חורב רס״חHoreb 268

א׳על האב מוטלת החובה ביותר למול בעצמו את בגו, יען כי עליו לגדל את נטע האדם הרך, לא רק בגופו כי גם לחנך את רוחו ולבו להיות איש ישראל, לכן החוב הקרוב ביותר חל על האב, להכניס בעצמו את בנו ביום השמיני בבריתו של אברהם אבינו, ובעצמו להניח בבשרו את חותם קדושת זרע אברהם; אם האב בעצמו יתרשל במילת בנו, אז החובה והמצוה הזאת על בני עדתו, ואם גם הם לא מלאו זאת, החוב מוטל על כל בן ישראל, אשר לא נמול בזמנו, לעשות את זאת כאשר יגיע לו התור לקיים ולמלאות את התורה והמצוה (והוא משנת הי״ג והלאה) למול את בשרו אם בעצמו או ע״י אחרים — ואם גם הוא לא קים את זאת עליו נאמר: ונכרתה וגו׳ מעמיה (י״ד ר״ס, רס״א). מילה, יען כי היא הרמת חיי האדם ממעל לתאות הבהמיות, למען יהיה מוכשר אל החיים הפועלים בחזק, מבלי לאבד כל כח מכחות בשרו ולהתם אותו לריק ולבטלה, לכן זמן עשות המצוה הזאת דרוש להיות במועד הפעולה, בחיים, הלא הוא, רק בעצם היום אחרי צאת החמה, ויען כי המצוה הזאת לא נתנה ביחוד בעד תכלית טובת הגוף בלבדה לא בגלל השלמת הגוף ואולי למנות חסרונו מן הלדה, רק הנהו אות ומכלכל בקרבו רעיון כביר בעד תעודת איש ישראל, כי עליו לגדל את הילד הרך להכשירו אל זאת התעודה ולחנכו בה, לכן נקבע מראש על הילד לחיות בתבל, אשר נולד בה, תקופת זמן של שבעה ימים, לחיות חיי בשרים, חיי יצור שלם בגופו — ורק ביום השמיני ימולו את בשר ערלתו, בו ביום ישימו בו את ״חותם אברהם״ ואיש ישראל — ילד בריא נמול לשמונת הימים, וילד חולה או חלש אל ימולו אותו בזמנו, רק יחכו עד אשר ישוב לאיתן בריאותו. אם כל הגוף חלוש הנהו, ימולו אותו אחרי זמן של 7 פעמים 24 שעות! למן העת של שובו לאיתנו הראשון. אם החלישות היתה רק באבר אחד, אז המילה דרושה להיות תיכף אחרי אשר יתרפא האבר, כמו כן אם מרוצת הדם (בלוטצירקולאציאן) עודנה בלתי מתוקנה ומסודרת בילד, ובכלל אם נרגיש בו איזה מחלה, אזי ידחו את המילה עד הבריאות השלמה של הילד, כי אמנם חסרון המילה הוא חסרון שיוכל להמנות אחרי זמן, אבל לא כן חיי אדם, אם יש לחוש לסכנה (רס״ב, רס״ג). בן השלישי של איש או של אשה, אשר מתו בניהם מחמת מילה, או בן אשה, אשר שתי אחיותיה, כל אחת אבדה את בנה מפני המילה, אזי ימולו אותו אחרי אשר גדל וכחותיו חזקו ואמצו, עד כי מבלי כל חשש יוכלו למול את בשר ערלתו (רס״ג); אם היה ספק, אם הילד נולד בעוד יום או כאשר כבר אתא הלילה, אשר מני אז יחל יום קדש, אזי ימנו שמונה ימים מהיום אחרי הליל הראשון, ואם היום השמיני הזה חל להיות בשבת או ביו״ט, אז באופן הזה תהיה המילה ביום התשיעי. אם בעת הולדו נראו בשמים שלשה כוכבים מגודל ממוצע, אזי הוא ודאי, כי נולד הילד בלילה ויחלו למנות את ימי המילה מהלילה ההוא וימולו אותו ביום השמיני, ואף אם היום ההוא חל הנהו בשבת או ביו״ט, יען כי אם גדע את היום השמיני בברור, אז המילה דוחה את יום השבת והיו״ט, אך את הנדרש להכנת המילה, את שנוכל להכין ביום מקודם, בל יעשו זאת ביום השבת; אם בלי הכנה לא תוכל להיות המילה, אזי נוכל לעשות את ההכנות האלה ע״י אינו יהודי בדברים הנוגעים לאסור שבות, אבל לא לעשות דבר בנוגע אל ההכנה לעבור על עצם אסור דאורייתא. אם הוא ספק או המילה נעשה שלא בזמנה, אזי יעשו המילה באחד מימי החול (רס״ב, רס״ו). ע״ד יתר דיני המילה ראה י״ד מסימן ר״ס עד רס״ו.