצוע הן הדברים הבינוניים, עדיין נגשש באפלה ונבוא לידי טעות בחפוש ומציאות הנקודה האמצעית. מאמרם ז״ל: השם אורחותיו וכו׳ אינו מלמדנו על המצוע לע״ד, אלא של שימת הדרכים ומשקלם בשעתם ומקומם, לתת להם ההכרעה הראויה, ואפילו אם תהיה קיצונית לגמרי לאחת הקצות, והראיה ממאמרם השני: ״והלכת בדרכיו״ וכו׳ מורה גם הוא להיפך, לאחוז תמיד במדת הרחמים, החנינה, הקדושה, הצדקה והחסידות וכל הדומה להם.
20
כ״אואולם למה זה ניגע לריק לבקש דרכים חדשות? שאלה זו נפתרה בפי נביאינו בדברים ברורים מאד. הנביא מיכה אומר בנבואתו האלקית: ״הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך״ (מיכה ו, ח). הדרך הטובה שבעיני אלקים ואדם היא מבוססת על שתי יסודות שהם עמודי אורה להאיר את דרך החיים בכל מבואותיו האפלות והחשוכות, אם רק נרצה ונדע להשתמש בהם, עמודי אורה אלה הם – ״עשות משפט ואהבת חסד״, עשות משפט בנגודים שבנפשנו, ועשות כל פעולתנו ומעשינו במשפט הנוטה לחסד, אהבה וחנינה. עשות משפט בחברתנו – ללמד משפט, ולשמור משפט צדק ואמת בעולמנו, ואהבת חסד – לא חסד עלוב שמקוה לשכר ופרס, אבל חסד הנובע מתוך אהבה נאמנה לאדם שנברא בצלם, להעלותו אל תעודתו וגבהי השכלתו, אהבת חסד שהיא נובעת מאהבתנו את אלקים, לאהבו על כל בריותיו, ומאהבת אלקים את יצוריו, אהבת חסד שהיא יריאה מהרע ואינה מסתפקת בנתינת פרוסה לעני, אלא בנתינה מכובדת, והרמת האנושיות כולה אל פסגת התרבות והמוסר, שהם המה יסודי השלום וההצלחה. המשפט ואהבת החסד בהצמדם יחר מרימים את האדם מחייו העכורים והשפלים ומקרבים אותו אל האלקים: ״והצנע לכת עם אלקיך״.
21
כ״בחזון נבואי זה נאמר בסגנון אחר בדברי הושע לאמר: ״וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה׳״ (הושע ב, כא), ונאמר ביותר בהירות בדברי ירמיהו הנביא לאמר: ״כה אמר ה׳ אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה׳״ (ירמיה ט, כב-כג). דרך הישרה בחיים הנותנת לאדם זכות הקיום והתהלה, אינה יכולה להיות השגת הקנינים המקריים והתענוגים העודפים שהם מיוחדים לבעליהם, ואל יתהלל החכם בחכמתו המקצועית המיוחדת לו, ולא הגבור בגבורתו המשמשת לעשוק ולמשול, ולא העשיר בעושר הצבור מנצולם של אחרים, ומשמש לתת לו תענוגים עודפים בסבת עושרו, אם גם יתפרנסו אחרים פרנסה עלובה מפרורי שולחנו. הקנינים המקרים והמיוחדים אינם נותנים תהלה אלא תהלה, ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי״, השכלת חיוב מציאותו, יחודו הגמור וגדולתו המיוחדת של אלקי עולם, במדה המקסימלית שהאדם יכול להשיגה, ״וידוע אותי״, דעת דרכי ה׳ בהשגחתו העולמית שכולה חסד משפט וצדקה בארץ, השכל וידע אותי בבחינת המושכל, התאחדות המושכל בשכל ובמשכיל, והיודע בדעת ובידוע, ״כי באלה חפצתי נאם ה׳״, ביצירת האדם המחונן בדעת ובבינה ובבחירתו החפשית, למען ידע דרכי הישרים בארץ ויתדמה להם בעשותו חסד משפט וצדקה, ובה הוא ראוי להתהלל, באשר משלים במציאותו חפץ יוצרו הרוצה בשלמותו והתרוממותו.
22
כ״גכל אדם ההולך בדרך זה הנה הוא הולך בדרך ה׳, כמו שנאמר: ״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ [בראשית יח, יט]. ובמקום צדק ומשפט שם נמצא גם החסד, חסד משפט וצדקה – הוא חוט משולש בלתי נפסק ובלתי נפרד (ראה מו״נ ח״ג פנ״ד והקדמת אבן תיבון למסכת אבות). רעיון זה הוא חזון נפרץ בכל דברי הנביאים, והוא חוט השני שבו נאחזים בסגנונים שונים ובתוכן מאוחד, לאורם של נביאי ה׳ הנאמנים הלכו תלמידיהם רז״ל ואמרו: גמילות חסדים שנעשית לשמה שקולה ככל התורה כולה (ירושלמי פאה פ״א), והדרך הישרה שכל השבילים מסתעפים ממנה ושבים אליה ומגיעים לתכליתם הסופית היא: גמילות חסדים וצדק ומשפט (ראה תנחומא וישלח י ושופטים טז).
