חורב קנ״זHoreb 157
א׳לכן מעות ״אסור מלאכה״ ביום הכפורים מאד נעלה היא ונכבדה בערכה כמו ביום השבת, וכל הנאמר בשבת באסור מלאכה אסור גם ביום הכפורים (ראה שבת מוא״ו עד י״ב), ומושג ״הענוי״ איננו במובן ״ענוי ע״י מכאובי הגוף ויסורים קשים״ לשם ״כפרת עון״, רק ענות אדם נפשו, כפי הוראת המלה הזאת, וכפי מושג רעיון ועצם היום, הלא הוא ״לענות את נפשו ולהתרושש ע״י המחסור״, לבלי ״להנות״ שום הנאת הגוף במושג נאמן, לבלי להאריך היום ההוא את כלכלת ״המציאות״ שלו, למען דעת ולשנן בלב, כי כל זה נוסד רק מטעם הרעיון הכביר והנאור, אשר יכלכל בקרבו היום הקדוש והטהור הזה, לכן למען הסר כל מחשבת פגול, לחשוב אולי תועה, כי אמנם היום ההוא נקבע ליום ״ענוי ע״י יסורים קשים״ או מכאובי גוף אחרים, אשר ישית האדם עליו לכפרת עון, וידמה, כי אמנם לרצון הוא לפני ה׳ לסגף את עצמו בגלל חטא ועון, לכן בחסד ה׳ נועד היום התשיעי — ערב יוהכ״פ — ליום של ״הנאה ותענוג הגוף״ ומצוה הוא לאכול ולשתות בו (א״ח תר״ד), לדעת על פיהו, כי ״הענוי״ של יום המחרת הוא רק חסרון ההנאות האלה.
1