חורב רמ״דHoreb 244
א׳ב) תעניות נדבה.
1
ב׳כמו באלה התעניות הנזכרים קבעו בהם את ״ענוי הצום״, בעוד הנהו התחבולה היותר טובה ובטוחה לכבוש את התאוה ולעצור בעד הנטיות הבהמיות — הלא היא להתקרב אל ״התשובה״ — כמו כן בעד כל איש פרטי החפץ לאשר בדרך התשובה ענוי הצום הנהו האמצעי היותר טוב לזה. אם צרות החיים תזכרנה לאיש לשוב אל עצמותו ולבחון את דרך החיים שלו. אם איש עומד בקשרי המלחמה עם חושיו ונדרש לו עזר ומשען לזה, למו נתנה ״תענית נדבה״ בתור אמצעי־ותחבולה, לקרב אל מטרתם, גם בכלל עדת ישראל אם איזה צרה כללית שלא תבוא קוראת ומזכרת את העם ״לתשובה״ או אז יקבעו תענית צבור — אך בכלל הצום בעד עצמו ובלבדו אין בו שום חשיבות — גם איננו משובח — ורק אז יש לו ערכו עליו. אם נדרש לך להשתמש בו בתור אמצעי באמת להיטיב את דרכך לצרף וללבן על ידו את עצמך, למען תוכל ברוחך לנצח את התאוות הבהמיות ולכבוש את יצרך — בלעדי אלה, בלעדי ימי הצום הקבועים או בגלל כל צרה כללית שלא תבוא, או מפני תגבורת יצר לב האדם להכניע אותו על ידו, ולשוב בתשובה שלמה אל ה׳, בלעדי כל אלה התעניות והסגופים נחשבים לחטא, הן אמנם גם כחות גופך אינם שלך, עד כי לא תוכל לפרוש עליהם כנפי ממשלתך עד למותר, ולהחלישם ברצון נפשך — עליך להשתמש בהם בעדך ובעד הכלל, ומי אשר יסגף נפשו לישב בתעניות מבלעדי התעניות המחויבות ויחליש וירפה על ידי זה את כחותיו נקרא ״חוטא״, ועוכר שארו אכזרי.
2
ג׳מבלעדי הצומות החיוביים, אל יצומו ביחוד תלמידי חכמים העוסקים בתורה. האיש אשר עליו לעבוד עבודה בעד אחרים בכחות רוחו וגופו, כמו מלמדים, פקידים, שכירי יום (א״ח תקע״א, ח״מ של״ג, של״ז), אם הצרה בעצמה דורשת כח אנשים אל תצום בעת הצרה, רק תוכל לנדור בלבך לצום באחד מימי הישועה ולגמור אמר להיטיב דרכך (תקע״א). אם קשה עליך להשתמש עם הצום בתור אמצעי לכבוש את יצרך נגד מלחמת החושים, אז למצער למוד והתרגל בפעמים שונות לעשות זאת ע״י מניעת איזה הנאות קלות (תקע״א). לכל תענית נדבה דרושה להיות קבלה מפורשת בשעת תפלת המנחה ביום שלפניו, גם בעת המנחה בהרהור בלב דיו (תקס״ב); כל אלה הצומות יחלו מהתחלת יום התענית, ובליל העבר יוכל לאכול ולהנות, אם לא הלך לישן וחשב לבלי להנות עוד בקומו בלילה. לאכול לפני השכמת הבקר צריך לפרוש זאת לפני השנה (תקס״ד). כל תענית הוא עד הלילה (תקס״ב); אם אחד קבל עליו לצום תענית נדבה ואכל, לא מלא את גדרו ועליו לצום יום אחר, אבל ימי הצום הקבועים, אם לא התענה בהם, אז לא נדרש להשלים ביום אחר (תקס״ח). אל ״התשובה הפרטית״ נהוגים ימי התעניות האלה: יום פטירת ההורים (י״ד שע״ו, שצ״א). שני וחמישי ושני אחרי חג הפסח וחג הסכות (תצ״ב). עשרת ימי תשובה לפני יוה״כ. יום ראשון של סליחות. ערב ר״ה. ערב ר״ח (תי״ח). ובכל זאת אלה אינם חובות גמורים, רק אם מקובלים המה בתור נדר עליהם, אזי נדרש למלאות אותם תמיד, וטוב לבלי לנדור לשמור אותם לעולם, נוסף לאלה גם יום החופה (תרע״ג, ס״א). תענית בכורים בע״פ (תע״א). אם חל ״תענית נדבה״ באחד מימי ר״ח, יו״ט, שבת, ערב יוה״כ, פורים, חנכה, לא יצומו בהם, אם המה רק קבלת תענית, אבל אם היה נדר, אזי הנדר הזה שלא כהוגן וצריך על זה שאלת שלשה חכמים להתרת נדרו (תק״ע); כמו כן באסרו חג, חמשה עשר בשבט, חמשה עשר באב, כל חדש ניסן, ל״ג בעומר, מר״ח סון עד שבועות, והימים שבין יוה״כ וסכות לא יצומו. תענית ביום החופה יצומו, זולת באלה השלשה הראשונים (תקע״ג). על דבר תענית צבור על כל צרה שלא תבוא גם כל הדינים בפרט (ראה א״ח תקס״ג עד תק״פ).
3