23
כ״דוגדולה מזו אמרו: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק, שנאמר: ״וימים רבים לישראל ללא אלוקי אמת״ [דברי הימים ב, טו, ג] (ע״ז יז, ב). התורה צריכה להיות מצורפת אל גמילות חסדים, וגמילות חסדים היא כתורת הלב שאין לה שיעור, ולכן לא נתנה להכתב, מצוה זו שהיא יסודית בכל דרכי חיינו, מצוה עלינו לדעתה וללמדה בפינו ובמעשינו, וכמאמרם ז״ל: ״והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשו״ [שמות יח, כ], ״והודעת להם״ – זו בית חייהם, ״את הדרך״ – זו גמילות חסדים, ״ואת המעשה״ – זו לפנים משורת הדין (ב״ק צט, ב, וב״מ ל, ב).
24
כ״הגמילות חסדים לשמה זו היא פעולת חסד הבאה מתוך דעת ולא מתוך התפעלות רגעית ומקרית, דעה זו שראשיתה וסופה נעוצה בדעת אלקים צרופה, וממנה נמשכת פעולת החסד ומעשה שלפנים משורת הדין. וכאן אנו מגיעים אל עומק כונת רז״ל באמרם: ״והלכת בדרכיו״: מה הוא רחום – אף אתה היה רחום, מה הוא חנון – אף אתה היה חנון (שבת קל״ג, ב), מה הקב״ה נקרא צדיק – אף אתה היה צדיק, מה הוא נקרא חסיד – אף אתה הוי חסיד (ספרי דברים יא, כב), ומה הוא מלביש ערומים – אף אתה הלבש ערומים (סוטה יד), מה הוא רחום – אף אתה רחום, לא נאמר אלא: היה רחום, היה חנון וכו׳, זאת אומרת עשה את הויתך ומציאותך הוית רחמים, חנינה, אריכות אפים וקדושה, מה הוא רחום בדין, חנון במשפט, חסיד בגבורה, שכל דרכיו משפט וכל אורחותיו חסד ואמת: ״הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט״ (דברים לב, ד), וארחות ה׳ חסד ואמת לנוצרים בריתו ועדותיו [עפ״י תהלים כה, י], אף אתה היה רחום, חנון, ארך אפים, רב חסד, קדוש ונאמן בהויתך וכל פעולותיך, וכל כחותיך השונים ומתנגדים יתאחדו לתכלית אחת, לאהבה את ה׳, להשכיל ולדעת אותו ואת דרכיו, להדמות ולהדבק בדרכיו ובעצם הויתנו, ולעשות כמעשיו בכל כחות גופנו העובדים, מה הוא רחום – אף אתה היה רחום וכו׳ ומה הוא מלביש ערומים – אף אתה הלבש ערומים.
25
כ״ותמצית כל הדברים האלה נאמרו בדברי רבנו הקדוש במשנתו הברורה [אבות ב, א] במאמר קצר ומלא ענין לאמר: ״איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״. איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם בשכבו ובקומו, בבית ובשדה, בעבודתו ודבורו, במחשבתו והגיונו. בכל צעד ובכל הגה עומד האדם ומצפונו לפני פרשת דרכים וקרוא לבור לו דרך, אוי לו לאדם שהוא נסחף בזרם והולך אל אשר ישאנו הרוח, אבל האדם צריך להיות ער בכל צעדיו, ושואל לעצמו: איזו היא דרך ישרה שאבור ללכת בה.
26
כ״זדרך זו אינה יכולה להיות קרועה לגזרים, אבל צריבה להיות כולה דרך אחת מפולשת מראשה: מנקודתה ההתחלתית אל תעודתה הסופית. ודרך זו אינה זאת שהיא מביאה אל עודף תענוגים, עודף ענינים, ועודף שלטון ושררה, דרך זו לא תוכל להיות זאת שהיא יורדת ומורידה חדרי מות, אבל דרך זו היא דרך ה׳ המעלה את האדם ביחידו ומינו אל רוממות אחדותו, מוסריותו, מדעו והשכלתו הטבעית והאלקית. דרך זו היא דרך שכולה אהבה, אהבת ה׳ ואהבת הבריות, אהבה שלמה ממוזגת ביראה וחרדה להיות נאמן באהבתו, אהבה זו שנובעת מתוך הכרה ועושה את האדם לבריה שכולה תפארת, כולה חסד ומשפט צדק ורחמים, ועושה את כל שלשלת חייו חיי תפארת שהאדם זכאי להתפאר ולהתענג בה: כל שהיא תפארת לעושיה, זאת אומרת דרך ישרה שכולה תפארת לעושיה, וכל שהיא תפארת לעושיה היא תפארת לו מן האדם, כי הטוב והשלם אינו יכול מטבעו והויתו למנוע חסדו ואהבתו מכל אדם, אבל הוא אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ובזה זוכה להוקרה והערצה מתלמידיו, ולחבה יתירה מכל אדם שיאמרו: אשרי שזה למד, אשרי שזה גדל, ושיביטו עליו כעל הדוגמה המופתית וכעל האנושיות המעולה.
