חורב קצ״טHoreb 199
א׳לא חמץ היה הלחם, אשר אדוני ישראל העריצים נתנו להם — להעבדים — בעת אשר העבידו אותם בפרך, ולכן הלחם ״לא — חמץ״ או ״מצה״, אות הוא בעד עצמו כי הוא לחם עצבים, לחם־עוני ועבדות, ולחם כזה, לחם עוני ועבדות, נדרש היה להיות בידי ישראל לאות ולמופת בשעת הגאולה.
1
ב׳ויהי כאשר קרבה עת יציאת מצרים בצהרים, עוד בעצם יום הארבעה עשר לחדש ניסן, ובני ישראל הלא המה בעצמם לא יכלו לפעול ולעשות מאומה בעד חרותם וגאולתם — המה לא יכלו גם ״לעזוב את בתיהם״ ואהליהם, רק היו מצוים להתעתד אל הנסיעה הרחוקה, להיות ״מתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלותיהם בידיהם״ ולחכות רק אל קריאת ה׳ ודבר קדשו להוציאם לחפשי — ורק ע״י ״מסירת נפשם״ ועצמותם ביד ה׳ נהיו מכשרים וראוים לקבל מידו את החופש והדרור, ואת מסירת הנפש הזאת היה עליהם להראות בעליל ע״י ״קרבן פסח״, אשר את הקרבן הזה נצטוו לאכול ״על מצות (לחם־עוני ועבדות) ומרורים״.
2
ג׳עליהם היה בשעה הנעלה והדגולה; שעת הצלתם וגאולתם, לידע ולהודיע, כי המה בעצמם לא פעלו מאומה עבור חפשם וגאולתם — יען המה בעצמם בה בשעה, שעת גאולתם, התחשבו, כי הנם עוד עבדים, אוכלי לחם עצבים, לחם עבדות, ויצפו, כי דבר ה׳ יחלצם מן המצר, ישלח דברו ויושיעם ויוציאם מכור עוני וישיב להם את החופש, אשר שדדו מהם לוחציהם ומעניהם. — וכאשר הגיעה שעת הגאולה — רגע החופש הנה הוא בא, אז לא יצא ישראל ולא הלך לאטו, רק אחזו בני ישראל את דרכם בחפזון, כי גרשו ממצרים ע״י אדוניהם העריצים, אשר יד ה׳ הכבידה אכפה עליהם ותיסרם קשה, גרשו משם, עד כי לא הספיקו להכין להם לחם חופש, וישאו את הבצק ויאפו אותו לא־חמץ רק ״עגות מצות״, לכן המצות האלה הן הנה עדות בישראל בעד ניניו ונכדיו לדורי דורות, כי כל ענין ״יציאת מצרים״ היה רק מעשה ה׳, מעשה נסים גלויים ולא מעשה ידי אדם, כי אמנם כן העם בעצמו לא קנה לו את החופש ע״י קרב ולחם, כי יציאתו וגאולתו לא היה בידו בשום אופן וענין, עד כי גם לא יכלו להכין למו לחם וצדה לדרכם הרחוקה, לא הצטידו, גם לא יכלו להצטיד.
3