חורב שי״גHoreb 313
א׳אונן — נזכר בתורה והרגשתה תביא לו חוק זכרון בחדרה בפנימיות עצמותו — על האונן נאסר לאכול כל קדש אף להנות ממעשר שני. — כהן אונן לא יוכל להקריב קרבן, רק הכהן גדול מקריב את קרבנו בעת האנינות שלו, מבלי לחלל בזה את קדושת הקרבן. — בעד ״הלכות אבלות״ שורר חוק כללי הנאמן מאד: כל הקדשים מקרבן עולה עד המעשר, יכלכלו בקרבם מובן כללי מובן לאומית. הכללות תקדש את הקרבן, גם בתור אבר או דוגמא של ״הכלליות״, יאכלו את הקדשים, ורק ברעיון ״הכלליות״ הזה יקריבו אותם. — אבל נגד ״הרגש הכללי״ הזה ״רגש האונן״ יתיצב כצר— ״באונן״, האנושית נפגעה מרגש הכאב ומספד על המת, והמה ישלטו עליו וימלאו את כל חדרי לבבו, עד כי לא יתנו עוד מקום לשום ״רגש אחר״ ומה גם לרגש הנוגע ״להכלל״. — קדשים ומצב אונן המה שני ״הפכים״, אשר לא יתאימו יחד בשום אופן, ואם יתקים האחד יבטל השני — ואחת משתי אלה יהיו: אם ישלוט ״רגש הכלל״ המתחדש לעולם, אשר לא יכיר ולא ידע כל רגש מות וקבר, אז ברגש הזה ״האנינות״, המספד וכאב פרטי יבטל ויחלוף כלו, האנינות תסוג אחור וכלא תהיה, או אם יגבר ״רגש האנינות״ יתחלל הקדש על ידו, בעוד יחסר אז הרעיון, אשר יעלה וירומם את הקדשים במעלתם — והנה כמו תורתנו הקדושה, אשר היא אמנם תתן ״מסלות״ בלב לרגש ״האונן״ בתור מצב כאב אנוש ומספד מר על מות איש פרטי, ועל פיה לא נדרש לאדם להסיר בחזקה את הרגש הזה מלבו, ונהפוך הוא, כי הקדש יסוג אחור מהאונן והכהן האונן נבדל הנהו בעת ההיא ״מעבודת הקדש״, אך בנוגע להכהן הגדול, שהוא אמנם ראש פנה של כלליות האומה, הגבר הוקם על, אשר בכבודו והדרו הנהו דוגמא ותכנית העם כלו, הנה רק ממנו תדרוש את תעופת מעלת הרוח הגבוה והנשאה מאד, עד כי בעת ״עבודת הקרבנות״ וברגש כללות האומה, לא יוכל לחשוב עצמו לא לבן, לא לאח, לא לאב ולא לבעל, לבל יכיר ולבל ידע שום רגש פרטי, רק ירגיש את עצמותו כי ״הנהו ישראל״, ולא לו לחוש בנפשו כאב ״האונן״ ורגש מספד מר. — אף גם ממנו דורשת היא את כל אלה רק בשעת עבודתו הגדולה והנעלה, אבל לא בשעת ״הנאת הקדשים״ שהיא לו ביחוד הנאה פרטית — כן הכירו גם חכמינו ז״ל, כי לא זאת היא התעודה בעד ״האונן״ להמית בקרבו בשלמות את רגש האנינות ולהתגבר עליו, ונהפוך הוא, המה צוו להתגדר בו ולהמסר אליו בעתו ובזמנו ורק להרחיקו ולהסירו בשובה ונחת, לכן מסרו אל ״האונן״ את הדאגה עבור הנפטר וצרכי קבורתו מרגע המות עד שובו לעפרו, ובימים שהנהו עסוק בהכנת הקבורה פטרו אותו מעשית המצות האחרות, גם אסרו עליו כמה ״הנאות ותענוגי הגוף״ ורק השאירו לו הצרכים המוכרחים להחזקת חייו.
1
ב׳אי לזאת מובנות הנה היטב התקנות האלה: אונן בימי החול תמיד או בשבת ויו״ט קרוב אל הלילה, אם נצרך לו ללכת מהלך המותר לו, לפעול ולעשות בצרכי קבורת הנפטר, בליל מוצאי שבת ויו״ט, הלא הוא בכל העת, אשר יוכל לעסוק בצרכי הנפטר, הנהו פטור מכל המצות וחובות אחרים גם אסור לו לעשותם. האונן לא יאכל בשר ולא ישתה יין, גם לא יאכל את סעודתו הנהוגה על השלחן כמו בשאר הימים (גם בחדר המת אל יאכלו ואל ישתו). בשבת ויו״ט, יען לא נוכל לפעול דבר מה בעד צרכי המת. חייב הוא בכל המצות ויוכל לאכול בשר ולשתות יין (אך לא בחדר המת) — מצב ״האנינות״ יחל מרגע המות, אשר מני אז נדרש לעסוק בהכנת קבורת הנפטר עד הפרידה השלמה ממנו, הלא היא עד אחר הקבורה, או אם האונן בעצמו לא יעסוק בקבורת הנפטר, עד אשר ימסור אותו אל העוסקים בקבורתו. כל דבר האסור במצבים השנים הבאים אחרי המצב הזח, מובן מאליו, כי אסור הוא גם להאונן, רק ״חליצת הנעל״ וישיבה על הארץ איננו מחויב, לבלי הפריע אותו מטרדותיו בדבר קבורת הנפטר, שעליו למלאות כל אלה בלי מפריע.
2