27
כ״חדרך זו היא דרכה של תורת ישראל ש״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״ [משלי ג, יז], וזו היא דרכה של היהדות, וכן אומרת תורת החן: זכאים אינון ישראל דידעין אורחוי דמלכא, וידעין אורחוי דאוריתה, למהך באורח קשוט (זהר ויחי). והם הם הדברים שאמרם מחוקקנו משה בצואתו הנצחית לאמר: ״ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״ [דברים ל, יט]. הבחירה בחיים היא: ״לאהבה את ה׳ אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי היא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה׳ לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם״ [שם כ].
28
כ״טמסכום כל דברינו נלמוד להשיב על השאלה: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם?
29
ל׳דרך שכולה אהבה לשמים ולבריות, דרך ה׳ המעלה את האדם באישו ומינו אל דעת ה׳ צרופה, ואל התרוממות מדעית ומוסרית גבוהה שמביאה לחיי שלום והשקט, ודרך שמביאה אל עודף פעולות ומעשים של חסדים בגופנו ורכושנו, בנפשנו ורוחנו, להתרומם ולהרים את האדם בגופו ורכושו, באושרו ושלותו, ובהכרתו את אלקי אמת, אלקי המשפט והצדק, החסד והרחמים, להיותו שומר תורה ומצוה, אוהב צדק, צדקה ומשפט, ועושה טוב וחסד כל הימים, וזאת תורת האדם.
30
ל״אדרך ישרה זו איננה רחוקה ולא ארוכה, אבל היא קצרה וקרובה מאד, ו״לא בשמים היא לאמר: מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו… ולא מעבר לים היא לאמר: מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו״ (דברים ל, יג-יד). קרובה היא הדרך מצד עצמה, אבל רחוקה היא מצד ההקדמות הנחוצות להגיע אליה, והן: הצורך להתעסקותנו בישובו של עולם במובנו הרחב מאד, ישובו של עולם מקיום מינו ואישיותו, המצוה הראשונה שנאמרה לאדם היא: ״פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה״ (בראשית א, כח), ישובו ובנינו של עולם בהמצאת מזונותיו ודרכיו המרובים והמגוונים של האדם בעבודתו התמידית, ישובו של עולם בהעשרת ידיעתנו ונסיונותינו, להכיר את כחות איתני הטבע הקבועים בשמים שממעל לראשנו, הספוגים באויר שמסביבותינו, והגנוזים באדמה בים וביבשה שמתחת לרגלינו, להכיר בהכרה עמוקה כל כחות ההפראה ולשעבדם לשרותו של האדם וישובו של עולמנו החברותי, בענפיו המרובים, להעמיד ארץ במשפט, ולהשרות שלום, אהבה ואחוה, התרוממות מוסרית ומדעית בעולמנו.
31
ל״בישובו של עולם בכל ענפיו המרובים, הוא תנאי מוקדם וצורך הכרחי להשגת דרכנו הישרה בחיים, בישובו ובנינו של עולם תרבה הדעת, ובהכרתנו את מסתרי הטבע יתגלו לעינינו אופקים חדשים ורחבים מאד, שמתוכם נציץ ונבשר נפלאות תמים דעים, יוצר מעשה בראשית ודרכי השגחתו הנפלאים והנסתרים, שכולם הם אהבה ומשפט חסד ורחמים.
32
ל״גהחיים הגופניים הם בית היוצר והמעבדה לשדה עבודתנו התבוניית: ״לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה״, אמר דוד במזמוריו (תהלים קטו, יז), אבל יש, וזהו הרוב, שאנו עומדים באמצע דרכנו, משתקעים באמצעי החיים, ושוכחים התעודה והתכלית, תעודתנו ובחירתנו בחיים היא, בבקש כל רגעי חיינו דרך ישרה לפעולותינו, ולהתפלל אל ה׳ שינחנו בדרך זו כדברי נעים זמירות ישראל לאמר: ״ה׳ נחני בצדקתך למען שוררי הישר לפני דרכך״ [תהלים ה, ט].
33