חורב רל״וHoreb 236
א׳א) ימי תוכחה ואזהרה — זכר לחרבן, המה: עשרה בטבת, שבעה עשר בתמה ותשעה באב.
1
ב׳הקורות: — בעשרה בטבת החל מצור ירושלים ע״י נבוכדנצר — שנה וחצי אחרי כן בתשעה בתמוז נכבשה העיר מפני הרעב, וכמו כן בזמן הבית השני הבקעה העיר ונכבשה ביום שבעה עשר בתמוז ע״י טיטוס (לכן בעדנו נקבע י״ז בתמוז מפני כבישת העיר בבית השני וחרבנו, שהוא עיקר הזכרון). בימי ט׳ וי׳ באב נשרף מקדש אלהינו, היכל ה׳, הבית הראשון ע״י נבוכדנצר והשני ע״י טיטוס — ואם כן: עשרה בטבת התחלת החרבן, שבעה עשר בתמוז חרבן ירושלים ותשעה באב חרבן ציון, שרפת בית קדשנו, מקדש אלהינו.
2
ג׳המקור והסבה: — חטאת ישראל לבדה — סבת חרבן הבית הראשון בגלל ״עבודה זרה״ ״גלוי עריות״ ״ושפיכות דמים״ אבות העונות נגד ״ה׳״, נגד ״עצמו״ ונגד ״אנשים״.— אשר מאלה, כפי אשר יעידו חכמינו ז״ל, בעון האמצעי (ג״ע) נכשלו אז ביותר, הלא היא תאות ״ההנאה״ (גענוססזוכט) — חרבן הבית שני היה מפני ״שנאת חנם״ והוא ״אהבת עצמו״ (זעלבסטזוכט); אכן שני העונות הנזכרים יכו שרש בלב, ישתרגו ויעלו בנפש האדם רק ע״י כחש בה׳, האל היחיד, האדון והאב, וההתחרות עד למותר בגאוה וגאון להשגת רכוש וקנין, שהמה אמנם רק קנינים שאולים לאדם מה׳ ובכ״ז ירהיב עז בנפשו, לחשוב אותם כאלו הנם קנין עצמותו, ובזה יחטא ויאשם ע״י ״אלהיות הקנינינם״ ״אלהיות היצורים״ ״ואלהיות עצמותו״.
3
ד׳תכלית החרבן והגלות:
4
ה׳א) המטרה הקרובה: לרפא את עם ישראל ממשובת אלהיות הקנין ומאלהיות עצמותו, לגרש מלבו את תאות ״ההנאה״ ״ואהבת עצמו״ ולרומם את ישראל להבנה נאמנה, לקדש ולכבד את שם ה׳ לבדו, כי בעוד שודדו ממנו הקנינים, אשר חשב אותם לאלילי החיים, נשבר ממנו שבט מושל, גם חדל להיות ברשות עצמו למן העת, אשר ישראל בגולה הלך, להיות מפוזר ומפורד בגלות החל, במדבר הזמנים והלאומים, משולל מכל הענינים החיצוניים, מבלי כל נחלה וממשלה, אשר אז רק קנין אחד נשאר לו לפליטה הלא היא: ״התורה״ וממשלה יחידה, הלא היא ״ממשלת ה׳״׳ ושני אלה לקח אתו אל תוך גלותו — והנה עם ישראל, אף כי. בכל עת גלותו רתוק הנהו אל חבלי עוני וצרה — בכל זאת — או גם ביחוד על ידי זה — נשאר ישראל חי וקים, גם יאריך ימים עד נצח ישראל, מבלי יכרע וירבץ תחת סבל משאם, עד כי כל הרוחות והסערות לא יזיזו אותו ממקומו וקיומו עד בלתי ירח — ואשר אמנם, כפי עדות תולדות בני אדם, עמים רבים וגוים עצומים ע״י צרות כאלה ועוד קלות מאלה כלו ויאבדו מתחת שמי ה׳ — פרקי הצרות וזכרונותיהם יחנכו את ישראל וימלאו את לבו ברעיון כביר ונאור, האחד: כי קנין החיים היחידי של ישראל הוא: ״התורה״, ה׳ בחיי ישראל הוא האל היחיד המיוחד, והתעודה האחת של חייו הלא היא: לשמוע בקול ה׳ ולקיים את מצות ה׳ וחוקי תורתו, ולאהוב איש את רעהו כבני אל חי, אל־אחד, כחברי אגודה־אחת וכנושאי מנת גורל אחד, להיות אגודתם על ארץ יסדה באהבה, להיות ולחיות כאחים גם יחד.
5
ו׳ב) המטרה מן היא והלאה: אכן מפני הדבר הזה בכל פרט ובכלל, בהיות עם ישראל מפוזר ומפורד בין העמים. — אם מסביב לבני אל חי יראו אגודות אנשים, כי ייסדו את חייהם על מוסדות לא־נאמנים ומבלעדי ה׳ יתנו כבוד אלהים רק לקניני החיים, ואת העשר, הכח, הרכוש, הכשרון והתחבולה, המדעים וחרשת המעשה ושפע ההנאות מכל אלה, כמו כן הבטחון על מעשה אנוש ותחבולותיו יחשבו לתכלית, מדה וקצב בעד כל אחד בפרט ובעד הצלחת העמים ושקידתם בכלל, ואת ה׳ יחשבו, כי נעלה ומרומם הנהו ממעל לחיי האדם והעמים, את ה׳ והשגחתו יוציאו מחוץ להליכות עולמם ואת עצמם יחשבו, כי המה אלהי חייהם. — המה לא יאבו עוד לדעת, גם לא יהגו בדבר תעודות האדם הנאמנה והיחידה, שהיא: ״להיות האדם העבד הראשון, הבכור בחוג המקהלה הגדולה של עבדי ה״.— אז ירים ישראל על הנס, ע״י מנת גורלו והליכות עולמו, בכל מקום שהוא את האמת הכבירה ונאורה, ובשם הפתגם הנכון וקים לעד ידגול: ״כי ה׳ לבדו הוא אלהי החיים!, כי רצונו לבד הוא חוק החיים, וכל קנין וקנין הוא רק אמצעי לחיים כאלה״! ואם במקומות שונים הכרת ה׳, משפט וצדקה, מוסר ויראת שדי יאבדו ויכחדו מקהל גוים, הנה ישראל ע׳י עצמותו ומנת גורלו יבוא ויופיע בתבל, להיות ״משל חי וקים״ בגוים ומפיץ אור בהיר בהכרת ה׳, אות ומופת הנהו בעד ממשלת ה׳ ועד בתבל נאמן בעד ערך כבוד האדם ותעודתו הנשאה, ובזה ורק באופן אחר גם בעתים לטובה יפעל ויועיל להביא את תעודת ישראל ע״י הצרות לידי שלמות, כתעודתו לפנים בימי אשר והצלחה: להיות גוי קדוש פנימה וכלפי חוץ: ממשלת כהנים נושאי תכנית (פלאן) ה׳ — וכלי מחזיק ברכה בידו.
6
ז׳אזהרה: ע״י התוצאות של עונות אבותינו.
7
ח׳אזכרה: בהכרת תעודת הגלות ומטרתה, להוציא אותה לפועל בחיי עצמנו ולהשתדל, כי התעודה הזאת תצא לאור כפועל גם בחיי אחים.
8