חורב רצ״וHoreb 296
א׳בעד הקניין הבלתי מתנועע, הלא היא האדמה, אשר אמנם לא תעבור לצמיתות ברשות האדם בשלמות והיא תשאר קנין לאומי. בעד הקנין הלאומי הזה, רואים אנחנו גם כן קדושות כמו אלה ״תרומה, בכורים וחלה״, ובעד נכסים וקנינים המתנועעים, בעד אלה הנכסים שהמה בשלמות ברשות האדם מוצאים אנחנו את קדושת ״בכור אדם ובכור בהמה״, ושני אלה האחרונים המה גם כן זכרון בעד שעת הגאולה.
1
ב׳א) בכור אדם — בטרם תשליט עליו את זכותך לגדלהו לך ולחנכו כחפצך, עליך לפדות אותו — פדיון הבן.
2
ג׳ב) בכור בהמה טהורה — לתת אותו אל הכהן, למען יעבור להיות קנינו, ואם הבכור הוא תמים מבלי מום להקריב אותו לשלמים ואם בעל מום הוא, יוכל להשתמש בו ולהנות ממנו כחפצו.
3
ד׳ג) פטר חמור — עליך לפדות אותו אם תחפוץ לקבל את הזכות עליו להשתמש בו, או בהסירך את זכותך ממנו — וערפתו.— בבכור אדם תביע אמר ותוציא בזה את כל בניך, לקיים ולקבל את הרעיון הנזכר ביסוד מוסד; בבהמה טהורה הנך מוציא על ידו את כל קניניך המתנועעים שהמה ישרתו להנאתך בלי אמצעי — בפטר חמור — תוציא את כל קניניך המתנועעים, אלה הקנינים הנתינים לך לשמוש אנושי לאמצעי ותשמיש — לדעת כי אלה, אף כי מיד ה׳ נמסרו לרשותך, בכל זאת אין לך הצדקה להשתמש בהם לעצמך לבד, רק עליך החובה להשתמש בכל אלה בתור קנין ה׳, אשר נתן אותם לפקדון בידך למלאות בהם ועל ידם ביחוד את רצון ה׳ ״הנותן״, וכפי אשר למדת את יסוד מוסד כל חיי ישראל למראה עיניך בשעת הגאולה, שעת בריאותו, בצאת ישראל ממצרים לאור באור החיים.
4